במחשבה תחילה לחג השבועות: הולכים לעיבוד

"אי אפשר לחיות בדירה", הסביר השוכר היהודי לקצין הנורבגי שהשכיר לו דירה. "חייבים לְתַּקֵ---"

"תפסיק לבלבל לי את המוח!" רתח הקצין על חוצפתו של השוכר היהודי. "תגיד תודה שאני לא תובע אותך למשפט על הנזק שאתה גורם לי בכל יום של שכירות".

למחרת דפק היהודי בדלת ושם את ידו בתנועת הצדעה על רקתו.

"יפה יפה", התפייס הקצין, "סוף סוף למדת לכבד את המעמד הצבאי שלי".

"לא ממש", גיחך היהודי. "באתי לספר לך שהבית מסריח כולו. הביוב עלה עד לפה"...

* * *

"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ברכה שכולנו מכירים היטב. לעיתים נדירות אפילו מצליחים להתבונן בה ולהתרגש ממנה.

לרוב, אנחנו מוצאים המון תירוצים למה הפעם אפשר לוותר על הלימוד. משכנעים את עצמנו "מה יצא מהלימוד הזה?".

לפעמים אנחנו נתלים בכך שאנחנו לא מבינים מספיק. לא זוכרים את הלימוד.

גם בית יעקב, אלו הנשים, שואלות את עצמן: מה אנחנו צריכות לקבל ביום מתן תורה?

השמים התכולים שזהרו מעל לראשם לא עזרו לאווירה המתוחה.

פרנסי העיר בודניב שבמרוקו רצו שהאדמה תבלע אותם. מולם יושב הצדיק רבי ישראל אבוחצירא, ה'בבא סאלי', שהגיע לבקר בעירם, וחוקר אותם על דרכי היהדות, על השוחטים ועל תלמודי התורה, ולפתע הוא שומע שאין בעירם מקווה.

מקווה אצל צדיקי משפחת אבוחצירא היה דבר שאין להעלות על הדעת לוותר עליו. לפעמים היו נוסעים צדיקים אלו מאות קילומטרים במרחבי המדבר המרוקאי כדי להזדכך ולהיטהר בטבילה במקווה. ופה, עיר יהודית שלמה בלי מקווה.

ארבעים סאה קיתונות-מוסר שפך רבי ישראל על ראשי הפרנסים. היה ברור לו שהמסע החשוב נקטע, לוח הזמנים הוא אפילו לא המלצה וכל העולם יחכה. מצווה הגיעה לידו והוא לא יזוז מבודניב עד שיטהר את העיר.

כמה מעשירי המקום נקראו לאכסנייתו של ה"בבא סאלי". הללו הגיעו חיש מהר והרכינו את ראשם לברכה תוך שהם מבקשים את יד הצדיק לנשקה. אפס, הפעם לא הסכים הצדיק לשום מחוות. הוא דרש מכל העשירים לפתוח את ליבם ואת ארנקם למקסימום ולראות את כל הכסף הדרוש לבניית מקווה טהרה על השולחן.

מסתבר שלא תמיד די ברצון טוב. העשירים אמנם שטחו על השולחן הון לא קטן, אך עדיין לא היה די בסכום.

רבי ישראל לא נכנע. מול עיניו עמדה מטרה והיא תבוצע. עד אז - לא יזוז לשום מקום, לא יסכים לטעום מאומה וארשת פניו הקפדנית לא תרוכך. אין הוא מוכן להסתפק בהבטחות. על משמרתו יעמוד עד שיראה במו עיניו מים זכים וצלולים על פי דרישות ההלכה.

המאמצים הקדחתניים נמשכו. פרנסי בודניב יצאו מגדרם כדי לפייס הצדיק ולזכות לברכתו. בסופו של דבר: הכסף הונח על השולחן.

אם חשבו גדולי בודניב שעתה יצהלו פניו של רבי ישראל, הרי שהתבדו. הצדיק דרש להזמין למעונו - למרות שעת הלילה המאוחרת - את בעלי המלאכה היהודים.

