סיפור קצר: ציפור דרור

"רבי שמואל מסלנט מתלמידי ישיבת וולוזין עלה מליטא –"

"את מקריאה מהר מדי", עצרתי את שטף דיבורה של מירי, "לא הבנתי כלום".

"את צודקת", היא סגרה את הספר, "הפוגה קצרה לא תזיק לנו. אני אלך להביא כיבוד קל".

שקט עלה מביתה של מירי, סמיך ועמוק. "את יודעת, יש גם יתרונות בלהיות ילדה יחידה", אמרתי אחר שהיא הביאה את הכיבוד.

"אפשר לומר", היא הסמיקה. צבע פניה התמזג היטב עם בקבוק הפטל שעמד על השולחן.

"רבי שמואל שימש כרבה של ירושלים במשך שבעים שנה", מירי המשיכה ללמד. אני שתקתי, מאזינה לדבריה.

קולות עמומים עלו מן החדר הסמוך. "רבי שמואל חלה במחלת השחפת ולכן –" מירי הגביה את קולה, כמנסה לחפות על הרעשים הבוקעים מעם החדר.

"את שומעת את הקולות הללו?", קטעתי אותה, "או שזה רק נדמה לי?".

היא שוב סגרה את הספר, הטתה אוזן בכדי להאזין לקולות הדקים. "חכי רגע", היא יצאה מן החדר, מבולבלת.

חצי שעה המתנתי בחדרה: בחנתי את פרטי הנוי המעטרים את הספרייה, עלעלתי בחומר, ואף הבטתי על הנוף

היפה שהשתקף מבעד לחלון.

"נחמי, נמשיך ללמוד מחר", היא חזרה בתום חצי שעה ארוכה. "היום אני לא יכולה".

"קרה משהו?", העזתי לשאול. רצף ההתרחשויות החשיד אותי קמעה.

"שום דבר", היא מלמלה, ודווקא טון דיבורה החלוש והחמקני הדליק עשרות נורות אדומות במוחי.

"להתראות", היא נפרדה ממני, "ניפגש מחר".

כל הדרך חזור אל ביתי הרהרתי במירי, ובקולות המוזרים שעלו מתוך ביתה. הרי היינו לבד בבית, רק

שתינו. אז מאין הגיעו הקולות? מירי הגיבה בצורה תמוהה למדי, מה שאימת את חשדותי.

* * *

ביום המחרת מירי התנהגה כרגיל.

"בואי נמשיך מהיכן שהפסקנו אתמול", היא פתחה את הספר. עלעלה בין הדפים במהירות.

"רבי שמואל מסלנט הקים את ישיבת עץ החיים", היא שיננה לעצמה. מונה באצבעותיה את כל פעולותיו.

דפיקות חלושות הפרו את השקט בחדר. מירי מיהרה אל הדלת, אך הילדה הקטנה שעמדה בפתח

הקדימה אותה. הדלת נפתחה לכדי סדק צר.

כבר מהרגע הראשון הבחנתי שמדובר בילדה מיוחדת: עיניה הבהירות פזלו מעט, והלשון השתרבבה מבעד לשפתיה.

"שבי, ביקשתי ממך לא לצאת מן החדר", רטנה מירי, "למה יצאת?".

הילדה לא ענתה, ולפי מבע פניה המעורפל ניכר היה שהיא לא מבינה במה חטאה.

"שבי, היכנסי בבקשה לחדר", ביקשה מירי בקול מאופק.

 שבי שרכה את רגליה לכיוון החדר.

* * *

"מירי, יש לך אחות!?", שאלתי אותה, המומה.

היא השפילה מבט, דמעות נקוו בקצוות עיניה.

"מירי", לא ויתרתי. "למה לא סיפרת?".

"נחמי", התמלאו עיניה דמעות. "את לא היית צריכה לראות אותה. תבטיחי לי שלא תספרי לאיש".

