במחשבה תחילה לפרשת במדבר: המחותנים של הקדוש ברוך הוא

"יד רביעית מליסינג אחרי תאונה? זה מה שכתבת במודעה?", החבר בקושי מצליח לנשום מצחוק. "אתה נורמלי? מי יקנה ממך כזה רכב???".

"אז מה כותבים?", תהה בעל הרכב.

"תכתוב: יד ראשונה. ללא תאונות. מרופא".

אחרי שבועיים פוגש החבר את בעל הרכב: "נו, הצלחת למכור?".

"מה פתאום", השיב בעל הרכב, "תראה מה כתוב במודעה. רכב כזה מוכרים?!"...

* * *

הלוויים, בשונה מבני ישראל, לא נספרו יחד עם כל ישראל. את הלוויים נצטווה משה להפקיד על המשכן וכליו. "ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוויים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוויים".

ומי שאינו לוי, ובפרט כיום שאין משכן, מה יכול ללמוד מן הפסוק הזה למעשה?

כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה.

הם חיכו כל כך לעשות את השבת הראשונה בארץ ישראל ולהתראות עם קרוביהם, אך האנייה שעגנה בנמל מאוחר מדי ביום שישי - שיבשה את התוכניות.

שלדי האדם שעלו ארצה מן התופת בתום מלחמת העולם השנייה, היו כבויים ברוחם כמעט לחלוטין. כל התלאות שעברו כופפו את רוחם עד לעפר. כאשר סוף סוף זכו לצאת בחיים אחד מעיר ושניים ממשפחה, שביב תקווה אחד הפיח בהם כוח רצון: להגיע לירושלים עיר הקודש.

כעת, התקווה כבתה.

נכון, לכל שבת יש מוצאי שבת, ואם חיכו עד הנה יוכלו להמתין עוד מעט. אבל ההתחלה ברגל שמאל שידרה אווירת דחייה. התחושה הייתה כביכול משמים מסמנים להם "אינכם רצויים בפלטרין של מלך".

אותה שבת שהה הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', בחיפה. הוא אסף את הפליטים כולם וסיפר להם סיפור: "מרא דאתרא שחי בעיר קטנה ורחוקה, חיפש שידוך לבתו שהגיעה לפרקה. הצעות רבות לא היו בנמצא, אולם בחור אחד שבה את לב הרב בהתמדתו ובנועם מידותיו. אלא שחיסרון גדול העיב על בחור זה. הוריו היו אנשים פשוטים וקלי דעת, בקושי שמרו על מסורת ישראל.

"חכך הרב בדעתו ולבסוף החליט להשיא את בתו לבחור, על אף המחותנים.

"אבי החתן מצא את עצמו במבוכה. בתור המחותן של הרב החל לפקוד את בית הכנסת בשביל 'לכבד את המעמד'. בהמשך החל להקפיד על כשרות, שמירת השבת בביתו השתנתה, ואט אט הפך ליהודי מכובד שומר תורה ומצוות.

"כל אחד מאלה שיושבים כאן איבד בני משפחה", נתן הרב מפוניבז' עיניים טובות בפליטים האומללים. "כולם מחותנים של הקב"ה. מכל אחד מכם הוא לקח אליו 'שידוך'.

"להיות מחותנים של הקב"ה", המשיך הרב מפוניבז' לטוות את דבריו הערבים, "זו זכות עצומה! עכשיו אתם צריכים 'לכבד את המעמד', להתנהג בצורה המתאימה למחותן החשוב ביותר"...

אחד מאותם יהודים ששהה במקום תיאר לימים את האירוע. לא היו בפיו מילים מספיקות לבטא איך השכיל הרב מפוניבז' לזקוף את קומתם הרוחנית בכמה משפטים בודדים.

בספר "כנסת יחזקאל" לרה"ק רבי יחזקאל מראדומסק, ביאר את הפסוק בדרך רמז באופן נפלא: הלוויים הלא הם רמז לראשי אלפי ישראל, תלמידי החכמים שומרי משמרת הקודש. כל יהודי הרי הוא משכן להשראת השכינה, אלא שהאדם נברא כך שהוא אינו עומד במדרגה אחת ולכן יש לכוון אותו תדיר.

וזהו רמז הפסוק "ובנסוע המשכן", אם רואים ראשי הציבור יהודי ש"נוסע" ומתרומם וליבו רם ומתנשא, עליהם לדאוג להוכיח אותו שישפיל את רוחו ולא יחטא בגאווה - "יורידו אותו הלוויים". אולם "ובחנות המשכן", אם רואים הם יהודי שרוחו שפלה עליו כמו קרקע זו עליה נבנה המשכן - "יקימו אותו הלוויים", עליהם לעודד את רוחו ולהרימו מעפר.  

* * *

את חלק הרמז הראשון בפסוק אנו יודעים לקיים בהידור. לפעמים בהידור רב מדי.

ואנחנו בכלל לא "לוויים"...

אבל אם כבר נגענו בתחום שאינו שייך לנו ודאגנו "להוריד" אנשים מסוימים שלדעתנו לא נהגו כהוגן, הנה לנו חלקו השני של הרמז בפסוק שאיש לא ידקדק בנו אם "לוויים" אנו כדי לקיימו: לדאוג לעודד את נשברי הלב, את נדכאי הרוח. "רכב כזה" - גם אם הוא "יד רביעית" - לא מוכרים!

לא כולנו "הרב מפוניבז'" ולא לכולם יש רעיונות מוצלחים איך לעודד. אבל להתעניין בשלומם, להאיר להם פנים - זאת יכול כל אחד.

"שאו את ראש... בני ישראל"!