"איך לא ידעתי" - פרק מ"ב עד פרק נ"א

פרק מ"ב

כף קמח וכף סוכר 

בגטו לא היה בית ספר רגיל. וכי למה שיהיה?! בית ספר איננו מוסד יצרני. ואמא מצאה את עצמה בלי מורות או חברות, בלי שיעורים או למידה. שום דבר לא היה מלבד נעלי הקש והרעב. בטח שלא פעילויות קיץ או תוכניות העשרה לנוער.

והיא הייתה רק נערה בת ארבע עשרה שצעדה עד כה בשביל ישר וסלול מאוד ופתאום כל הזמן עליה לדלג על פני התהום והחושך. 

בפביאניץ, בשנים שלפני המבול, למדה אמא בבית ספר יהודי מקומי, ואת כל שאר החינוך השלימה האווירה בבית. אבל עכשיו כשהתהפכה סירת החיים שלהם אל תוך המים הזידונים, הפכו כל אלה להיות חוויות רחוקות מאוד, מעורפלות מאוד.

אמא התיידדה עם אחת הבנות בגטו. נערה צעירה ובעלת קסם אישי רב. שהיוותה דמות משמעותית בעבור אמא, אבל אחיה הקטן לא ראה את החברות בעין טובה.

"היא קומוניסטית", הוא אמר לה, "והיא לא מתאימה לבית שלנו, היא לא מתאימה לחינוך שקיבלנו".

לנו, זאת הייתה משפחת הורוביץ הענפה, החסידית, הרבנית, ויראת השמים, אחיה עוד הספיק ללמוד ב'חיידר' כמה דברים שהספיקו לו, כדי להבין שאבא ואמא לא יהיו מרוצים מהחברה שבחרה לה אחותו הגדולה.

אבל אמא לא הבינה. מה אכפת לו, לאחיה. נכון, היא קומוניסטית, אז מה?!

"היא כל כך טובה לכולם", היא הגנה על חברתה בלהט, "במו עיני ראיתי כמה היא עוזרת לאחרים, כמה היא אינה אנוכית, וכמה, היא ידידה של אמת בעבורי. זו החברה שבחרתי".

ובגטו, ידידות הייתה פרוסת לחם ברעב. או שמיכה נוספת בלילות הקרים. ידידות בגטו הייתה משמעותית מדי מכדי לאבד אותה בקלות. אבל גם ערכים היו משמעותיים מספיק, והשניים התנגשו בתוך ליבה, בכאב גדול.

לכי לארגון של 'בְּנוֹת', ארגון הבנות הבוגרות של 'בית יעקב', יעץ לה משה הקטן. בכל ליל שבת הן מתאספות ואת תמצאי שם חברות שמתאימות לבית שלנו ומתאימות לחינוך שלך.

אמא לא הסכימה. מה פתאום שהיא תלך ל'בנות'? היא לא מכירה אותן, והן נערות מבוגרות ממנה בהרבה. היא מתביישת, ומי אמר שהן תסכמנה שהיא תצטרף?

אמא לא למדה ב'בית יעקב'. בפביאניץ לא הייתה מסגרת כזאת. רק בלודז' הגדולה. ובגטו, מצאו הבנות מחדש את עצמן, והתארגנו שוב לחבורה מלוכדת ונפלאה. אמא הייתה צעירה מדי בשביל הארגון, ובכל זאת, האח הקטן והנבון שלה, אמר שאבא היה שמח אם היה יודע שהלכה, אז היא הלכה.

בערב התאספו באחד הבתים, קול השירה של הבנות נישא מן החלונות כמו זמר מעולם אחר, ואמא הגיעה, נכלמת קצת ומבוהלת מהבנות הגבוהות מסביבה. אבל מהר מאוד פינו לה חלקת מרצפת ושיתפו אותה כאילו הייתה שם מאז ומעולם. ואם ידידות הייתה פרוסת לחם, אז ארגון 'בנות' היה ככר שלם.

החום עטף את כולן, והאווירה הטובה חיבקה אותן, עד שכבר לא ביקשו שם כלום, כי אם להיות חלק מן החבורה הזאת שנעוריה מפכים עדיין, למרות האימה ברחובות. שיריה מזדמרים מבין החלונות ועיני החברות בורקות תמיד מן הרעיונות והדיבורים, מן הצחוק ומן המעשים הטובים, בעיקר מהם. כל נערה התבקשה להביא עמה כף קמח וכף סוכר לכל מפגש. למען העניים והחולים. לא יותר, כי לא היה יותר. כף אחת מכל אחת שנאספו אל סיר גדול במרכז החדר ואחר כך בישלו ממנו מאכל לילדים היתומים ולאומללים החולים.

אמא הייתה הולכת אל הארגון באגרופים קפוצים. נזהרת מאוד שלא ינשור גרגר קמח בלתי נראה מידיה. ביד אחת היא החזיקה את כף הקמח ובשנייה כף סוכר. וכל הדרך הלכו עימה שניהם. בדרכם אל המזבח, קרבן רצון לפני האלוקים, קרבן מן הרעב המטריף שלמרות הכל הותיר אותה מסוגלת לתת לאחרים.

וכל זה קרה לה כשהייתה נערה של כיתה ח', בגיל שבו נערות מצטלמות למזכרת ועורכות חזרות למסיבות סוף שנה. נעלבות כשבחרו בהן לתפקיד משני וממלאות ספרי זכרונות, רגע לפני שנפרדים מהיסודי לתיכון. אבל אמא אף פעם לא עלתה לתיכון. היא מעולם לא סיימה את בית הספר היסודי.

פרק מ"ג

התמונה של החיים 

אנטוורפן 1967 

עכשיו אני מתהפכת במיטה. משהו העיר אותי ואני לא יודעת מהו. השקט בבית עמוק כמו קרקעית של אוקיינוס בלי דגים והחושך בחלון כהה וסמיך. "מה זה היה?!" אני שואלת את עצמי ומסתכלת בקנאה על אחותי הגדולה הישנה בשלווה.

אני רוצה לחזור לישון, לא מתחשק לי להרגיש שוב את כל הפרפרים שבאים לשוטט לי בבטן וקופצים לי לתוך הריאות, עד שאין לי כמעט אוויר. על כסא העץ הלבן ממתינה לי שמלת התחרה של שבת. אתמול בערב, היא הייתה מגוהצת להפליא ויפה כל כך, אבל עכשיו, בחושך, היא מזדקרת כמו גוש מאיים וממלאה אותי גלים של התרגשות ומתח. מחר היום האחרון ללימודים, אמא הכינה לי את הנעליים הלבנות ואת הגרביים, אבא ברר אם חסר לנו משהו והזכיר לנו לקום מוקדם כי הצלם יבוא מוקדם על הבוקר. 

אני מלאת התרגשות ומתח, כמו צנצנת תוססת שעוד רגע עף ממנה המכסה. 

מחר יבוא הצלם, כמו בכל יום אחרון ללימודים, הוא יבוא להנציח את הניצחון הקטן הזה, ניצחון השנה הנוספת שחלפה עלינו. והיה בה טוב ושמח והבאנו אפילו תעודה טובה.

אנחנו נגיף עד הסוף את הוילון של הסלון ונזיז את העציצים לצד. אבא ואמא יהיו חגיגיים ונרגשים ואולי אפילו קצת חיוורים. חיוורים? הלילה היה עייף מדי כדי שאנסה לחשוב למה. אבל זהו, ידעתי שזה מה שיהיה. ככה היה גם שנה שעברה וגם לפני שנתיים. בכלל, אבא ואמא עשו הרבה עסק מתמונות והיה חשוב להם שתמיד נחייך בהם ונראה הכי טוב שאפשר.

אפילו בתמונה הראשונה שלי, תינוקת שמנמנה באמבטית תינוק, שאמא מילאה אותה במגבות יפות, חייכתי. אמא סרקה את פלומתי כמיטב האופנה. בתלתל קדמי ומדויק ואני חייכתי. תינוקת קטנה שנולדה לתוך הטוב והאושר והצלם הוזמן במיוחד בשבילה, למה שלא אחייך?

התמונות ליוו אותנו בכל מקום בו הלכנו, לאמא אפילו הייתה מצלמה משלה לתמונות קטנות ואפילו מסרטה קטנה ללא קול. פלא קסום באותם ימים. אבל בזמנים מיוחדים היינו מוצאים את עצמנו מול הצלם המוכר בעל המכונה הגדולה. הנה, הוא רק נכנס אל תוכה. ואנחנו בינתיים מזדקפים קצת ומיישרים את קצה הצווארון, קליק, וזהו. יש לנו עוד תמונה, עוד מזכרת.

מישראל שלחה לנו קרובת משפחה, אחת מאלה שעלו טרם המלחמה, ספרון קטן בעברית 'אלבום התמונות שלי'. היו בו ריבועים קטנים עם פסי דבק אלכסוניים ומקום לכיתוב ותיעוד. האלבום היה כתוב בעברית ואבא התאמץ מאוד למלאות את השורות המקווקוות: השם שלי, השן הראשונה שצמחה לי. מה הייתה המילה הראשונה? ואיזה מאכל אני אוהבת... אחר כך כבר לא מילא אבא את הפרטים הידניים, אבל התמונות מילאו את האלבום עד העמוד האחרון, בכולן אני מחייכת. 