"אבל למה?", עשרות סימני שאלה התפזרו בחלל. "למה ביקשת ממנה להיכנס אל החדר?

למה הסתרת אותה ממני, מכולם?".

"אסור שידעו שיש לי אחות עם תסמונת. אסור שאף אחד יידע", היא אמרה בעיניים מצועפות.

"אני לא אספר", הבטחתי, "אבל מירי, למה את מתביישת בה? היא אחותך!". סגרתי את הספר, והמחברת, שום דבר לא עניין אותי זולת אחותה הקטנה של מירי. האחות שעד עתה לא נודע לי על קיומה.

"את לא מבינה כלום", לאטה בקול עייף. "נחמי, אני מבקשת ממך לא להזכיר את הנושא הזה. תשכחי מכל מה שדיברנו".

"אין סיכוי", אמרתי. דמותה של שבי, אחותה של מירי, צפה מול עיני, מפוחדת. "אל תאמרי לי שהיא נשארת כאן – כלואה בבית".

"למה כלואה?", התעוותו פניה במחאה, "טוב לה כאן. האמיני לי, הורי נותנים לה את הכול".

"אני לא מאמינה", הלטתי את פני בידי, "זה לא הגיוני שהילדה המסכנה הזו לא זוכה לראות את אור השמש רק בגלל ש - "

"את לא מבינה כלום", היא קטעה אותי, דמעות נתלו על ריסיה. "אין לך מושג כמה נזק יגרם לי אם יוודע הדבר. את יודעת איך יראו השידוכים שלי? יש לך מושג איך יסתכלו עלי ברחובות? כולם כאן מכירים את המשפחה שלנו".

"אבל זה לא הגיוני", עצמתי את עיני. דמיינתי את שבי ספונה בחדרה, מביטה בעולם הגדול מבעד לחלון. וכל זה בשל דבר שהיא אינה אשמה בו. רק המחשבה הזו פילחה את לבי, ניפצה את התמימות שעוד הייתה בי.

"שבי לא בחרה איך להיוולד. אף אחד לא שאל אותה", נשמתי עמוקות. סופת הוריקן השתוללה בקרבי, איימה להתפרץ החוצה.

"אנחנו צריכות להמשיך ללמוד", עלעלה מירי במחברת היסטוריה "מחר המבחן הגדול".

"המבחן לא מעניין אותי כעת", הדפתי את המחברת. נלחמתי על החופש של שבי.

"מירי, את זוכרת את מחנה הקיץ בשנה שעברה?", שאלתי שלא מן העניין.

"כן, ומה הקשר?!", היא פתחה זוג עיניים גדולות, מופתעות משהו.

"זוכרת שאסרו על ציפי וייס להשתתף בו, רק בגלל שחשבו שהיא זו שהייתה אחראית על ההפגנה מחוץ לחדר מורות?".

"זה היה חוסר צדק", רגזה, "כולן נהנו בגולן בעוד היא ישבה בבית, שומעת על החוויות אך לא זוכה לחלוק אותן. וכל זה רק בגלל" - היא שתקה לרגע, פתאום הבינה מדוע הזכרתי את אותו מחנה נשכח.

"מירי, את שומעת את עצמך?", צמצמתי את עיני, "ציפי וייס אכן הייתה צריכה להשתתף במחנה. שתינו יודעות מי באמת הייתה אחראית לאותה הפגנה. אבל מה עם שבי? לה כן מגיע להישאר בבית? ועוד להאמין שהיא אשמה בכך?".

"זה לא אותו הדבר", היא השפילה מבט, "אני לא רוצה לדמיין מה עלול לקרות ברגע ששבי תצא מהבית. זה יהרוס אותי". מירי שתקה לרגע, ואחר נשאה אלי עיניים מצועפות: "אנשים ידברו עלי, יחוו לעברי: 'הנה זו שאחותה מתנהגת מוזר'. את מבינה, אני לא מסוגלת". היא שוב שתקה, ואחר אמרה: "אתמול, שבי איימה לצעוק בקולי קולות אם לא אקרא לאמא. הסברתי לה שאמא בעבודה, אך היא לא קיבלה את זה. לכן נאלצתי להגיד לך ללכת – פחדתי ששבי תצעק, ואת תגלי שיש לי אחות עם תסמונת".

