הורות במחשבה חיובית: כללים ברורים וקוים מוגדרים

שעת לילה מאוחרת, נהג ישוב במכוניתו ושועט לו בדרכו. הכביש מתפתל ימינה ושמאלה, פעם הרים ופעם בקעות, "יעלו שמים ירדו תהומות". מדי פעם מגיח רכב מן המסלול הנגדי וחולף על פניו, אך הנהג שלנו נראה רגוע ושליו ואינו מוטרד כלל וכלל. אין הוא חושש שמא ירד, חלילה, מן הכביש, או שמא יעבור ויעלה על המסלול המיועד לתנועה שכנגד.

הסיבה לשלוות רוחו - תוואי הדרך, פסים זוהרים שנצבעו מבעוד מועד בשולי הדרך, המגדירים באופן ברור את הנתיב שלו. פס צהוב מימין המורה שמכאן ואילך שולי הדרך (והתהום שאחריה), ופס לבן משמאל המורה: עד כאן הנתיב שלי, ומשם והלאה נתיב לרכב הבא ממול. פסים אלו מעניקים את תחושת הביטחון.

גם נהג מיומן יספר לכם, שכאשר הוא מזדמן אל דרך וכביש צדדיים, שאינם מסומנים היטב, הוא נוסע בחשש, בזהירות רבה ובאיטיות, עקב בצד אגודל.

כן הדבר אף ברוחניות ובנפש האדם. כאשר דרכו של אדם ברורה לפניו, הרי שנפשו ורוחו שוקטים, והוא שלו ורגוע גם בפיתולי הדרך, במצבים מורכבים ובהתמודדויות שונות, ואף בשעת חשכה.

אומר דוד המלך (בתהילים נ') "ושם דרך אראנו בישע אלוקים". אתה - שים דרך, סלול לפניך נתיב, ואם התווית לעצמך דרך ועלית על נתיב נכון וברור, הרי שסופך להגיע אל מחוז חפצך ואף תראה בישועת ד' - "אראנו בישע אלוקים".

חובה עלינו, כהורים, "לשים דרך" - להציב את המסלול, לקבוע קוים ולהתוות אותם. קוים אלו חייבים להיקבע מראש ולהיות ברורים וידועים.

לדוגמא: הילדים שיחקו, אכלו והלכו לישון כאשר הם משאירים אחריהם מהפכה של "זכר ליציאת מצרים": דבק - זכר לטיט, פיסות נייר - זכר לתבן, שאריות ממרח - זכר לחרוסת והרבה עבודה - זכר ל"ויעבידו בפרך".

היום אמא במצב רוח סלחני. היא אינה מגיבה דבר וחצי דבר. למחרת שוב חוזרת ונשנית התופעה. שוב שורה בבית האווירה המתחשבת והסלחנית, ואמא אינה אומרת כלום. ויהי ביום השלישי, ואז - כדרכם של מצרכים חיוניים ושימושיים שלבסוף מתכלים ואוזלים - אוזלת מנת הסבלנות של אמא, והיא פורצת בשטף של גערות: "מה קרה לכם? איפה הסדר? מה אתם חושבים, שאתם תיירים כאן? למה לא סידרתם אחריכם? האם אני משרתת של כולכם?", ועוד מילים לרוב, כיד היצירתיות הטובה עליה.

הבה נעצור לרגע: למה גם תמול גם שלשום לא הגבת ולו במילה אחת? אמת, היה לך מצב רוח טוב ולא רצית להעכיר את האווירה, אך היית צריכה לומר משהו כמו "שכחתם לסדר אחריכם. עכשיו אינני עושה מזה עניין, אך דעו שאני מקפידה על דבר זה".

כאשר ברצוננו להנהיג משמעת בבית, עלינו לנקוט בקו ברור ובעקביות. התגובות שלנו לאותו מעשה צריכות להיות זהות בכל פעם, ואם אי אפשר לנו להגיב באופן דומה, עלינו לומר שהיינו צריכים למעשה לנהוג כך, אלא שנכנסנו לפנים משורת הדין, או שאין לנו אפשרות כרגע, ואז עמדתנו והתייחסותנו לדברים ברורות ונהירות. אך אם יום אחד איננו מגיבים, ובשני מקימים קול זעקה, הדברים מתבלבלים אצל הילדים.

הבה נציב מראש את הכללים, נסביר ונבהיר אותם ונדאג לכך שיכנסו לתודעת הילדים. כך הדברים יבוצעו יותר. ישנם דברים שצריך לכתוב אותם ולתלותם בבית על לוח השעם, על מנת שיקראו אותם פעם ופעמיים, וחוזר חלילה (במקום שאין לוח שעם מצוי, יוצאים ידי חובה גם במגנט על המקרר).