אלה היו תמונות שאף פעם לא היה צריך לפתח מהן עותק נוסף. ולא היה למי לשלוח אותן, או להראות מדי פעם ולשמוע קריאות התפעלות... התמונות היו בשבילנו ובשביל אבא ואמא.

מחר היום האחרון ללימודים, אני מסיימת את כיתה ו' וממשיכה עוד רגע לתיכון. מחר יבוא הצלם ותהיה תעודה, ותהיה אווירה חגיגית ונרגשת כזאת שנדבקת אפילו בקירות. כאילו אם היה להם פה הם היו אומרים: 'אה, עוד שנה עברה והיה בה טוב. איזה הישג! האם את יכולה, חנה, להבין את זה?'

לא, לא יכולתי להבין את זה. ההתרגשות הייתה עמוקה מדי בשבילי, כמו אגם נוצץ לאור השמש שטבעתי בו עד הצוואר. הלוואי ואצליח להירדם! הלוואי ויבוא כבר הבוקר! 

פרק מ"ד

שידוכים בפולין

ההפוגה הקטנה בגשם מתאימה מאוד לתוכנית הצהריים של המארגנים.

כולנו חוצות את השדרה הרטובה לכוון בית הקפה ממול. שם, מסביב לשולחנות קטנים מארגנים לנו קבוצות דיון.

אני אומרת: "איזה קור!" ומתכוונת: 'איזה לחץ!' הקבוצה היחידה שהדרכתי בחיי, הייתה זו שהדרכתי ב'אגודת ישראל' בתור בחורה צעירה, ומאז הייתה לי רק קבוצת הילדים שלי בארוחות ערב משפחתיות. ובזה מסתכם הרקורד העשיר שלי בהדרכת קבוצות.

פוגשת בקבוצה שלי, חבורת בנות לא נבוכות בכלל, ושקד - סוג של דוברת הקבוצה - אומרת: "היינו רוצות לשמוע על החיים האמיתיים שלך. איך זה לגדל משפחה גדולה? איפה מכניסים שמונה ילדים בשלושה חדרים? ואיך זוכרים מה כל ילד אוהב בסנדויץ' ואיזה חוג יש לו היום? ובעיקר תספרי לנו את כל האמת על נישואים דרך שידוכים. כי, חנה, באמת. אתם רציניים עם זה? שלוש פגישות ומתחתנים? ומה אם לא רוצים?! נכון יש דבר כזה? אל תגידי שאין..."

הן רוצות את האמת, ושאני לא אייפה אותה במילים כאלה צדקניות, ויש להן אלף שאלות לא פתורות. "מה עושים בפגישה? חייבים רק לדבר דברי תורה? והבחורה מוכרחה לבוא עם עקבים? ואם היא לא רוצה לצאת איתו ל'דֵייט'? זה נכון שההורים מחליטים בשבילה?"

שיטפון, אבל מהסוג שלא יכול לעשות לך כלום. הכי קל בעולם לספר את הדברים הכי פשוטים על עצמך ועל החיים שלך ולגלות איך הסיפורים הקטנים על תורנויות בוקר, סעודות שבת עליזות, דפי קשר, ומיטות שנפתחות לארבע. הן כל מה שצריך בשביל לקלף שכבות של דעות קדומות, ולהסיר סטיגמות ישנות, שאף אחד לא הדביק בכוונה, הן פשוט היו שם תמיד.

"את בעצמך התחתנת בשידוך?" הן שואלות אותי בחשד גדול. "כן!" אני כמעט צריכה להבטיח. 

"טוב". הן מתרצות, "אז תספרי לנו איך זה. בחורה מאנטוורפן ששולחים אותה לארץ ישראל ואומרים לה ברחוב זה וזה מחכה לך החתן שלך?!" 

"לא! לא! איזה מצחיקות..."

"אז תספרי..." הן אומרות. 

אבל זה סיפור ארוך והזמן קצר. התוכנייה דוחקת וכל הגזים של הקולה שלי כבר הלכו לבלי שוב. 

"אתן בטוחות שנספיק?"

"כן! כן!" הן להוטות מאוד, "ספרי לנו! את חייבת!"

נשמתי עמוק, גילגלתי את הסרט אחורה וחזרתי להיות בחורה בת תשע עשרה, נמרצת ועסוקה כמו ששה אנשים ביחד, אי שם באנטוורפן.

אנטוורפן 1973 

הלילה תמיד היה מגיע מוקדם מדי בשבילי ומנורת הקיר הקטנה שלי עבדה שעות נוספות. רק עכשיו הסתיימה תקופת המבחנים ולמדנו בלי הפסקה יום ולילה. ועד שלא נגמרה לי צנצנת הדיו ונאלצתי לקום ולקנות לי אחת חדשה, ספק אם הייתי רואה את אור השמש באותו השבוע...

הלימודים לא היו הכל. היו חברות ותוכניות, פעילויות של 'אגודת ישראל', מחנה הקיץ של 'בְּנוֹת' והצגה.

את ההצגה העלינו לכל תושבות הקהילה באנטוורפן. פניתי לתיאטרון הגדול ושאלתי ממנו תלבושות פאר רציניות. הכרטיסים נמכרו במהירות וכל בני המשפחה כבר יכלו לדקלם בחלומות הלילה שלהם את מילות הטקסט שלי...

רציתי שאחותי תהיה בהצגה, וקיויתי שהיא תספיק להגיע כמה ימים קודם.

כל כך אהבתי את הימים שהם היו באים, זוג צעיר מלא חיוכים, הממלא את הבית באושר חדש בכל פעם שהוא חוצה את המפתן. כבר אינני ילדונת אלא נערה בוגרת המסיימת את התיכון ואת האחיין הראשון שלי אני אוהבת עד עמקי הנשמה ממש. ילד יפה תואר, בתוך עגלה ענקית עם גלגלי חישוק גבוהים שמושיט את הידיים לכל מי שמוכן להוציא אותו משם. ואני... אני תמיד מוכנה.

אחר כך הם היו הולכים שוב, טסים הביתה, נפרדים בחיבוקים ודמעות מההורים האוהבים ולא חושבים אפילו כמה קשה בעבורם הפרידה.

הם חזרו לעניניהם ואני לעניניי. 

לא יכולתי להעלות בדעתי שאחותי איננה תמימה כמו שחשבתי תמיד. ובמקום לשבת בנחת בארץ הרחוקה. היא טווה בחריצות את הרשת שתלכוד אותי בתוכה.

ובעוד אני מתרוצצת בין החברות והחניכות, ממלאה את היומן בתוכניות שונות, היא יושבת בביתה ומוחקת בפסים שחורים את שמות הבחורים שנראים לה בלתי מתאימים עבורי. 

את הרשימות היא השיגה מראשי הישיבות הטובות ביותר בארץ, ובעבודת נמלים עקבית ועקשנית היא מוחקת את כל מה שלא מתאים, ומשאירה רק את מי שנראה לה כמתאים לאחותה הטמפרמנטית ולשאיפותיה הרוחניות הגבוהות... בעיקר כאלה שמעוניינים לגור בארץ ישראל ויביאו עימם את אחותה הקטנה, מן הנכר הבלגי... "הוא בחור מקסים", היא הבטיחה לי באחד המכתבים, כשהיא החליטה שסוף סוף נמצא המיועד.

"אני בדקתי הכל ואת יכולה לסמוך עלי", היא כתבה שם במכתב הבא, לאחר שהייתה בטוחה שהנה, הכל מתאים כפתור ופרח, "את חייבת לבוא להיפגש איתו". 

בשורות הבאות קראתי את האינפורמציה המצוינת שהשיגה, כולל המסקנה הנלהבת: "חנה, הוא בדיוק בשבילך!"

ההורים קראו במכתב שוב ושוב. אבל אני לא התרשמתי בכלל. חתונה לא הייתה בתוך התוכניות שלי. "אין מה לדבר", כתבתי לה, "אני לא טסה עד ישראל בשביל פגישות ובכלל, אבא ואמא צריכים לראות אותו לפני הכל".

לפני הכל. מה פתאום להתחיל לפגוש בחורים כשאני כל כך צעירה ויש לי מחנה שלם על הראש....

וחשבתי שהתפטרתי ממנה. 

בסוף השנה היה אמור להערך מחנה קיץ גדול, אני נבחרתי לנהל אותו, ומכל המקומות היפים באירופה החלטנו באומץ לקיים את המחנה בארץ ישראל, באווירה מלאת הקסם ששררה בארץ לאחר מלחמת ששת הימים. הטיסה נקבעה לתחילת הקיץ.

חמישה שבועות ארך המחנה. גמאנו קילומטרים על גבי משאיות פתוחות בעלות צמד ספסלים ארוכים ומקפצים, חצינו את הארץ מצפון לדרום עד שחצי האי סיני השתרע מולנו, לוהט, כתום ועוצר נשימה, והרוח החמה הכתה בנו, מלווה בקול שני את כל השירים ששרנו. היינו שיכורות מן הארץ היפה, מן החול הלבן של סיני ומן הים הכחול המדהים...

בשארם א-שייח' תקענו יתדות לאוהלים. וכל הבנות הבלגיות שהורגלו בתנאים אירופאים ובסטנדרטים גבוהים, נרדמו באושר על האדמה הקשה, מכורבלות בשק השינה, ושיר הערש שלהן היה זמזום היתושים.

לא היה לנו כמעט מה לאכול, בשנת שמיטה זאת, והתקיימנו על לחם ומים כמעט, אבל הנוף השביע אותנו, השביע ממש.

