דבורי וקשטוק אומרת תודה על מציאות בלתי רצויה

יום רביעי, ערב חג השבועות. 8 בבוקר.

לאה ואני על קו 947 לכיוון פתח תקוה. יש לנו תור לייעוץ ספציפי שאני מחכה לו כבר כמעט שנה.

חיכיתי מאד לתור הזה. הוא משמעותי מאד עבור לאה שלנו ועבורנו.

בלילה כבר הכל היה מוכן בתיק: שקיות הקאה ללאה, מסטיק לנסיעה ללאה, נגן עם שירים שהיא מאד אוהבת שאבא שלה הכניס במיוחד בשבילה, רב קו, כפפות, מסכה...

כמו תמיד, מוכן לי דף עם מסלול הנסיעה: איפה לרדת, אלו קווים לקחת מהתחנה אל המרפאה וכל דבר שאני עשויה להזדקק לו בדרך (ואין לי סמארטפון. אני מתנהלת "כמו פעם", אחרי שבעלי ישב עם מפה של גוגל ועם האתר של אגד ואנחנו רושמים הכל בדף...).

קמנו מוקדם מאד. קרעתי את עצמי בכוח מהמיטה אחרי מעט מידי שעות שינה ותקתקתי אותנו החוצה לפני שכולם יתעוררו (לא שזה עזר. כולם... התעוררו).

לאה הייתה מאושרת. לא מזדמן לה הרבה פעמים לנסוע איתי ככה לבד לכמה שעות.

האוטובוס דייק ויצא מהתחנה המרכזית בירושלים בזמן. מעט מאד אנשים היו עליו.

נתתי לה את הנגן שלה והדלקתי אותו.

הוצאתי את הנגן שלי, והתברר שהאוזניות לא תקינות.

התאכזבתי. עד שיש לי הזדמנות לשקוע בכסא בשקט עם הנגן שלי, אפשרות שלא היה לי הרבה מאד זמן לחוות אותה... אבל זו המציאות כרגע. אז פשוט קיבלתי את העובדות כמו שהן ושחררתי את האכזבה לדרכה.

בשעה 8:10, כשהאוטובוס יצא מירושלים וירד בירידות התלולות, הנייד שלי צלצל.

המרפאה.

"אני מצטערת להודיע אבל התור שלכם בוטל. הרגע הרופאה התקשרה להודיעה שהיא חולה".

הייתי בהלם.

רק ה' יודע כמה מאמצים עשיתי כדי שהתור הזה בכלל יקבע.

הוא גם יודע כמה לא היה מתאים לי לצאת בערב חג ובשעה מוקדמת כל כך בתקופה הזויה כל כך.

הוא גם יודע כמה התור הזה חשוב.

והוא גם ידע שהוא יעשה שהיא תהיה חולה,

ושהתור יתבטל.

עכשיו השאלה אם אני יכולה לבחור איך להגיב לעובדות האלו.

נשמתי רגע.

המזכירה בצד השני הייתה חסרת אונים בדיוק כמוני.

בהבזק של שניה עלה בי חלק מהשיעור השבועי שלי של שער הביטחון בספר "חובת הלבבות" שלמדתי ערב קודם לכן, ושם מסביר רבנו בחיי איך עלינו להתנהג כשמישהו מצער אותנו. וההנחיה היא, שאם מישהו מצער אותך: 1. הוא רק שליח שעושה את שליחותו. זה לא הוא. זה הקב"ה. דבר ישירות עם ה'. 2. אם אנחנו מאמינים שאין רע יורד מלמעלה והכל לטובה, אז גם אם כואב לך עכשיו, זה לטובה. גם אם את לא רואה את זה, או מרגישה או מבינה. זה חייב להיות משהו שהוא טוב בשבילך, אז תגידי "תודה".

וכך מצאתי את עצמי אומרת לה שאני מצטערת שכך, שחשוב לי לקבוע מידית תור חדש ברגע שיתאפשר ו"תודה לך".

הייתה שניה של שתיקה.

סגרתי את השיחה.

לאה ישבה לידי עם הנגן שלה.

מצאתי את עצמי צוחקת. כפשוטו. זה היה נראה לי משעשע. אישה בערב חג נוסעת עם הבת שלה לשומקום ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות בקשר לזה. זו יכולה להיות סיבה לבכי או סיבה לצחוק.

והצחוק הזה נצחק מעצמו. פשוט הרגשתי שאין לי שום כאב או צער או אכזבה או תסכול.

הוצאתי אוזניה אחת מהאוזן של לאה, ואמרתי לה שעכשיו התקשרו מהמרפאה והודיעו שהתור התבטל כי הרופאה חולה.

היא פרצה בבכי. זה בא לה טבעי בדיוק כמו הצחוק שלי.

הבטחתי לה שכדי להמתיק לה את האכזבה אני אתן לה 5 ש"ח לשבת על הסוס בכניסה לתחנה המרכזית, זה שזז ימינה ושמאלה ושהיא רצתה מאד לעלות עליו. ושכמובן, בעז"ה, ניסע שוב ברגע שיהיה לנו תור חדש. ושאם זה מה שה' רוצה אז בטוח-בטוח-בטוח שזה הכי טוב בשבילנו!