עלינו להציב קוים ברורים:

איזה לבוש כן ואיזה לא.

איזה סגנון דיבור ואלו ביטויים אינם מקובלים.

אלו ספרים וכתבי עת נכנסים הביתה, ואלו לא.

אלו הכשרים מקובלים עלינו, וכו'.

הזמנים צריכים אף הם להיות ברורים: מהן שעות האכילה, מהן שעות השינה ומתי שעת הקימה. הדברים צריכים להיות ברורים בבית. וכאן המקום להעיר, שבתקופת החופש לוח הזמנים משתנה, אך גם אז צריך להיות סדר - זמני שינה, אכילה ויקיצה מסודרים, ולא "איש הישר בעיניו יעשה".

האמנם חופש בחירה?

הקווים צריכים להיות ברורים קודם כל לנו עצמנו, שכן לא נוכל לדרוש מילדינו את קיומם וביצועם של דברים שגישתנו אליהם סלחנית ופשרנית. במערכת החיישנים המשוכללת והרגישה שלהם, הם קוראים את התייחסותנו ואת סדרי העדיפויות שלנו, ומתנהגים בהתאם.

ממקור מהימן שמעתי: מעשה באחת שפגשה בשכנה מתקופת ילדותן, ותוך כדי החלפת חוויות נעורים מבחינה היא בבנה של הידידה, ילד כבן שבע, וראשו גלוי, ללא כיפה. הדבר בלט במיוחד, שכן לפי זיכרונה הם ידועים כמשפחה שומרת מסורת, ולפיכך שאלה אותה על כך בעדינות, "האם אבדה לו הכיפה?". זקפה האם ראשה, והרצתה בביטחון את משנתה הסדורה: "אצלנו בבית נהוג חופש בחירה; הילד יחבוש כיפה כשיבחר בכך מעצמו, אנחנו איננו דורשים זאת ממנו".

לאחר תקופה קצרה סיבבו משמים שעברה ליד ביתה של אותה ידידה שוחרת חופש. מן הבית נשמעו ברמה קולות צעקה וגערה - האם מרימה את קולה על הבן יקיר, שעבר והטביע צעדיו על הרצפה שזה עתה נשטפה מיד לאחר הניגוב האחרון, ועתה היא מכבירה עליו דברי תוכחה.

מיד צצה ועלתה השאלה, היכן נבלע הדרור? איפה חופש הבחירה? במתן חופש זה, אם ירצה הילד ויבוא להכרה פנימית שלא לדרוך על המרצפות הרטובות - מה טוב; בחר שלא להתחשב וכן לדרוך - גם את זה נכבד. נמתין עד שיגיע לכך מעצמו, מתוך הכרה פנימית.

אלא... שמה שחשוב לאם הוא הציר המרכזי הקובע כאן את סולם הערכים והעדיפויות. ניקיון הבית הוא הערך המקודש, ואוי למי שיחצה קו אדום זה, ואילו דווקא בכיפה, שלצערנו איננה חשובה לה עצמה, היא תולה את רעיונות החופש.

הבה נשאל את עצמנו לרגע: וכי מהיכן יידע ילד בן שש-שבע את הדרך הישרה? האם יבחר בטוב בכוחות עצמו? הלא ילד יבחר בממתקים כמזון, בחופש ובמשחק כסדר יום, ובשחרור מעול כדרך חיים.

כולנו יודעים כי לטובתו יש למנוע ממנו אכילת ממתקים, או למתן אותה, ולדאוג לתזונה ראויה עבורו. יש לדאוג לסדר יום נאות למענו ולמען קידומו בלימודים. המתרשל באלו - פושע הוא.

גם ברוחניות שומה עלינו להציב לו את הדרך, כנאמר, "ושם דרך אראנו בישע אלוקים".

יש המבהירים לילדיהם את כללי המותר והאסור, אך עלינו לתת את הדעת להחדיר בילדים גם השקפה יהודית, ערכים יהודיים ואידיאולוגיה יהודית: מהי תכלית הבריאה ומה תפקידנו בעולם, מהו מעמדו של עם ישראל, כיצד עלינו להתייחס לעניינים שבחומר, כיצד להתייחס אל הממון וכיצד להשתמש בו בתבונה; מהו "צורך" ומהן "מותרות"; התייחסות אל אירועים שונים סביבנו וכן התייחסות למידות שונות כגון – זריזות ועצלות, שמחה ועצב, תקווה ואכזבה, אהבה ויראה, אמונה ובטחון.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת הספרון החדש "סודה של עוגת הגבינה" ניתן לפנות למייל 9999587bb@gmail.com