כך יש לאפרת ברזל מה לכתוב בטור שלה בכל שבוע מחדש

בוקר יום ראשון של השבוע הזה. אני בודקת מתי נפתח בית המרקחת ברבי עקיבא 86, וממהרת להיות ראשונה כדי שהמקום יהיה מוקדם וסטרילי יחסית.

קונה את התרופות שאני צריכה.

מתווכחת עם הרוקחת על משהו גנרי שרצתה לתת לי במקום תרופה מקורית, לוקחת את השקית שלי, מסתובבת לצאת.

אחרי, במרחק נאות, עומדת בתור בחורה, לא צעירה וגם לא מבוגרת. לא בת 18 אבל גם לא בת 30. חיוך נעים.

"סליחה", היא פונה אלי.

"כן?", אני שואלת.

"את אפרת שכותבת בהידברות?".

"כן", אני אומרת לה.

למה יצאתי עם הכפכפים המצחיקים האלה, אני כועסת על עצמי.

"פשוט שמעתי את הרוקחת אומרת 'אפרת ברזל', מתוך המרשם שנתת לה, אז הבנתי. וואי, דמיינתי אותך אחרת".

"רק אל תגידי לי שגם את חשבת שאני בת שבעים, כי כבר אמרו לי את זה. לא שיש לי משהו נגד שבעים, אני אשמח להיות בת שבעים, אם ככל שהשנים עוברות את הופכת להיות רגועה יותר, מנוסה יותר, אז אני רוצה להירשם למסלול הזה, הלוואי שאזכה להגיע".

"אני יכולה לשאול אותך בבקשה משהו? אני קוראת שאת, טוב לא משנה, זאת אומרת, נכון שאת כותבת את מה שאת מרגישה, מה שאני מתכוונת זה שנכון שאת לא מתביישת להגיד את מה שיש לך בלב. לא משנה. לא משנה, כלום כלום".

"בטח שזה משנה. את שואלת משהו לגבי הרגשות שלנו? אולי על זה שיש לנו רגשות שאנחנו מפחדות להרגיש, או אולי שיש דברים שאנחנו מסתירות?

"רגשות הם דבר חשוב. הם הלב שלנו, והלב שלנו עומד לפני בורא עולם. תסתכלי, אפילו בתפילה אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבילפניך', אף על פי שהגיוני יותר להגיד 'יהיו לרצון הגיון לבי ואמרי פי לפניך', כי קודם בא הגיון הלב ורק אחריו אנחנו מדברים, אבל לא, חז"ל קבעו שאין קרוב אל ה' מלבו של אדם, זה המקום הכי סודי שלנו, ורק ה' יודע בדיוק מה נמצא בתוכו. לכן כשאנחנו מתפללות אליו, 'עבודה שבלב', את זוכרת, את היית בסמינר, לא אני. כדאי הכי להגיד לה' מה מרגישים, ואיך נגיד לו מה מרגישים אם אנחנו בעצמנו לא יודעים?

"את מקשיבה לי? או שלא התכוונת לכזה נאום ארוך?".

"כן, כן. מקשיבה. ממש מקשיבה".

"אם אנחנו מרגישות משהו, זה אמיתי. אנחנו לא צריכות להתבייש. גם אם יש רגשות בתוכנו שצריכים חידוד ואיזון, איך נאזן אותם, איך נעבוד עליהם, אם לא נכיר אותם? גם אם זה מפחיד.

"את מקשיבה?".

"כן, כן. מקשיבה ממש".

"אני חושבת שלחיות עם סודות, ובושה ולא נעים, זה עושה מחלות וכאבי בטן. הרבה אנשים מציגים בחוץ את מה שהם לא בפנים. אני לא מתביישת להגיד גם את הדברים שאני גרועה בהם, כי גם אם אני עושה טעות, את הכל אני עושה ממש מהלב ומכוונה טובה.

"אל תשכחי, שלכל אחד יש אזור בתוכו שהוא תמיד שומר רק לו ורק לאלוקים שאיתו, כמו חלקנו בתורה, שעוד מעט באה מחדש אלינו, וטהר לבנו במצוותיך, כשהלב נקי ומטוהר, ואנחנו עובדות על עצמנו ומסדרות את הבפנים, הרבה יותר רואים קולות ושומעים מראות. ברמה שלנו, כמובן".

"איך?".

"אין לי מושג, אני סתם אישה רגישה ובכיינית. אבל אמשול לך משל של סתם נשים רגישות שגם עושות הרבה כלים בזמן האחרון.

"אני מורתית מדי עם המשל עכשיו וכל זה?".

"לא, לא. ממש לא".

"תראי, כל פעם שאני רוחצת כלים, והכיור מלא לכלוך ושאריות של ירקות ושומן ואורז ששטפתי.

"את מקשיבה?".

"כן, כן. ממש".

"אז כדי להצליח שהמטבח יהיה נקי, חייבים את חור הניקוז הזה ממנו יורדים המים, ומתפנים. יש לו צליל כזה כשהוא מתרוקן שאני ממש מחבבת, שלוק כזה עוצמתי, עם לווי קלידי נוסף, מכירה?

"אני ממש אוהבת את הצליל הזה. הוא מסמן לי שהמים המלוכלכים ירדו. יש להם לאן ללכת, יש איך לסלק את המיותר. הוא לא חלק ממני עוד, יהיה פה תיכף נקי ויפה.

"אותו דבר כששוטפים רצפה, אותו הדבר עם הפח הביתי.

"הבנת. חייבים שיהיה לאן להוציא. אף אחד לא מושלם. לכולם יש מה לפנות".

"אפשר שאלה אחרונה?".

"כן, רק תתרחקי טיפה, אני בקבוצת סיכון".

"מאיפה יש לך כל שבוע מה לכתוב בטור?".

"שאלה טובה. אכפת לך אם אני פשוט אכתוב השבוע על השיחה הזו שהיתה בינינו?".