סיפור קצר: תפילת הילד

גרביונים, קוקיות, סרטים, מלמלות, פרחים לשיער, סטים, תסרוקות. מכתביות, מדבקות, קייטנות, מסיבות.

מלי, רותי, תמי, יעלי, איילה, שושי. בית הבובות שלי.

בית בובות מלא חוויות וסיפורים, בלי לפסוח כמובן על מריבות, דמעות, ו- "אמא, היא העליבה אותי". בית הבובות שלי צפוף ברוך השם, ולכל אחת יש מקום ברווח בלב שלי. בבית הבובות שלי יש המון שמחה, כיף וצחוק. יש שם הכל, חוץ מבובון אחד.

כשמלי נולדה, שמחתי כל כך. "בת בהתחלה זה הכי כיף", סיפרו לי נשים מנוסות. "חמש בנות אחרי הבכור, לא דומות לבת אחת בכורה. היא תהיה חברה שלך, יד ימינך, עוד תראי".

"או-קי, אותי שכנעתן, בתקווה שזה ינחם את בעלי. הוא רצה פדיון הבן", צחקתי וחיבקתי את מלוש שלי. מלי היפיפייה. היא עלתה גם על הנסיכה שבדמיונות שלי מאז ומתמיד.

אחרי שנתיים חיבקתי את אחותה, רותי. ילדת פלא אמיתית בעלת עיני שקד ומבט נבון. "אין כמו שתי בנות ברצף", גילתה לי דודה חיה בטלפון ישיר לבית החלמה. "אני זוכרת איך התאכזבתי כשרחלי שלי נולדה שנה אחרי ציפי. אבל רק כשהן גדלו ידעתי להעריך את המתנה הזו. זו חוויית ילדות אחרת".

טוב, אני לא מתחילה עם דודה חיה. היא יודעת תמיד על מה היא מדברת.

סבתא שלחה לי שמלה מתוקה למלי, וסט תואם לרותי התינוקת. "עכשיו תרגישי מה זה מתנה", היא צחקה בעונג. "תמיד רציתי בנות, שמחה שמימשת את החלום שלי". בת יחידה שכמותה. יש חלומות שהולכים איתך כל החיים.

שנה ועשרה חודשים לאחר מכן, כשנולדה תמי, התחילו הבדיחות על חשבוני. "זאתי מפונקת. רוצה לנוח על זרי הדפנה, מצטיידת בחבורת עוזרות". "מפחדת מהכלות שלה, איזו פרקטית".

"שלא תחשבי, זה לא רק עוזרות. בחבילה כלולים גם כינים, מבצעים, אספות הורים, שיעורי בית ועוד כמה ממתקים", נופפה לעברי באזהרה צירה אחותו של אבא.

"תודה על העידוד", הודיתי לה בנימוס ונשקתי ללחיים הרכות. "בונבונת של אמא, באמת לא משנה איזה מספר בת את בסדרה. את תמי אחת ומיוחדת, ילדה מתוקה של אמא", הבטחתי לה.

כשנולדה יעלי כבר היה מי שישאל את בעלי בתימהון: "אתה עדיין עושה קידוש?".

הוא היה מאוכזב, אבל ענה בכל הכנות: "גם בבת העשירית שלי אעשה קידוש ואודה לבורא העולם על המתנה".

הבת העשירית לא נראתה כל כך רחוקה לפי הקצב. אחרי שנתיים וחצי נולדה איילה. עוד מתנה משמים. "איש חסיד היה... גונן בחשובה אישה, וגם בבנות חמישה", זו הייתה ברכת המזל טוב המקורית שאחי צביקה בחר להשאיר לנו בהודעה קולית.

קניתי להן סטים, הן התהלכו כמו טווסות עם תסרוקות זהות בחתונות הדודים, סדרה מתוקה עם זהות ייחודית לכל אחת.

שושי נולדה. שישית בסדרה. "שושישית", קראו לה בנותי בחיבה.

לא הייתי מוותרת על אף אחת מהן! מלי האחראית, רותי הנבונה, תמי השנונה, יעלי השובבה, איילה החייכנית, שושי המקסימה.

אבל כבר רציתי בן.

"מה יהיה עם קדיש?", התחיל בעלי לדאוג ברצינות.

"יש לך עוד בערך תשעים שנה, מה אתה מתחיל לדאוג מעכשיו?", שאלתי אותו בחיוך, מלטפת את שמיכת הקטיפה הוורודה של שושי.

הוא לא צחק. הוא התחיל להתפלל על זה. ביקר אצל צדיקים, ביקש ברכות ונתן כסף לצדקה. הבן שלנו עוד לא הגיע.

הצטרפתי לתפילותיו, בלי לשכוח להודות לבורא העולם על שש המתנות המדהימות שבהן חנן אותי.

בפסח התארחנו אצל הורי המתגוררים בזיכרון יעקב. נשארנו גם לאסרו חג, ואז בהחלטה של רגע ביקש ממני בעלי: "בואי ניסע למירון לציון הרשב"י. נתפלל לבן, נאמר את כל ספר התהילים, והלוואי שהשם ישמע את קולנו". תחינה עמדה בעיניו.

פקפקתי: "איך יהיה לי כוח להגיד את כל ספר התהילים?". חששתי שלא אצליח לעמוד במשימה.

