מנהלת, נכה, ואמא במשרה מלאה: "מלמדת את תלמידותיי שאסור להתייאש"

אם הייתם פוגשים את אסתר קרמר לפני כשמונה שנים, הייתם רואים מולכם אישה סטנדרטית, בשנות ה-30 לחייה, אמא לשישה ילדים, שמחלקת את זמנה בין עבודתה כמורה לניהול חנות שברשותה ולטיפול בבית הדורש את שלו. "הייתי עסוקה במשך 24 שעות ביממה", היא מספרת.

אלא שאז הגיע רגע בו השתנה הכל. היה זה באחד הימים, כשהיא יצאה מפתח החנות, ופתאום הרגישה שמשהו מול העיניים שלה מטושטש. "חשבתי שיש לי בעיה בעין ופניתי לקופת חולים", מספרת אסתר, "בקופה שלחו אותי למיון, ועדיין הייתי בטוחה שהעין היא מקור הבעיה. במיון קבעו שעברתי אירוע מוחי והסבירו לי שהיה קריש דם שהגיע עד למוח וחסם את עצב הראייה. הוחלט בעקבות כך לאשפז אותי ואחרי כמה ימים שוחררתי".

אלא שזו הייתה רק תחילתו של הסיפור. שבוע לאחר מכן התחילה אסתר לחוש שהיא אינה מצליחה להזיז את ידה ואת רגלה. "שוב מיהרתי למיון", היא מספרת, "ואבחנו שקריש הדם מנע גם מעבר של חמצן לאזור התנועה, כלומר – היד והרגל. מיד הפנו לפיזיותרפיה ולבדיקות, בעקבותיהן נעשו עוד כמה פרוצדורות רפואיות, שבסופן חזרתי בערך למצב בו הייתי קודם. אמנם סבלתי מחולשה ברגל והתקשיתי ללכת למרחקים ארוכים, אך החיים נמשכו כרגיל. המשכתי ללמד ולנהל את החנות. בנוסף למדתי גם קאוצ'ינג והתחלתי לעבוד כמאמנת אישית. כמו כן, התחלתי כבר אז לפעול למען אנשים עם מוגבלות, למרות שאני עצמי לא הייתי מוגבלת".

"התלמידות לומדות ממני לא להתייאש"

חלפו מאז מספר שנים, ולפני כחמש שנים זה קרה שוב. "קמתי בבוקר", מספרת אסתר, "ופתאום גיליתי שאני לא מצליחה להזיז את היד".

עם כל ההיסטוריה הרפואית שלך, בוודאי נלחצת מאוד

"דווקא לא, אני יותר טיפוס מעשי מאשר לחוץ. בכל פעם שחוויתי את ההתקפים האלו, וזה קרה מספר פעמים בשנים האחרונות, ניסיתי בעיקר לחשוב מה אני צריכה לעשות באותו רגע ומיד הפעלתי את מי שצריך – להתקשר לפה או לשם, ולעשות את מה שנדרש".

בפעם הזאת האבחנה הייתה מעט שונה – הקריש נמצא דווקא בעורף והתברר שהוא מנע מהחמצן לעבור למוח. "עברתי סדרה של צנתורים וקיבלתי תרופות לדילול הדם שימנעו היווצרות של קרישים בעתיד. בסופו של דבר הועברתי למה שנקרא 'אשפוז בית', שם קיבלתי טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק על ידי  מטפלות שבאו לביתי. השיקום לא היה קצר, מה עוד שבמהלכו חוויתי גם אירוע נוסף".

אסתר מדגישה כי באותו זמן היא אמנם לא יצאה לעבוד, אך המשיכה לנהל את הבית ולטפל בשבעת ילדיה. "הבת הקטנה שלי הייתה בסך הכל בת חמש, וזה לא היה קל. עד אותו יום הייתי אדם נמרץ והספקתי לעשות הכל – גם לעבוד, גם לנקות, גם לבשל, חייתי ממש במרוץ. פתאום נאלצתי ללמד את עצמי לנוח ולהכתיב את חיי לפי קצב התנהלות אחר".

אירוע מוחי ידוע לנו בעיקר ככזה שפוגע במבוגרים. בוודאי המקרה שלך נחשב לנדיר מאוד.

"לא ממש", היא משיבה, "כשהייתי מאושפזת לראשונה הייתי בסך הכל בת 34, אך בחדר הייתה איתי אישה בת 24 שעברה אירוע דומה מאוד לשלי. כמובן שאירועים מוחיים מתרחשים יותר אצל מבוגרים, אך עדיין הם קורים גם אצל צעירים, ובעיקר מוכרים אצל נשים אחרי לידות". 

אסתר ממשיכה את סיפורה: "בשלב מסוים הסתיים אשפוז הבית והתקציב של קופת החולים נגמר. הודיעו לי שיהיה עליי להמשיך בטיפולי הפיזיותרפיה דרך קופת החולים, מה שלא התאפשר לי בגלל הקושי להגיע לקופה, וגם היה פחות יעיל, כי הקופה מאפשרת בסך הכל 12 טיפולים בשנה, מה שממש לא סיפק אותי. כך מצאתי את עצמי בבית, בקושי מצליחה להתנייד מהבית לרכב, עובדת מרחוק ככל יכולתי, אך לא מסוגלת לצאת יום-יום ולתפקד. בנוסף, באותה תקופה שללו ממני את רישיון הנהיגה, כי אחרי אירוע מוחי אסור לנהוג, עד שעוברים את הבדיקות הנדרשות ומוכיחים כשירות לנהיגה. כך יצא שכאשר נדרשתי לצאת מהבית, זו הייתה פרוצדורה שלמה – הייתי מתנהלת עם הליכון עד לתחנת האוטובוס, אך בדרך כלל לא יכולה לעלות על האוטובוס, בגלל המדרגה. מהר מאוד הבנתי שזה בלתי אפשרי ונאלצתי להסתמך על מוניות או על בעלי.

"יום אחד דיברתי עם חברה טובה ומתוך תסכול סיפרתי לה על הקושי שלי. היא אמרה לי מיד: 'אנסה לעזור לך', והיא אכן עזרה מאוד, כשמצאה ארגוני חסד שמימנו לי קלנועית, באמצעותה יכולתי להתנייד. זה שינה לי לגמרי את החיים. פתאום יכולתי לצאת מהבית, לנסוע בקלנועית ואפילו להיכנס איתה לרכבת ולהגיע כמעט לכל מקום בארץ. כך יכולתי סוף-סוף לחזור לפעילות, אך עדיין לא שבתי לשגרה מלאה, בפרט לא לעבודת ההוראה, מכיוון שבתי ספר אינם נגישים ולא הייתה לי דרך לעבוד בהם. באותה תקופה השקעתי בעיקר בתחום האימון האישי והתמקדתי בליווי של משפחות עם ילדים עם מוגבלויות, נושא שהרגשתי שקרוב מאוד לליבי".

בינתיים היא גם החזירה לעצמה את רישיון הנהיגה, וכיום היא מתנהלת בקרבת הבית בקלנועית, ולמרחקים נוסעת ברכב. "בקיץ שעבר הציעו לי למלא את מקומה של מנהלת בית ספר שיצאה לשנת שבתון, ואכן זה מה שאני עושה כיום, כאשר אני מנהלת בית ספר ממ"ד ביישוב בת עין בגוש עציון. אני נחשבת לאשת ההוראה עם מוגבלות בתפקיד הבכיר ביותר במערכת החינוך בארץ. אני מכירה את הנושא מקרוב ויכולה להעיד שלמרבה הצער במערכת החינוך החרדית לא קיימים בכלל אנשי צוות עם מוגבלות, ואילו במערכת הכללית יש יותר, אך גם מעט מאוד. להיות בתפקיד של מנהלת זה נדיר וגם לא פשוט בכלל".

מדוע זה כל כך מורכב?

"כי בבתי הספר קיים חוק המחייב להנגיש את המבנה כאשר יש הורה או תלמיד עם מוגבלות. יש חוק אחר שמצריך הנגשה מסוימת עבור עובדים, אך הוא אינו מספיק ברור ולעתים קרובות מעדיפים בבתי הספר פשוט לא לקבל את העובדים הללו לעבודה, מאשר לטרוח להנגיש עבורם את בית הספר".

נשמע שאת אומרת את הדברים האלו מתוך השלמה...

אסתר נאנחת. "אולי זה נשמע כך, אבל אני לגמרי אומרת את הדברים מתוך חוסר השלמה. אני עדיין חולמת לנהל בית ספר חרדי, ואם יש כזה, אני לגמרי לרשותו. באופן אישי אני חושבת שזה רק חיובי, כי כאשר יש מורה או איש צוות אחר עם נכות שפוגש את התלמידים ומחנך אותם, זה משפיע עליהם יותר מכל דבר אחר".

