זו השאלה שהרב אדלשטיין התקשה להשיב עליה

היה זה לפני 4 שנים וחצי, בתקופת הקורונה, כאשר הוחלט כי הישיבות לא יחזרו לפעול כסדרן לאחר חג הפסח (תש"פ). הרב מאיר קסלר, רבה של מודיעין עילית, מספר כי באותם ימים התייעצו ראשי הישיבות כיצד להגביר את לימוד התורה.

אחת ההצעות שהועלתה היתה לקבוע מסכת מסוימת, קלה יותר ומעניינת, בשינוי מעט מהמקובל בסדרי עולם הישיבות, כגון מסכת מסדר מועד וכדו', שבה יעסקו כל בחורי הישיבות בישראל. באופן זה, יוכל כל בחור למצוא טעם בלימודו, למצוא חברותא המתגורר בשכנותו, ולהתחבר עם שאר הלומדים שבסביבתו.

על מנת להוציא את התכנית לפועל, ניגשו לקבל את אישורו של הרב גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז'. הרב, ששמע את ההצעה בכובד ראש, לא הכריע מיד, וביקש לחזור אליו מאוחר יותר, כדי שיהרהר בדבר.הרב קסלר מעיר, כי יש להתבונן: הרב אדלשטיין רגיל שנים רבות להשיב על שאלות בחינוך ודרך הלימוד, והדברים סדורים על פיו. תמיד חוזר ואומר: "בדרכי נועם", "אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ", ועוד. אך למרות זאת, הרב נרתע מלהשיב מיידית על השאלה הזו, וביקש לשקול שוב את הדברים.

כוונתו של הרב אדלשטיין היא למובא בספר "מנורת המאור", בשם מדרש תנחומא: "מעשה בחסיד אחד שהיה מתייחד במקום אחד והיה לומד בו במסכת חגיגה, והיה מהפך בה ומהדרה כמה פעמים עד שלמד אותה היטב והיתה שגורה בפיו וכו'.

"כיון שנפטר מן העולם היה בביתו לבדו, ולא היה שום אדם יודע בפטירתו, באה דמות אשה אחת ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד, ותרבה אנחתה וצעקתה עד אשר נתקבצו ההמון. ותאמר להם: 'ספדו לחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כיבדני כל ימיו ולא הייתי לא עזובה ולא שכוחה'.

"מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה ועשו עליו מספד גדול ועצום, והאנשים התעסקו בתכריכו וכל צרכי קבורתו וקברו אותו בכבוד גדול, ואותה אשה בוכה וצועקת.

"אמרו לה: 'מה שמך?', אמרה להם: 'חגיגה שמי'. כיון שנקבר אותו חסיד נעלמה אותה אשה מן העין, מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראית בצורת אשה, ובאה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שונה אותה תמיד ושקד ללמוד בה". עד כאן לשון המדרש המצמרר.

הרב אדלשטיין, שמרבה לצטט גמרא זו בשיחותיו, מסביר תדיר כי מכך רואים שהתורה היא "מציאות רוחנית", וכל מסכת היא "מציאות רוחנית". כן מובא בספר חסידים (אות רס"א) שמסכת מועד קטן 'אמרה' לפני הקב"ה מדוע אין לומדים אותה כשאר מסכתות. והמסר זהה: שכל מסכת היא מציאות רוחנית והיא רוצה שילמדו אותה, ואם לומדים אותה זה נחת רוח למסכת, וכך גם כל התורה היא מציאות רוחנית, ורוצה שילמדו אותה, וכשעוסקים בתורה, התורה מליצת יושר על הלומד.

"כך אמר לי הרב אדלשטיין כעת", אמר המקורב לרב קסלר, "'המכיר אתה את הסיפור במסכת חגיגה?! נו, אם כן, עומדת עתה בפני מסכת נדרים, אותה עתידים ללמוד בישיבת פוניבז' ובעוד ישיבות בזמן הבא, עומדת גם מסכת בבא קמא אותה עתידים ללמוד בישיבה אחרת, ועוד מסכתות שאמורים ללמוד אותן בחודשים הקרובים, והן מבקשות ומתחננות שיעסקו בהן. אמור לי אתה: 'וכי יכול אני לדחותן?!"...

"אם יהיה לנו מעט ממבט זה על התורה, על הזהירות כל-כך בכבוד התורה; אם נזכה לחוש במשהו את מציאות ועצמיות התורה המבקשת שנאחז ונתקשר בה – או אז נזכה ואף היא תגמול לנו, ותפתח בפנינו את אוצרותיה וצפונותיה", מסיים הרב קסלר את הסיפור המפעים.