אולי המרואיין היה נתן גושן, אבל הקול היה שלי

אם יש משהו אחד שהקורונה נתנה לי בשפע - זה זמן.

זמן לחשוב, זמן להרהר, זמן להיבנות, זמן קצת לבקר, ובנוסף, לצערי (או לשמחתי), שפע של זמן מסך.

אז היום ערב ל"ג בעומר, ויש מוזיקה, ממש חיכיתי לזה.

חיפשתי במטמוני היוטיוב שירים דתיים חדשים, שירים שירעידו את הלב, משהו שיתחבר לנשמה. קצת גוון צבעוני בתקופה אפורה.

תוך כדי חיפושי נתקלתי בראיון שנעשה עם נתן גושן וישי ריבו על החזרה בתשובה.

הסקרנות לא הרגה את החתול הפעם, אך הוציאה אותו חזרה לעולם עם כמה תובנות.

הקשבתי, מה יש להפסיד? זמן? אפילו העייפות שלי כרגע מחפשת תעסוקה, אולי היא תשתעמם ותחזור ונוכל סוף סוף לישון.

עניינה אותי הכותרת של הסרטון.

שלא יובן אחרת, גם אני חוזרת אל אבא, בעיקר עם המון שאלות, אבל חוזרת.

הסרטון ארך פחות מ-15 דקות, ונערך, ע"פ התאריך המצוין, לפני הקורונה התקופתית.

מדהים איך זה שלכל דבר בעולם יש תאריך יצירה ותאריך גילוי.

באופן לא מפתיע, הנושא אכן היה החזרה בתשובה, בעיקר של נתן גושן.

במהלך הסרטון, המרואיינת אמרה לו משפט חזק: "אתה בא, שר על אמונה, ואז פתאום מגיעות 15 בנות שרק מחכות לסלפי איתך שישנה את חייהן".

נתן גושן ענה: "למה את מדברת בשמן? לכי תדעי, אולי הן מחכות שנעשה תהילים יחד אחר כך בקבוצה?".

מודה שצחקתי, אפילו בקול. זו הייתה תשובה שנונה ביותר.

אחרי הצחוק הגיעו השאלות.

איך בכלל התגלגלה התשובה הזו דווקא על הלשון?

על מי עובדים כאן? אולי יש שם כוונות טובות, אבל באמת? תהילים?

מתוך חפירות נוספות עם עצמי, נזכרתי במשפט שישי ריבו אמר במהלך הריאיון, על הנושא של האם הוא מנסה להחזיר אנשים בתשובה דרך השירים, וכמה אנשים הוא כבר החזיר. התשובה היתה "אני רוצה קודם כל להחזיר את עצמי בתשובה, לפני שאני מחזיר אנשים".

המשכתי לחפור עוד קצת בנפש.

ידוע שאין מקרה ואבא מכוון אותנו לראות, לשמוע ולהרגיש את מה שעלינו לתקן בפנימיות שלנו.

יכול להיות שבכל תאריך אחר הסרטון היה מעלה חיוך ונשכח מהלב,

אבל עכשיו, ברוח תקופת "יש לי זמן", מצאתי את עצמי חופרת שעות על משפט של כמה שניות.

הבנתי שהראיון הזה הוא מראה בשבילי.

אולי המרואיין היה נתן גושן, אבל הקול היה שלי.

* * *

דרך ה' היא דרך של אמת, דרך מובנת, ישרה, ברורה ולפעמים קצת קשה.

אנו חיים בעולם של גשם, שמצפה למשב רוח נקי ואמיתי.

בכל פעם שיורד גשם אנו עוצרים את ההליכה, ורק הרוח דוחפת אותנו להמשיך לצעוד.

כמה פעמים במהלך היומיום שלי אני יודעת שה' מצפה ממני לדבר מסוים, מאמין בי, הקטנה, שאצליח לעבור את הניסיון הזה ואת ההוא שלפניו וגם את זה שאחריו.

מחכה לי שאצליח לאזן את המשקעים בתוכי, ואכניס קצת יותר אוויר לריאות.

מתבונן בי מלמעלה, ממתין שאבחין שרק תחת כנפיו אוכל לא להירטב.

ובכל זאת, בחוצפתי הרבה, בלשון המעטה, אני בוחרת לראות בעומס המים רק את מפלס הכינרת שעולה, ולא את הצונאמי שהחריב חיים.

אני בוחרת לצרף לו מילים יפות: גשם ברכה, גשמי רצון, גשם נדבות.

אני בוחרת לשים רקע של שמיים כחולים בהירים, אף על פי שהגשם החשיך כאן את הכל

* * *

אז נכון, צחקתי על התשובה שנאמרה בראיון, אבל בעצם, צחקתי על עצמי.

צחקתי על הניסיונות הכושלים שלי להצדיק את דרכי,

צחקתי על ההצטדקות שלי לא לנוע קדימה בדרך שה' סלל רק לי,

צחקתי כי זה היה הרבה יותר קל מאשר לראות את האמת.

* * *

כולנו נהייה בקרוב באותו בית מקדש, כל אחד וקורבנו.

מובן שגם היום אנו מקריבים את תאוותנו על גבי המזבח בכל ניסיון שעובר, ואין ספק שאנו מעלים ריח ניחוח לה'.

ה' עשה איתי חסד בשעות האחרונות, כי ע"י ההתבוננות זכיתי להתבודדות והתקרבות.

אך מעבר לכל מה שנכתב, יש כאן מסר חזק לעצמי.

אל תחפשי את השני,

כי לרוב, בעומקם של דברים אמצא את עצמי עוזרת בבניית המזבח של האחר, כי קורבנו גדול משלי.

ה' שפתי תפתח ופי יגיד רק תהילתך, ושאזכה שאף אחד לא יפגע ממאמר זה.