הללו הגיעו אל האכסניה ולבם עולה על גדותיו מהתרגשות. רבי ישראל הרעיף עליהם מברכותיו וביקש מהם להתחיל כבר עתה, באישון ליל, במלאכה. "קדושת העיר תלויה בכם", הסביר להם בנועם, "תתאמצו ככל הניתן כדי שיוכלו יהודי בודניב להתקדש ולהיטהר לפני תפילה ולפני לימוד תורה".

הפועלים התמימים והנרגשים ראו את החובה שחייבם הצדיק כזכות שאין למעלה הימנה. בכל כוחם יגעו ועמלו ובתוך ימים ספורים היה בור המקווה מוכן.

עתה נותרה בעיה קטנה. פצפונת ממש.

מרוקו היא מדינה חמה ומדברית, הגשם יורד בה במשורה ורק בעיצומו של החורף. ואילו עתה, בין חג מתן תורה לתמוז - נשיאים ורוח וגשם אַיִן.

"בבא סאלי" לא התחשב בטבע ובחוקיו. יצא החוצה אל המקווה, פשט את ידיו עטויות הגלימה אל-על והתחטא כבן לפני אביו: "ריבונו של עולם, לא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא. כל מה שעשיתי - לכבודך עשיתי. למען קדושת שמך. למען בניך רחומיך. עשה אתה למען קדושת ישראל ותן לנו גשמי ברכה ככל הצורך".

אך הסתיימה התפילה הקצרה והשמים החלו להשחיר. רגעים ספורים חלפו והאזור כולו נמלא מטחי גשמים כבדים, כאלה שגם בחורף רגיל נדיר לראות באזור המדברי. שעות מעטות חלפו ואוצר המקווה היה מלא ומוכן לשימוש.

ואז זה קרה.

רבי ישראל ניגש אל אוצר המקווה וגילה שהמרזב נעשה ממתכת, כך שלפי דעת ה'נודע ביהודה' המקווה אינו כשר...

רבי ישראל הורה מיידית להוציא את המים ולייבש את האוצר כליל. יש לתקן את המקווה לפי כל השיטות ורק אז תנוח דעתו.

ניסו חכמי העיר להשפיע עליו שאך הפעם יוותר. ברוך השם יש מקווה. בניסי ניסים הוא אפילו התמלא בעיצומו של קיץ. ה'נודע ביהודה' כבודו במקומו מונח, אבל דעת יחיד הוא. ובכלל, לא כל יום מתרחש נס.

רבי ישראל אבוחצירא מיאן להקשיב. ירוקנו במחילה את בור המים, ינגבוהו היטב, יוחלף מרזב המתכת במרזב מעץ ואז נראה מה עושים.

יהודי בודניב שנוכחו שחבל על הדיבורים, מיהרו ועשו כפי שנצטוו. לאחר שעות ספורות באו והודיעוהו שהמקווה מוכן כאשר ביקש.

סגר "בבא סאלי" את ספרו ופנה אל המקווה. לאחר שבחן היטב את כל הפרטים ונחה דעתו, נשא שוב ידיו אל השמים וקרא בקול גדול: "רבנו יחזקאל לנדא, בעל 'הנודע ביהודה', עשינו כפסיקתך ותיקנו את המקווה לפי שיטתך. עתה, עליך מוטל החיוב לדאוג למלא שוב את בור המים עבור ישראל קדושים. אנא ממך, עמוד בתפילה לפני בורא עולם למען טהרת עם ישראל ויֵרדו שוב גשמי ברכה"... 

הנס חזר על עצמו בשנית, לעיני כל גויי הארצות שתהו לדעת מפני מה בעיצומו של קיץ יורדים פעמיים ביום גשמים עזים בבודניב. ושם שמים התקדש!

* * *

רעיון נפלא מבאר הגאון רבנו יהודה ליווא, המפורסם בשם "מהר"ל מפראג".  

שימו לב לפרטים: לוקחים עור של פרה שלפני יומיים עוד לעסה עשב כשהרוק ניגר מפיה חסר השיניים העליונות. 

לאחר הפשטת העור מתחיל תהליך העיבוד. העור מלא לכלוך. שערות קטנות צפופות מסודרות על פניו ויש להסירן בלי לפגוע בעור.