כשאחותי שמעה על התוכנית, היא כבר לא הסכימה לשמוע שום תירוצים. לא הייתה לי ברירה ובאחד מהערבים האחרונים, גמגמתי משהו על כאבי בטן חזקים (ברצינות... זה היה נכון!) שלחתי את הבנות לנסוע לבד, וצלעתי בקושי לחדרי באכסניה.

נעלתי נעלי עקב, כפתרתי היטב את שמלת השבת, ויצאתי לפגישה ראשונה, וככה הכרתי את בעלי... זה היה הבחור הראשון שפגשתי וידעתי כבר מההתחלה ממש שהוא יהיה האחרון. הבנות חזרו לבלגיה בלעדי. מתלוצצות על כאבי הבטן של המרכזת הדגולה. ומותירות אותי להמשיך את הפגישות בלי לנסות להסתתר.

פתאום התהפכו היוצרות. מצאתי את עצמי מזעיקה במהירות את אבא שלי לארץ, כי הוא חייב לראות את הבחור לפני שאני מתארסת איתו... אבא שלי הגיע, התרשם וחזר עם כל המשפחה לתקופת החגים. ביום כיפור תפסה אותנו המלחמה, והיא עצרה את כל התוכניות באמצע... בליל ביטול ה'האפלה' התארסנו. 

את הסיפור הזה אני מספרת בקצרה לעיניים הרעבות שמולי: "זה הסיפור הכי אמיתי שיש לי לספר לכן על שידוכים, סיפור על אשה שלמה ובטוחה עם הבחירה שלה, כל כך מאושרת עם הבחור הראשון שהיא פגשה בחייה... והנה המשפחה שלי" אני מנחיתה לתוך ההלם את התמונות. "כולם נשואים על טהרת השידוכים".

פרק מ"ה 

הנדר בבית הקברות

בית הקברות בלודז' הוא אחד המקומות הכי לא שתקניים שיש.

האבנים מספרות את הסיפור העצוב של המקום, מספרות אותו כל הזמן, עייפות מן השנים ומן האנשים אבל הסיפור אף פעם לא מתעייף, הוא נותר חי, חודר, ונוגע.

הסיפור של בית הקברות, הוא הסיפור של העושר הגדול, הפאר, הביטחון והיציבות הכלכלית. אלה הם הפרקים הראשונים שאפשר למשש אותם באבנים היפות, לראות בחומה המרשימה ואחר כך להצטלם ליד המצבה המונומנטלית של משפחת פוזננסקי. המצבה שנראית כמו ארמון זעיר ומספרת את פרק השיא בתחילתו של הסיפור, את הפרק שמתאר רחובות יפים, אנשים מהודרים, נשים במעילי פרווה וילדות בתכשיטי זהב ושמלות אופנה יוקרתיות.

אבל אחר כך מגיע הסוף של הסיפור, והסוף כל כך טראגי, עד שאי אפשר לקרוא אותו מבלי לבכות.

הסוף מסופר עם עשרות קברים חדשים שאין להם מצבה או אבן, שנחפרו ככה באלפים ליום והתמלאו ללא הפוגה מקרבנות הרעב הנורא והמגיפות.

מלוא האופק קברים מהירים, נוראיים. ושורה של בורות פתוחים שקרבנותיהם ניצלו ברגע האחרון.

הפרק שמסיים את כל הסיפור הזה. הוא השקט הגדול והמהדהד. שמופר לפעמים בפסיעות ממהרות של תיירים, תקתוקי מצלמות וכמה פרקי תהילים. זהו. עד לביקור הבא...

בחדר הטהרה המפואר, אני מספרת את הסיפור של אמא.

כשנלקחו ההורים שלה, היא נשארה עם אחותה הגדולה הנשואה, ומשה - האח הקטן. האחות התגוררה עם חמותה. בנה, בעלה של אחותה, נולד לאחר ציפייה של עשרים וחמש שנות נישואין עקרות ושוממות והוא היה כל שהיה לה בעולם. האם לא נפרדה מבנה וממשפחתו מעולם והתגוררה יחד עימם באותה חלקת דירה עלובה בגטו. ויום אחד פגע גם בו הברק. אימו הגיעה בערב ושמעה שהבן שלה איננו, הוא נלקח כמו אחרים, באקציה, אל הלא נודע. הבן היחיד שלה, עשרים וחמש שנים ציפתה לו, והוא היה צעיר כל כך, בקושי הספיק להקים משפחה וכבר איננו.

זה היה מעבר ליכולותיה של האם, והיא קרסה תחתיה על רצפת הבית לנגד כלתה ההלומה הילדים הרכים, ואמא שהייתה נערה בת שש עשרה בסך הכל.

הייתה התרוצצות קדחתנית. מגבות ספוגות מים, וניסיונות החייאה מכל הסוגים. אבל ליבה של החמות לא עמד בידיעה הנוראה והיא שכבה שם, על הרצפה הקרה בגטו, דוממת כאבן.

אחותה הגדולה של אמא, אשה צעירה שבעלה נלקח ממנה. עמדה עכשיו וכיסתה עם סדין את גופתה של חמותה. שולחת את אמא אל ה'חברה קדישא' שיבואו מהר, אין שום גבר בסביבה שיכול לעזור.

המוות היה אחד הדברים הכי נפוצים בגטו, וידיהם של הקברנים מלאו עבודה. אף אחד לא בא לאסוף את הגופה, ואמא התייצבה... חוסר הברירה הביא איתו את האומץ :"יש לנו גופה בבית", היא אמרה מתגברת על הביישנות שלה ועל שש עשרה שנותיה הצעירות.

"נבוא לקבור אותה". ענו לה בקוצר רוח, "אבל בינתיים תעשי לה 'טהרה'".

"'טהרה'?! אני?!"

"כן, את". האיש בקושי הביט בה. אמא חשבה שהיא עומדת להתעלף. אשה מבוגרת מתה בבית והיא צריכה לעשות לה 'טהרה'? מהי 'טהרה' בכלל?!

הסבירו לה. שפה עניינית ופשוטה, הוראות טכניות יבשות: "כך וכך, וכך וכך, ואחר כך נבוא לקחת. תביני, ילדה, אין מישהו אחר שיעשה זאת..."

ואמא, כמו אמא, חזרה, ונשכה את שפתיה, עוצרת בתוכה את גל הזעזוע המפלצתי שעמד להפיל אותה לתוכו. היא הסירה את הסדין מעל הגופה ועשתה את הבלתי אפשרי. הרגשות כולם ננעלו בכספת זהב. לא היה מקום למותרות כאלה בזמן הזה, ואמא נדרה באותו רגע הרואי את נדר החיים שלה: "אם יבוא יום ותסתיים המלחמה האיומה הזאת. אם יבוא יום והיא תנצל ממנה ותזכה לחיות חיים שפויים, היא נודרת כאן ועכשיו, להתנדב ב'חברה קדישא' ולקיים את המצווה הזאת מתוך רצון וחסד. אם רק יבוא יום והיא תצא מן התופת הזאת".

זה היה נדר שעשוי היה מדמעות שהיא לא בכתה. לא היה להם מקום באותו הרגע.

אחר כך היו החיים השפויים בבלגיה. אמא פתחה בזהירות את הכספת ההיא ומצאה שם את הנדר. היא פנתה אל ה'חברה קדישא' בבלגיה ובקשה להתנדב שם מדי פעם. הם סירבו בתקיפות. "את אשה צעירה", הם לא רצו אפילו לשמוע, "יש לך ילדים קטנים וזה לא מקום בשבילך".

אבל אמא התעקשה. "אני נדרתי", היא אמרה להם, "נדר שנודרים בימים ההם, אין מפרים". ומה היה להם לומר אחרי המילים הללו? הם הסכימו, ואמא הייתה מתנדבת פעם בכמה שבועות מתוך הודיה לאלוקים על שהציל אותה, ומתוך זיכרון על מה שהיה ולעולם לא יוכל אי מי להבינו. אנחנו לא ידענו כמובן, מעולם לא ידענו, ורק קול גברי מוזר ומסתורי היה מתקשר לבקש את מאדאם הורוביץ כל כמה שבועות. ואמא אף פעם לא סיפרה לנו מי זה היה. זה היה נציג ה'חברה קדישא' שהתקשר כשמישהי נפטרה.

בחדר הטהרה אני מספרת את זה... 

אפשר כמעט לראות את הנערה הצעירה שמחפשת מישהו שיוכל להקשיב לה, וכולם עסוקים כל כך, עד שאינם יכולים להתפנות אליה. אפשר לדמיין את החדר מלא באנשים שאינם משתלטים על המוות. הם מציינים כל קבר בסימון בסיסי, ורושמים על דף את הפרטים. "תעשי בינתיים טהרה", הם עונים לה לבסוף. המוות הוא הדבר היחיד בגטו לודז' שכל יום מקבלים ממנו יותר, ואמא שלי הייתה כאן, היא בעצמה.

הקול שלי גווע בבית הטהרה... אנחנו יוצאות לבסוף, הלומות.

♦

בחלונות האוטובוס נוסעת לודז'. עצים יפים, ככרות, בתי לבנים אדומות, כנסיות.

אנחנו מתרחקות מבית הקברות, ובינתיים אני מספרת להן על החלום.

"מישהי הלכה בלי חלום בגיל חמש עשרה?"

