רחלי שיינפלד מקובנה: "האחיות בבית החולים נתנו לי לאכול חמץ בפסח"

מתי הגעתם לקובנה ומדוע?

"גדלנו בארץ ישראל, וגם הקמנו בה את ביתנו. התגוררנו אז בצפון, ובעלי הצטרף לארגון 'נפש יהודי' ולמד בחברותות עם סטודנטים בעפולה. לפני כשמונה שנים קבלנו מהארגון הצעה מעניינת להגיע לקובנה לשליחות למשך עשרה חודשים. בקובנה לא הייתה, ועדיין אין, קהילה יהודית. ניתן לספור על אצבעות שתי הידיים את מספרם של היהודים המקומיים. אולם יש כאן אוניברסיטה גדולה לרפואה, ומאות סטודנטים ישראלים מגיעים ללמוד בה כאופציה ללימודי רפואה זולים ונגישים יותר מהלימודים בארץ. באותם ימים לא הייתה אפשרות להשיג אוכל כשר, וסטודנט שהגיע ללימודים ארוכים במשך שש שנים תמימות, היה עלול לשכוח לגמרי את זהותו היהודית. לצערנו, ההתבוללות כאן הגיעה לממדים מחרידים.

"יהודי יקר לב בשם ווילי שטרן ז"ל היה זה שהרים את הכפפה. הוא היה ניצול שואה מבוגר ומלא מרץ, שהתגורר באנגליה ולקח אל ליבו את נושא הסטודנטים היהודים. בצעירותו הוא למד משפטים בארה"ב והתמודד עם קשיים גדולים בהשגת אוכל כשר. באותם ימים הוא הבטיח לעצמו כי אם תהיה לו יכולת כלכלית, הוא ידאג לאוכל כשר עבור סטודנטים יהודים ברחבי העולם. ואכן, מהר מאד הוא הקים באנגליה מסעדה כשרה בסמיכות לאוניברסיטה הגדולה LSMU. האוכל במסעדה נמכר בעלות סמלית עבור מאות הסטודנטים היהודים שלמדו במקום. המסעדה הזו עודנה קיימת מזה עשרות שנים, וכיום ניתן למצוא שם סטודנטים שסבא שלהם בעצמו למד במקום ונהנה לאכול בה.

"לפני כעשרים שנה התרחבו עסקיו של שטרן גם לקובנה, ולפני כעשור הוא עלה באחד הימים במעלית בבניין, ושמע שני צעירים משוחחים ביניהם בעברית. הוא התפלא מאד ושאל אותם מה הם עושים בקובנה וכיצד הם מתמודדים. באותו מפגש מקרי התוודע שטרן למצוקתם של הסטודנטים הישראלים, ומיד החליט לפתוח מסעדה יהודית עבורם.

"הוא שכר משגיח כשרות ואנשי צוות ופתח מטבח כשר לכל הסטודנטים. שנתיים אחר כך ביקש שטרן להרחיב את הפעילות ויצר קשר עם 'נפש יהודי'. הם המליצו לו עלינו, ואנו הסכמנו לבוא לקובנה לזמן קצר. מאז, הכול היסטוריה..."

מה אתם עושים כיום בקובנה?

"המטבח הקטן התפתח והפך למרכז יהודי גדול עם בית כנסת פעיל ומנייני תפילות, שיעורי תורה וחברותות, פעילויות ותוכניות עבור הסטודנטים. בשנים האחרונות הצטרפו לצוות שלנו עוד שתי משפחות חרדיות שעוזרות לנו בניהול המרכז ומתמסרות לפעילות הקירוב ולמסירת השיעורים. אחד הפרויקטים הגדולים שלנו הוא הקמת מקווה מפואר ומהודר, ובל נשכח את המסעדה הכשרה שמתפקדת בכל ימות השבוע, כולל שבתות וחגים. מאה וחמישים סטודנטים אוכלים במסעדה בכל יום, ובחגים אולם המסעדה בתפוסה מלאה עם שלוש מאות וחמישים סועדים. והעיקר, יש כאן פינה חמה ובית פתוח לכל הסטודנטים היהודים. לפעמים נראה לי שבנוסף לניהול המקום, בעלי מתפקד כאן על תקן 'אבא' לכל הצעירים. טיפלנו כבר באינספור בקשות קטנות וגדולות של הסטודנטים הבודדים. החל ממציאת רופא וכלה בסידור קידושין לזוגות שמתחתנים במקום. 

