אביו של עמית בן יגאל: "הידיעה שעמית הציל חיים נותנת לי כוח"

בל"ג בעומר האחרון, כשגחלי המדורות עדיין לחשו, החייל עמית בן יגאל נכנס יחד עם חברים מסיירת 'עורב' של גולני, לבצע מעצר של מבוקשים פלסטינים בכפר יעבד מערבית לג'נין. היה זה עניין של חלקיקי שניות: מחבל שעמד על גג בניין סמוך השליך אבן ענקית על ראשו של עמית. כתוצאה מהפגיעה הוא נפצע קשה מאוד ולאחר מכן נקבע מותו. הי"ד.

את ברוך, אביו של עמית, פגשתי בביתו שברמת גן. ברוך הוא איש אמיץ, חזק, אבל גם כאוב מאוד. "זה הבן היחיד שלי" הוא אומר לי בכאב שבלתי ניתן להכיל. "לא נותר לי כלום", הוא מוסיף בלחש ושותק.

כשישבתי עם ברוך, היה קשה להביט לו בעיניים, הכאב גלש מבין ריסי עיניו. בעיקר שתקתי, וגם ברוך שתק. אבל זאת הייתה האמירה הכי כואבת שם. זה אמר הכל. יותר נכון זה לא אמר, זה פשוט צעק. זה צעק שכול. עצב. אובדן, וכאב אין סופי. והשתיקה הזו הפחידה אותי.

(צילום: אריק נבון)

"עמית היה מלא בערכים"

ברוך מספר לי: "על פי כללי הצבא, אסור לגייס ליחידות קרביות מי שהוא בן יחיד להוריו, לכן עמית לא היה אמור להתגייס לגולני, אבל אהבת ישראל שבערה בו, הובילה אותו לשם".

מניין הוא שאב את אהבת ישראל הזו?  

"עמית היה במשך שנים חניך בתנועת נוער מטעם משרד החינוך שמטרתה לחנך ולהחדיר לנוער ערכים של אהבת ארץ ישראל ומורשת ישראל. כבר בהיותו בכיתה ז' הוא היה שותף בכל הפעילויות בתנועה ומשם הוא לאט-לאט התאהב בארץ שלנו. בקיץ, כשכולם יושבים במזגנים, עמית היה הולך לטיולים בטבע, הם היו מבשלים בשטח בכוחות עצמם וישנים באוהלים. זה היה יכול לקחת גם כמה שבועות. היופי שבפעילות הזו הוא שהמדריכים של הקבוצות היו מבני הנוער בעצמם, עם פיקוח של מורה אבל ההדרכה רק שלהם. התוצר של כל הדבר הזה הייתה ההתנדבות הפעילה של הנוער בחיי הקהילה, וככה חינכתי את עמית שלי".

מתי הבנת שאתה הולך לשלוח את הילד היחיד שלך לקרבי?

"באחד מהמסעות של בני הנוער הייתה נסיעה למחנות ההשמדה בפולין. עמית כמובן הצטרף. ביום שישי, בעודו בפולין, עמית מחייג אליי ואומר לי: 'אבא, אני רוצה שתחתום לי שאתה מאשר שאני אתגייס לקרבי'. חשבתי לתומי, שעכשיו הוא בהתלהבות של המסע וזה בוודאי יעבור לו, אבל כשהוא חזר לארץ, הבנתי שהוא נחוש מאוד עם הרצון שלו להתגייס לקרבי. אודה על האמת - היו בי רגשות מעורבים. היה קשה להחליט, מצד אחד אני רוצה שעמית שיגשים את המשאלות שלו, ומצד שני פחדתי, זה הבן היחיד שלי".

נכתב כמה ימים לפני שנפל (צילום: אריק נבון)

מה הכריע את הכף?

"עשיתי עם עמית כמה וכמה פגישות, והבנתי לעומק את רצונו. סיכמנו שאני חותם לו. הלכנו ביחד לבסיס בתל השומר וחתמתי לו. לאחר החתימה לא היה מאושר ממנו, הוא היה שמח מאוד. הוא התגייס לגולני ומשם התקדם לסיירת עורב. הוא תמיד שאף לתת את הטופ שבטופ, כמה שיותר לתרום לעם ישראל".

ברוך ובנו עמית היו קשורים בעבותות של אהבה. לאורך כל הריאיון ברוך מביא לי דוגמאות כמה הקשר ביניהם היה הדוק. "ביום שישי האחרון לפני שעמית נפל, הגעתי אליו לבסיס ליד ג'נין לבקר אותו. אני יודע שעמית אוהב עוגת גבינה עם פירורים, אך חיפשתי בכל עפולה ולא מצאתי. בסופו של דבר מצאתי ברמי לוי את העוגה האחרונה".