היא עוצרת לרגע ואז נזכרת בהתרגשות: "במהלך השנה הנוכחית עברתי שוב אירוע מוחי ואושפזתי במשך שבוע בבית החולים, במשך אותם ימים היו הרבה תלמידות ששלחו לי מכתבים. אחת מהילדות כתבה לי מכתב מתוק שנכנס לי לעומק הלב, וכך היא כתבה: 'למנהלת, שלימדת אותנו לא להסתכל על האדם מבחוץ, אלא על האדם מבפנים'.

"מעולם לא לימדתי את תלמידותיי את הדבר הזה", מדגישה אסתר, "אבל הן לומדות את זה מעצמן, כי בעצם העובדה שהן רואות אותי ומבינות עם מה אני מתמודדת, זה מלמד אותן הרבה דברים לחיים. אני גם רואה שתלמידות מרגישות לא בנוח לבוא ולהגיד: 'המנהלת, אין לי כוח ללמוד', או משפטים בסגנון, כי ברגע שהן רואות אותי קמה ועושה, אז הן מרגישות מחויבות לכך. במידה מסוימת אני חושבת שאווירת העשייה הזו גם נכנסה לתוך הצוות. באופן טבעי כל אחד שרואה אדם עם מוגבלות מתמודד ומתאמץ, מבין שגם הוא מחויב וצריך לעשות זאת".

את מדברת כל הזמן על התמודדות, במה היא בעיקר מתבטאת?

"בתחומי בית הספר ההתמודדות היא בעיקר טכנית. יש כיתות שאני לא יכולה להיכנס אליהן וזה באמת קצת קשה, כי הבנות צריכות לרדת אליי. גם אנשי הצוות יודעים שאם צריכים לקיים ישיבת מערכת, בדרך כלל יעשו אותה אצלי בחדר ופחות בחדרים אחרים, כי קשה לי לצאת, ועדיף שכולם יגיעו אליי. אבל כפי שציינתי, אין כאן רק חסרונות אלא גם מעלות, כי אני לגמרי חושבת שהיכולת של איש צוות עם מוגבלות להשפיע על הילדים היא עצומה. זה לא רק ההבנה שצריך להתאמץ ולהשתדל, אלא ברור לי שכאדם פעיל חברתית שמתאמץ ועובד, יש לי גם יכולת להסתכל על החיים בצורה יותר מגוונת, מה שכל כך נדרש עבור ילדים. הילדות בבית הספר גם רואות אותי מבקשת עזרה כשיש צורך בפתיחת השער למשל, או בהשגת דברים אחרים. זה מעביר להן את המסר שמותר להיעזר ולא צריך להתבייש".

את חושבת שגם ההורים מרגישים שילדיהם מרוויחים מכך?

"בתחילת השנה ההורים היו קצת בהלם", היא מודה, "אני חושבת שהיה להם קשה להתרגל למנהלת נכה. אבל כיום התחושה שלי שהם מאוד מעריכים ושמעתי מרבים מהם שהם היו רוצים שאשאר בבית הספר. מבחינתם הם רואים בכך ערך מוסף".

האופטימיות מנצחת

אבל ההתמודדות אינה רק בתחומי בית הספר אלא גם בתוך הבית. "למרות שעברו חמש שנים מאז האירוע המוחי המשמעותי, עדיין לא התרגלתי לכך", היא מודה, "וקשה לי עם זה שאני לא יכולה לפעול, לנקות ולסדר כפי שהייתי רוצה. אני כן מבשלת ומשתדלת גם לעשות כל מלאכה שאפשר כשאני יושבת על הכיסא במטבח, אך רוב עבודות הבית נעשות על ידי הבנות הגדולות שלי ובעלי. זה לא קל, אבל לימדתי את עצמי לשמוח במה שיש לי. אז הכנתי שתי פשטידות פחות לשבת? אז מה, העיקר שכולנו נכניס את השבת בשמחה ורוגע, זה חשוב יותר מהכל".

אבל יש גם את הדברים שקשה יותר להשלים אותם. "אני מתגוררת בקומה שישית ובערך פעם בחודשיים המעלית מתקלקלת ואני נאלצת להישאר כלואה ברכב או בבית, עד שבא הטכנאי ומתקן אותה. במצבים שאין לי ברירה, כמו למשל כשאני ממהרת לעבודה, אני נאלצת לשבת על המדרגות ו'להתגלץ'' למטה. כיום אני כמעט לא מתניידת, גם לא עם הליכון, כי זה קשה לי. אפילו בבית אני נאלצת להחזיק הרבה בקירות או להיעזר בכיסא".

ולמרות הכל, את נשמעת כל כך פעלתנית ושמחה. מה עוזר לך בכך?

"הסוד שלי הוא בראש ובראשונה אופטימיות", מגלה אסתר, "ויש כאן גם את ההבנה שאף אחד מאתנו לא יכול לתכנן את המחר שלו, אלא רק להודות על היום. זהו מסר שהתחלתי לחוש כבר אחרי האירוע הראשון שחוויתי, אבל במהלך השנים הוא התחזק. אני חושבת שבעקבות הקורונה יש הרבה שיוכלו להזדהות איתי. בשביל מה לחשוב ולתכנן מה יהיה בעתיד? אם היום טוב לי ואני מרוצה מהחיים, אז צריך רק להודות ולשמוח. יש לי כל כך הרבה סיבות טובות לכך, אז למה להסתכל רק על מה שחסר?

"זה לא שאין זמנים של קושי", היא ממהרת להדגיש, "גם לי אם תישבר ביצה באמצע הבישול, זה יהיה מרגיז, גם יהיה לי קשה יותר לנקות, ויש גם קשיים מורכבים יותר. במצבים כאלו אני מרשה לעצמי לבכות ולהתעצבן, מה שנקרא – 'להישבר', ממש כמו כל אדם, אבל אחרי שאני מסיימת עם הקיטורים, אני מזכירה לעצמי: 'נכון שאת לא יכולה לעשות כל מיני דברים, אבל יש גם דברים שאת כן יכולה', ואז אני מונה את הדברים האלו בזה אחר זה, וזה נותן לי המון כוח להמשיך לפעול".

למען האוכלוסייה המיוחדת

בנוסף לעבודתה כמנהלת, נמנית אסתר גם על חברי ארגון 'קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים'. "זהו ארגון שהוקם בתחילה עבור הורים לילדים מיוחדים, אבל כבר מזמן הוא התרחב והוא מטפל כיום בכל סוגי הנכויות ובכל הגילאים, כי אנשים עם נכויות זקוקים להרבה עזרה בבירוקרטיה ובהתנהלות. צריך המון שתדלנות והפעלת לחצים לשם כך".

ומה את עושה מתוקף תפקידך בארגון?

"אני משתדלת להגיע לכנסת ולדבר בוועדות העוסקות בציבור הנכים. אני משכנעת את חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות בכך שיש צורך לשנות חוקים ולתת לנכים את הזכויות שמגיעות להם. אני גם מסבירה הרבה בנוגע לציבור הדתי, שיש לו צרכים שונים ומיוחדים משלו. כך למשל יש צורך גדול מאוד בהקמת מקווה טהרה מונגש שיתאים גם לנשים נכות. אמנם יש חוק שדורש לעשות זאת, אך לא בכל הערים מצייתים לחוק. הציבור הדתי זקוק גם לבתי כנסת ואולמות מונגשים, וגם בתי הספר שלנו לא תמיד עונים על כל הצרכים. בנוסף, באופן סטטיסטי יש בציבור הדתי יותר ילדים עם צרכים מיוחדים, בשל ריבוי הילדים שיש במשפחה וההימנעות מהפלות, מה שבאופן ישיר מעלה גם את הצורך".

ואת מרגישה שהפעילות שלך עוזרת?

"בהחלט כן. אני חושבת שבשנים האחרונות יש הרבה הקשבה. אמנם לא תמיד היא מובילה לשינוי, אבל אנחנו עובדים קשה ומאמינים שעבודה מאומצת תוביל בעזרת ה' גם לתוצאות. כיום יש הרבה חברי כנסת שעוזרים לנו, ואנו מקווים שגם בהמשך נקבל עזרה".

אסתר מדגישה כי מבחינתה הצורך לדאוג לילדים מיוחדים, לא מסתכם רק בהנגשה פיזית, כמו רמפה או מעלון, אלא גם בהנגשה הנצרכת לאנשים עם מוגבלות תקשורתית או שכלית. "זה כבר קשה יותר, אך גם על כך אנו עובדים", היא מבהירה.

ומה השאיפה והחזון שלך?

"אני שואפת לראות שכל ילד וכל מבוגר ימצא את מקומו בחברה, לא משנה מהם הצרכים והיכולות שלו. אני עושה הכל כדי שהחלום הזה יהיה בר יישום, ובעזרת ה' אני לגמרי מאמינה שזה יקרה".