הבנות מחייכות. גילאי העשרה עדיין במרחק נגיעה. והחלומות היו גדולים כל כך ומלאים בכל כך הרבה אוויר, עד שקל וקשה להיזכר בהם.

למי אין חלומות? חלומות על משהו גדול שחושקים בו, על עתיד שרוצים אותו ועל איזו פסגה להגיע אליה.

אנשים משאירים את החלומות שלהם בתוך המגירות הפנימיות בלב. הם חוששים לספר עליהם לאנשים מסביב, פן יכבו להם אותם עוד טרם עלתה בהם שלהבת המציאות, וייקחו מהם את האוויר לפני שנסקו לשמיים. 

לאמא שלי היה חלום בגיל חמש עשרה וחצי... אמא לא חלמה על הצלחה, היא לא דמיינה איזה עתיד מופלא ולא היה לה שום חלום על טיול לחו"ל.

בחלום של אמא הייתה רק ככר לחם גדולה ענקית. ככר טריה בדיוק כמו זו שהיא זוכרת במעומעם ממטבח העץ בפביאניץ, אי שם בילדות המטושטשת. היא חלמה על ככר שפורסים ממנה פרוסות בלי סוף, והלחם לא נגמר. ככר לחם ענקית שאפשר לאכול ממנה עוד ועוד, היא משביעה את כולם ואפילו נשאר ממנה. זה היה כל החלום הגדול שלה. והיא שבה והגתה בו בגניבה, חלמה אותו בלילות הטרופים ודמיינה אותו בהקיץ, ככר גדולה ושלמה של לחם. 

בגטו לודז' השליט האמיתי היה הרעב, הוא ניהל את האנשים ואת החיים. הוא צבט אותם והכה בהם. הוא השתלט על המחשבות, על הרגשות ועל החלומות, וכמובן הרג אותם, לבסוף, מותיר אותם לגסוס ברחובות מתחננים לקצת אוכל.

מאתיים אלף יהודים נדחקו בגטו הנורא הזה. ברובע בלוטי המוזנח של העיר שאפילו מים זורמים לא היו בו, והיהודים נסגרו שם כמו בתוך קופסת שימורים ענקית, הרמטית.

בגיטאות אחרים היו סיפורים על ילדים שמתגנבים בלילה ובאים למכור את טבעת הנישואין של האם תמורת שק קמח או סלק. אבל בגטו לודז' אי אפשר היה לחמוק מן החומה. לא מעל ולא מתחת. השמירה הייתה הדוקה, ה'יודנראט' היה קפדני, הנאצים היו יורים מטווח קרוב והפולנים שמעבר לחומה לא רצו למכור שום תפוחי אדמה. שבעים אלף מתושבי לודז' הפולנים היו ממוצא גרמני, תמכו במשטר הנאצי ולא העלו בדעתם שלא להסגיר ילד יהודי רעב.

כל העבודה התרכזה בגטו ונעלה סופית גם את פתח ההצלה הקטן שהיה נפתח במקומות בהם היהודים הועסקו מחוץ לחומות. 

אפילו הנס ביבר, האחראי הנאצי על הגטו, ביקש תוספת מזון מן המפקדה. הוא היה מעוניין בהמשך מושבת העבדים הזו, והבין שכמות המזון אינה מאפשרת חיים, אבל גם הוא נענה בשלילה. וככה, בהעדר עזרה מבחוץ. או מקור אחר למזון, הלכה האוכלוסייה בגטו לודז' וגוועה ברעב. 

אמא הייתה לבד. קמה בבוקר רעבה והולכת לישון כשהבטן צובטת. לא הייתה לה אמא שתתן לה חתיכה קטנה מן הלחם שלה ולא אבא שיארגן לה תוספת מן הצד. הרעב היה גדול מן החיים והוא נגס בהם ללא הפסקה.

לפעמים חילקו בשר סוס, פרוסות דקות כמו נייר מוכתם. משה אחיה היה נותן לה את הפרוסה שלו בידיים רזות: "קחי, נאדז'יה, זה לא בשבילי", הוא היה אומר, "הבשר הזה טרף".

"אתה חייב לאכול", היא הייתה עומדת על שלה. היא הייתה אחותו הגדולה והוא היה קטן, שקוף כמעט. "אני לא!" הוא ענה לה, עיניו יוקדות באש פנימית, "אם נגזר עלי לחיות, אחיה גם בלי הבשר המאוס הזה ואם נגזר עלי למות, למה שלא אמות נקי וכשר?!"

ולא היו לה עוד מילים עבורו. אחיה לא אכל את הבשר ויהי מה. 

שניהם המשיכו לרעוב. רעב מתמשך, כשהנעורים שלהם דורשים יותר מזון ויותר אוכל. אבל אין, לא היו רזרבות או מקומות לספסר בהם אוכל. היה רק רעב ארוך ללא סוף או תקווה. כל כך ארוך עד שמוכרחים לברוח אל החלום. ככר לחם אחת, גדולה ואין סופית, שתוכל להשביע את הרעב של הגוף וגם את הרעב של הנפש.

שנים אחר כך, כשהייתי אמא לילדים ונודע לי שאמא הייתה בגטו הנורא הזה, שאלתי אותה על החיים בצל הרעב.

"היינו רעבים", היא אישרה, "רעבים מאוד".

חיכיתי לשמוע עוד, רציתי לדעת איך נערה בת שש עשרה נמצאת ברעב הנורא הזה, בלי הורים ועם אח קטן. אבל לאמא לא היה מה להוסיף: "היינו רעבים מאוד", היא אמרה בפשטות. כאילו, מה עוד יש לומר?

פרק מ"ו

מוכרחים לאכול הכל

אנטוורפן 1964 

היום יום שני. בחוץ קר ואפרורי, אבל השמש מסכימה להציץ עלינו קצת. מדי פעם היא באה להראות את פניה בין קרעי העננים, כמו הייתה נסיכה למשפחת המלוכה, הבאה לבקר את ההמון המריע לה ברחובות...

החברות חוזרות איתי הביתה. תיקי העור החומים שלנו מונפים לקצב ההליכה, וסומק ורוד פורח לפייגי וג'נט בלחיים, היום למדו שיר חדש בעברית, וכולנו מנסות לשחזר את המילים היפות שיש בהן פרדסים, תפוחי זהב ושמיים כחולים.

השנה התחלנו ללמוד עברית, ואנחנו מגלגלות את המילים החדשות על הלשון, כאילו היו מאכל חדש ומפתיע. המורה הכריזה בתחילת השנה שכל לימודי הקודש יתנהלו מעתה רק בעברית, בלי מילה אחת של צרפתית באמצע והיא ואנחנו משתדלות לעמוד באתגר בגבורה.

את לימודי החול אנחנו לומדות דווקא בפלמית, החל מכיתה ה', אבל הצרפתית נשארת השפה העיקרית שבה אנחנו מדברות עם חברות. לא חשוב מה יחליטו השלטונות וכמה הם יהיו מעוניינים שנדבר דווקא בפלמית, הצרפתית מנצחת.

גם אנגלית אנחנו יודעות היטב, וגם אידיש כמובן, אותה לא לומדים בבית הספר, אבל היא באה מהבית. כולנו מבינות אידיש, זו השפה שמדברים עם ההורים, וכל ההורים של כולנו מדברים באידיש, ככה זה באנטוורפן. אנחנו חולפות בין חמש השפות שלנו כמו שחולפים בין החדרים בבית, ומחליפות אותן במהירות שלא דורשת מאיתנו שום מחשבה מיוחדת. 

קרוב אל הבית אני נעמדת, נפרדת מפייגי חברתי, "איזה יום היום?" היא שואלת פתאום." אה", היא נזכרת, "יום שני. מה מכינים אצלכם ביום שני?"

"ביום שני?!" 

"אוף, פייגי, למה את צריכה לקלקל?!" השמש נעלמת לה בתוך העננים, ערפל אפור מכסה אותי, פייגי הולכת לה ואני עולה במדרגות כמו פיל זקן שנתקע לו קוץ ברגל. למה למהר אם יש סטייק?

ביום שני יש סטייק, לא חשוב אלו סידורים יש לאמא ביום שני, ומה המצב רוח שלנו באותו יום, הסטייק תמיד ימתין לנו על השולחן, מוצק, ברור וידוע, בלתי ניתן לשינוי.

דווקא ביום ראשון יש שניצל עוף, פתיתים ומרק ירקות טעים וסמיך עם 'לוֹקְשְׁן' ואף פעם לא צריכים להאיץ בי לאכול... לעומת זאת, ביום רביעי יש כבד בקר ותרד עם פירה. 

תרד זה לא משהו שילדים אוהבים לאהוב וגם לא כבד... אבל מה שייכת אהבה לאוכל? לאהוב אוהבים את החברה בכיתה ואת אבא ואמא בבית. ולאכול אוכלים כי צריך, לאכול לא אוכלים כי אוהבים, ותרד אוכלים ביום רביעי, ויהי מה. 

הלוואי שהיה היום יום חמישי, אני חושבת לעצמי מחשבות מיותרות. ביום חמישי אני תמיד ממהרת הביתה, עוקפת את השדרה בדרך קיצור, וכמעט מנתרת כמו ציפור על מדרכה. ביום חמישי אמא מבשלת חלבי. איזה כיף עצום!