"האמיני לי, לא היה קורה כלום", מתחתי חיוך חיוור על שפתי. "יש לילדים הללו נשמות גבוהות. אני אוהבת אותם".

"תרצי ללכת למגמת חינוך מיוחד?", היא ניסתה להסיט את הנושא הרגיש.

קרני שמש הסתננו מבעד לתריסים המוגפים למחצה. שפכו מעט אור על החדר.

 "מה זה משנה מה אלמד בשנה הבאה?", הסטתי את הווילון, קרני השמש החדות איימו לסמא את עיני. "מה שמשנה כעת - זה מה יהיה עם שבי. אסור לה להישאר כאן, בבית".

"אני צריכה לחשוב על זה", הסיטה מירי את מבטה אל הקיר. "לך קל לדבר. אצלכם בבית הכול מתנהל כרגיל".

"אני מוכנה לאמץ אותה", הנחתי את ידי על מותני בנחישות.

"מה את אומרת?", היא צחקה. צחוקה המתגלגל הפשיר קמעה את האווירה המתוחה בחדר.

"אני חושבת שכבר מאוחר", היא הביטה בשעון הגדול שעמד במרכז החדר, רמזה לי שאלך.

הפטרתי שלום רפה, ויצאתי את הבית.

* * *

עננים ריפדו את השמים התכולים, ציפורים פילסו להן דרך בינות ענני צמר הגפן. כל הדרך חזור מביתה של מירי הרהרתי בשבי: ציפור כלואה בכלוב, כמהה למעט דרור.

"ההורים שלי נותנים לה את הכול", הדהדו מילותיה של מירי במוחי. "הכול זולת החופש", חשבתי בעוגמה.

"אני לא חייבת לאמץ את שבי", הבזיק רעיון במוחי. אוכל רק לטייל אתה, להוציא אותה אל העולם הגדול.

שלפתי את הנייד הקטן מתוך הכיס, חייגתי למירי.

"מירי, מה דעתך שאוציא את שבי לטיול קטן?", אמרתי בפרץ של התלהבות.

"לא יודעת, אני צריכה לקבל אישור מאימא שלי", היא ציננה את התלהבותי. "נראה, אולי מחר".

"אז נדבר מחר", סיימתי את השיחה. תקווה מילאה את כול ישותי.

החשתי את צעדי לכיוון ביתי, מרוצה מההחלטה שגיבשתי. כל שנותר לי היה לקבל את אישורה של מירי.

קרני שמש הבליחו מבעד לעבים. הבטתי אל האופק הרחב שצבעי כתום, צהוב, וורוד נשזרו בו. תקווה והתרגשות פיעמו בי: אולי מחר אגשים את חלומה של שבי.

* * *

"היכן את רוצה לטייל אתה?", שאלה אותי מירי ביום המחרת, "אמא שלי לא רוצה שתרחיקו לכת".

"תגידי לאמך שאין לה מה לדאוג", אמרתי. "אני מתכננת להוציא אותה לגן הברבורים".

גן הברבורים היה מקום מושלם לטייל בו: כרי דשא כיסו את כל שטחי הגן. פרחים בשלל צבעים עיטרו שטחים נרחבים ממנו. הים הגדול השתקף מול הגן, קסום וזוהר.

"גן הברבורים", היא חזרה על דברי. "בסדר. אבל אל תתרחקו יותר מדי".

"תודה, מירי", חייכתי באושר. "אני מבטיחה שלא אאכזב אותך".

"נחמי", היא לחשה רגע לפני שניתקתי את השיחה. "אם ישאלו אותך על שבי, אל תאמרי שהיא אחותי. אני פשוט לא רוצה –".

