סיון רהב מאיר: איך חוזרים לבתי הכנסת אחרי עזיבה ארוכה כל כך?

אורי שכטר שמע את הסיפור הבא מחבר בניו יורק, וביקש לפרסמו:

אלמנה מבוגרת הבינה בערב החג שעליה לערוך את ליל הסדר לבדה. אחד השכנים הציע לה שייפתח את דלת דירתו ויעמיד את השולחן שלו ליד הפתח, כדי שהיא תוכל לשמוע את כל ליל הסדר מדירתה. כך היה. היא פתחה את הדלת ושמעה כל מילה ומילה מבית השכנים. אחרי החג, בחול המועד, צלצל אליה בנה ושאל איך עבר עליה הסדר. "נפלא", אמרה האם. "הרגשתי כמו בבית, מעניין שהשכן מנהל את הסדר ממש כמו אבא שלך עליו השלום. אותו נוסח, אותה נעימה, אותם מנהגים. המנגינות האלה העלו בי זיכרונות נפלאים".

"אמא", אמר הבן, "עכשיו אני מבין מה רצה ממני השכן שלך. הוא פנה אלי לפני שבוע וביקש שאקליט לו את כל ניגוני בית אבא בליל הסדר, ואפרט את כל המנהגים שלנו".

ערב חג, בימים שבהם הקורונה השתוללה, זה מה שהטריד אותו. לא רק לפתוח את הדלת עבור אלמנה מבוגרת, אלא לגרום לה להרגיש הכי טוב שאפשר, כשהיא נמצאת לבדה.

איך מתייחסים לדרך?

"החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות", שר פעם ג'ון לנון. אנחנו מתחילים לקרוא השבוע את ספר במדבר, ספר שכולו "בלכתך בדרך". הוא מתרחש בין לבין, בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ ישראל, מתאר רק את המסעות במדבר. לכאורה, לא מדובר בתקופה חשובה. אפשר להתעלם ממנה ולהתמקד ברגעי השיא. אבל יש פרשנים שטוענים שזהו הספר החשוב ביותר מבין חמשת חומשי תורה.

רוב חיינו מתרחשים בין לבין, מלאים ברגעים אפורים של מסעות, ולכן צריך לשאול: איך אנחנו מתייחסים לדרך? האם אנחנו נותנים לה ערך וחשיבות, או מזלזלים ומחכים שהיא תיגמר כבר? האם אנחנו מנצלים היטב גם את הרגעים שבין לבין (בתור, בפקק, בהמתנה), גם את התקופות בחיים שהן תקופות מעבר, או רק מחכים כבר להגיע לאיזה יעד נכסף?

הרבי מקוצק אמר על כך משפט עוצמתי, שמלמד אותנו לא לחיות בתחושת המתנה, אלא להתרכז תמיד בכאן ובעכשיו: "אני אף פעם לא בדרך לאנשהו. אני תמיד כבר במקום".

זום עם אוגנדה

זום כזה עוד לא היה לי: הרצאה לקהילה היהודית באוגנדה שבאפריקה. כ-60 יהודים חיים שם, רובם ישראלים, עם מסלולי חיים שונים ומגוונים שהובילו אותם למקום. כששאלתי את יוכבד ומשה רסקין, שליחי חב"ד באוגנדה, מהו אופי הקהילה, הם אמרו לי שקודם כל צריך בכלל ליצור קהילה. ליצור תחושת קשר וערבות הדדית. במהלך ההרצאה סיפרתי להם את הסיפור הבא, על החשיבות שיש לכל אחד ואחת, בפרט בקהילות קטנות.

בעיירה אחת באירופה גרו עשר משפחות יהודיות בלבד, ובהן רק עשרה גברים בסך הכול. מדי יום ביומו באו כולם להתפלל יחד במניין, גם כשזה היה כרוך במאמץ. כל אחד הרגיש שהכול תלוי בו. הרי אם הוא לא יגיע, לא תתקיים תפילה בציבור. יום אחד קרה דבר נפלא: לעיירה הקטנה הצטרפה עוד משפחה יהודית. ומה קרה למחרת בבוקר? לראשונה, לא התכנס מניין לתפילה. כל אחד הרגיש פחות אחריות, ופשוט פטר את עצמו מהמשימה, כי חשב שמישהו אחר כבר יגיע...