ביום חמישי מריחים מבחוץ את מרק העגבניות הטרי שיש בו אורז, את דג הסול המטוגן, ותפוחי האדמה הקטנים והנימוחים. למנה אחרונה יש תמיד בלינצ'עס עם גבינה מתוקה! הלוואי והיה יום חמישי.

אבל היום יום שני, היום יש סטייק. והוא גדול כמו סוליית נעליו של נער, עבה כמו פרוסת לחם, ונלעס כמו מסטיק שלא נגמר אף פעם. אמא מרכיבה לנו על הצלחת מין מטחנה ידנית פשוטה, מכניסה לתוכה את הסטייק ומסובבת את הידית לאט לאט, הסטייק נחתך לו לחתיכות קטנטנות שנושרות באדישות לתוך המרק שמתחתיו. וככה, במאמץ גדול ובהרבה רצון טוב, אנחנו יכולים לסיים את כל הסטייק הגדול. כי סטייק צריך לאכול וילדים טובים צריכים לאכול את כל מה שיש בצלחת. אמא תמיד אומרת את זה, ואנחנו משתדלים מאוד להיות ילדים טובים... 

רק אבא מביט בנו וחיוך בעיניו, שעה שהוא פונה לאמא באידיש: "עזבי אותם!" הוא לוחש לה, כל פעם מחדש, "הילדים יהיו בסדר! רויזה הייתה אומרת: 'ילד רעב אוכל, וילד שלא אוכל הוא ילד שלא רעב'". 

רויזה הייתה נערה מהבית של אבא, משהו שבין אומנת למשרתת, בפולין שלפני המלחמה. היו לה המון אמירות יהודיות טיפוסיות, כאלה שאבא היה מרבה לצטט, ואז מתמלא איזושהי עליצות פנימית כשנזכר בה, כאילו היה חוזר למטבח הכפרי הקטן בפולין, היכן שרואים את עץ התות מהחלון ממש. 

אבל אמא לא מתרגשת משום רויזה בעולם. היא יושבת איתנו בסבלנות, עד שנסיים את הסטייק הגדול ורק אז היא פונה להדיח את כלי הפורצלן. וכל אותה העת פתיתי הסטייק נוחתים על הצלחות ורויזה מהדהדת ברקע: "לפני המלחמה, לפני המלחמה..." אז הייתה המלחמה, בטח הייתה, אבל מה בדיוק היה בה?!

הא... זו לא שאלה שילדים שואלים, זו לא שאלה שאף אחד שואל. הייתה מלחמה, הייתה ונסתיימה. למה בכלל צריך לדבר על זה?! עכשיו רק מוכרחים לגמור את המנה. מ-ו-כ-ר-ח-י-ם... ילדים לא משאירים אוכל בריא בצלחת. 

פרק מ"ז

מלודז' לאושוויץ

בסוף אמא שלי נלקחה גם מכאן.

היא לא ידעה לאן היא הולכת. נדחסה בקרון רכבת דחוק ומחניק, מחזיקה בידה של האחיינית בת גילה ומגששת אחרי האחות הגדולה.

בחוץ העלו את כל יושבי הגטו שנותרו. עשרות אלפים היו שם, צמוקי פנים ומוכי רעב. חלקי משפחות, שרידים מן הגטו. זו הייתה האקציה הגדולה של גטו לודז', שעת החיסול הסופי.

ועדיין, לא ידעו האנשים לאן נוסעת הרכבת, ואיזה מין שיר עצוב משקשקים לה הפסים.

כשנפתחה הדלת לבסוף, אחרי שעות נסיעה ארוכות מנשוא בתוך דבוקת ההמון הבלתי נסבלת. חדר האור מבחוץ, מסנוור ומרתיע. האנשים הורדו בבת אחת לתוך תפאורת רקע איומה. עם דמויות מגולחות ראש בבגדי הפסים, צרחות, כלבים, מדים ירוקים מתרוצצים בתוך מגפיים מבריקים וסלקציה. 

זו הייתה קבלת הפנים המוכרת של אושוויץ. אבל אמא לא ידעה מהי אושוויץ. אמא לא הכירה את הסלקציה ולא את הרמפה. הכל היה נורא בעבורה. זר... מהמם... איום...

היהודים ברחבי פולין כבר הכירו את אושוויץ היטב. אבל היהודים של לודז' לא ידעו מאומה. הם הרי היו בתוך קופסת שימורים משל עצמם, מנותקים מכל השאר. אושוויץ לא אמרה להם כלום.

מישהו ניגש אליה ואל האחיינית רות: "תאמרנה שאתן בנות שבע עשרה". הוא זרק אליהן את המילים בבהילות, והמשיך הלאה. גלוח ראש, מפוספס מדים, יהודי מושיע על סף הגיהנום, שרצה להציל אותן.

המילים נאמרו כמו החלטה שמוכרחים ליישם אותה. וככה, כשהגיע תור החבורה הקטנה של אמא מול אצבעו של הרוצח, הוא הפנה את האחות הגדולה עם הילדים הפעוטים שמאלה וגם את האח היקר שלה, משה הי"ד. רק אמא והאחיינית נשלחו ימינה.

הן התנגדו, ותפסו בכל הכוח בידה של האחות הגדולה. "אנחנו מוכרחות להיות יחד!" הן צעקו וצרחו ובכו, "אנחנו לא יכולות להיפרד, באנו ביחד".

הן לא ידעו שזוהי אושוויץ. והסלקציה היא מלאכתו של מלאך המוות. הן לא העלו בדעתן כמה מסוכן להתעקש להיות ביחד. אבל הנאצי צרח והכה, האחות נלקחה שמאלה עם ילדיה הפעוטים, להיעקד על המזבח. ואילו שתי הנערות הובלו משם, תוהות והלומות, אל הצריף הגדול. הן נבחרו לחיות.

מה היה שם בצריף? ואיך הרגישו שם כאלף נשים שנלקחו מהם בבת אחת ההורים או הילדים, הבעל או האחים? מה הייתה התחושה האיומה כשלקחו מהן את הבגדים, את החפצים, ואת הכבוד האישי? ומה הן חשבו כשהן הריחו את עשן המשרפות שבערו ללא הפוגה?

אלה שאלות שאף פעם לא יוכלו לכתוב עליהן תשובות במילים. לא, עדיין לא נבראו המילים שתוכלנה לתאר זאת. ומי שלא היה שם, לא יוכל לנסות לעולם לדעת.

לא הכל לקחו לאמא. משהו אחד נותר לה בכל זאת, יקר עד מאוד, זאת הייתה רות'קה, האחיינית, ולאחיינית היה את אמא, שתי נערות צעירות שנקשרות בידידות דם ברגע הנורא הזה.

נותרה לה יד שאפשר ללחוץ מעט ברגעים הכי קשים. וכתף שאפשר להישען עליה. הייתה אוזן שאפשר היה ללחוש לה בלילה בשקט, ועיניים שתמיד יכלו להסתכל עליהם ולדעת שהן מבינות את מה שסיפרת ואת הבנת את הסיפור שלהן.

הייתה לאמא נפש בעולם שצריך לדאוג לה ומישהו שאוהב אותך ונמצא איתך בסוף היום. וזו הייתה ידידות, ידידות כזאת שבשבילה וממנה מוצאים את הכוח להמשיך לחיות, לחיות ממש.

בעומק המצולות של היגון והאין אונים, של האימה, המוות והייאוש, הייתה הידידות כמו סירה עם מפרש לבן מתוח, שמתנוצצת על פני המים הללו. 

פרק מ"ח

דודה רות מאמריקה 

אנטוורפן 1966

בדיוק היום הגיע אלינו השליח של המכבסה ולכן הזדרזתי ללבוש את כותנת הלילה שלי לפני כולם. אני אוהבת לפרוס אותה לגמרי ולהפריד את הקפלים המדויקים, כל קפל שנפתח משמיע מין "קראחטש" כזה כמו מחאה על כך שהרסתי לו את הקיפול מהמכבסה. 

איזה כיף זה ללבוש כותנת מעומלנת היטב עם ריח מיוחד של מכבסה.

"מכבסת איזבל!" מכריז השליח באינטרקום כשהוא בא אל הבית וידיו מלאות במצעים בערימה גבוהה ומקופלת. אני תמיד רצה אל הדלת, חייבת לראות איך חזרה ערמת הכביסה המעורבבת שלנו, ועכשיו היא נראית כמו דפים חלקים שיצאו מבית הדפוס.

פעם בכמה שבועות מביאה אמא את כל המצעים, המפות ובגדי הלילה אל המכבסה והרגע שבו הם חוזרים ממלא לנו את הבית בריח המוכר והטוב. אמא מסדרת את הכביסה בארונות או מציעה בהם את המיטות ואני זוכה בכותונת שלי, קשה ומגוהצת שאפשר לחלום בה חלומות נעימים עם ריח טוב של מכבסת איזבל.

היום אני בוחרת לחלום על אמריקה. לדמיין את עצמי עולה על מטוס אמיתי וגדול, חוצה את השמים כמו ציפור ואחר כך הולכת לפגוש את המשפחה של דודה רות'קה.

הילדים של דודה רות'קה נמצאים בכל התמונות שהיא שולחת ובכל המכתבים שאמא מקבלת.

יש לנו אלבומים שלמים של המשפחה שלה, אבל אף פעם לא ראיתי אותם במציאות. אמא טסה לאמריקה שנה שעברה, אבל אני לא. כרטיס טיסה זה דבר יקר וילדים לא נוסעים סתם עד אמריקה.