הפעילות במרכז היהודי בקובנה (צילום: המרכז היהודי קובנה)

(צילום: המרכז היהודי קובנה)

"הסטודנטים שמגיעים לקובנה חווים ניסיונות לא פשוטים בשמירת המצוות וחיזוק הזהות היהודית. שמירת שבת היא אתגר גדול עבורם, בפרט עכשיו, כאשר בגלל התפרצות נגיף הקורונה הם הפסידו שיעורים רבים בתחילת הסמסטר, וכעת מוסיפים להם שיעורים גם בשבת. לא פעם יש לנו מאבקים מול האוניברסיטה, בדרישה לאפשר לתלמידים לשמור את השבת. רוב הסטודנטים באים מבתים מסורתיים, וכשהם מצטרפים לפעילויות שב'מועדון' שלנו, ליבם נפתח ומתחמם והם מתחזקים עוד ועוד. לעומתם, יש כאלו שרק כשהגיעו אלינו לקובנה זכו לצום ביום כיפור בפעם הראשונה בחייהם, וזו זכות מרגשת מאד. רבים מהם חווים שינוי גישה מוחלט ביחס ליהדות ולתורה. הם רואים משפחה חרדית בלי קרניים, נהנים מהתוכניות ומהשיעורים, ומבינים ששבועות הוא לא רק יום של עוגות גבינה ומלחמות מים אלא הרבה יותר מזה, ובמקום סילבסטר וכריסטמס הם חוגגים את חג החנוכה. באלול האחרון זכינו לערוך כאן הכנסת ספר תורה. מראם של הסטודנטים הרוקדים עם ספר התורה בהתלהבות, לא יישכח ממני לנצח. עמדתי וצפיתי בהם ודמעתי מהתרגשות. ברוך ה' יש סטודנטים שאף חזרו בתשובה לגמרי, ומנהלים כאן אורח חיים שומר תורה.

"שטרן הגיע לפה לביקורים מדי שבוע ושבועיים, והתמסר בצורה לא רגילה לסטודנטים היהודים. הוא היה מלא מרץ וחלומות לפעול עוד ועוד לטובתם, אך למרבה הצער, שבוע לפני פורים השנה, חלה מר שטרן בקורונה ונפטר בפתאומיות. כעת כולנו תוהים באשר להמשך הפעילות, המצב לא ברור, ואנו מקווים ומאמינים כי הקב"ה יעזור לנו וישלח שליחים חדשים להחזיק את המרכז היהודי".  

כיצד נראה סדר היום שלך במשך השבוע?

"עכשיו בימי הקורונה הכל נראה אחרת, אולם בשגרה, בבוקר אני שולחת את הילדים ללימודיהם. יש לנו חמישה בנים בלי עין הרע, והם לומדים בבתי שתי המשפחות הנוספות שעובדות אתנו בצוות המרכז. האב במשפחה אחת מלמד בשעות הבוקר את שני ילדינו הגדולים ב'חיידר' פרטי רק עבורם, והקטנים הולכים לגן שמנהלת האם במשפחה השנייה. בגן לומדים גם ילדי שתי המשפחות, וכך לקטנים יש יותר חברה. בעלה של הגננת הוא משגיח הכשרות במטבח הגדול שבמרכז. כך אנו עובדים בצוות משותף למען מאות היהודים השוהים בעיר.