התמיסות שבהן מושרה העור יישארו סוד יצרן, אבל דבר אחד בטוח: אתם לא תעזו להריח את הגיגית שבה נמצא העור מקרוב. אלא אם כן זו הפרנסה שלכם. "אוי לו מי שמלאכתו בורסקי", אומרים חז"ל. הסירחון נורא ואיום.

בסופו של תהליך, העור נארז ומוכן לאריזה.

גם בדור הטכנולוגי שלנו, אחרי שהסופר מזמין את הקלפים מוכנים ללא זכר לריח שעברו בתהליך העיבוד, את הדיו נתונה בצנצנת זכוכית מרשימה, את הקולמוסים ושלל עזרי כתיבה נוצצים ויפים - מצוות הכתיבה נותרה בדיוק כפי שהייתה לפני אלפי שנים: ללא הדפסה, ללא העתקה. כתיבה של אות אחר אות.

אבל כל ההכנות הללו לא יהיו שוות מאומה, אם הסופר לא ילחש את מילות הפלאים "לשם קדושת ספר תורה".

* * *

אין בנו מי שניגש לספר התורה ובלבו לא נע שריר כלשהו, התרגשות במידה כזו או אחרת.

ספר תורה זה, הכתוב על קלף נאה ומאיר עיניים באותיות פנינים נוצצות משחור, היה עד לפני פרק זמן "מווווו" אחד גדול שאוכל עשבים ובוהה בעיני עגל... אחרי השחיטה עבר העור תהליך עיבוד שכלל ריח מזוויע, בסוף לחשו מעליו כמה מילים ושרטטו בו ניצוצות דיו.

והוא הופך לשיא הקדושה!

לנשמת אפו של יהודי באשר הוא.

מפחיד לחשוב על הניגודיות שבין השלב הראשוני לתוצאה הסופית...

* * *

לימוד התורה, מחדד המהר"ל, הוא עיבוד של הנשמה שלנו. הופכים את העור, את החולין, את הגשמיות ואת החספוס - לזיכוך, לרוחניות, לטהרה, לקדושה.  

כל מילה של תורה. כל שיעור שניסינו להקשיב בו ונרדמנו. כל מאמץ להתגבר על הסחת דעת נוספת ולשקוע בפעם המי יודע כמה באותיות הקטנות. תינוק של בית רבו שמתעלם מלעג החבר ומתרכז בהסברי המלמד. עקרת הבית שטורחת במטבח ומגלה שאלה הלכתית ומבררת מה הדין. בת ישראל שנזהרת מריבית בדמות ביצה מיותרת ומלשון הרע בצורת בן אדם. ישיש שמאזין לפעוט בן ארבע שמשבש פסוקים במתיקות - כל אלה מעבדים בנשמתם עוד פיסה והופכים אותה לקלף.

בשמים נכתב קלף גדול לכל נשמה של יהודי. כל מעשה פה - ממרק שם. כל מאמץ הוא שיוף קולמוס, כל התגברות היא כתיבת אות בספר התורה שלך. זהירות בדבר הלכה, ניצול הזמן, בירור דעת תורה, וכמובן התמדה ויגיעת התורה - מכלול אין סופי של כל שטחי החיים מקיף את התורה ואת היכולת לדבוק בה.

כמה שלם יהיה הספר שלך? כמה פסוקים יהיו בו? הוא יהיה "כשר" או "מהודר" או חלילה - - - ?

* * *

ב"זמן מתן תורתנו" נותנים את התורה. מעניקים אותה משמים לכל החפץ.

בעולם הזה - מקבלים את התורה.  

כיצד? בדיוק כשם שקיבלו אותה אבותינו בהר סיני: "נעשה ונשמע". כל עשייה היא עיבוד נוסף לספר התורה שלך.

אתה תעשה את שלך בלי להתחשב במאמץ. תעבד את נשמתך. הגשם כבר יבוא. עוד תשמע... 

רעיונו של המהר"ל מעניק תקווה לכל נשמה ומחייב כל אשר בשם ישראל יכונה. סליחה מכבודכם על הבוטות, אבל הנמשל מדבר בשפת האחו: גם מי שהינו בהמה, גם אם "הביוב עלה לו עד לפה" - כולו פוטנציאל להפוך לספר תורה.