אמא מראה לנו תמיד את התמונות ומספרת הרבה על מה שרות'קה כתבה, עד שאנחנו כבר יודעים מי התחיל ללמוד בכיתה א' ולמי צמחה שן ראשונה.

"הם בני דודים כמו פינקוסביץ?" שאלתי אותה פעם כשבחרנו תמונות יפות לשלוח לה. "לא! לא!" אמא חייכה לתמיהתי, "רות'קה היא אחיינית שלי".

"אחיינית?! איך יכול להיות, אבל זו אחותך אמא, לא?!"

"כמו אחותי", אמא מחייכת וצל עובר על עיניה לרגע קטן. אחר כך היא שמחה שוב וממשיכה לבחור איתנו תמונות. ואני כבר מבינה שלא שואלים יותר. מה באמת זה משנה? אחות, אחיינית. העיקר שיום אחד ניפגש. אולי הם יבואו אלינו לבלגיה? לא, לא, עדיף באמריקה. איזה חלום מרגש זה יכול להיות, לטוס במטוס עד אמריקה.

פרק מ"ט

כוכבים זוהרים בהמבורג

באושוויץ לא חיכה להם כלום. לא מוות ולא חיים, לא עבודה ולא פרוסת לחם. כלום נורא ומלא ספיקות מענים. ימי חידלון בלתי נסבלים.

מאז שיבוצם במחנה לא ניתנה להם כל ארוחה באושוויץ, והם שהו בהמתנה מורטת על הדרגשים הצפופים בצריף הגדול. המוות ארב כל הזמן מעבר לדלת, והשאלות הסתחררו סביבם כמו צעיפים חונקים שאי אפשר להתיר. "לאן נלך? מה מתכוונים לעשות בנו? מדוע לא מביאים לנו לאכול? והאם אנחנו כאן בהמתנה לתאי הגזים?"

השאלות היו מוחשיות יותר מקירות הצריף הגדול. אבל אף אחד לא ידע לענות עליהן.

ויום אחד באו לקחת אותן להמבורג. מחנה עבודה בגרמניה שבו נדרשו הבנות להצטרף לקבוצות עבודה המפנות את הריסות המלחמה ובונות מחדש בתים. 

אמא ורות'קה הגיעו יחד למחנה, עוזבות את אושוויץ שתישאר בהן לנצח כמו זיכרון נורא מכל, והולכות להיות שתיים נוספות מתוך אלפי נשים מורעבות ועובדות בפרך. 

אבל הן היו יחד, חולקות את העבודה הקשה והצפופה, את השינה המועטה, את הצרחות, את המזון שאף פעם לא יכול היה להשביע, ועונשי המוות שהילכו במחנה והיו חלק הכרחי מתנאי החיים במקום.

הבוקר היה מתחיל בצפירה חדה, והיא הייתה מטלטלת אותן מן הדרגשים אל הכיכר הגדולה בקול מבשר רעות. צפירה ארוכה ואכזרית, שיר הרקע של מחנה העבודה הנאצי. הבנות והנשים היו רצות, מרעידות מצינת טרום-הבוקר תחת שמלותיהן העלובות והבלויות, היישר למסדר.

העמידה למסדר הייתה אופיינית, עמידה דוממת וחסרת תועלת, משפילה בכל בוקר מחדש ומציבה אותן גלויות ושקטות, כמו מטרה נוחה לכל תעלול סדיסטי שיעלה על דעתו של מפקד המחנה המשוטט מסביב בפרגולו.

 בוקר אחד ירד גשם עז ושטף את הככר הגדולה בזרם בלתי פוסק, אבל הבנות נאלצו לעמוד כרגיל - רווחים ישרים, שורות מסודרות. גשם עז המכה ישר בפנים וקור איום החודר אל הגוף הכחוש והמורעב.

אמא הייתה שם בגשם, ממלמלת את ברכות השחר בשקט גמור. לא היה ברשותה אפילו פיסת דף של סידור, ותפילת שחרית הייתה שייכת לעולם אחר, רגיל, הגיוני. בעולם ההפוך של המחנה לא היה מקום לתפילות, לא היה מקום למשהו אחר מלבד היכולת לחיות עוד יום. אבל אמא מלמלה כל בוקר בגבורה את ברכות השחר, מתחת לאפו של הנאצי בפרגול. נאחזת בשרידי העבר שנותרו בה, צוהר קטן לנפש האלוקית הגדולה שאף אחד לא יכול להכריע.

הבוקר ההוא היה קשה יותר, קר יותר, והיא הייתה רטובה לגמרי. האדמה הייתה בוצית כבר מזמן, אבל המפקד המשיך כרגיל, מתעלל בבנות המיוסרות כל כך.

היה זה הרגע ההוא בו ברכה אמא את ברכת "שלא עשני גוי".

היא תקעה מבט צלול בנאצי שמולה. הוא היה שבע, וישן היטב, הגשם לא הפריע לו והקור לא נגע בו. הוא היה מוגן, מגפיים נוצצים, מעיל ארוך, כובע איכותי וכפפות. הנאצי היה כל מה שלא היה להן, הוא גילם את השליטה והכוח והן היו כל החולשה שבעולם.

אמא הסתכלה לו ישר בעיניים, מבעד לגשם השוטף, חושבת רגע נוסף על המשמעות של הברכה שהיא ממלמלת מולו: "ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, שלא עשני גוי", אפילו הגוי הזה... ופתאום נגעה בה הכרה מפעימה ושלווה של שלמות התפשטה בה.

הגשם המשיך להכות על הראשים הגלויים, ולמלא את השמלות במים. אבל אמא הייתה מעבר לכל אלה.

היא הרגישה נעלה על פני הנאצי בעל עיני הטרף שאוחז בפרגול ושואב ממנו את כוחו ואישיותו. היא חשה בוז מלא גאווה על שאינה נמצאת שם כמוהו, מכה בבנות צעירות וחסרות הגנה. "שלא עשני גוי..." 

אושר הציף אותה מעבר למציאות ולגוף. פיסה של חרות הנפש בתוך הגדרות המחושמלות ומגדלי השמירה המאוישים. "שלא עשני גוי... ברוך אתה השם..."

♦

הרעב הנורא בהמבורג הביא עימו גם את מגפת הטיפוס שהשתוללה בצריפים, חוטפת צעירות אל זרועותיה המייסרות ומניחה להם לגסוס בהעדר כל טיפול רפואי.

 ויום אחד אמא חלתה גם. היא קדחה מחום והתפתלה בייסורים ומתוך דמדומים היא נלקחה אל חדר החולות.

מיטה לידה, שכבה נערה נוספת, הוזה מחום, קודחת וממלמלת מלמולים חסרי פשר.

הטיפוס ייצר הזיות, ובהשפעת החום הגבוה החולות לא פסקו מלמלמל. הנערה החולה פנתה לאמא פתאום, ברק חולני בעיניה ולהט גדול מאוד: "בבקשה", היא אמרה, "את יכולה לתת לי לחמניה ודג מלוח? אני פשוט חייבת עכשיו. לחמניה לבנה ודג מלוח. בבקשה... בבקשה..." 

לחמנייה עם דג מלוח? היה צריך הרבה חום והרבה דמיון כדי לבקש בקשה כזאת.

הירח הלבן היה קרוב יותר אל הצריפים מן הלחמניה והדג, מציאותי יותר. בהמבורג לא הייתה שום לחמניה ושום דג, אפילו לא בחלומות.

אמא החלה להחלים. בהעדר כל טיפול היה הדבר נס. היא חזרה אל רות ואל שאר החברות, רועדת וחלושה אבל בריאה. בקשתה של החברה החולה נמוגה אל דמדומי המחלה אי שם, בצריף החולות.

כעבור כמה שעות נזרקו אליהם חפצים ממחנה הגברים. לגברים לא היו יותר חפצים מאשר לנשים, אבל המחשבה שאולי במחנה הנשים נמצאת רעייה, בת או אם. גרמה להם לתת לפעמים את כל מה שהיה להם. 

אמא התקרבה אל הגדר, ופתאום, מבין החפצים הדלים, נחתה ליד אמא חבילה קטנה. אמא פתחה אותה והתאבנה. הייתה שם לחמנייה ודג מלוח. בדיוק זה, ולא עוד. לחמניה ודג מלוח.

החברה מצריף החולות עמדה מולה. היא ראתה שוב את עיניה, בריכות של ייסורים.

על פי הכללים הייתה אמא צריכה לחלק את הלחמניה בין החברות הקרובות, זה היה חוק בלתי כתוב, חוק קדוש שלא הפרו. כולן מתחלקות בשל כולן, אין דרך אחרת לשרוד. אבל אמא נתנה בהן מבט מתחנן וביקשה לתת את כל הלחמניה לחברה החולה.

"יש נערה חולה בצריף, והיא ביקשה ממני בדיוק את זה. אולי זוהי הבקשה האחרונה שלה. מוכרחים לתת לה!"

"את מדברת בלי היגיון!" התלהטו העיניים הרעבות, "היא בין כך עומדת למות והלחמניה הזאת לא תועיל לה. אבל אותנו היא תציל!" 

אמא הפצירה בהן.

היא אמרה: בחיים לא היינו חולמות לבקש משהו כזה. בחיים לא היינו חולמות לקבל אותו. הנה, זה קרה בדיוק לה... הבקשה האחרונה... מוכרחים לתת לה.