"כאשר הילדים בלימודים, אני מכינה שיעורים עבור הסטודנטיות, מפקחת על צוות המטבח ומארגנת את פעילויות המרכז. פעם בשבועיים אנו מכינים פעילות הווי מיוחדת עם הסטודנטים: ערבי הפרשת חלה, ערבי שירה, חידונים, הרצאות ומסיבות. באמצעות התוכניות הרבות אנו משתדלים להעמיק את הזהות היהודית של הצעירים ומזכירים להם כי הם יהודים. הם לא כמו חבריהם הגויים באוניברסיטה. ה'מועדון', כפי שקוראים לו הסטודנטים, דורש ממני הרבה עיסוק ועבודה.

"בצהריים חוזרים הילדים מהלימודים, ויחד אנו הולכים למרכז ואוכלים שם ארוחת צהריים יחד עם הסטודנטים. אני מבלה שם עם הילדים שלי, כשהם משחקים ומסתובבים במקום. בעלי מוסר שיעור לסטודנטים בכל יום, מנהל את צוות המרכז, ובין לבין מכין את השיעורים, כותב אותם ולומד.

"בערב, אנו אוכלים ארוחת ערב בבית. לסטודנטים מוגשת גם כן ארוחת ערב קלה, אך אותה אנו לא אוכלים יחד איתם. לאחר השכבת הילדים אני שוב עסוקה עם הפעילות במרכז והתוכניות בערבים. לעתים קרובות אני מארגנת לסטודנטיות ערבים מהנים של פלאפל ופיצה, סופגניות בחנוכה ואוזני המן לפני פורים. חלק עיקרי בפעילות הוא חווית ההכנה: אין כאן אפשרות להזמין אוכל מוכן, וכל מנה עלינו להכין בכוחות עצמנו ובאמצעים הבסיסיים שיש לנו כאן: לדוגמה, הפיצות הן טבעוניות כי גבינה צהובה היא מצרך נדיר מאד שצריך לייבא במיוחד מחו"ל. את הבצקים אני אופה יחד עם הסטודנטיות, ואנו מפרישות חלה ונהנות מההכנה המשותפת.

"ברוך ה', המרכז ממלא את יומנו עד לעייפה. כאומנית ויוצרת בנשמה, יש לי עוד חלומות ליצור ולעשות דברים, אבל איני מגיעה לכל התוכניות. כשבנינו כאן את המקווה התרגשתי ליצור ולקשט אותו במו ידיי, וזו הייתה הזדמנות מהנה להיזכר בחלומות האומנותיים שלי ולקדש אותם למטרה כה נעלה".

כיצד נראית אצלכם השבת?

"בליל שבת, לאחר קבלת שבת בבית הכנסת ותפילת מעריב, בעלי מוסר שיעור תורה לפני הסטודנטים, ואז אנו מגיעים למרכז ומצטרפים לסעודת שבת איתם ביחד. בעלי מקדש לפניהם ומברך על החלות, וכך טועמים הסטודנטים מהי שבת ומהו קידוש. גם כשמדובר בסטודנטים שאינם שומרי שבת – הם מבינים ומכבדים ולא מחללים את השבת כשהם נמצאים במרכז.

"בשבת בבוקר – בעלי הולך עם הילדים הגדולים לבית כנסת, ואני מגיעה עם הקטנים למרכז ופוגשת שם בשתי חברותיי לצוות עם ילדיהן. אנו עושות קידוש, טועמות מעוגת גבינה שאחת מאתנו מכינה בתורנות, מפטפטות ונחות יחד מעמל השבוע. עוגת הגבינה השבתית הפכה אצלנו למנהג של קבע, אך קשה מאד להשיג בקובנה מוצרי חלב כשרים. לכן, בכל פעם שאני מבקרת בארץ, אני טורחת לקנות מלאי של שמנת מתוקה, להקפיא אותה ולדאוג לנו לצידה עבור עוגות השבת של חצי השנה הבאה. באחת הפעמים הסתכלה עלי לקוחה אחת בתימהון רב, ולא התאפקה לשאול מדוע אני זקוקה לכל כך הרבה שמנות מתוקות... לא היה לי זמן לענות לה ולהסביר כי הכמות הגדולה שלקחתי אמורה להספיק לכמה חודשים ארוכים.