"זה בסדר", קטעתי אותה, חסרת סבלנות. "אף אחד לא ישאל כלום אודות שבי".

* * *

שבי חיכתה לי מחוץ לבית, מצוידת בתיק גב קטן ובבקבוק מים גדול.

"שלום שבי, קוראים לי נחמי כהן", שיגרתי לעברה חיוך רחב. "מה שלומך?".

שבי לא ענתה. ניכר היה שהיא לא יודעת מי אני, ומה הסיבה שבשלה הוציאו אותה מן הבית.

לקחתי את ידה הקטנה, והחילותי לפסוע אתה בשביל הרחב המוביל אל הגן. רוח אביבית הכתה בפנינו, הידקתי את אחיזתי בידה של שבי. הבטחתי לעצמי שלא אתבייש בה, לעולם.

לפתע, שבי שחררה את ידה מידי והחלה לרוץ אל הכביש. "תעצרי, זה מסוכן", רצתי אחריה, מבוהלת.

כשהצלחתי לצמצם את הפער בינינו, אחזתי שוב בידה הקטנה. לרגע רציתי לגעור בה על כך שהייתה עלולה לסכן את עצמה. אך במשנהו, חשבתי שלא יהיה זה הוגן: שבי לא רגילה לחופש, לאוויר הפתוח. ארבע קירות מפרידים בינה לבין העולם הגדול. דואגים שאף אחד לא יידע, לא יראה, לא ישמע, שבמשפחת אליאב המיוחסת יש ילדה עם צרכים מיוחדים.

* * *

כשהגענו אל הגן הרפיתי את אחיזתי בידה של שבי. היא החלה לרוץ בשטחי הגן הרחבים, פורשת את ידיה כציפור דרור חופשיה.

הבטתי בשבי שדילגה בעליזות בין אבני החצץ, חיוך נמתח על שפתי: שמחה וצחוק השתחררו ממנה כמו מים המתפרצים מעם צינור שפיו נחסם למחצה.

שבי טמנה את פניה בדשא, פיסות ירוקות נדבקו על פניה. "לה לה לה", היא הוציאה לשון, הניחה ידיים על הראש: צחקתי.

"לה לה לה", השבתי לה פרצוף שובב: שתינו צחקנו.

אני ושבי ישבנו על המדשאות, לא הפסקנו לצחוק. הים השתקף מולנו, כחול וזוהר.

השמש טבלה בים. צבעי כחול, ורוד, וכתום עיטרו את האופק הרחב. נשמתי את האוויר הצלול לקרבי, שבי לצדי מתגלגלת על הדשא בהנאה, שיכורה מאושר. הוצאתי את המצלמה מן התיק, וצילמתי אותה. הבטחתי להראות את התמונה הזו למירי, להוכיח לה שיש דברים חשובים יותר מ"מה יגידו".

כוכבים החלו לנקד את השמיים, זהרו כמו יהלומים מלוטשים בלב יער חשוך. שבי החוותה בידה לעבר השמיים, מונה את הכוכבים.

כוכב בודד נצנץ באפילה. שבי הביטה בו, מהופנטת.

שעה ארוכה ישבנו מול הים הקסום, מביטות בשמיכת הקטיפה השחורה הפרושה ממעל. כשהחושך הפך לעבה וסמיך, אספתי את ידה הקטנה של שבי. "בואי, שבילה, אנחנו צריכות ללכת", אמרתי ברוך.

שבי הרימה אלי את עיניה הבהירות, המלוכסנות, ולא אמרה דבר. אך רגע לפני שיצאנו מן הגן, היא הביטה לאחור בערגה.

"עוד נחזור לכאן", הבטחתי.

* * *

שבי מתגלגלת על הדשא; שבי מצטלמת מול הים; שבי מחייכת חיוך ענק, ברק של תקווה מבליח מעיניה.

למחרת בבוקר פיתחתי את שלוש התמונות. תכננתי להראות אותן למירי.

הנחתי את התמונות מתחת לספר היסטוריה, קיוויתי בכל מאודי שמירי תבחין בהן. הטיתי מעט את הספר, בצורה שהתמונות יבצבצו מתחתיו.

"היי, מהיכן התמונות הללו?", מירי הסיטה את הספר, חשפה את התמונות הססגוניות.

"אלו התמונות שצילמתי אתמול", חייכתי, "שבי נהנתה כל כך בגן, והתאכזבה כל כך שהלכנו".

"לא רע לה כל כך בבית", היא הבינה את הרמז העבה ששיגרתי לעברה, "אבל שבי באמת נהנתה אתמול. החיוך לא מש מפניה".

"מירי, תסתכלי עליה", פרשתי בפניה את התמונות. שבי ניבטה מהן, מאושרת. "מה יאמרו השכנים, או כיצד יגיבו מכרים כאשר ייוודע להם על שבי - כל זה מתגמד לנוכח החיוך המתוק הזה".

"למה את אומרת את זה?", היא צמצמה מבט, "מישהי שאלה אותך אודות -"

"לא!", קטעתי אותה, "אף אחת לא שאלה וגם לא תשאל. ובכלל, אולי תסבירי לי מדוע את מתביישת בילדה המתוקה הזו – הדבר נשגב מבינתי".

"די עם הוויכוח הטיפשי הזה", היא הסיטה מבט. "כבר הסברתי לך אלף פעמים. אם את רוצה הסבר מפורט יותר - תתקשרי אלי היום בשעה חמש אחר הצהרים", היא אמרה בפאתוס.

* * *

"מירי, מה דעתך להצטרף לטיול הקטן שלי ושל שבי?", עוד באותו היום חייגתי למירי. המתנתי עד לשעה חמש, והתקשרתי.

"נחמי", היא נאנחה כבר הסברתי לך עשרות פעמים - אסור שיראו אותי עם שבי. אסור שאף אחד ידע – "

"מירי, די", זעקתי. כאבתי על שבי: נשמה טהורה שהגיעה לעולם כה שקרי. "את חייבת לבוא איתי פעם אחת. לראות את שבי מאושרת - ולא רק בתמונה. אני מבטיחה לך שאף אחד לא ישאל אותך כלום אודותיה". טעם חמצמץ עלה בפי. בלעתי את הדמעות שאיימו לחנוק את גרוני, והמשכתי: "כשתביטי בשבי, ובחיוך המפציע מפניה – את בעצמך תודי ששום דבר אינו חשוב יותר. האמיני לי, הכול מתגמד לנוכח חיוכה המתוק".

"ואם אגיע, במה הדבר יועיל לך?", היא שאלה בלאות.

"יועיל לי הרבה. לפחות תנסי". הסטתי את הווילון, אור שטף את החדר.

"אולי", היא נסכה בי תקווה.

הבטתי על העבים שהסוו את קרני השמש. "אז אולי כן", שאלתי.

"אולי כן ואולי לא", היא ענתה.

* * *

שבי ומירי חיכו לי מחוץ לבית.

התרגשות מהולה בהפתעה פילסה לה דרך אל לבי בעת שהבחנתי במירי. "וואו, אני לא מאמינה שהגעת", צהלתי לקראתה, מאושרת מהחלטתה האמיצה. "אני מעריכה את זה מאוד. דווקא בגלל שאני יודעת עד כמה הדבר היה קשה לך".

"כן", סומק עז צבע את לחייה. "ראיתי שהדבר חשוב לך מאוד".

"את לא תצטערי", דילגתי עם שבי בעליזות, "אני מבטיחה לך".

* * *

"הגענו", שאפתי את האוויר הצלול לקרבי. שבי קיפצה במעגלים: משוחררת.

"בואנה נשחק משחק", הבטתי במירי ובשבי חליפות. "אני מפריחה בועת סבון לאוויר, כל אחת מכן צריכה לומר את החלום שלה עד שהבועה מתפוצצת".