אמא ניצחה. היא יצאה אל צריף החולות, ובידיים רועדות הגישה לחברה החולה את בקשתה האחרונה, החברה הושיטה זוג ידיים חלושות ותפסה בלחמניה הלבנה. שואלת את עצמה אם היא חולמת, הוזה, או שיש לה משהו אמיתי ביד.

זו הייתה אמא.

שנים רבות עברו מאז ואמא קיבלה דרישת שלום ממלכה וולף מבני ברק. "מלכה וולף?!" אמא גלגלה כמה פעמים את השם במערות הזיכרון. לא, היא לא מכירה מלכה וולף. זו בטח טעות. מישהי מתבלבלת עם גיסתה, הורוביץ מן הבית.

ויום אחד. הייתה אמא בבני ברק. והנה ניגשת אליה אשה מרשימה ותמירה. "אני מלכה וולף", היא כמעט נחנקת מהתרגשות, "אינך מכירה אותי?!" אמא מביטה בה רגע נוסף ופתאום, היא מזהה את העיניים. עיניים תכולות גדולות ויפות... חום גבוה...טיפוס... המבורג... לחמנייה ודג מלוח.

"זו את?!" אמא כמעט התעלפה ותפסה בה בידיים רועדות, "האומנם הייתה לך תחיית המתים?!"

"זו אני. אכן, הייתה לי תחיית המתים. הערפל עטף אותי מכל עבר, הייתי כבר יותר בעולם ההוא מאשר בעולם הזה והרגשתי איך רגעי אוזלים כמו גרגרים אחרונים בשעון חול. ופתאום נשלחה אלי יד, חותכת את הערפל ומביאה לי משהו, לחמנייה עם דג מלוח.

החזקתי בלחמניה וידעתי שנכנס בי כוח חדש וחי. מישהו חושב עלי... מישהו ראה אותי... יש מישהו ששמע את קריאתי... יש מישהו שחשב עלי... אני יכולה לחיות... אני זכאית לחיות...

התחלתי להבריא, עברתי בניסים את שארית המלחמה ומאז לא הפסקתי מלברר עליך, מי את והיכן את נמצאת. ועכשיו אני כאן, זוכה לפגוש בך". 

 עיניה של האשה זלגו דמעות. "אני כאן בזכותך..." היא אמרה לאמא. 

"באותו ערב עמדתי למות. והחבילה שלך הצילה את חיי".

פרק נ'

קרון הרכבת בלודז'

ברציף הרכבת בלודז' מבקשים מאיתנו להמתין. הקבוצה הקודמת עוד לא עזבה ויש איחור קל בלוח הזמנים. 

הקבוצה שלפנינו מורכבת מבני נוער צעירים וישראליים שלא מפסיקים לצלם ולהצטלם, לקרוא קריאות, ולשמוע כאלה בחזרה... אנחנו מחייכים בסלחנות ותופסים קצת מרחק, שלא ניכנס להם בתמונות ובצעקות...

המורה שלהם, אשה נמרצת ותכליתית, מנסה לשווא לארגן את העניינים לתמונת קבוצה הולמת, היא מתווכחת עם שלושה תלמידים שעסוקים בתמונות 'סלפי', צועקת על כמה נערות שלועסות מסטיק, והכל נראה כמו טיול שנתי לצפון עם אוטובוסים של 'אגד' וחמסין ישראלי... 

אף אחד לא אומר כלום, אבל משהו מרגיש לכולנו חזק מאוד. הפער בין המסעות, המקום, הגישה, הסגנון והחוויה. אנחנו מחכות קצת אחרי שהקבוצה עוזבת והשקט נופל עלינו חזרה, כמו שורת סיכום למילים שלא אמרו. עד כמה המסע אחר, עד היכן החוויה שונה.

כשאנחנו נכנסות בתוך הקרון הישן והעלוב, היכן שהסיעו יהודים אל התחנה הסופית, אין כבר שום חוויות, לא כאלה ולא אחרות, יש רק דמעות נוגעות וצמרמורת. 

הידיעה הברורה והכל כך מוחשית שמישהו היה כאן, נדחק, נאנק ונחנק, מישהו נשם את האוויר שלא נשאר וחיפש את החלון שלא היה וביקש לשתות את המים שתמו...

מישהי החזיקה כאן תינוק קטן או ילדה, מישהי הייתה לצידו של בעל או אמא. ומה? מה הן הרגישו?!

הבנות מתקשות למצוא לעצמן מקום. אין מקום בתוך הקרון, אין מקום לכלום, הכל דחוס באנשים שהיו כאן, וקריאותיהם וכאבם עודם כאן, בינותינו.

הרב מספר את סיפור של פסטג, חסיד מודז'יץ שהיה בקרון, דחוק בינות לעשרות אנשים, בתוך קרון כזה בדיוק, נעול, חסר חלונות ונוסע במהירות אדירה אל המוות. ופתאום צף בתוכו ניגון, היו אלה שברי תווים שבאו מעצמם וביקשו להסתדר להם בתוכו. הניגון שטף אותו כמו גל גבוה שבא מעומק הנשמה והפך לשיר. ניגון חדש למילים בנות האלמוות: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

הרב מספר על הבקשה האחרונה שלו, של פסטג, היהודי שנוסע אל המוות. הוא מבקש ממישהו מנוסעי הקרון לקחת את הניגון אל האדמו"ר, ששהה אז בארה"ב. הוא מבטיח בעד המאמץ חצי מן העולם הבא שלו. שני צעירים משחררים את סורגי החלון ומצליחים לקפוץ. אחד נורה במקום והשני שורד את התהום הגדולה ומצליח למצוא את עצמו כעבור כמה שנים בצרפת, משם הוא שולח דרך הרב בן ציון שנקר, המלחין של חצר מודז'יץ, את התווים שמוכנסים אל האדמו"ר. 

האדמו"ר מקבל את התווים ושומע את הסיפור. פסטג נמצא כבר עמוק בגן עדן, אבל את השיר שלו, את הלחן הזה, עוד ימשיכו לשמוע. וכך אומר האדמו"ר כשכולו נסער מן הסיפור הטראגי ומן הלחן המרגש: "כשיבוא משיח, נצא כולנו ונקבל את פניו עם הלחן הזה".

ועוד לפני שהסיפור מסתיים, המנגינה כבר נשפכת בתוך הקרון, המלווה המוזיקלי מנגן אותה בכינור, את המנגינה שחיברו בקרון, בדרך לטרבלינקה. 

הבנות מניחות למנגינה לאסוף אותן עמה. לנסוק, לעלות, לטפס ולגעת. הן הופכות להיות מיתרים עבורה. והיא פורטת עליהן במילים בנות אלמוות. 

"אני מאמין, אני מא---מין, אני מא---אאמין, באמונה שלמה, בביאת המשיח, בביאת המשיח אני מאמין..." 

תקרת הקרון העשויה קרשים בלתי משויפים מתרווחת פתאום, שום דבר לא עוצר את החבורה השרה בדמעות על רצפת העץ להעלות את הצלילים עד השמים. כי אדמת קודש היא, וזה שער השמים.

והמילים הללו בוערות כמו שלהבת גדולה בלבבות, חורכות את כל האדישות והניכור ונותנות להרגיש כאילו תמיד היית שם בעצם. בחיק האמונה האמיתית והטהורה.

הבנות שרות שוב ושוב. מבקשות שהרגע הזה לא ייגמר אף פעם. הרגע בו מאמינים באמת. 

האמונה מביאה דמעות והן הופכות לבכי גדול שעוטף את כולנו בלי מקום להסתתר ממנו. בכי שבא כשנכנסת האמונה ושורפת בעצמות, ומביאה למקום גבוה כל כך בנשמה, עד שיודעים שהיא עצמה קיימת. ואפשר להתחיל לבכות שוב מהתחלה.

"ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אני מאמין!!! עם כל זה אחכה לו, בכל יום שיבוא, בכל יום שיבוא..."

אחר כך אנחנו יוצאות אל הרוח בחוץ, אדומות עיניים ואף, ממצמצות בקושי ושואלות את עצמנו איך אפשר מכל זה לנחות לתוך אוטובוסים עם משענת מרופדת ומזגן מעל הראש...

"רגע!" אומרת טניה בהבנת פתאום, "אמא שלך הייתה בלודז', היא גם הייתה בקרון הרכבת במקום הזה בדיוק? האם היא סיפרה לך על הנסיעה הזאת?"

אני בולעת אוויר פעם או פעמיים. השירה והדמעות מותירים בי שרידים אחרונים של רעד ואני צריכה את כל הכוח כדי לצאת משם לרגע קטן ולפתוח שוב את הדלת של אמא.

אמא שלי הייתה כאן, ובעוד הרבה רכבות. שוב ושוב נטרקו אחריה דלתות הקרון. מפביאניץ ללודז', מלודז' לאושוויץ, מאושוויץ להמבורג, מהמבורג לברגן בלזן, שנים שלמות מחייה, כל שנות הנערות שלה היו מלאות מן הרכבות הללו, נדחקת מחדש על הקיר עם אניצי העץ, מחפשת דרך לנשום ושואלת את עצמה את שאלת החיים עצמם. לאן עכשיו?!

