חזרנו בקול רינה לבתי הכנסת; מה לקחנו איתנו מתקופת הפיזור?

שבת פרשת במדבר תש"פ תיזכר כשבת פתיחת בתי הכנסת בישראל, אחרי תקופה ארוכה מאד בה נדם קול התפילה מהם.

אותו "קול יעקב", המבטיח את ביטחונם של ישראל, כדברי חכמינו כי כאשר "הקול קול יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות – אין הידים ידי עשיו" - נאלץ להשמיע את עצמו במקומות נדודיו במרפסות מצטרפות, בחצרות ובגנים, ולעיתים בתפילת יחיד.

הנה חוזר ונשמע קול יעקב, לשמחת המוני בית ישראל שומרי התורה על כל חוגיהם ושמחת קודשא בריך הוא ושכינתיה.

אפילו בלעם הרשע ידע להצביע על היופי והעוצמה של בתי הכנסת ובתי המדרש באמרו: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל'. פסוק אותו אנו אומרים בראשית התפילה בכל שחר.

וכאשר אנו זוכים לחדש את הזכות הגדולה והנפלאה הזו, עלינו לשבח ולומר את המשך בתפילה בגילה ורינה: "ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך".

עלינו להודות בהודאה מיוחדת על כך שבארץ הקודש, ברוך ה', כמעט כל המתפללים יחזרו לפקוד את קהילתם, ובית הכנסת לא התמעט והצטמצם, לעומת קהילות חשובות בארצות הברית ואירופה, שהחלל הניכר ברבות מקהילותיהן מעיב על השמחה.

וזו ההזדמנות להתחזק במשמעותו של הפסוק שהזכרנו לעיל, הנאמר כל יום בשחרית: "ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך". לבא אל היכל ה' ביראה, כשם שבית המקדש מחייב מורא אף בית הכנסת "מקדש מעט" מחייב מורא, "אשתחוה אל היכל קדשך" – ואם כן "בהיכלו כולו אומר כבוד".

כמה מתבקש החיזוק בכבוד בית הכנסת בעת שובנו אליו.

כמה מתבקשת המחשבה שאולי מפני חוסר הכבוד, בדיבור בתפילה בצלצול ורטט מכשירים חטאנו באי כבוד, ושמא זה הגורם שניתן לנו פסק זמן להבין את ערך ויקר היכל השם?!

בפרשת השבוע נקרא על דגלי השבטים. לכל שבט היה דגל בצבע ובסמל המאפיין אותו, כל שבט חנה במקום המיועד לו ללא התערבות בין שבטית.

המשמעות היא שיש ערך לחלוקה כזו שמעמידה כל קבוצה במקומה המתאים לה ועל תכונתה ותפקידה. מיזוג ואינטגרציה הן דבר טוב, אבל גם לקהילה ולעדה יש ערך.

אז אם בימי מנייני החצרות והמרפסות היה לנו קוקטייל עדתי ונוסח אחיד או מאחד - זה היה נפלא, אבל המודל היהודי כן גורס שבטים וגוונים, עדות וסגנונות.

הבה בל נפסיד את מה שהיה לנו. למדנו להשתלב, הליטאי נהנה ממקאם ספרדי משובח, בן עדות המזרח למד לשמוע 'לכה דודי' עם מארש או אפילו לקלוט מה זה 'והיא רחים יכפייר עוווין', הוא שמע שיש מסורות כאלו וכולם מתפללים לא-ל אחד מלב אחד, והוא שומע את כולם בכל ההגיות ובכל המנגינות.

כי כמו שהדגלים מורים על החלוקה השבטית ועל תפקידים שונים, אבל כולם 'מסביב לאהל מועד יחנו', לאמור: כולם סביב נקודת המרכז של עבודת השם, כך גם עלינו להפנים שכל העדות והנוסחאות לגיטימיות, ואדרבה, ברוך ה' זוכים להחזירן לתפארתן, כל עוד מכירים שנקודת המרכז היא המאחדת ההכרה והתפילה לא-ל אחד, הדבר רצוי ואהוב ונחמד.

ויחד עם זאת, שומרים על ההכרות וההערכה ההדדית, ועל הסובלנות ושיתוף הפעולה לו זכינו בתקופה זו.