מצאתי תופרת שתתפור את הפרוכת, השארתי אצלה את הבד – ויותר לא חזרתי

אמא הייתה חולה. אבא נפטר חמש שנים קודם. ידעתי שיש לאמא ציפייה שאקים כבר בית, כך שלא התפלאתי כשקראה לי והניחה בידי בד קטיפה בורדו מבריק, וביקשה שלאירוסין שלי, שלא נראו באופק אז, אתפור לי חליפה מהבד שקנתה.

כמה חודשים אחר כך, אמא בשערי צדק, ואני נוסעת לבשר לה על ההחלטה להינשא לבחיר לבי. במקום זה אני שוהה שלוש שעות ליד מיטתה. בהלה, רופאים נכנסים ויוצאים, ואמא נפרדת מאיתנו למנוחת עולמים.

היתה לנו חתונה עצובה.

ילדים נולדים, ואני מבטיחה להקדיש פרוכת לעילוי נשמתה מבד הקטיפה שנתנה לי. מצאתי תופרת במושב קוממיות, השארתי אצלה את הבד - ויותר לא חזרתי אליה.

היתמות משני הורי, הנישואין הטריים והילדים הרכים השכיחו ממני את הבד ואת ההבטחה. וכשנזכרתי, כבר לא זכרתי אצל מי השארתי אותו.

ככה חלפו השנים, ובני בכורי עמד להתחתן. הכל צף ועלה . גם זכר הבד והפרוכת שבהבטחה.

שנה קודם הגיעה אלינו מורה ממושב קוממיות.

שאלתי אותה על התופרת. סיפרתי לה על הפרוכת. למחרת היא אמרה לי - כן, חיה גוטמן היא התופרת, היא אמרה שהבד אצלה כבר יותר מחצי יובל, קצת כמו אבן על הלב, כי לא ידעה למי להחזירו. וכמו בסיפורים שבגמרא, שמרה עליו עד שתזכה לקיים בו מצוות השבת אבדה.

לא הסכמתי לקבלו דרך המורה, שהציעה לי להיות השליחה. רציתי לראות במו עיני אישה יראת השם. רציתי לחבק ולהתדבק באור העוטף אותה בצדקותה.

אז הנה, שלושים שנה אחרי שאמא הלכה לבית עולמה, זכיתי להכניס פרוכת מרשימה לישיבה בה לומד בני, ישיבת קרני שומרון. פרוכת לעילוי נשמת אבא ואמא.

את הפרוכת התאמנו לרוח הישיבה, ומהבד של אמא יצרנו שתי תמונות לזכר ההורים שלי ושל בעלי, והן תלויות על ארון הקודש, משני צדי הפרוכת, בישיבת אור עציון - שם למדו בעלי ושניים מבני הי"ו.