נסענו עד צומת אל על, שהייתה התחנה הראשונה שאפשר היה לרדת בה, ירדנו, חצינו את הכביש והלכנו לתחנה שממול.

דקות ספורות אחרי זה הגיע האוטובוס לכיוון ירושלים.

התקשרתי לבעלי, שהיה בהלם כמוני ואמר שאני גיבורה שאני מגיבה כך, ואני לא הבנתי מה הגבורה פה. כאילו, מה אני יכולה לעשות אחרת בכלל? לצעוק? על מי? מה זה יעזור לי?

התקשרתי לאמא שלי להגיד לה שהתור התבטל, כי היא אמרה שהיא רוצה להתפלל במיוחד בזמן התור שלנו כדי שהרופאה הזו תהיה שליחה טובה, וגם היא אמרה שאני גיבורה, ואמרתי לה שאני מרגישה מוזר, אבל לא תחושת גבורה.

הגענו לתחנה המרכזית, שלפתי 5 ש"ח ולאה רצה אל הסוס שחיכה לה בסבלנות.

משם נסענו לנחם את אבא שלי, שישב שבעה על אחיו ז"ל, שהצטרף לרשימת קורבנות מגפת הקורונה בעיר בני ברק.

הגענו מוקדם מידי, עוד לפני הרעש והטלפונים, ומצאתי את עצמי יושבת בנחת עם אבא שלי ומקשקשת איתו על דא והא. וכשהתחילו להגיע עוד בני משפחה, שוחחתי איתם בנחת, בלי למהר, הרי ממילא התפנו לי פתאום כמה שעות.

הנה סיבה טובה למה כל זה היה שווה.

אבל גם בלי זה, חשבתי על כך שיתכן שבאותו היום הרופאה לא היה נענית לנו כפי שאני רוצה, כי כמו שאנחנו יודעות, צריך את הרגע הנכון, ולא רק את האדם הנכון, ואולי דווקא הדחיה של הפגישה תאפשר לי לקבל ייעוץ נכון יותר כשהיא פנויה אלינו.

מאוחר יותר העליתי את המילים האלו ברשת החברתית, ועשרות תגובות של "וואו. איזו השראה" גרמו לי להבין שאולי בכל זאת יש כאן משהו שיכול לתת כוח לעוד נשים יקרות, וזו הסיבה שבמקום הדיוור שהתכוונתי לכתוב אני שולחת לכן את הסיפור הזה, טרי מהניילון.

בהמשך היום שאלתי את עצמי איך בכל זאת הצלחתי לעשות משהו שבעיני הוא ברור לגמרי (חוץ מה"תודה" למזכירה, שזה קצת חדש. כאילו, על מה תודה? על זה שאכזבת אותי? אבל כן. תודה בדיוק על זה), ואפילו לא הרגשתי בכך, ועבור אחרים זה נראה בלתי אפשרי?

ובכן, זה לא קרה ביום.

גם לא בשנה.

הקב"ה הביא לי התמודדויות לא פשוטות לכל אורך 40 שנות חיי, ויחד איתן הוא כיוון אותי ללמוד בדיוק את מה שאני צריכה כדי לצלוח את ההתמודדויות האלו ולעבוד בעבודה שדורשת ממני כל הזמן להיות בעבודת מידות, בעבודה על ניקיון מחשבתי, ותרגול של יכולת לעשות סוויטש בתוך שניות, גם במצבים מורכבים.

זה לא משהו שנולדים איתו.

זה משהו שלומדים אותו,

ומתרגלים אותו! (מ' בשווא, ת' בפתח).

מתי למדתי את כל זה?

התחלתי לפני 11 שנים, ולא הפסקתי עד היום.

ולפני 4 שנים, כשעברתי את אחת התקופות הקשות בהם חיי עמדו להתפרק לרסיסים, יצאתי לבית מלון כדי להצליח לנשום רגע ולחשוב בלי לעשות שום דבר חוץ מזה. עמדתי במרפסת מול הים עם ספר התהילים שלי ובכיתי את חיי במשך יומיים. לאחריהם, התיישבתי וכתבתי כמה שעות ברציפות הרצאה משנה חיים על התמודדות עם מציאות בלתי רצויה.

כן, לכולנו יש מציאויות כאלו. כל הזמן. והקורונה הזו, ימח שמה, היא בהחלט התמודדות בלתי רצויה.

וכאן המבחן.

במצבים בהם נכפה עלינו להתמודד. השאלה היא, איך נתמודד.

עדכון קטן: ברביעי בצהריים התקשרו שוב מהמרפאה. הרופאה תקבל אותנו ביום ראשון בעז"ה.

אז יתכן שבזמן שאת קוראת שורות אלו – נהיה בדרכנו אליה. הפעם, אני מקווה, נשלים את המשימה לטובה.

איתך, בכל מציאות.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן