אם אין לי בעל ואין לי ילדים – האם ייגרע חלקי בתורה?!

הימים המדהימים האלו, כשחול נושק לקודש, כשהווית העולם מסונכרנת באופן פלאי עם הווית הרוח של ימים אלו, כשימי ה"כתר" - הקורונה - משיקים לימי ה"כתר" - לספירה ע"פ תורת הסוד השייכת למניין הימים הללו בספירת העומר.

שני כתרים הם. כתר הקורונה וכתר התורה. ושניהם התאחדו לשולחן כתיבה אחד. והרי הוא לפניכם.

"ותן חלקנו בתורתך" – נשים במאי זכין?

זכרתי ימים מקדם, בהם עמדתי בהיכל ישיבת פוניבז' בימים הנוראים. לו שאלתם אותי אז איזה חלק בתפילה מרטיט אותי במיוחד, הייתי עונה מבלי למצמץ: "ותן חלקנו בתורתך", לזכות להיות נושאת כלים לספר תורה מהלך, שהרי "נשים במאי זכין?".

זכרתי ימים מקדם, בהם עמדתי על קצה הבהונות מעל סטנדר רעוע, צופה בהיכל הישיבה ועיני נוצצות באושר וגאווה, הנה, שם בפינה, ה"חלק" שלי בתורה...

זכרתי חגים מקדם, חג השבועות בו החלוקה היתה ברורה: אנו הנשים הופקדנו על עוגות הגבינה, חלוקת ספר התהילים וכמובן, לאפשר לבנים ללמוד, להישאר ערים כל הלילה, לתקן את השינה העודפת שלהם במתן תורה.

לנו הנשים אין ציווי ללמוד תורה, ות'אמת, ליוותה אותי תחושה תמידית שהתורה בכלל שייכת לעזרת הגברים. לנו הנשים נתנו הצצה, טעימה, שייכות באמצעות הילדים או הבעלים. פטרו אותנו ממצוות עשה שהזמן גרמן. נהנינו להחמיר ולטעום גם מהן כשהתאפשר, אך זה היה בבחינת בונוס...

כזו היתה התורה שלי. עד...

עד שעמדתי באותה שנה, בלי בעל, בלי בנים.

אין מי שישוב מהכולל, אין ילד חמד עם פאות מתבדרות ברוח לשלוח לחיידר, אין נעימת לימוד שמתנגנת בבית. נותרתי בחג השבועות רק עם עוגות גבינה וספר תהילים לח מדמעות, חלום ושברו.

שאלת "נשים במאי זכין" צרבה את נשמתי כברזל מלובן. נשים במאי זכין? מה עם חלקי בתורה? למה אגרע?

זכיתי באותה שנה לפגוש את ה"חלק" שלי בתורה. שלי מעצם היותי חלק מנשמת האומה, מעצם היותי נוכחת במעמד הר סיני ונושאת את שני הכתרים של נעשה ונשמע. לחוש ב"חלק" שלי שלא תלוי ולא מותנה, כי חלקי בתורה אינו מופקד בידיים זרות, גם לא של בעל או ילד, חלקי בתורה הוא מעצם היותי בת לעם הזה. הזכות להיות שייכת אליה, להיות חלק ממנה, אינה תלויה במצב משפחתי או נתון חיצוני, גם אם הוא מהותי, כי אם "קרוב אליך הדבר מאד".

דברי ר' יהונתן אייבשיץ האירו את עיני והרחיבו את לבי: בספר תורה יש, כידוע, שישים ריבוא אותיות, כמניין נשמות עם ישראל. ספר תורה שחסרה בו אות - פסול! כך גם שלמות עם ישראל תלויה בכל אחת מנשמות העם. אלא שמנין עם ישראל - שישים ריבוא - כלל את הגברים בלבד. שואל ר' יהונתן אייבשיץ, ומה עם הנשים? ומשיב, שכל אות בספר תורה יש לה שני חלקים: הדיו בו נכתבה האות, והקלף עליו נכתבה האות. האותיות – הדיו - מכוונות לגברים, והקלף - מכוון לנשים. אי אפשר לאלו בלא אלו, ולכל נשמה ונשמה, הן הדיו והן הקלף, ישנו חלקה, השייכות שלה בספר התורה השלם, בנשמת האומה השלימה. אי אפשר לו לספר תורה כשר בלא דיו או בלא קלף.

חלקנו בתורת ד' הוא מעצם היותנו בנים למלך מלכי המלכים. הזכות שלנו בה הוא כי קבלנו אותה! כי אנו מהווים את שלמות האומה! בלעדֶיך או בלעדַיך נשמת האומה תהיה חסרה, פגומה, ספר התורה יהיה פסול!