ברוך מספר לי גם על מנהג מעניין שהיה לו עם עמית: "בכל פעם שנפגשנו היינו נוטלים ביחד ידיים בספל", הוא מגלה, ואף מראה לי את הספל בו הם נהגו ליטול ידיהם יחדיו.

הספל של ברוך ועמית (צילום: אריק נבון)

במותו נתן חיים

את האבל הכבד ברוך אף לא מנסה להביע במילים. כתחליף לכך הוא מראה לי סרטונים שלו שפורסמו ברשתות החברתיות בימי השבעה. באחד מהם רואים אותו מופיע ביום שישי, ערב שבת, וקורא לעם ישראל לא להיות עצובים בשבת. "שבת זה זמן של שמחה" מדגיש ברוך בסרטון, "מגיל הינקות גדלתי בבית שהשבת הייתה מקור השמחה. קרו לנו כמה פעמים ימי אבל, אבל בשבת התרוממנו מעל הכל וידענו לשלוט על הכאב".

אבל איך אפשר לשלוט על כאב כל כך עצום, כשאתה רואה שעמית לא נמצא לידך בקידוש?

"אהיה כנה אתך, בליל שבת, איך שהתחיל הקידוש, לא עמדתי בזה, התחלתי לבכות ביחד עם נאווה, אימא שלו. לאחר כמה דקות אספנו את עצמנו בזכות השבת, שטפתי פנים והמשכנו את הקידוש, אין ספק שזה כאב עצום. ילד זה ילד, אף אחד לא יכול למדוד את הכאב, אין דבר כזה, אבל ברוך השם המשפחה החמה שלנו מחבקת אותנו".

ברוך מגלה לי דבר מעניין: "בכל ערב שבת היינו עושים קבלת שבת ביחד, וכשעמית היה בבסיס היינו עושים את זה בטלפון, שרים ושמחים לכבוד שבת המלכה".

ברוך מוביל אותי אל החדר של עמית, בדרך הוא עוצר אותי ומראה לי תמונה של תינוק התלויה על הקיר, ואומר לי משפט תמוה: "זה הנכד שלי".

הנכד של ברוך (צילום: אריק נבון)

רגע, האם לא אמרת שעמית הרווק בן העשרים ואחת הוא הבן היחיד שלך?

"נכון" עונה לי ברוך בסבלנות, "אבל בוא תשב ואספר לך איך אלוקים מתכנן דברים עשרות שנים קדימה". הוא עוצר לרגע ואז מספר: "ב-14 ביולי 1997 התרחש בירקון אסון גשר המכביה, בו קרס גשר זמני שהוקם על מנת לאפשר מעבר של ספורטאים לטקס המכביה שהתרחש מעבר לנחל. באסון נהרגו ארבעה ספורטאים. אני הייתי שם, והייתי עד לאסון. ראיתי ילד קטן שנפל למים, מיד זינקתי והצלתי אותו ממוות בטוח. לילד הזה קראו יהונתן גולדבר. לימים יהונתן התחתן, אבל לעולם הוא לא שכח אותי, הוא הזמין אותי ואת עמית לחתונה שלו בחו"ל. בהמשך נולד לו תינוק והוא החליט לקרוא לו 'ברוך', על השם שלי. ברוך הזה הוא בעצם הנכד שלי, כי לולא זינקתי למים לא היה ברוך". ניכר כי ברוך מתרגש מאוד כשהוא מספר לי על הנכד שלו. "אתה מבין מה קורה כאן? לפני עשרים ושלוש שנה אלוקים ידע שאני אשאר ללא זרע של קיימא והוא החליט לדאוג לי שיהיה מישהו בעולם הזה שייקרא על שמי, שיהיה ברוך אבל לא מעמית. אז מי הציל את מי?", הוא שואל בקול טעון.

החדר של עמית (צילום: אריק נבון)

לאחר מכן אנו ממשיכים ונכנסים לחדר של עמית, שם נראה שהוא ישן אך אתמול בלילה, והלב נצבט בכאב. "אגיד לך את האמת", לוחש לי ברוך, "אין דבר שיכול לעודד בכזה מצב, אבל אני מתנחם שעמית הציל חיים של אחרים. בדיוק לאחרונה נודע לי כי יומיים לפני ליל הסדר ניצלו חייהם של אזרחים רבים בזכות מעצר של מחבלים שעשה עמית ביחד עם חבריו. כזה היה עמית וגם בנפילה שלו סיפרו לי הלוחמים שהיו איתו שבזכותו הם לא נפגעו הוא זיהה את זריקת האבן ורגע לפני שנפל עוד הספיק לצעוק לחבריו להסתתר, מה שהתברר שהציל את חייהם".