דבורי וקשטוק מתבלבלת: קיבלנו את התורה בכפיה, או בבחירה?

חג שבועות בפתח. חג מתן תורה.

השבוע היה רגע שפתאום התבלבלתי.

זה היה כשישבתי עם בת ה -7 שלי על השיעור היומי בטלפון (עוד לא חזרו אצלנו למוסדות החינוך), והמורה סיפרה לילדות על הר סיני וקבלת התורה, ושרה את השיר המוכר והידוע על הקב"ה שעבר מעם לעם ושאל אם הם ירצו לקבל את התורה אך כולם סרבו, עד שבא לעם ישראל והם אמרו "נעשה ונשמע".

מצאתי את עצמי שרה עם המורה בתיה, והבת שלי שמה אצבע על מילות השיר הכתובות בחוברת שחולקה להן כמה ימים קודם לכן.

ואז התעוררה בי שאלה: מצד אחד כולנו מכירות את הסיפור המתוק על כך שעם ישראל בחר בתורה, ומנגד, כולנו גם למדנו שהקב"ה "כפה על ישראל הר כגיגית".

אז רגע: האם זו בחירה או כפיה?

מתברר, אגב, שהשאלה הזו ישנה מאד, ולא אני המצאתי אותה כלל, ודנים בה גדולי התורה לכל אורך הדורות.

בשולחן השבת שיתפתי את בעלי בשאלה הזו שכבר כמה ימים הולכת איתי, ובתשובה שמצאתי ושהניחה את דעתי. אחרי שהצגתי את הדרך שלי להבין את הדילמה, הוא גם חיפש מקורות מוסמכים, שגם אותם אני רוצה להביא היום.

אז קודם כל, אתחיל בדברי המפרשים הקדושים: עם ישראל קיבל את התורה בהתרגשות, בדבקות, בשמחה ובאהבה, ומיד אמרו "נעשה!". ויחד עם זה, המדרש אומר כי "כפה עליהם הר כגיגית".

"אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: 'אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם'" (שבת פח).

מסביר המגיד ממזריטש, שהסיבה שכפה עליהם היא כדי ללמד דרך עבודתו, "שלא יאמר האדם בשעת נפילת המוחין שאי אפשר לו לעבוד השי"ת וימתין עד שיהיו לו מוחין... ואינו פטור מן העבודה כן צריך לעבוד ה'".

כלומר, גם כשקשה, זו עדיין לא סיבה או תירוץ להפסיק את עבודת ה' או לעשות מה שמתחשק.

מסביר החידושי הרי"ם: למה הוצרך הקב"ה לכפות ההר על ישראל, הא אמרו נעשה ונשמע? ומתרץ: "היו מחשקים בדבקות לתורה ולעבודת ה', אבל היו צריכים לקבלו לדורות". כלומר, כפיית ההר הוצרכה לדורות הבאים, שאף כשיהיו רחוקים לא יוכלו לצאת מכוח התורה.

ועוד כתוב במדרש שהתכוון להגיד שכפה עליהם תורה שבעל פה, שבזמן קבלת התורה בהר סיני רק משה רבנו קיבל גם תורה שבעל פה, בזמן שעמ"י קיבלו רק את התורה שבכתב, ובהמשך השנים הצטרכו לקבל גם את דברי גדולי וחכמי הדורות.

כמו שאני קוראת את המפרשים, נזכרתי שהשבוע היה רגע שנשברתי אחרי פרוצדורה מתישה ומעייפת שאני מטפלת בה בשביל אבי היקר שיחי'.

כבר כמה שנים שאני מטפלת ברוב ענייני הבריאות שלו, מלכתחילה ובשמחה על כך שאני זוכה לכך. אבל השבוע היה רגע שהרגשתי שאני לא עומדת בזה יותר. מובן שזה לא קשור לעניין שלו ספציפית, אלא לעובדה שאני לא מצליחה להתפנות בשעות שבהן ניתן לטפל בעניינים האלו, כי הילדים כל הזמן סביבי ואין רגע של שקט, וכן, תקופת הקורונה עלתה לי לראש. נמאס לי.

