סיון רהב מאיר על אוסלו, ההתנתקות, שירות נשים, ברית מילה וסערת המכנסונים

הנה כלל אצבע על התקשורת והדרך שבה היא מסקרת את החברה: כשהציבור מלוכד, כשיש הסכמה - התקשורת הופכת לעיתים את הדעה לשתיים, למחלוקת. היכן שיש שתי דעות ויש ויכוח אמיתי - התקשורת נוטה להפוך אותן לדעה אחת בלבד שמותר להחזיק בה.

דוגמאות: בימי אוסלו ובזמן ההתנתקות הייתה פה מחלוקת עקרונית, שחצתה את העם, שקרעה אותו, אבל באולפנים האג'נדה הנכונה הבלעדית הייתה בעד נסיגה. לא הוצגה דילמה אמיתית וערכית בין שני צדדים, היא כאילו לא התקיימה. מי יכול בכלל לחלוק על האג'נדה הנכונה? לפני תוכנית ההתנתקות זה בלט במיוחד, כשהמתנגדים סוקרו ותויגו כאלימים. תשומת הלב לא ניתנה לסכנה הביטחונית האמיתית מהפלסטינים ביום שאחרי, אלא לפייק־סכנה הביטחונית מ"מתיישבי גוש קטיף האלימים".

המנגנון המתסכל הזה חוזר על עצמו בשלל מאבקים ליברליים - יש רק דעה אפשרית אחת בדיון הציבורי ביחס לשירות נשים בטנקים, לפונדקאות, לרפורמים, לנישואים בין יהודים ללא־יהודים, תחבורה ציבורית בשבת ועוד. אין פה קונפליקט, כי אין בכלל עמדה אידיאולוגית אחרת. התחושה היא של אג'נדה, של קמפיין. קולות שמרניים שקולים ומתונים ומנומקים כמעט שלא יישמעו, וכל מיני קולות הזויים וקיצוניים יובלטו, ואז יזכו להוקעה ולחינוך מחדש.

לעומת זאת, דווקא בסוגיות שבהן יש קונצנזוס של ממש - אפשר למצוא גל של אייטמים מתסיסים, שבכלל לא משקפים מחלוקת אמיתית, אבל מספקים אקשן. "תופעה: לא עושים ברית מילה לתינוקות", מכריזות שוב ושוב כתבות שעוסקות באחוז מזערי מהציבור. הרי אין פה באמת סוגיה שקורעת את החברה בישראל. פולמוס החמץ בבתי החולים גם הוא דוגמה טובה. איזו אובססיה. הרי רוב הציבור, מכל המגזרים, הוא נורמלי ומתחשב, לא מתריס ומעצבן ויודע להסתדר בשטח (מדובר, אגב, על שבוע אחד בשנה שמדברים עליו כל השנה). אין פה "סערה", ו־99 אחוזים מהציבור מצליחים לחיות יחד היטב.

והנה השבוע פרצה, כמו בכל קיץ, "סערת המכנסונים". חשבו לבד לאיזו קטגוריה היא שייכת. בעיני, יש פה מחלוקת אמיתית. הציבור הדתי דווקא לא צריך לקפוץ ולהיות צד בסיפור. זה לא הוויכוח שלו. הוא רואה עצמו כמחויב להלכה, ולהלכות הצניעות וקדושת הגוף שהן חלק ממנה.

אבל בתוך הציבור החילוני יש הרי דעות שונות, עם נימוקים שונים. איפה הן? האם באמת יכול להיות שאף חבר כנסת בכל המפלגות החילוניות לא חושב אחרת? האם אין הורים ומורים ומנהלים עם עמדה מורכבת, שחושבים שילדים וילדות צריכים לגדול עם גבולות ולכבד אותם, ושלא באים לבית הספר כמו לחוף הים? כמעט כל הסלבס שהתראיינו, כל הארגונים הפמיניסטיים וכל ההורים שקיבלו מיקרופון - הביעו עמדה אחת וזהו. שקט, מחנכים.

לא חבל על כל האנרגיה שמתבזבזת - על ויכוחים מקושקשים ושוליים, ועל השתקת סוגיות אמיתיות? צריך להפוך את המשוואה. לא ללבות מחלוקות לא קיימות, ולהפסיק להשתיק מחלוקות אמיתיות.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".