במחשבה תחילה לפרשת נשא: הוראות ההפעלה הסודיות לישראלי המצוי

"יש לי רעיון", מציע משוגע אחד לחברו, "אני אשחק כדורגל במגרש הריק, אתה תצפה בי מהיציע ותעודד".

רבע שעה חלפה, חצי שעה חלפה. אחרי שעה של משחק התכעס המשוגע מהיציע שעדיין אין שום שינוי בתוצאות לטובת אף אחת מהקבוצות... נטל אבן וזרק על חברו שמתרוצץ במגרש כמו משוגע...

"מה עובר עליך?", צעק החבר מלמטה, "עשרים ושניים שחקנים על המגרש ודווקא בי אתה פוגע?".

"יש פה חמישים אלף צופים", מיתמם החבר מלמעלה, "למה דווקא אני אשם?"...

* * *

כשסיים משה להקים את המשכן, הגיעו נשיאי ישראל והקריבו קרבן. לפני הקרבן המפורסם שחוזר על עצמו כמספר הנשיאים שהקריבו, הביאו הנשיאים עגלות צב ובהמות לעבודת המשכן. "ויקריבו אותם לפני המשכן".

עומדים הנשיאים עם העגלות לפני המשכן, והקב"ה נגלה אל משה ואומר לו "קח מאיתם והיו לעבוד את עבודת אוהל מועד".

מעניין הדבר שהקב"ה היה צריך לדבר עם משה ולומר לו שעליו לקחת את העגלות והבקר. וכי מדוע לא ייקח? בשביל קבלת תרומה יש צורך בנבואה?!

מפרשים רבים מסבירים שמשה רבנו סירב בתחילה לקחת את התרומה, משום שסבר שנשיאת קרשי המשכן צריכה להתבצע בכתפי הלוויים, בדיוק כמו עבודת בני קהת. לכן הוצרך הקב"ה במפורש להורות לו "קח מאיתם".

ובכן, כאן המקום שלנו ללמוד לדורות: במה זכו הנשיאים שהקב"ה כביכול שינה למענם את התוכניות שהלוויים לא יישאו את קרשי המשכן בכתף, אלא על העגלות שהם הביאו.

"אני יכול לראות את הסוס לפני חתימת החוזה?", שואל החקלאי האמריקאי שטס במיוחד לישראל כדי לקנות סוס ישראלי גזעי משובח.

בעל החווה הישראלי מסכים בחפץ לב. "בוא, אעשה לך הדגמה".

בחווה עומדת עגלה אדירת ממדים. הישראלי מעמיס עליה חציר לגובה רב, לוקח את "שָׁרוֹן" ורותם אותו לעגלה. הוא לא שוכח להעמיד את המחיצות הקטנות משני צידי עיניו של הסוס, שיוכל לראות רק קדימה.

"אתה רוצה להגיד לי שאתה רותם רק סוס אחד לעגלה כזו כבדה???", מתפלא האמריקאי. "רילי?!".

בעל החווה מחייך. הוא קושר את "שרון" לעגלה ואז מדבר בקול גבוה: "חֵץ, בוא הנה, תעמוד יפה. בָּרוֹן, תן לקשור לך את הרתמה. 'סוּפָה' לא לזוז". הישראלי מתעסק עם רתמות וברזלים כאילו הוא רותם ארבעה סוסים, מקשקש ועושה תנועות באוויר, כשרק סוס אחד ליד העגלה. האמריקאי מתפלא על בזבוז הזמן.

"דיו!" קורא הישראלי בקול ו"שרון", למרבה הפלא, סוחב את העגלה לקול קריאותיו המכוונות של הישראלי: "קדימה, חץ! סופה, לא לחלום, דיו! דיו!". העגלה מתקדמת ועושה סיבוב בחצר הגדולה.

ואז הגיע הזמן לחזור. "ברון, שמאלה! שרון - הי הופ!", בעל החווה מעודד את הסוסים הדמיוניים, כשרק סוס אחד רתום אליה.

החקלאי האמריקאי מתלהב עד עמקי נשמתו. "איט'ס אמייזינג! כזה דבר עוד לא ראיתי! אבל תגיד", הוא מוכרח להבין, "למה אתה נותן פקודות לארבעה סוסים כשרק סוס אחד רתום לעגלה?!".

"הסוסים הישראליים חזקים מאוד ובעלי יכולות גדולות", לוחש לו בעל החווה וקורץ בעינו. "אבל הם עובדים היטב רק כשיש עוד שותפים, הם לא מוכנים לעשות הכל לבד...".

בספר "מלוא העומר" למהרא"ל צינץ, מדייק מילה אחת בפסוק: "קח מאיתם".

הנשיאים, מסביר "מלוא העומר", היו חשובים ועשירים ונכבדים. כשהם שלחו תרומה למשכן הם יכלו לשלוח את המשרתים שיכוונו את השוורים וישבו על דוכן העגלה. אך לא, הם עזבו את עיסוקיהם, הפכו למובילי בהמות ולעגלונים ולקחו בעצמם את העגלות למשכן.

כשראה הקב"ה את חביבותם הרבה למצוות, עד שהפקירו את כבודם ועשו את המצווה בעצמם, חרג למענם מן המתוכנן וציווה על משה לקבל את התרומה.

* * *

יש מצוות שקשה לנו לקיים. מצוות שדורשות מאמץ רב, ממון או אומץ פנימי. "אם יהיה איתי עוד מישהו", אנחנו אומרים בדרך כלל בכאלה מצבים, "אני מוכן לעשות".

אנחנו מוכנים לעשות מצוות, אבל... לא לבד. 'למה דווקא אני?'. אנחנו זקוקים לשותפים, לסיוע. קשה לנו להיות אמיצים ונחשונים.

קריאתו של הקב"ה בפרשתנו למשה, מכוונת לכל אחד מישראל: אל תחשוש לעשות לבד, בעצמך, בלי משרתים, בלי עוזרים, בלי שותפים. אל תחכה שיבואו עוד אנשים ובסוף אולי תתבטל המצווה.

כשעושים מצווה בלי חשבונות נוספים - המצווה מתקבלת בחביבות בשמים. כביכול מנענע הקב"ה בקורת רוח למלאכי השרת ומצווה "קבלו ממנו"...