מירי הפריחה את הבועה הראשונה. "נו, מה החלום שלך?", אמרתי. הבועה עפה עם הרוח, צבעונית.

"החלום שלי –" , היא השתהתה לרגע. הבועה התפוצצה באוויר.

"לא נורא", לקחתי מידה את הבקבוק הקטן. הפרחתי בועה נוספת, צבעונית ומבריקה.

"החלום שלי הוא שאנשים יפסיקו לשפוט לפי החיצוניות. הפנימיות חשובה הרבה יותר", אמרתי במהירות.

הבועה התנפצה על אפה הקטן של שבי. רסיסים של מים השפריצו ממנה, מהבועה שרק לפני כמה שניות הייתה כה יפה ונוצצת.

"עכשיו תורך", העברתי את הבקבוקון לשבי.

"פו", הדגמתי לה איך להפריח. שלל של בועות קטנות וגדולות יצאו מבעד לחור הקטן.

"נו, שבי, מה החלום שלך", הבטתי בה בציפייה.

שבי לא ענתה.

"שבי", רכנתי אליה, מה הדבר שאת הכי רוצה בעולם".

"אני רוצה לגור כאן, בגן", היא אמרה בעיניים נוצצות. ליבי נכמר: לכול ילד יש חלום. גם לשבי היה חלום אחד, מתוק. כל שחלמה עליו היה לצאת אל האוויר הפתוח, לעמוד תחת כיפת שמיים בהירים. אך החלום הזה היה רחוק כל כך. בכול יום שבי הייתה משקיפה מבעד לחלון. צופה בשקיעה הקסומה, מביטה בכוכבים הזוהרים. בכול בוקר פזמו הציפורים שיר חדש, קסום. לעיתים שבי קינאה בהן, בציפורים שחגו סביב העצים, חופשיות.

* * *

אני ומירי התפרשנו על רצועות הדשא. שבי התרחקה מעט, מפזרת בועות סבון לחלל האוויר.

"מירי, תביטי באחותך", החוויתי בידי לעבר שבי שניסתה לתפוס פרפר חמקן. "שבי זקוקה לחופש הזה".

"ההורים שלי נותנים לה את הכול", התגוננה מירי, "מיטב המורות מגיעות אל ביתנו בכול יום. היא מקבלת ארוחות גורמה, יחס חם ואוהב. אני באמת לא מבינה למה את כל כך – "

"מירי, זה לא זה", קטעתי אותה, "החלום של שבי הוא לגור כאן - איפה שיש חופש ומרחב" .

"את עקשנית", נמתחו שפתיה לכדי חיוך מאולץ, "אבל בסדר, מעתה לא אסגור את שבי בחדר כשמגיעות אלי חברות".

"וגם תצאי אתה מדי פעם לטייל", סחטתי ממנה הבטחה נוספת.

"בלי נדר", היא אמרה.

לפתע חשתי ביד החובקת אותי מאחור. הסתובבתי במהירות, מופתעת. "אני אוהבת אותך", הגיחה שבי מאחורי. חיוך שובב נמרח על פניה.

"גם אני אוהבת אותך", עטפתי אותה בחיבוק חם. שמש ליטפה את פנינו.

"אני אוהבת גם אותך", היא הוסיפה לחבק את אחותה. מירי קפאה על מקומה, זרועותיה נשארו במקומן.

רק לאחר מספר שניות ארוכות היא החזירה לשבי חיבוק המום. "אני מבקשת ממך סליחה, אחות", היא אמרה בקל חנוק.

דמעות נקוו בעיני לנוכח המראה המרגש. אך הדמעות שניגרו מעינה של מירי יכלו להעלות את מפלס הכינרת. "אני אשמה בכול. שבי לא תסלח לי לעולם", היא אמרה בעיניים שטופות מדמע.

פתאום, מירי הבינה את אשר גרמה בהתנהגותה. לפתע צפו מול עיניה כל אותם הימים בהם התביישה בשבי - אחותה היחידה.