אבא שלי גם היה כאן, מפקיר את נשמתו לאלוקים ברכבת לאושוויץ ושר מתחת לשלג את "נשמת כל חי" אבא שלי ידע מהן רכבות, הוא הכיר אותן מאושוויץ. יום יום הן היו מגיעות והוא שמע את צפירותיהן האיומות, הכיר את הזעקות שעלו, וידע היטב מה אומרת כל רכבת שבאה לרמפה. היא אומרת: "ברוכים הבאים לעולם האמת. מי שבא לא יחזור".

אבא ואמא שלי הכירו את השקשוק ושמעו בו את כל מה שהייתה המלחמה עבורם. הם נזכרו בהורים שהיו להם, בילדים שהם הכירו. בבכיות קורעות הלבבות ובצעקותיהם של הנאצים.

שמעתי סיפורים על אנשים כאלה שהלכו אחר כך לחיות חיים חדשים, היכן שלא שומעים שום צפירה של רכבת, שלא רואים פסים ולא קרונות, ושאם צריך לנסוע אז נוסעים במכונית. ואם לא, אז לא. הם לרכבת לא יעלו שוב בחייהם, הפעמים ההן הספיקו להם לכל החיים.

אבל אבא ואמא נסעו איתנו ברכבות, בזמנים הכי מאושרים של החיים. הם ארזו לנו תיקים יפים והלבישו אותנו בבגדים מגוהצים. הכינו כריכים בניירות חומים וארזו בקבוקי מים בזכוכית עבה ובאו איתנו, חבושים בכובעי צמר או מטופפים בסנדלי קיץ, להמתין בתחנת הרכבת, לקנות משהו בחנות של הרכבת ולהרגיש איך כל הטוב שבעולם מצטופף לו שם, ברווח הזה שבין הרציף לקטר. איזה כיף זה היה לחכות לרכבת!

איזה אושר היה לנסוע בה! ואיך אבא ואמא שלי ישבו איתנו בתוכה מלאי חיוכים ונחת, רגועים ונינוחים, שותפים להתרגשות שלנו, כשהיינו מצמידים אפים קטנים על שמשה קרה, ומחפשים ברווזים בכפרים שבדרך.

"כי מה?" שואלת אותי אפרת פתאום, ובקולה מין התרסה מתעקשת, כמו הייתה הלך צמא שמבקש אחר אמת המים. 

"כי מה? כי מה נתן להם את הכוח הזה להמשיך הלאה. לחיות, לשמוח, לצחוק ולראות טוב, למרות שהיה להם כל כך רע?"

אני חושבת רגע. אפרת כל כך עדינה. מי היה מאמין שיש בתוכה שאלה צמאה כל כך, מלאת כאב וייסורים עד שפתה והיא מבקשת תשובה שהיא כוח.

"כי מה?" היא אומרת ומתכוונת: 'תני לי את המים ההם שנתנו להורים שלך את החיים'.

אני חושבת רגע. נותנת למנגינה ולמילים להשתרך אחרינו כמו גלימה ארוכה, ולכסות את כל השאלות כולן.

"את מבינה", אני מנסה להסביר לה, "השיר הזה ששרתם עכשיו בקרון הרכבת, היה השיר של החיים שלהם. השיר הזה כיסה אותם וחיבק ועטף וענה על כל השאלות ונתן את כל הכוחות. שיר של אמונה יוקדת שכל מה שקורה ויקרה ומתמהמה, עם כל זה אחכה לו. אני מאמין!

זה היה פס הקול של החיים שהם בחרו לשיר. לשיר ולא לבכות, לחיות ולא למות. והם בחרו שוב ושוב באמונה, והיא נתנה להם כוח, אינסוף כוח". 

פרק נ"א

ההמנון של המחנה 

לוקסמבורג מחנה קיץ 1970

כמה שצחקנו היום. 

אנחנו יושבות על המיטות הרחבות והנוחות ב'שאטו' בלוקסמבורג, מחנה הקיץ של 'אגודת ישראל' שאבא שלי היה בין המייסדים שלו. 

ריקי, שרה ואני אמורות כבר לישון לפני שעה אבל לא יכולות בשום אופן לעשות את זה. הצחוק עוד מחלחל בתוכנו. קם ומתגבר עלינו בכל פעם שעולה בדעתנו להיזכר במה שקרה היום.

ריקי כבר מנגבת דמעות של צחוק ושרה מבקשת שנפסיק, כואבת לה הבטן, היא לא יכולה יותר. רק ג'נט לא נמצאת איתנו, מפסידה את החוויה הלא רגילה של המחנה. וכשאנחנו נזכרות בג'נט, משהו בתוכנו מצליח סוף סוף להתגבר על עווית הצחוק ההיסטרית.

"מסכנה ג'נט", מתמתחת שרה על הכרית שלה ומעיפה את נעלי הבית שלה לאן שתשא אותם הרוח, "איך היא יכולה להפסיד כל הזמן?!"

ג'נט היא בת יחידה, וההורים שלה שומרים עליה כמו על יהלום כחול במוזיאון הלאומי.

היא מגיעה איתם כל בוקר לבית ספר והם מלווים אותה עד הכיתה ממש, וכשרואים איך ההורים שלה מלווים אותה כמו שומרי ראש, אף אחד כבר לא מעלה בדעתו שהם יתנו לה לנסוע לכמה ימים מלאי הרפתקאות וחוויות במחנה. הם באמת לא נותנים לה, לא טיולים ולא מחנות, לא ספורט ולא אופניים.

אבל היום ג'נט הפסידה.

הכל התחיל עם ההודעה של המנהל בדבר הברון מוריס דה סקירה מלוקסמבורג. הברון רוצה לדעת איך מתנהל כאן המחנה של 'אגודת ישראל', שנמצא באזור חסותו. הוא רוצה לבוא לבקר כאן מחר.

ההודעה הממה אותנו. הברון יבוא לכאן?! לתוך הבלגן במסדרונות ושאריות הכרזות בחדר אוכל?! עם כל החפצים על הדשא בחוץ והכיסאות העקומים באולם ההתכנסות?!

נבהלנו באמת. והלכנו לישון מלאות דאגות וקמטים... למחרת קמנו מוקדם וקרצפנו את השאטו. אף אחד לא היה צריך לדחוק בנו. הרגשנו כמו עדת משרתים מימי הביניים המנקים את הטרקלין לפני הנשף, רועדים מפני זעמו של הרוזן, הרוזן מלוקסמבורג.

הדשא בחוץ זהר בנקיונו, הכיסאות סודרו בשורות ישרות, כל הבלגן של חדר האוכל נעלם לאנשהו (אולי למרתף?! בררר...) והחדרים חזרו להיות מקום נעים ומסודר ולא שאריות של תיבת נוח מהמבול...

 בערב, כשהכל היה מוכן, בקושי יכולנו לנשום מהברון החשוב הזה שעמד להיכנס כל רגע...

המנהל הבטיח שתוך כמה דקות הוא ייכנס. ואנחנו הרגשנו מתוחות כמו קפיץ שמשכו אותו קצת יותר מדי... ואז נכנס הברון המהולל והמפואר. איזו הפתעה מוזרה... הוא היה נראה כמו תחפושת לא מוצלחת של אציל מימי הביניים, עם מכנסיים מצועצעים, פפיון קטנטן, שיער ארוך וזקנקן על סנטרו. לא העלינו בדעתנו שלברונים של לוקסמבורג יש טעם גרוע כל כך, אבל התאפקנו שלא לגחך, בכל זאת הוד מעלתו...

ואז הוא התחיל לדבר בצרפתית... אוי ואבוי... איזו צרפתית זו הייתה... עם מבטא נורא ואיום... האם גם הוא היה פעם בפולין? מאיפה יש לו מבטא בדיוק כמו של ההורים שלנו?

הדיבורים היו יותר מוזרים מהבגדים שלו. ועכשיו היינו צריכות לנשוך ממש את השפתיים כדי שלא יברח לנו צחוק גדול ובלתי נשלט. הברון מלוקסמבורג אומר לנו דברי תורה?! או שאנחנו חולמות חלום ארוך מחוסר שינה?!

באמצע הנאום הברון לא התאפק בעצמו, הוא התחיל לצחוק וכל הקומדיה הסתיימה. לא ברון, לא רוזן ולא מוריס. רק המזכיר של 'אגודת ישראל' באנטוורפן, חבר של המנהל שרקח יחד איתו את כל התוכנית הגאונית הזאת, כדי לדאוג שפעם אחת ולתמיד נסדר כמו שצריך את המהפכה האיומה שרבצנו בה...

כמה צחקנו כל היום, מהרוזן ומכל מה שהיה, וגם עכשיו, שעה שלמה אחרי כיבוי האורות, אנחנו עוד ערות, מתקשות להירגע.

"מחר יש קומזיץ..." נבהלת ריקי, "אני ארדם בתוך האש... אז תהיו כבר בשקט..." היא מתחננת. "תהיי את", אנחנו אומרות בבת אחת ומתחילות לצחוק מהתחלה.

בסוף אני נרדמת וחולמת חלומות על קומזיצים וגחלים. על שירים ומנגינות שכולן איכשהו מתאחדות בסוף לשיר אחד, השיר של אבא: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". אבא שר אותו איתנו כל כך הרבה וממריץ את כל המחנה סביבו. עד שהוא נהיה פשוט ההמנון של המחנה. כי הרי זה ההמנון של אבא וזה גם המחנה שלו... ואפילו בחלום חולמים עליו...

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.