חני נחמיאס: "אני פחות באור הזרקורים, אבל לא פחות מאושרת"

נעים להכיר

"חני נחמיאס, 61, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בתל אביב, שחקנית וזמרת".

ניצוץ של שורשים

"גדלתי בגבעתיים למשפחה מסורתית ממוצא יווני. בכל יום שישי אבא שלי ערך קידוש, ובחגים היינו הולכים לבית הכנסת הספרדי בגבעתיים. הניגונים הספרדיים ופיוטי התפילה הם חלק מנשמתי. מעבר לכך שאני מכירה ושרה אותם, הם חלק מפסקול ילדותי. לפני כמה שנים עברתי לתל אביב, זה היה בדיוק לפני ראש השנה. הייתי עסוקה בלפרוק ארגזים ולסדר את הבית, וממש לפני יום כיפור זה הכה בי. אין לי בית כנסת. אני לא מכירה שום בית כנסת ספרדי בקרבה למקום מגוריי החדש. שאלתי את אחד המובילים איפה יש בית כנסת באזור, והוא אמר שיש בשכונה בית כנסת של עולי בבל.

"הגעתי לבית הכנסת של עולי בבל בכיפור, ניסיתי להתחבר לפיוטים המוכרים בסגנון החדש, אבל זה לא היה מה שהנשמה שלי חיפשה. הבטחתי לעצמי שעד השנה הבאה אמצא בית כנסת ספרדי עם התפילות והפיוטים של ילדותי. השנה עברה ביעף והנה יום הכיפורים שוב בפתח, ועדיין לא איתרתי בית כנסת ספרדי בסביבה. אחרי הסעודה המפסקת התחלתי לצעוד בעיר והגעתי לשדרות רוטשילד. מולי צעד גבר עם טלית, עצרתי אותו ושאלתי אם הוא מכיר בית כנסת ספרדי בסביבה, הוא חייך אלי ואמר 'בואי אחריי'. ברור לי שלעולם לא הייתי מוצאת את בית הכנסת הזה לבד. האיש הזה פשוט נשלח אליי. נכנסנו לסמטה צרה שהובילה לחצר בית ספר ואז הוא הצביע על מבנה קטן ואמר לי 'הגעת לבית הכנסת 'חיי שלום'.

"ברגע שנכנסתי לעזרת הנשים ושמעתי את החזן התמלאו עיני דמעות. הרגשתי שהגעתי הביתה. התפילה הייתה מדהימה ומרגשת, הפיוטים היו אלה שכה התגעגעתי אליהם, והחזן הרטיט לי את הלב. פייטן עם קול קטיפתי שסלסוליו צמררו אותי. לא יכולתי לראות אותו כי הווילון היה סגור, וכששאלתי מיהו אמרה לי אחת הנשים שלחזן קוראים אברהם הררה ושהוא מגיע הרבה לבית הכנסת למרות שהוא גר בבני ברק. מאז הגעתי לבית הכנסת לא מעט פעמים, ובכל פעם התרגשתי  מחדש".

ניצוץ של נוסטלגיה

"כשהייתי בת שמונה אמא שלי לקחה אותי להצגה בקאמרי, ובמידה רבה הבילוי המשותף הזה שלנו קבע את מסלול חיי. זו לא הייתה סתם הצגה בשבילי, אני ממש התנפצתי שם. הרגשתי השתוקקות מאוד גדולה להיות על הבמה, ושם זה נבט. אני מרגישה שהדרך בחרה אותי יותר מאשר אני בחרתי בה. ילדה בת שמונה לא באמת יודעת מה היא תעשה כשהיא תהיה גדולה, אבל אני ידעתי.

"אהבתי ספורט, וגם ללמוד, אבל זה היה בעוצמות אחרות. בעצם, כבר מאז חיפשתי דרכים להגיע לבמה. שנה אחר כך ראיתי מודעה על כך שמחפשים ילדים להצגה, וכך הצטרפתי לתיאטרון. כשהייתי בת עשר כבר שיחקתי את 'חנהל'ה ושמלת השבת', ומאז זה מה שאני עושה. העבודה שלי היא גם התחביב שלי, והיא ממלאת את כל יומי.

