סיפור קצר: פרוטקציה

"איייייי", מישהו צרח לי באוזן. פקחתי עין אחת בניסיון לקלוט איפה אני נמצאת בעולם. "אמאאאאאא", ייללה לידי אסתי בת החמש, "כואבת לי השן". היא הניחה את ראשה על מיטתי והשתנקה בבכי.

"אויש... שששש... אל תעירי את כולם, אני כבר נותנת לך נורופן", ניסיתי להעיף את קורי השינה ולהתנתק סופית מהחלום.

"הנה, קחי", היא הושיטה לי את נעלי הבית בניסיון לזרז אותי ולקדם את רפואתה. אופס. הזזתי בטעות את הקערה עם הנטלות, וזכיתי לשפריץ צונן באמצע הלילה. התעוררתי סופית.

"מחר, כלומר היום, נלך לרופא. יש לך תור לעוד שבוע, אבל אני אבקש להגיע לעזרה ראשונה", הרגעתי אותה במטבח תוך כדי הזרקת הנורופן לפיה המעוות מכאבים. "כבר יותר טוב?".

"עוד לא", היא בכתה בשקט, מתחשבת בדממה הכללית, "זה כואב לי הכי בעולם". היא דמעה והתרפקה עלי. ליטפתי אותה בעיניים עצומות, מחכה לרגע שהנורופן ישפיע ואוכל לחזור למיטה הקורצת לי בגעגועים.

בבוקר היא הרגישה מצוין. "לא כואב לי כלום, אבל תתקשרי לרופא, בסדר?", היא רצתה לוודא שלא מחכה לה עוד סבל כזה בלילה הבא. יש להן נטייה מוזרה, לשיניים, להתעורר כשכולם ישנים.

"בסדר גמור, מתוקה, אני אתקשר, אל תדאגי", הבטחתי לה והושטתי לה עוגייה לפני צאתה לגן. "לא, אני לא יכולה לאכול את זה, זה יכאב לי", היא הצטמררה וגרמה לי להתקשר רגע אחר כך למרפאת שיניים. אם אסתי מוותרת על עוגייה, זה אומר שהגיעו מים עד נפש.

"יש לכם תור בעוד שבוע", הזכירה לי המזכירה החביבה. "אבל היא סובלת עכשיו, אני לא יכולה לתת לה לסבול שבוע שלם. אין ברירה, היא תהיה חייבת לקבל היום טיפול עזרה ראשונה", הייתי נחרצת.

"טוב, אני אכניס אותה בין התורים. היא צריכה להגיע למרפאה בין שתיים לשבע, לא יכולה לומר לך כמה זמן תצטרכו לחכות, זה יכול לקחת גם שעתיים, קחי את זה בחשבון". היא לפחות לא הסתירה את הנתון המשמעותי הזה. בין שתיים לשבע, השעות הכי הזויות ביממה בבית עם ילדים, אבל אין לי הרבה ברירה.

בעשר וחצי צלצל הנייד שלי. הגן של אסתי. "הכל בסדר איתה???", שאלתי בבהלה את הגננת ציפי. "נתתי לה טופי כי היא סידרה את הגן, והיא בוכה שהשן כואבת לה. אפשר לתת לה אקמול?".

נאנחתי. מסכנה הצוציקית הזאת, מה היא צריכה לסבול בגלל העוונות שלי? "יש לה היום תור לטיפול, תני לי רגע לחשוב... כן עברו שמונה שעות, תני לה".

אחר הצהריים היא ישבה ותכננה עם אחותה את השותפות בפרס שהיא תקבל מהרופא, ומדי פעם רק שאלה אותי אם זה יכאב לה הרבה, קצת או רק טיפונת. נקטתי את שיטת: "עכשיו כואב לך יותר".

העדפתי ללכת מאוחר יותר ולא להסתכן בהמתנה של שעות, כנבואה השחורה של המזכירה. ארוחת ערב קצת מוקדמת, אני מחלקת הוראות, מארגנת את אסתי ואת טובי התינוקת, מפזרת הבטחות למי שיהיה ילד טוב ולא יעשה בעיות למוישי בכורי, בודקת שוב את השטח, ו... הנייד שלי מצלצל. מרפאת השיניים.

"כבר יצאת?", היא מבררת.

אני מריחה צרות. "לא, עוד עשר דקות, אני גרה קרוב".