"לאחר מכן אנו אוכלים יחד במרכז את סעודת השבת. בבוקר הסעודה מתנהלת באופן שונה, פתוח יותר, וכל סטודנט יכול לבוא בזמן המתאים לו, לעשות קידוש ולאכול. אווירת השבת מורגשת בחלל, הסטודנטים כולם יודעים שגם אם הם לא זוכים לשמור שבת – עליהם לכבות את הפלאפונים לפני בואם, והרוגע השבתי שורה על כולנו".

שולחנות החג בראש השנה האחרון

כיצד אתם מתכוננים לחג השבועות?

"בכל השנים אנו משקיעים בפעילויות ושיעורים מיוחדים לחג, ומזמינים במיוחד מוצרי חלב מאנגליה. המטבח במרכז שלנו הוא בשרי, ואיננו מכניסים לשם מוצרים חלביים. רק לכבוד שבועות אני ושתי חברותיי לצוות, אופות עוגות גבינה במטבחים הקטנים שלנו, ומביאות אותן לסטודנטים. הם מתלהבים מהעוגות החלביות הנדירות, וחולמים עליהן זמן רב לפני שבועות... אולם השנה, בעקבות הקורונה והסגר, לא יכולנו לדעת מה יהיה ולא יכולנו לתכנן פעילויות כמו בכל השנים. בנוסף, סטודנטים רבים חזרו לארץ ולא נשארו כאן בקובנה, והשבר הגדול ארע עם פטירתו של הנדיב שטרן ז"ל. אין משלוחים והזמנות מחו"ל, ואין מוצרי חלב מיובאים. רק לפני יומיים התירו כאן להתקהל, ואנו מנסים לארגן כעת משהו קטן עבור הסטודנטים. לרגל זאת, יצאו אתמול ילדיי ל'פעילות' מרגשת במסגרת החיידר: יחד עם המלמד שלהם ומשגיח הכשרות הם יצאו לחלוב פרה לכבוד חג השבועות. לאחר תקופה ארוכה ששתינו חלב עמיד מקרטונים, נהנינו ללגום מעט חלב טרי שבישלנו ופסטרנו במו ידינו. אשתו של המשגיח חבצה את החלב באמצעים ביתיים והצליחה אף להכין גבינת קוטג'. נשאר לנו רק לחשוב אילו מעדנים ניתן להכין מהגבינה המהוללה כדי לקיים את מנהג חג השבועות..."

הפרה שחלבנו לעשות גבינות לשבועות

מה מזג האוויר עכשיו בקובנה?

"עכשיו קיץ אצלנו, ומזג האוויר נעים יחסית. בקיץ הליטאי יורדים הרבה גשמים, אבל לא קר. בשנה שעברה חווינו מזג אוויר יוצא דופן כאשר שרר גל חום נוראי בכל אירופה. הליטאים, כמו האירופאיים כולם, לא יכלו להתמודד עם החום הקיצוני. אין להם מזגנים בבתים, ובאוטובוסים המיושנים אפילו חלונות לאוורור אינם. זה היה סיוט. השנה גם ראינו תופעה מפתיעה מאוד, כאשר ירד אצלנו שלג בל"ג בעומר. קמנו בבוקר וראינו את הרחוב לבן. לא האמנו למראה עינינו...