"אני מודה לאלוקים על כך שאני מתפרנסת המון שנים ממה שאני אוהבת, זה ממש לא ברור מאליו. קראתי לאחרונה שיש הרבה מאוד אנשים שיש להם חוסר רצון נוראי לחזור לעבודה שלהם. החופש הזה שנכפה בגלל הקורונה נתן לאנשים יכולת לעצור ולהתבונן על החיים שלהם. אני לעומת זאת ממש מחכה שיהיה כבר אפשר להתקהל, לשיר ולהופיע. אמנם אני עושה את זה כבר למעלה מ-50 שנה ויכולתי לחוש מיצוי, אבל ברוך ה' אני עדיין מאוד נהנית".

ניצוץ של השפעה

"את המשפט 'גדלתי עלייך' אני שומעת כל יום, לרוב כמה פעמים ביום. אני עובדת עם אנשים שלמדו לקרוא עם 'בלי סודות', ורואה את ההתרגשות שלהם כשהם פוגשים אותי. כשאני מדברת עם אנשים אני קולטת איזה חלק משמעותי היה לי בתהליך הגדילה שלהם. היום המדיה מאפשרת כמעט לכל אחד להגיע לכל אחד, ואני מקבלת המון הודעות חמות מאנשים מגוונים.

"יחד עם זאת אני יכולה לומר שהרבה אנשים חושבים שבמהלך השנים עסקתי בעיקר בדברים שקשורים לילדים, אבל זה לא כל כך נכון. העשייה שלי לילדים הייתה בטלוויזיה ולכן אני מזוהה עם עולם הילדים, אבל לאורך כל השנים האלה שיחקתי בבית לסין, בקאמרי ובהבימה, ועשיתי מחזות זמר לכל המשפחה".

ניצוץ של אושר

"אני מאושרת במקום שאני נמצאת בו היום. אני לא מופיעה כל יום בטלוויזיה, ופחות באור הזרקורים, אבל ממש לא פחות מאושרת. להיפך. שבעתי, הגעתי לאיזושהי תחושת מיצוי. יש משהו בצורה שבה אני מנווטת את חיי כיום שמוסיף לי אושר. עד לפני הקורונה שיחקתי במקביל בשני מחזות זמר ובנוסף רצתי עם שני מופעים אומנותיים, אחד מהם של שירי עוזי חיטמן. עבדתי כמו משוגעת, ועכשיו, כשחוזרים לשגרה אחרי הקורונה, אני מתאימה את העבודה שלי והקצב שלה לגיל שלי ולצורת החיים הנוכחית שלי.

"ואפרופו הקורונה, לא נעים לומר, בעצם אולי עכשיו כבר אפשר, שאם מדברים על אושר - אז היא בהחלט באה לי בטוב. הרגשתי שעצרו את העולם, וזו הייתה תחושה נפלאה. אני שומעת לאחרונה מיותר ויותר אנשים שהקורונה הייתה עבורם סוג של מתנה. בתקופה הזו היו לי הרבה הרהורים על הקצב שחייתי בו. היום אני יודעת שכשנחזור אני אחזור בפורמט יותר רגוע ויותר מתאים לגילי ולחיים שאני רוצה".

ניצוץ של חגים

"בכל החגים אני הולכת לבית הכנסת. מאוד אוהבת להתפלל ולשמוע את התפילות. אגב, בכל תפילה יש רגע אחד לפחות שבו אני בוכה, ובמיוחד בתקיעת שופר. מעבר לכך, אני גם הולכת הרבה פעמים לתפילה בשבת בבוקר. לפעמים אני עוקבת אחרי הסידור, ולפעמים פשוט סופגת.

"ובכל זאת, אני מאמינה שכמו לרבים אחרים, יום כיפור הוא משהו מיוחד עבורי. בבית שלי צמו בכיפור, ואני זוכרת את הפעם הראשונה שצמתי. זה היה ב-73', מלחמת יום כיפור. היה מתח גדול באוויר, שמועות על מלחמה, ומהלחץ הגדול לא אכלתי בצאת הצום. סבתא שלי ראתה שלא אכלתי, אז היא דחפה לי כפית סוכר לפה. עד היום אני צמה כמובן, ולא רק בגלל המסורת של הבית שגדלתי בו, אלא כי אני מאמינה שה' ציווה אותנו לצום".