"אז... אם את יכולה להגיע ביום אחר, עדיף. יש לנו כאן עומס מטורף, המון עזרה ראשונה, ואני לא רואה איפה אפשר לדחוף אתכם בכלל".

אני סוקרת במבט מהיר את אסתי הכאובה, את הילדים המאורגנים, ויודעת ש... לא. אני יכולה לדחות את הטיפול הזה, גם אם אצטרך להמתין שם עוד שעתיים.

"אני מצטערת, אפרת, אבל זה פשוט לא ניתן לדיחוי. הילדה סובלת, יש לה מחצבה בפה, היא חייבת טיפול אס-או-אס. נמתין במרפאה בסבלנות, אין אופציה אחרת". אני מורידה את התיק שלי מהמתלה תוך כדי נאום, אנחנו יוצאים וזהו זה.

"טוב, תעשו מה שאתם מבינים. תביאי עיתונים, יהיה לך זמן לקרוא", היא צוחקת.

אסתי עוקבת אחרי השיחה ונושמת לרווחה כשהיא רואה אותי לבושה במעיל. אני מבקשת שוב מכולם להיות ממושמעים, ממתיקה סוד עם הבכור ומבקשת שלא ישתמש בזכות הווטו שלא לצורך, מרגיעה שאבא חוזר עוד מעט, וסוף סוף יוצאת לטיול הנכסף עם הבנות שלי.

רוח קרירה מרגיעה את הסערה שבתוכי. אני מתחילה לחשוב בצלילות, מבינה מה מחכה לי בשעות הקרובות: ישיבה באפס מעש במרפאה. הילדים צריכים אותי בבית גם אם הם יסתדרו איכשהו לבד, טובי שכבר צריכה לישון, וגם הזמן היקר שלי שיתמוסס לי לחינם.

"השם", אני מוצאת את עצמי אומרת לו תוך כדי הליכה נמרצת, שמים שחורים מעלי, כוכבים נוצצים, ואבא אחד גדול בשמים שיש לו זמן להקשיב גם לשטויות  ולזוטות שלי, "אבא, אני מבקשת ממך, תסדר לי פרוטקציה, תדאג שאני לא אמתין הרבה זמן במרפאה, שהכל ילך מהר גם אם המזכירה הבטיחה לי שזה ילך לאט".

האוטובוס מתקרב לתחנה. אני ממשיכה לדבר בשקט עם אבא שהולך איתי לכל מקום, גם למרפאת שיניים. "אני ממש לחוצה בזמן, אני לא אוהבת שהילדים הולכים לישון מאוחר, וזה מה שיקרה אם אני לא אהיה בקרוב בחזרה בבית. תסדר לנו תור בהקדם, טוב, אבא'לה?".

שלוש תחנות, אסתי לוחצת על ה"עצור" הנכסף, אף אחד לא תפס לה...

נכנסות למרפאה, מביטה ימין ושמאל ומרימה מבט שואל לעבר המזכירה העסוקה בהקלדה. "מה קורה? אנחנו וויינר, לעזרה ראשונה".

"רק שנייה", היא משיבה ופונה לאברך שעומד ליד הדלפק, "שמעונוביץ, בדקתי, זה ייקח לפחות עוד עשרים דקות".

"אז אני הולך", הוא אומר ויוצא בצעדים מהירים מהדלת השקופה.

"וויינר אסתי, נכון?", היא בודקת במחשב ומרימה עיניים צוחקות, "אתם נכנסים עכשיו, מיד אחרי שהמטופל בחדר 2 יוצא".

"אמרת לי שיש עומס", אני מציינת, נפעמת מהנשיקה של אבא בשמים.

"היה עומס! את לא מתארת לעצמך מה הלך כאן, אבל כמה עזבו, נבהלו מהבלגן. הנה, ראית בעצמך. נגמר לו פתאום הזמן לחכות, היה לך מזל".

הייתה לי תפילה...

* * *

"אמר הקב"ה, הוו זהירים בתפילה, שאין לך מידה יפה ממנה, ואפילו אין אדם כדאי לענות לו, חסד אני עושה עמו ועונה לו, שכל דרכי חסד" (תנחומא, וירא א').

שיחה אחת מתוך הספר "60 שיחות שנענו". לרכישת הספר בהידברות שופס לחצו כאן.