"תתחילי, ותגידי כמה שיהיה לך כוח", הוא דרבן אותי. יצאנו לדרך. מלי הבטיחה לשמור על הצוות.

"עוד שלוש שעות ניפגש בחוץ, רבקי", עיניו כבר הצטעפו, רגליו מוליכות אותו פנימה, לציון.

התיישבתי ליד הציון, עצמתי עיניים. "השם, אבא שלי, אני מבקשת ממך מתנת חינם. אנחנו כל כך רוצים בן זכר. בן בריא ושלם. אנא, תיענה לתפילתי בזכות התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי". פתחתי את התהילים והתחלתי לומר  במתינות פרק אחר פרק.

הבנות שלי נשארו אצל סבתא, חסכו ממני את פטפוטיהן, אפשרו לי להתרכז בתפילה, בתחינה. סיימתי יום ראשון, ביקשתי שוב במילותי מבורא הנפשות שיעניק גם לי בחסדיו העצומים בן אחד. יום שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שבת.

עמדתי לפני הפרק האחרון, מצאתי את עצמי פתאום מתמוגגת בדמעות. את כל ספר התהילים אמרתי ברצף, הלב שלי היה מוצף ברגשות סוערים. רציתי סימן שהוא שמע את תפילתי.

הללוקה... קל בקדשו. השם, אני מבקשת ממך סימן. תראה לי שאתה אוהב אותי, תסמן לי ששמעת אותי.

"שמע ישראל השם... השם אחד".

"השם מלך, השם מלך... ימלוך לעולם ועד".

קול הציבור עלה מעזרת גברים, חוזר בכוונה על הפסוקים.

הסתובבתי בסקרנות וגיליתי אותה מאחורי. אישה נרגשת, לבושה בחגיגיות, מחזיקה בידיה כרית של ברית. תינוק קטן, עוד רגע יהודי טהור, שוכב עליה ברוגע.

"מזל טוב", לחשתי לכיוונה בהתרגשות ברגעים שהיא העבירה את התינוק לעזרת גברים. "ברוכה תהיי, בשמחות אצלך". היא בירכה בחום.

"אמן", עניתי בדבקות.

ידיי רטטו. הלב שלי דפק. רציתי סימן, קיבלתי. ברית. בן זכר.

חזרתי שוב על הפרק, הפעם בהתרגשות אדירה: "הללו קל בקדשו... הללוהו בגבורותיו...".

משהו נפתח בלבי. הפעם הדמעות היו דמעות הודיה, בטוחה שקל שומע תפילה הקשיב לקול תפילתי.

חזרנו הביתה בשתיקה. שתיקה שאומרת יותר מהרבה מילים.

לא חלפה שנה שלמה, ומצאתי את עצמי בוכה באושר מול המתנה שנחה בזרועותי. בן! שלי! מזל טוב!

סבב הטלפונים הנוכחי לא דמה לשום סבב קודם. מתגובות של חוסר אמון מוחלט, עד בקשה לוחשת בנוסח: תגלי לי מה הסוד...

שמונה ימים של ריחוף בעננים חלפו עלי, והיום הזה הגיע.

לא היה יום מאושר בחיי מאותו יום שהובלתי את בני להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. כל המשפחה המורחבת התכנסה לאולם, לשמוח איתנו בשמחתנו.

נזכרתי באותם רגעים בציונו של רבי שמעון בר יוחאי, בסימן המתוק שהקב"ה שלח לי. והנה אני עומדת באותה סיטואציה, שולחת את בני הקטן לקיים את המצווה הראשונה. העבר והווה התמזגו לתמונה אחת.

"קוואטער", נשמעה ההכרזה. הדמעות טשטשו את המראה. ליטפתי את התינוק הזעיר, והצטדדתי לי בפינה, מתמוגגת בדמעותי. מתחננת על עתידו הרוחני, על מזלו שיאיר. ילד התפילות שלי.

"וייקרא שמו בישראל -" דממה קצרה. עצרתי את הנשימה. הציבור הקשיב בעניין, איזה שם יישא יורש העצר?

"וייקרא שמו בישראל משה שמעון בן יצחק. ישמח האב ביוצאי חלציו ותגל אמו...".

כולי גיל. כולי דמע. משה שמעון יקר שלי, ילד צדיק שלי. משה שמעון שלי, לימדת אותי כוחה של תפילה.  

משה שמעון שלי כבר בן שנה וחצי. ילד שובה לב, חכם ומתוק. ילד שניכר עליו שבא לכאן בתפילות. וכל פעם שיש לי מטען לפרוק מהלב, אני מעיפה מבט במשה שמעון שלי, מתבוננת עמוק עמוק בעיניו, וכוחה של תפילה צף ועולה בלבי.

***

כל ענין התפילה הוא ממידת חסד הבורא יתברך עלינו, ששומע ועונה בכל קראינו אליו… שמכלל העבודה, שנלמד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו וליבנו אליו כעיני העבדים אל יד אדוניהם … שנאמין שהוא, יתברך ויתעלה, שומע תפילה, והוא המציל מן הצרות על ידי תפילה וזעקה
(הגהות הרמב"ן לספר המצוות).

שיחה אחת מתוך הספר "60 שיחות שנענו". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן.