האם כדאי לך להיות עשיר?

חז"ל מספרים: "מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא לחוץ לארץ, ובא משם עשיר. והיו התלמידים רואים אותו ומקנאים בו, ומבקשים אף הם לצאת לחוצה לארץ. כשנודע הדבר לרבי שמעון, הוציאן לבקעה אחת והתפלל ואמר: בקעה בקעה, מלאי עצמך דינרי זהב! התחילה הבקעה מושכת דינרי זהב לפניהם. אמר להם: אם זהב אתם מבקשים, הרי זהב, טלו לכם. אלא היו יודעין: כל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא".

אלא שהדברים דורשים ביאור, מה שלילי כל כך בעשירות, הרי מרבותינו (תוספות ברכות ה) משמע ש"שני שולחנות", תורה וגדולה במקום אחד – זו זכיה גדולה. ואכן רבינו הקדוש, רבי אלעזר בן עזריה, רב פפא, רב הונא, רב חסדא ועוד מגדולי התנאים והאמוראים היו עשירים. וכך גם מצאנו שרבא מתפלל על עשירות (מועד קטן כח). מדוע אם כן העשירות הינה קיזוז מעוה"ב והרי התורה מבטיחה שכר גם בעולם הזה.

במשלי (ל') אומר שלמה המלך "רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי". והוא מסביר שאם יזכה לעשירות הוא חושש "פן אשבע וכחשתי", אך גם עניות הוא לא רוצה "פן אורש וגנבתי". אם יהיה עני הוא עלול לגנוב ואולי גם להישבע בשם ה' לשווא.

ואנו מבקשים להבין את עמדתם של חז"ל האם טוב להיות עשיר, או אולי עדיף שלא. האם הכסף הוא כשר או לא?

על הפסוק במשלי (י') "ברכת השם היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה", מפרש הגר"א שברכת ה' הינה עשירות ושפע בלי טרחה, דאגות, מתחים ולחצים. וכדרך שהמשנה באבות (ב') מבארת "מרבה נכסים מרבה דאגה". כלומר שהבעיה איננה בריבוי הנכסים, אלא בריבוי הדאגות. ואז מתברר שזו איננה ברכת השם, כי יש עצב עמה. שכן העשירות היא ברכה רק אם ערכי הנצח לא נפגעים בעקבות ההתעסקות בריבוי הנכסים. הברכה היא רק כאשר העשירות לא משתלטת על האדם עם דאגות ולחצים במוח ובלב.

לדוגמא: הטלפון הנייד יכול להיות יעיל, בתנאי שהוא לא במקום החיים, המשפחה, הילדים ושיעורי התורה, אלא ככלי עזר לחיים. הוא הדין הרצון להתפרנס ולזכות בעשירות, כמו רבא שהתפלל להיות עשיר. עשירות ונכסים אינם בעיה, אלא האדם שלא יודע לנהל את העשירות והעשירות מנהלת אותו. אדם כזה משועבד לכספו, מוחו וליבו ממוקדים במשימה לשמור על הכסף והוא נעשה עבד לכספו. זו לא "ברכת השם היא תעשיר", שכן זו עשירות שיש עמה הרבה עצב.

עשירות בלי טרדות

תפקיד האדם בעולם מוגבל בזמן, ויש הרבה גוזלי אנרגיה ומעניקי משמעויות לנושאים שטחיים בחיים כמו הכסף. לכן הכסף יכול להיות אמצעי ותו לא. ואם אדם אכן יראה בכסף אמצעי, או אז תתקיים בו 'ברכת השם היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה'.

כך נוכל להבין את תפילתנו ל"עושר וכבוד" (ברכת החודש), שמבקשת ביאור, שהרי "הכבוד מוציא את האדם מהעולם" (אבות ד'). אבל ההיקש בין העושר לכבוד ברור. כי אמנם כבוד מדומה ושלילי הוא כזה שמוציא את האדם מהעולם. כשאדם מעניק לעצמו ערך לא ראוי, ומחשיב את עצמו כבעל ערך משום שיש לו כסף, מעמד, שליטה, קשרים ועוד. ולכן הוא גם מרשה לעצמו לזלזל ולפגוע באחרים, אך זהו לא יותר מכבוד מדומה שהרי 'אל תהי בז לכל אדם'. אולי בעל הכבוד מרגיש בחלק העליון של גלגל החיים, אך 'לא לעולם חוסן' ומחר הכל יכול להשתנות. זהו אם כן כבוד מדומה.

לעומת זאת הכבוד האמיתי והנצחי הנו "כבוד התורה" – "אין כבוד אלא תורה" (אבות ו') "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג').

התפילה על עושר וכבוד היא תפילה על הערך האמיתי בחיים, ומאחר שהערך היחיד זו התורה, התפילה היא על כבוד התורה, הכבוד האמיתי, הנצחי, הראוי והנכון.

וכך כאשר תלמידיו של רשב"י מבקשים ממנו עשירות, הוא רואה זאת כטרדה וקללה, כהצלחה שגורעת ממטרת האדם וממילא מחלקו לעולם הבא.

הוי אומר שאין רע בעשירות לכשעצמה, אלא באדם המשועבד לעשירות יותר מאשר לערכי התורה והמצוות. וכך ראה זאת רשב"י גם עם אותו תלמיד שזכה לעשירות אבל בצידה גם טרדה ודאגות שהרי היה עליו לנסוע לחו"ל.

ברוח זו נבין גם את דברי המדרש (במדבר רבה פרשת מטות), שם מבואר שיש מי שזכו לעשירות במתנה משמיים ויש מי שזכו לעשירות על ידי "חטיפה" - חטפו משמים. ולכאורה זהו פלא שהרי אדם אינו יכול "לחטוף" יותר ממה שנקצב לו ומה משמעות הרעיון?

אמנם כאמור יש עשירות המלווה בשלוה ורוגע - ברכת השם היא תעשיר ולא יוסיף עצב בה. זו עשירות שריבוי הנכסים שבה אינו כרוך בריבוי דאגות. זו עשירות כשרה ולפעמים אף משובחת. לעומתה יש עשירות באמצעות "חטיפה" – עוד עבודה, עוד השקעה, עוד טרדות, לחצים ומשא ומתן ומאידך פחות ופחות אמונה.

על האדם לדעת שהוא יקבל את שלו אך אם יחטוף או אז יתקיים בו "כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו" (ברכות סד) וכפי שמבאר המהר"ל ב"נתיבות עולם" (נתיב העושר) שמי שינסה לחטוף פרנסה על ידי ריבוי דאגות וטרדות, סופו שיאבד את שלו. שכן מי שמנסה לדחוק את השעה ולחטוף את המגיע לו, הוא אמנם עשוי לקבל את מבוקשו במהירות, אך גם לאבד אותו במהירות.

וכך אירע לבני גד ובני ראובן שביקשו לבנות גדרות לצאנם וערים לטפם, אבל הבהילות שהם התנהלו בה, אומר המדרש, גרמה לכך שהם היו הראשונים לאבד את נחלתם ולצאת לגלות. כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, והתקיים בהם מאמר הפסוק "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" (משלי כ). שכן עתידים היו לקבל את נחלתם בעבר הירדן בכל מקרה, אלא שהם מיהרו לחוטפה (דחקו את השעה) ולכן הם הראשונים שיצאו לגלות (השעה דחקה אותם).

והמדרש שם (פרשת מטות) מוסיף ומסביר שהסימן שהאדם זכה למתנה משמים ולא 'חטף' משמים, היא כאשר הוא מקבל בכוח התורה את השפע.

והיינו כאמור כאשר השפע אותו קיבל משמים, לא מסיח את דעתו מהתורה אלא אדרבה מרבה את כוחו ושקידתו בתורה.

זה ההבדל בין חטיפה משמיים לבין מתנה משמיים.