אין תחליף לתחושת המחויבות והאכפתיות, לידיעה שכל דבר קטן שאתה עושה – הוא משפיע וחשוב. בקהילות קטנות מרגישים את זה מאוד, אבל הלוואי שנחיה כולנו מתוך תחושה שאנחנו "העשירי למניין".

חוזרים הביתה

בתי הכנסת נפתחו השבוע, בשעה טובה. כך כתב הרב אבינדב אבוקרט לקהילה שלו, קהילת "אבני החושן" בגבעת שמואל:

"קשה לתאר איך טוב יוצא מהחורבן שעבר עלינו בחודשים האחרונים. אינני מהסס להשתמש במילה חורבן – אובדן פרנסה לרבים מאיתנו, חולי וכאב באוכלוסיות חלשות, ערעור ההתנהלות המשפחתית והקהילתית. אבל מכל החורבנות של עמנו נבנו בניינים, מכל הסתירות של עולמנו התיישבו יישובים. אני מבקש להציע דרך אחת לבניין מחודש, בתחום התפילות בבית הכנסת: ראשית, התפילה שלנו צריכה להיות מרוממת יותר ומוקפדת יותר. מספרים שהרב ינון חורי, לאחר שהיה חולה תקופה ארוכה, הקפיד לעבור ממניין למניין בבית כנסת איצקוביץ' בבני ברק, כדי לחפש הזדמנויות לומר קדישים ואמנים. לא כל אחד יכול להשתדל להשלים עוד קדיש ועוד אמן, אבל כולנו יכולים להשתדל יותר בכוונה בתפילה וכן בשמירה על קדושת בית הכנסת.

אסור לנו לחזור כאילו רק אתמול יצאנו מבית הכנסת. ייחלנו לחזור לבית הכנסת, לשיעורי התורה, לתפילות ולקריאת התורה ועלינו לנצל את הייחול הזה. עלינו לשוב לספסל התפילה מתוך הבנה עמוקה שקיבלנו תזכורת לחשיבות הקהילה. הבה ננצל את ההזדמנות לחזרה מחדש כדי להעמיק את הקרבה שלנו אל הקב"ה ואל כלל הציבור. לא נחזור מהוססים או נבוכים לבית הכנסת, ולהיפך – לא ניכנס אליו באדישות או מתוך הרגל. נחזור לתפילות מתוך תחושה של התעלות, של קריאה בקול גדול, בעוז ובתעצומות".

למען עתיד ילדינו

השנה – המילים האלה משמעותיות במיוחד. יש תפילה מיוחדת שנוהגים לומר כעת, ערב ראש חודש סיון, ימים ספורים לפני חג מתן תורה. אלה מילים שכתב השל"ה, הרב ישעיהו הלוי הורוביץ, על חינוך הילדים. בקשות שאימהות ואבות ביקשו דור אחרי דור, עד אלינו.

אבל השנה ההורות הייתה הרבה יותר מאתגרת ועמוקה. בכל סלון נפתח בית ספר ביתי, ופתאום אין הסעה וצלצול. ראינו אותם מקרוב לאורך כל היום, רבים ומשלימים, קמים ונופלים, ביחד איתנו. גילינו שלא החזק שורד אלא הגמיש שורד, ושהאישיות והמידות חשובות כעת יותר מכמה עמודים נספיק השנה בספר חשבון. עכשיו הם חוזרים ללימודים, לאט לאט, אבל נדמה לי שקלטנו שאנחנו המחנכים הכי חשובים שלהם. הנה רק קטע מהתפילה הזו:

"שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֶצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתֶךָ... וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה... אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוֹב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וּבְעֵינֵי אָדָם".

אמן.