ואז גיליתי שהצער הגדול שלי לא היה על העובדה שהותשתי מהתקופה הזו ומהבירוקרטיה שאני צריכה לטפל בה, אלא על כך שאני מצטערת לעשות משהו בשביל אבא שלי, כשבמשך שנים רבות אני משתדלת להודות על הזכות הזו, גם כשלא תמיד זה נח לי.

זה שבר אותי.

ואז בעלי ניסה לחזק אותי, ואמר שדווקא העובדה שקשה לי כל כך עכשיו היא זו שהופכת את העניין הטכני לבעל שכר רב, כי יש לי צער גדול.

ואני הקשיתי שאם יש לי צער, אז אין לי המצווה.

וכך, אני דומעת, בעלי מנסה לרכך את הצער שלי ואני לא מצליחה להירגע.

בסוף נרגעתי רק כשסיימתי את כל מה שהיה נדרש, דבר שארך כמה שעות ודרש הרבה מאד כוח נפשי בימים שכאלו.

והנה, אני קוראת את הדברים האלו, ופתאום הכל מתחבר לי: עשיתי במשך מספר שנים את כל מה שנדרש בשמחה ובאהבה, כפי שעם ישראל קיבלו את התורה בדבקות ובשמחה, "עד שיצאה נשמתם מעוצם האהבה" שהקב"ה העיד עליהם (דברים ה', כ"ו) "מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים". כותב על כך "תורת אמת": שכביכול התפלל ה' יתברך שיהיה כן לעולם, באשר שזה בהכרח להיות בחירה וכביכול ה' משתוקק שיבחרו בבחירתם יראה כזו מעומק הלב לעולם".

אבל לפעמים, הבחירה היא קשה, וזה לא תמיד שמח וכיף. אלא שגם אז, כשהעניין צריך להיעשות בכל מקרה ואין לנו בו בחירה, עדיין זה נחשב לנו למצווה.

מאוחר יותר הערב (מוצ"ש) הרמתי טלפון לאחד מאחי, שהוא בקי ומצוי בתורה ומפרשיה, ושאלתי אותו בנושא הנ"ל ובכל מה שכתוב בפוסט הזה, כי כשאני מביאה דברי תורה חשוב לי שהיו מדויקים ונכונים, והוא הוסיף ואמר: לפעמים הדברים הופכים להיות לנו קשים דווקא בשביל שנזכה ונקבל שכר גבוה יותר!

עכשיו התיישבה דעתי לגמרי.

ובעניין הדילמה שהעליתי, כמו שאני מבינה אותה: הקב"ה אכן הכריח את עם ישראל לקבל את התורה, ולאחר שהכריח אותם, נתן להם את האפשרות לבחור איך לקיים אותה.

כמו העובדה ש"על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת", גם פה לא נשאלנו אם ניוולד, למי, ומתי, וגם לא מתי, איפה ואיך נמות.

אנו יכולים לבחור איך לנצל את הזמן הזה שבין ההחלטה שניוולד להחלטה שנמות.

ובאותה המידה, ברוח הימים האלו, לא בחרנו את הקורונה. היא נכפתה עלינו. עובדה קיימת. תרצו או לא, אני מחליט. הנה, היא פה. עכשיו נראה איך תתמודדו איתה.

כאן הבחירה.

ויש דברים שאם לא היו נכפים עלינו – לא היינו גדלים.

הרי לעולם לא היינו מכניסים את עצמינו להסגר של חודשיים פלוס, סוגרים חנויות, סוגרים מוסדות לימוד, מתפטרים ונכנסים פנימה, הביתה, כדי לגלות את מה שאולי לא רצינו לגלות, או כדי ללמוד להכיר חלקים שלא זכינו להכיר במשפחה שלנו מרוב חוסר פניות ומרוץ החיים.

אבל עכשיו, כשהקורונה נכפתה עלינו, נאלצנו למצוא דרכים אחרות להתמודד ולגלות את עצמינו, את ילדינו, ובעיקר, את היכולת שלנו להתמודד במצבים שנכפו עלינו, שאני קוראת להם "התמודדות עם מציאות בלתי רצויה".

וכאן המבחן.

במצבים בהם נכפה עלינו להתמודד.

השאלה היא, איך נתמודד.

ויש יותר מדרך אחת להתמודד.

על דרכים נוספות להתמודדות - בפעם אחרת.

איתך, בקבלת מציאות, כל מציאות, באהבה.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן