אי ודאות, זה לא אי עם עץ דקל וערסל. צריך להתרגל לזה

המצאת ה"אי ודאות" היא באמת המצאה שהביאה לעולם את אחת ממהפכות הקדמה השליליות הגדולות בהיסטוריה.

אף אחד לא אוהב אותה.

איש לא רוצה לחיות במחיצתה, ובכך גרמה, ועדיין, אצל בני אדם מסוימים, פיתוח טכניקות "ממגנות ודאות", חלקן מוצלחות, חלקן מוצלחות פחות.

אי ודאות, ככל שהמושג מתבהר יותר ויותר, הינה נוגד-אנושיות ורוגע מספר אחת. חבל, כי האמת היא שהיא בכלל קטליזטור לכוחות נפש אחרים לגמרי, אם רק היינו נותנים לה להתקיים.

אי ודאות מכריחה אותנו לעבור דרך. אולי לא לחינם המילה "דרך" במקור יכולה להיות גם זכר וגם נקבה. דרך היא מסע. של שינוי.

אי ודאות היא אנרגיה שפועלת רק מאיתנו קדימה, בכיוון אחד; העתיד.

הרי את כל אי הוודאיות של העבר - פתר לנו הזמן.

מסתבר שהמצאת אי הוודאות קשה כל כך על אנשים, שהם יעשו הכל כדי לברוח ממנה.

לפני כמה שנים, ככה סיפרו לי, נערך בלונדון מחקר שבדק את הקשר בין אי ודאות והיכולת להיות נינוחים.

חילקו את הנבדקים לשתי קבוצות. לקבוצה אחת אמרו שהם בטוח יקבלו שוק חשמלי ביממה הקרובה, ולקבוצת הניסוי השנייה אמרו שאולי יקבלו ואולי לא. ברור שקבוצה ב' במקום אובייקטיבי טוב יותר. לא בטוח שהם יקבלו שוק חשמלי. אולי כן, אולי לא.

כשבדקו את התחושות של שתי הקבוצות, לחץ הדם, מתח השרירים וקצב דפיקות הלב, גילו שכל המדדים המעידים על רוגע, היו דווקא בקבוצה שידעה בוודאות שמשהו רע עומד לקרות.

אנחנו מוכנים לשאת ידיעות שליליות, העיקר לא לחיות על האי הזה. אי ודאות הוא לא הוואי מבחינתנו, בדמיון שלנו אין עליו בשום תסריט עץ דקל, או עץ קוקוס, ערסל, וים כחול סביב.

זה לא האי הזה.

הקורונה,

אני לא כועסת עליה, מפני שהיא לקחה לי גם הרבה מהפחד מאי הוודאות. היא אימנה אותנו, ועל כך תודתי לה.

הפחד האמיתי האחרון מאי ודאות שאני זוכרת בתוך עצמי הופיע לפני כמה שנים, מעט לפני שבתי התארסה.

חיכינו לטלפון מהשדכנית, טלפון שבאיזו שהוא שלב של השידוך היה נצרך מאוד.

כמה דיברתי עם עצמי הלוך חזור בבית באותם רגעי אי ודאות. "אז לא צריך, אז מה קרה, אז הכל משמיים, החרדים האלה, השיטות האלה של השידוכים האלה, תרחמו עלי, אני חדשה בתחום, בחיים לא חיתנתי לפני, בחיים לא המתנתי לצלצולים של שדכנים".

בסוף השדכנית צלצלה, בסוף הם התחתנו. בסוף אני עושה בייביסיטר על הקטנה ולא מצליחה לכתוב כאן ברצף.

מי שסובל מאי ודאות - שייסע לגור בקפריסין.

בעם של היהודים, אי ודאות זאת הבנה שזאת ברירת המחדל. ככה זה צריך להיות. אנחנו לא צריכים לדעת הכל.

אנחנו יודעים בוודאות רק דבר אחד, שלגויים אין אותו: אנחנו יודעים שבורא עולם אוהב אותנו.

זה אבסורד, כי גילו שדווקא ברגעים של אי ודאות המח מפתח את עצמו יותר ויותר. בגזע המח יש גרעין קטן שמגיב רק למצבי אי ודאות. אחרי שהוא גומר להודיע לנו להיות בכוננות, הוא מאפשר לנו ערוצי למידה חדשים דרך ההודעה שלו; משהו חדש קורה ומתרחש כאן. דווקא כשאנחנו לא יודעים, אנחנו מפתחים יכולות שהכי נצרכות לנו. חכו רגע עם האימפולסיביות.

התרופה היהודית לאי ודאות היא אמונה.

מחלקים אותה בבית המרקחת של פסח, דרך לחם האמונה של המצה.

מחלקים אותה בסוכות דרך בית המרקחת של הצל, מחלקים אותה בשפע בשבועות ישירות אל הפה מתוך הספר. השנה צריך לעמוד טיפה במרחק מהאדם שלפניך בתור לחלוקת אמונה. והיפה הוא, שלכל אחד מותאמת תרופת בוטיק משלו, זה לא אקמול לכולם וזהו. חברתי, ד"ר אורית וולף, הסבירה לי שבעתיד באמת לכל אחד תותאם התרופה המיוחדת שלו. אין יותר אופטלגין טוב לכולם, אנחנו בני אדם, מיוחדים כל אחד אצל בורא עולם. בוודאות.