ניצוץ של רגש

"בשנת 91' היה גל גדול של עלייה מרוסיה לישראל, ונסעתי עם כמה אמנים להופיע בפני קהילות יהודיות. באחד הימים הגענו לקישינב, ועשינו סיור במקום בו היו הפרעות המפורסמות. במהלך הסיור לקחו אותנו לבית כנסת שהיה סגור במשך ארבעים שנה, שנפתח בדיוק ביום שהיינו בו. זו הייתה אחת החוויות החזקות של החיים שלי, לראות שסוף סוף אחרי עשרות שנים יהודים יכולים להתפלל ולא בסתר".

ניצוץ של אמונה

"אני בהחלט אדם מאמין, ואחד הדברים הקבועים שעושים לי טוב זה לפתוח את היום בקריאת פרק תהילים. אני עוברת עכשיו איזשהו עניין לא פשוט עם אדם מאוד קרוב אליי, ואני מתפללת עליו לא מעט. כשאני מתפללת עליו וקוראת תהילים, אני רואה איזו אמונה חזקה יש לי. אחרת לא הייתי מתייחסת בכזו חרדת קודש לספרים האלו".

ניצוץ של חינוך

"היה לי חשוב מאוד להעביר את האמונה והמסורת שלי לילדים שלי. אני מדליקה נרות בכל ערב שבת ומתפללת בהדלקה, וגם הבת שלי נוהגת כך. מעבר לכך, היא צמה בכיפור ועושה דברים נוספים. הבן שלי חי בקמבודיה, ולכן עבורו זה יותר קשה, אבל גם הוא צם בכיפור ומקפיד על כמה דברים. כשהוא שולח לי תמונות של החנוכייה שלו בוערת כי הוא יודע שזה ירגש אותי – אני יודעת שהצלחתי. אגב, את החנוכייה הוא לקח מסבתא רבקה, שהייתה ניצולת שואה, מה שהופך את הכל לעוד יותר מרגש.

הבן של חני ושליח חב''ד בקמבודיה

"לגור בין הגויים זה מורכב מבחינת חיבור ליהדות, ולמרות זאת אני מרגישה שהוא עבר בשנים האחרונות תהליך של התחזקות. הוא בנה מלון באחת הערים של קמבודיה, והזמין את שליח חב"ד מעיר הבירה, פנום פן, כדי שיקבע מזוזה בפתח המלון. גם בבית שהוא גר בו יש מזוזה, המזוזה היחידה בשכונה. כשפתחו את בית חב"ד בבירת קמבודיה הוא תרם לכתיבת ספר התורה שלהם והשתתף בהכנסתו. לפני שנה, כשבאתי לבקר אותו, הדבר הראשון שעשינו יחד היה לנסוע לבית חב"ד ולפגוש את הרב.

"אגב, החיבור למזוזה הוא בהחלט אחד הדברים החזקים שהעברתי לילדים שלי. אני מנשקת מזוזות מגיל מאוד צעיר. כשהייתי יוצאת מהבית כילדה, לדברים רגילים ובמיוחד לדברים מיוחדים כמו מבחנים או טיולים, אמא שלי הייתה מתעקשת שאנשק את המזוזה ואצא ברגל ימין. אלה היו ההוראות להצלחה, לדרך נכונה. הורשתי את זה גם לילדיי, ואני מאמינה שהם יעבירו לילדיהם. כשאני מנשקת מזוזה אני עושה את זה באופן טבעי, וקרה לי לא פעם שאנשים שאלו אותי למה אני מנשקת והסברתי להם שזה כל כך חלק ממני, ממי שאני".

ניצוץ של התמודדות

"יש לי אמונה גדולה בה', אבל בהחלט יש גם דברים שאני לא מבינה. בעלי הראשון נפטר בגיל צעיר ממחלה קשה, ונשארתי אלמנה בת 34 עם שני ילדים קטנים. היו לי הרבה שאלות של למה ואיך. עד היום כשאני הולכת לבית הקברות אני מוצאת את עצמי מדברת אליו. אני ממש מרגישה בזה צורך. מעבר לכך, אני הרבה פעמים מדברת עם אלוקים. לפעמים זה על דברים משמחים ואז אני מודה, ולפעמים על דברים קשים שקורים לי, ואז אני בוכה. אבל גם במצבים הקשים אני מאמינה שהכל לטובה. אני משתדלת לקרוא כל יום את פרק ק' בתהילים, 'מזמור לתודה'. בנוסף לכך, לפעמים אני פותחת תהילים ורוצה לראות מה אלוקים זימן לי היום, ובכל פעם אני מוצאת משהו שנשלח בדיוק אליי".