* * *

לילה ירד על הגן. הבועות ששבי הפריחה באוויר נצצו אף יותר בחושך. "אני חושבת שכדאי להתקדם", ניערתי את פיסות הדשא שנדבקו על חולצתי, "כבר מאוחר".

שבי הביטה פעם נוספת על הגן הקסום. "שלום לך גן", היא נופפה בידה הקטנה.

צעדנו לכיוון הבית: שלושתנו. שבי באמצע, אני ומירי מהצדדים, אוחזות בידיה.

"נחמי, אולי הרווחתי כמה דברים בדרך", אמרה לי מירי בעיניים מצועפות כשעברנו בין שבילי הפרחים. "אבל דבר אחד הפסדתי - את אחותי. התייחסתי אליה כאל אויב, כאחת שעתידה להרוס את שמי הטוב. ובדרך להגשמת המטרה, איבדתי את הדבר היקר מכול. החמצתי את הרגעים היפים שיכולים היו להיות לי עם אחותי היחידה".

"תמיד אפשר לתקן", ניסיתי לעודד אותה. "בתקופה הזו תוכלי לצמצם את הפער שנוצר ביניכן במשך כל השנים. תוכלי לפצות את שבי על הכול".

"את חושבת שזה אפשרי?", הביטה בי מירי בספקנות, ניכר היה שהיא לא באמת מאמינה לדברי.

"האמיני לי, הכול אפשרי", אמרתי רגע לפני הפרידה. פניתי לביתי, שבי ומירי המשיכו ישר לכיוון הבית.

דקות ארוכות הבטתי בתמונה היפה הזאת: שתי אחיות פוסעות לאיטן בשביל הרחב. עולמות שלמים הפרידו ביניהן לפני זמן לא רב. והנה, עתה הן פוסעות יד ביד: מאוחדות.

הן התרחקו עוד יותר. אך רגע לפני שהן נעלמו משדה ראייתי שלפתי את המצלמה מן התיק, וצילמתי אותן.

את התמונה הזו לא אמחק מזיכרוני לעולם.

* * *

"נחמי, חשבתי על מה שאמרת אתמול", התקשרה אלי מירי ביום המחרת. "את אמרת שאוכל לפצות את שבי על הימים ההם. ונזכרתי שעוד מעט שבי תחגוג את יום הולדה השמיני. תסכימי לארגן איתי משהו נחמד לכבוד האירוע הקטן?".

"בוודאי", עניתי במהירות, "הייתי רוצה שזה יהיה אירוע גדול".

"תוכלי להגיע אלי?", היא היססה קמעה. "היומולדת תחול עוד כמה ימים, והייתי רוצה שנתחיל לתכנן".

"אין בעיה, אני כבר מגיעה", נטשתי את חדרי הקטן לטובת הסלון הגדול בביתה של מירי. הסלון שעד עתה היה כה שקט ומשמים.

* * *

"מה את אומרת על התוכנית עם הבלונים?", שאלה אותי מירי, עיניה נוצצות. "בכל בלון יהיה פתק עם תכונה של שבי -"

"ואז כל אחת מהמוזמנות תפוצץ את הבלון בתורה", המשכתי את מה שהיה ברור מאליו.

"בדיוק", שמש זרחה מעיניה. "כבר הזמנתי את שרה, לאה, ואפרת. חני ותמר אמרו שלא בטוח שהן תוכלנה להגיע.

אני מעוניינת שכל י"ב 2 תחגוג אתנו", היא צחקה.

 מאה חמישים בלונים ניפחנו באותו היום. מירי לא הפסיקה לגזור שלטי "מזל טוב".

במשך ארבע שעות תכננו את התפריט העשיר. חייגנו לכל מי שאנו מכירות, כולן הבטיחו להגיע.