ואם תשאלו, ומה עם "נשים במאי זכיין?", משיב על כך שם שמדובר על תוספת מעלה וזכות, שמתממשת אכן בנתונים של ממתינות לבעליהן ומשלחות את בניהן ללימוד תורה, אך לא על עצם השייכות, הזכות והחלק בתורה. ומביא שם דרכים נוספות לזכות לכך (כמו יששכר וזבולון ועוד).

חיים מתוך תחושת חיבור וחלק בתורה שאינו תלוי או מותנה, שלא מתערער בנסיבות חיים כאלו או אחרות מאפשר לנו לחיות את התורה, שתהיה תורת חיים, ולקבל ממנה את החיות, את הכוח.

"עץ חיים היא למחזיקים בה", לא כתוב למחזיקים אותה. כשאנו מחזיקים את העץ - אנו תומכים בו שלא ייפול, מחזיקים אותו. אך כשאנו מחזיקים בו - הוא תומך בנו שלא ניפול, אנו נאחזים בו. עץ חיים היא למחזיקים בה, ולא אותה. התורה אינה צריכה שנחזיק אותה, היא מחזיקה אותנו, אנחנו נאחזים בה, התורה היא מקור החיות שלנו, סיבת החיים, המשענת והעוגן.

תורת ה' – כשהיא תמימה – היא משיבת נפש.

פיקודי ה' - כשהם ישרים - הם משמחי לב.

מצוות ה' - כשהיא ברה - אז היא מאירת עיניים.

ממתינות לבעליהן

במעמד הר סיני כתוב "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות, כ', י"ז). הקב"ה מתגלה מתוך ערפל, לא מתוך האור. דווקא מתוך הערפול, הטשטוש, חוסר הבהירות ואי הוודאות, שם האלוקים.

נשים במאי זכין? שממתינות לבעליהן... אתן, נשים אמיצות, שממתינות, לא מתייאשות גם בערפל וחשיכה, לא מרפות מהשתדלות ותפילה מתוך ידיעה ותחושה שבערפל הזה "שם האלוקים", שמוכנות להיות בעמדת המתנה, בסבלנות, מתוך צפייה לישועה, שוודאי תבוא.

בתורת הסוד ספירת העומר היא כנגד שבע ספירות, הספרה הגבוהה ביותר היא ספרת כתר לה זוכים בחג השבועות. בארמית כתר הוא מלשון המתנה (איוב ל"ו, ב'). ההמתנה, השהיה בערפל, באי וודאות, בצפייה לישועה בבחינת "ממתינות לבעליהן", לבניין הבית הפרטי, מקרבת אותנו לדרגה הגבוהה ולקניין הרוחני של חג השבועות.

לאחר 120 נשאל בבית דין של מעלה מספר שאלות, אחת מהן "ציפית לישועה?". אמר על כך הרב ד"ר יעקב וינרוט בהרצאתו האחרונה, כחודש לפני פטירתו, שהרי אין מצווה או הלכה המחייבת לצפות לישועה. זו שאלה המעידה על ההוויה של האדם, האם ציפית? ציפייה אינה תקווה. תקווה מתייחסת לדבר שאולי יבוא, שיש לנו משאלה, חלום שיתממש. לעומת זאת, ציפייה היא לדבר ודאי, ברור לנו שיבוא, רק איננו יודעים מתי, אין שאלה אם, אלא מתי. "ציפית לישועה" זו שאלה המעידה על דפוס החיים שלנו - האם אנו בטוחים שהישועה תבוא? האם ברור לנו שהיא תצמח גם בלי לדעת מהיכן או ממי? לחיות מתוך תחושת וודאות שהיא תגיע, ולנו נותר רק לחכות ולראות מתי זה יקרה. גם אם יתמהמה - אחכה לו - כי בוא יבוא.

בשיר השירים נכתב "ביום חתונתו" - זהו חג השבועות, שנמשל לחתונה בין כנסת ישראל להקב"ה. התורה היא הכתובה, שטר ההתחייבות של החתן והכלה המעיד על כריתת ברית והצהרת אמונים בין החתן לכלה - ביננו לבין השי"ת.

נבקש מבורא עולם, שנזכה לנמשל, לאמון ולקשר האמיץ ביננו לבינו, ונבקש לזכות גם למשל, לכריתת ברית והצהרת אמונים כל אחד ואחת בבניין הבית הפרטי והשלם, בב"א.