"מעניין לציין עוד תופעה ייחודית לליטא: אומנם השעון אצלנו הוא באותו קו כמו של ארץ ישראל, ואין הפרשי שעות כלל בינינו, אך שעות השקיעה והזריחה שונות מאד מאשר בארץ. ליטא היא צפונית בהרבה, כך שבחורף השקיעה מוקדמת מאוד והזריחה מאוחרת, ובקיץ להיפך. כעת, כשאנו מדברות, כמעט אחת עשרה בלילה, ועדיין יש אור שמש בחוץ. זה משפיע על המון תחומים בחיי ההלכה: את ספירת העומר אנו עדיין לא יכולים לספור – כי חייבים לחכות ללילה; את סעודת שבת אנו מתחילים בפלג המנחה, מה שיוצא בערך תשע בערב, אך את סעודת ליל חג השבועות אי אפשר להתחיל בשעה כזו, כי חייבים ששבעת השבועות של ספירת העומר 'תמימות תהיינה'. לכן אנו מחכים עד לצאת הכוכבים בערב החג, ורק לאחר שהסתיימו 49 ימי ספירת העומר במלואם -  אפשר להתפלל ערבית ולהתחיל את סעודת החג; ליל שבועות עצמו קצר בהרבה מליל שבועות שבארץ, כי הזריחה מגיעה כבר ברבע לחמש בבוקר. במוצאי שבת הילדים הולכים לישון עוד לפני הבדלה ובלי אמבטיות, כי השבת עדיין לא יצאה. הם כבר התרגלו לישון כשהאור עוד שולט בחוץ, אין להם ברירה אחרת, ורק כשהם קמים בבוקר של יום ראשון הם עושים הבדלה.

"בחורף הקושי הוא הפוך: הילדים הולכים לבית הספר בחושך. הזריחה מאוחרת מאוד, אפשר להתפלל כאן שחרית ב'וותיקין' בנץ החמה של תשע בבוקר... והשקיעה אף היא מוקדמת. ביום שישי הקצר ביותר השנה, שבת נכנסה כבר בשלוש וחצי בצהריים".   

האם אתם מבקרים בארץ?

"כולנו מתגעגעים מאוד לארץ, ואנו נוסעים לפחות פעמיים בשנה לביקורים: בחורף, בימי החופש בגלל החגאות של הגויים, ובקיץ. בנוסף אנו משתדלים לנסוע כשיש שמחות משפחתיות. כל בני משפחותינו גרים בארץ, ואנו מנצלים כמעט כל סיבה לנסיעה ארצה".

מוצר שאין להשיג אצלכם והיית שמחה שישלחו לך מהארץ?

"יש מעט מוצרים שאפשר לקנות פה, אבל את רוב מוצרי המזון הכשרים אנו מזמינים מהונגריה השכנה, ובשר ועופות אנו מזמינים מפולין. פעם בכמה חודשים אנו עושים משלוח. כשרוצים להכין מאכל מיוחד – עלינו לתכנן זאת כמה חודשים קודם כדי להספיק ולהזמין ולייבא.  

"מהארץ אשמח לקבל בנוסף לשמנת המתוקה גם מפות ניילון לשולחן ולפתניות חד פעמיות. השימוש במוצרים חד פעמיים לא נפוץ כאן, וכמעט אין להשיג. אם כבר יש כאלו בחנות, הם יימכרו במחיר יקר מאוד. בקרוב, בעקבות פעילות הארגונים ה'ירוקים', צפויים כל המוצרים החד פעמיים לצאת מהחוק ולהיאסר למכירה".

