לחבוש כיפה? לעבור לחצאיות? רוצה, אבל בושות מהחבר’ה

אתה בתהליכי התחזקות, אבל עדיין בסתר. החברים הקרובים יודעים שביום שישי בערב - אליך כבר לא מתקשרים.

את שומרת שבת ומתקרבת לה' יותר מיום ליום. כלפי חוץ? כלפי חוץ הכול נראה אותו הדבר.

ואז זה קורה. ההרהורים... המחשבות...

"לחבוש כיפה?", "לעבור לחצאיות?", "מה יגידו החבר'ה? מה יחשבו עלי? וואי, איזה בושות זה יהיה".

אתה מנער את עצמך מהמחשבות האלה, מרגיע את עצמך ומחליט: "בשלב קצת יותר מאוחר. לא כרגע".

* * *

אני. גיל 24. סטודנטית בטכניון.

זה היה לפני הרבה שנים. הייתי אז בתהליכי התחזקות. כבר שמרתי שבת.

אז החלטתי בלבי: "בסוף חופשת הקיץ אחזור ללימודים כשאני עם חצאית!".

(צילום: shutterstock)

באותה חופשת סמסטר התחלתי ללבוש חצאית לסירוגין, ונתתי לעצמי זמן להתחבר לרעיון. כבר הרגשתי שמבחינה רוחנית אני נמצאת שם, אני בשלה לזה.

אבל חששתי.

אני לומדת בפקולטה עם 200 סטודנטים, שכבר שנתיים רגילים לראות אותי יום-יום בלבוש מסוים, ואז יום אחד פתאום הופיע כדוסית?!

"איך אני הולכת לעשות את זה...? בטח כולם יסתכלו עלי... המבטים... אוף", אמרתי לעצמי.

חופשת הקיץ הסתיימה, והנה הגיע לו "היום המיוחל". היום בו הפקולטה תראה אותי כדוסית מן המניין.

ומה קרה...?

כלום. פשוט כלום.

הפחדתי את עצמי יותר מהמציאות הלא-מאיימת עצמה.

לא אמרו לי כלום. לא נעצו בי מבטים. הכול היה פשוט רגיל.

הדבר היחידי שקרה היו המחמאות שקיבלתי כמה ימים לאחר מכן, כשנשאלתי: "תגידי, את חוזרת בתשובה?".

חייכתי ועניתי: "כן, אני מתחזקת", ואז נשמעו ה-"פששששש" וה-"כל הכבוד לך".

וזהו. זה הכול.

הפחד תמיד גדול יותר מאשר המציאות עצמה מראה לנו. הפחד הוא דמיון מנופח שאנחנו מכניסים את עצמנו לתוכו.

עלינו לזכור עובדה אחת, שבהקשר הזה היא נחמה: אנחנו לא מרכז העולם.

אנשים עסוקים לרוב יותר בעצמם, ולכן גם אם הם יידהמו לראות אתכם בלבושכם החדש, סביר להניח שרובם לאחר 10 שניות יחזרו לעסוק במחשבותיהם, בחייהם שלהם.

היו נאמנים לאמת הפנימית שלכם, לערכים ולאידאולוגיה שאתם מאמינים בה.

אנשים מעריכים דווקא את אלה שנאמנים לאמת שלהם. דווקא את אלה שלא מפחדים ללכת נגד הזרם.

* * *

ניר (שם בדוי) מספר: "בתחילת השנה לקחתי על עצמי שמירת שבת, ולאחרונה עלו בי מחשבות רבות בנושא של חבישת כיפה. התלבטתי רבות, ולבסוף החלטתי שהגיע הזמן לזה.

ממש פחדתי ללכת למקום העבודה עם הכיפה. בדרכי ליום הראשון בעבודה, כשאני עם כיפה, האזנתי לשיעור תורה מחזק שדיבר על אמיתות התורה, וזה הכניס בי אומץ ללכת עם האמת שלי.

יצאתי מהרכב ונכנסתי למקום עבודתי.

כן, היו מבטים במסדרון.

אנשים שאלו בדאגה: "ניר! הכול בסדר? קרה משהו?".

חייכתי ועניתי, "לא. אני מתחזק".

עוד תגובה לה זכיתי היתה ממנהל הצוות שלי, שהכריז בקול טיפה רם: "איזה יופי! ניר מתחזק!" (ולא. הוא לא דתי).

אחד הקולגות היותר חילוניים בהשקפתם ניגש אלי ושאל באדיבות אם אוכל לשוחח איתו על ההתחזקות שלי ולספר לו מה גרם לשינוי הזה. ניכר היה שהוא באמת מתעניין ורוצה לשמוע.

בסופו של דבר, זה לא היה נורא בכלל, ויום למחרת, כשהגעתי לעבודה, לא חשתי שום התרגשות, והכול היה כבשגרה.

* * *

החלטתם שאתם הולכים על זה?

היו גאים בעצמכם. גדלתם באותו מסלול חיים כמו של חבריכם, והחלטתם "לעשות חושבים" ולשנות מסלול חיים. היש ראוי מזה להערכה?

זכרו: אתם עושים קידוש ה' ע-נ-ק! אתם מגדילים את כבודו של ה'!

בצעד החיצוני שאתם הולכים לעשות טמון מעשה רוחני של הפצת אור התורה!

אשריכם.