 מירי נתנה את כל כולה כדי שהכול יצא מושלם. "מגיע לשבי הרבה יותר", היא הסבירה לי את הסיבה שבשלה היא מתאמצת כל כך. הערכתי את מירי. ידעתי עד כמה קשה לה לחשוף את זהותה של שבי.

בערב, מעט לאחר שהשמש טבלה בים, חזרתי אל ביתי, מחכה בכיליון עיניים ליום הגדול.

* * *

כולם היו שם, בגן הגדול: משפחה קרובה לצד מכרים רחוקים, שכנות וחברות שעד עתה לא נודע לי על קיומן, דודים ודודות, סבים וסבתות. בנוסף, מירי התעקשה להזמין את כל בנות המחזור. לי לא הייתה הזכות להתנגד. כל מי ששמעה את הסיפור המרגש העומד מאחורי האירוע הקטן, חשקה לקחת בו חלק.

ישבנו שם כולנו, על המדשאות. שבי עמדה במרכז המעגל, מאושרת.

"נתחיל עם המתנות", אמרה מירי בהתלהבות, "נחמי תהיה הראשונה".

"מה פתאום", התנגדתי נחרצות. הכול הפצירו במירי שתהיה זאת היא הראשונה שתפתח את מתנתה.

"בסדר", היא הסירה את העטיפה בידיים רועדות. פנקס גדול, ורוד צבעו, ומארז של טושים וצבעים יפהפיים ניבטו מעם הקופסא.

"הייתי רוצה לפתוח דף חדש עם שבי, אחותי", רעד קולה. הכול האזינו לדבריה בשקיקה. "יומן החיים שלי ושל שבי הוכתם בכתמי אשמה וניכור עוד בטרם הספקנו לכתוב בו מאום. האשמתי את שבי על כך שהיא עתידה להרוס את שמי הטוב, את מעמדי החברתי. לו רק הייתי פוקחת את עיני ומביטה מעבר לנתונים חיצוניים, הכול היה נראה אחרת". דוק של דמעות כיסה את עיניה של מירי. היא השתהתה לרגע, ואז המשיכה: "נחמי הייתה זו שפקחה את עיני, היא עזרה לי לראות כיוון אחר בחיים. ולי רק נותר להצטער על אותם הימים בהם התהלכתי כעיוורת. לא ראיתי את היופי בשבי: נשמה טהורה, ילדה מיוחדת". היא ניגשה אל שבי, וחיבקה אותה. עין לא נותרה יבשה.

בלונים עפו באוויר, הרוח סחפה אותם אל הים הגדול. הבטתי על מירי ושבי, הן עמדו במרכז המעגל: מחובקות.

שבי הופתעה לנוכח הקהל הגדול שעמד מסביבה, שהרי עד עתה בני לווייתה היו קירות דוממים, אטומים.

"עכשיו תורה של נחמי", אמרה מירי לקהל שלא הוציא הגה מפיו "אני ושבי חייבות לה המון".

שלפתי את התמונה מתוך המעטפה, מירי ושבי ניבטו ממנה: פוסעות יד ביד. אל המעטפה צירפתי עגילי כסף קטנות. "התמונה הזו שווה יותר מאלף מילים ומאלף מתנות", חייכתי, לחלוחית חשודה בצבצה מעיני. הנחתי את התמונה על הדשא. הכול הצטופפו בכדי לחזות בתמונה המדוברת. בתוך כל ים הבנות, מצאתי את שבי. כוכבים האירו בעיניה. את המתנה העיקרית הענקתי לה לפני כחודשיים: באותו היום בו נלחמתי על חרותה.

"קחי", הגשתי לה בלון הליום גדול במיוחד. שבי הרפתה את ידה מן החוט המסולסל, שלחה את הבלון היישר לשמיים.

"הבלון לא אוהב ביד", היא הסבירה לי במתיקות ששבתה את לבי, "הוא אוהב למעלה, בשמיים".

"את צודקת", חיבקתי אותה, דמעה נשרה מעיני, "הבלון אוהב לעוף עם הרוח. להרגיש חופשי".