סיפור שיכול לקרות רק אצלכם

"נולד לנו השנה תינוק בשביעי של פסח. שאר ילדיי נולדו בארץ, והוא היחיד שנולד כאן. עם כל החשש מבית החולים הזר נוספו עלינו הגבלות הקורונה והפכו את כל האירוע לסיפור שלא ייאמן. כשהגעתי לבית החולים בליל החג  - לא הרשו לבעלי להיכנס איתי, וללא יכולת להתקשר אלי ולברר, הוא נשאר במשך שעות ארוכות בחוסר ידיעה מה קורה. בית החולים ממוקם במבנה עתיק ומיושן, אפילו המיטות בו עשויות מעץ וברוב חדרי האשפוז אף אין מקלחת ושירותים. אחרי הלידה ביקשה ממני הרופאה טיטול עבור התינוק, והתרעמה עליי ביותר למה לא הבאתי איתי מהבית את הפריט החיוני הזה... גם עריסות לתינוק אין שם, וכל אם ישנה עם תינוקה במיטתה. זו הייתה יכולה להיות חוויה מלחיצה ומאיימת במיוחד, אך הקב"ה השרה עלי שלווה מיוחדת וממש הרגשתי שהוא מלווה אותי ושומר עליי.

"בזמן הלידה בעלי עמד מחוץ לבית החולים והתחנן לשמוע מה קורה איתי, אך אף אחד לא הבין אותו. רק בבוקר עברה שם אישה דוברת אנגלית שתרגמה לשומר את בקשתו, ועדיין השומר לא האמין לו. הוא דרש ממנו מסמכים לאימות זהותו, אך לבעלי שיצא בחג מהבית לא הייתה אפילו תעודת זהות, כי היא מוקצה. לבסוף הסכים השומר לברר, ולאחר זמן הרופאה נכנסה אליי וסיפרה כי 'איש אחד עומד בשער ומבקש לשמוע עלייך פרטים. האם לענות לו?' כמובן שאישרתי, ורק אז נודע לבעלי כי נולד לו בן במזל טוב.

"בבוקרו של שביעי של פסח הגישו לי האחיות ארוחת בוקר באדיבות: לחם ופסטה, ואני התחלחלתי. בקשתי מהן בתנועות ידיים שייקחו ממני את החמץ הזה, אך הן סירבו ועודדו אותי בפנטומימה לבבית לאכול את הארוחה המשביעה... ה' ירחם.   

"אבל ה'חוויות' לא נגמרו בכך - מרגע שנולד התינוק, היינו בלחץ להשיג לו מוהל. באזור כולו אין מוהל, ובגלל הקורונה נאסרו כל הטיסות, וכל נוסע שהגיע ממדינה אחרת חויב בבידוד למשך שבועיים. התפללנו לה' והתחננו לזכות לקיים את הברית במועדה. ממש 'הפכנו את העולם' לשם כך,  ערבנו שגרירים והפעלנו לחצים, השגנו אישור מיוחד למטוס פרטי, וניסינו להשיג אישורים לעריכת הברית בשטח המטוס עצמו, כך שהוא לא יצא מהטריטוריה של מדינתו. זה היה רעיון מורכב מדי, ובמקביל דאגנו לאישורי נסיעה עבור המוהל בדרך חילופית - בתור נהג משאית. עד לרגע האחרון לא ידענו באיזו דרך יוכל המוהל להגיע אלינו, וכיצד הוא יוכל לערוך את הברית בזמנה בלא להזדקק לבידוד.

הברית הניסית של יואל הקטן (צילום: המרכז היהודי קובנה)

"בסופו של דבר יצא המוהל המסור לדרך היבשתית במשאית, כשבידיו תעודות רשמיות מחברת המשאיות. הוא התמנה לנהג בחברה, אך משום מה, בכל גבול מחדש לא קבלו השוטרים את גרסתו המאומתת והמגובה במסמכים חוקיים. איכשהו, מראה פניו האציליות העטורות בזקן לא תאם את מעמדו כנהג משאית... בכל פעם שהמשאית שלו התקרבה אל מעבר גבול ישבנו כולנו ואמרנו תהילים בדמעות, רק שהוא יצליח ויתנו לו לעבור. בנסי נסים הוא עבר כך שלושה גבולות, נסע מאוסטריה לצ'כוסלובקיה, ומשם לפולין וממנה לליטא. זה היה מסע מפרך שארך מעל שבע עשרה שעות. בחסדי ה' המבצע הוכתר בהצלחה, ובננו יואל זכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ביום השמיני להולדתו".