"תהומות - פרק כ"ב עד פרק מ’

פרק 22 - אמיתי לגמרי

"אוף, דייי", שירי מטיחה את התיק שלה על הכיסא ונוחתת על הספה. "באמת נמאס לגמרי, נמאס, נמאס". היא משליכה את המשפט הבא אל החלל הריק, שמחה שיש לה חלל כזה, שמוכן לספוג את מטעני התסכול שלה בשתיקה אוהדת.

"שירי???"

"אוי, אבא, איך נבהלתי. אתה... אתה בבית?"

"אני בבית, באתי לקחת מסמך. מה קרה, שירי? למה חזרת מוקדם? ממה כל כך נמאס לך?"

"כאב לי הראש. ביקשתי להשתחרר. ו..."

"ומה?"

"אין לי מה לחפש בסמינר, אבא. אין. אין. אין", זהו, היא אמרה את זה. חייבים לשים סוף לסיוט הזה.

"מה פירוש, שירה?"

"לימודים- אין. חברות - תת רמה. תכניות- לא מעניינות אותי. אני יושבת יום אחרי יום וחולמת על הכיסא. די. אין לי כוח".

"למה לימודים- אין, שירה?"

אוף, למה אבא לא מבין אותה? איך היא הפכה פתאום משירי לשירה?

"לא יודעת. לא קולטת כלום, לא מבינה כלום, לא כותבת מבחנים ולא עבודות, וזהו".

"למה?"

אבא באמת לא יודע? כנראה שהוא לא היה ממש מעורב. אולי אמא רצתה, שהבעיות הלימודיות שלי לא יטרידו אותו, כדי שיוכל להיות שקוע בתורה? אז אולי גם לי אסור להטריד אותו? מה אני צריכה לעשות עכשיו?

אבא עומד מולה ומחכה לתשובה, והיא לא יודעת מה לומר.

"אמא תמיד למדה איתי בכל המקצועות. לבד- אני לא יכולה", היא מסכמת בקצרצרה שמונה שנים מחייה.

"שירי", אבא מתרכך פתאום, "עברנו תקופה מאד מאד קשה".

"עדיין עוברים".

"כן. עדיין. ואנחנו רוצים לנסות לחזור לחיים, כי זה מה שה' רוצה שנעשה, וגם אמא. אמא רוצה אותך מתפקדת, לומדת, שמחה, ויוצרת קשרים. נכון?"

"לא יודעת", שירי נרעדת.

"אני חושב שנחפש לך מורות פרטיות, שיעזרו לך להשלים את החומר".

"לללאאא", שירי פורצת בבכי פתאומי. אבא שלה נבהל מאד, עדיין לא הצליח להתרגל להתפרצויות הלא-צפויות שלה. "אין לי כוח. גם בסמינר משגעים אותי. אני רוצה לישון. כואב לי חזק".

"לכי לישון, שירי", אבא מלטף את ראשה המיוזע. היא נכנסת למיטה מתחפרת בתוך הפוך. אבא מניח לידה כוס תה וגלולה לשיכוך כאבים.

"אני יוצא לכולל, זה בסדר, שירי?"

"בסדר", היא עונה לו מתוך הפוך. "בסדר גמור. עוד מעט כבר אתאושש אבא, אל תדאג בגללי".

* * *

צרחה חדה של אילי מעירה אותה משנתה הטרופה, אחר כך נשמעת חבטה ובכי חזק של יודי. שירי מזנקת מהמיטה ורצה לחדר הילדים, כמעט מתנגשת באבא. יודי שרוע על הרצפה, שלולית דם קטנה נקווית תחת פניו. אילי חיוורת, נועה דומעת.

שירי מבינה שהיא מוכרחה לקחת פיקוד על מה שקורה כאן. להרים את יודי, לטפל בו, לעצור את הדם ולהגיד לאבא שזה בסדר, העניין בשליטה, והוא- שילך לשתות משהו קר.

אך אבריה לא נשמעים לה. היא עומדת מסומרת למקומה בפתח החדר, נשענת בחולשה על המפתן, נדהמת לגלות את יודי על הידיים של אבא! עדיין צורח, אבל חלש יותר. אבא עוקף אותה בדרכו עם יודי לחדר האמבטיה. "הביאי מגבת רטובה", אבא יורה לעברה, לחוץ. היא סוף סוף מצליחה להתנער מהשיתוק, שולפת מגבת ידיים נקייה, מרטיבה אותה קצת, ורצה לאבא. אבא מצמיד את המגבת למצח של יודי.

"פצע מכוער", הוא אומר, "נראה לי שצריך כאן תפירה או לפחות הדבקה". החולצה של יודי מוכתמת בדם. שירי מביאה בגדים נקיים ומחליפה לו, בעוד אבא ממשיך להחזיק את המגבת על מצחו.

אבא פונה לצאת עם יודי, ושירי, המומה, שואלת בהיסוס, "שאבוא אתכם?"
"זה רעיון טוב",  אבא שמח על ההצעה, "את תחזיקי את יודי מאחור בזמן הנסיעה". הם יורדים לרכב, ומגיעים לקופת חולים כעבור כמה דקות של נסיעה. אבא נכנס עם יודי לחדר האחות. היא מציצה בפצע שעל מצחו, ופוסקת שצריך להדביק. יודי בוכה בהיסטריה. אבא מושיב אותו על ברכיו, מנסה להרגיעו. שירי מרגישה מיותרת. משהו מוזר קורה כאן.

הבעיה הזו של אבא, הפחד הזה מדם ומרופאים, איך זה עבר לו פתאום? סלע כבד מתגלש לה מהלב, מתרסק על הרצפה, ומתפורר לאבק. היא מבולבלת מאד. אמא נפטרה וזה רע מאד. רע מאד מאד, עצוב ומתגעגע. אז איך קרה כאן משהו טוב בעקבות דבר רע כל כך? מי אומר שיש קשר? זה ברור לה שיש. היא לא יודעת להסביר איך, אבל בעקבות הפטירה של אמא, הדבר הזה... עבר לאבא.

יודי המסכן ממש צורח בחדר האחות. "זה מוגזם", אומרת האחות, קולה עצבני, "החרדה הזו של הילד היא מעבר לכל פרופורציה".

"יודי ילד נהדר, בדרך כלל לא חרד מזרים", אומר אבא, נחרץ לא פחות, "הוא רק יתום, לא מזמן איבד את אמא שלו, ותמיד הלך רק איתה לרופאים. אפשר להבין אותו".

את ההתנצלות של האחות, שירי כבר לא שומעת, היא מתרחקת מחדר האחיות בעיניים דומעות. הוא רק יתום. היא רק יתומה. לא מזמן איבדו אמא. אפשר להבין אותו. אפשר להבין אותה.

יודי ואבא יוצאים, מדבקה לבנה על מצחו של יודי, ומדבקה צבעונית על חולצתו. הוא עדיין מיבב, נראה כל כך חלש ומסכן. שירי לוקחת אותו מזרועותיו של אבא ומחבקת אותו, הוא מניח ראש על כתפה. הם נכנסים למעלית, כשכעס חורש את מצחו של אבא, ומכהה את אישוניו.

"ככה חורשים את המוח בשטויות, זורעים בתוכו אמונות טפלות, שותלים בו חרדות שלא היו, ומחלות שלא נבראו". רק לרגע נדמה לשירי, שאבא כועס על האחות מקופת החולים, אבל אבא בכלל לא מדבר עליה. הוא יוצא בצעדים רחבים מהמעלית, ושירי מנסה להדביק את פסיעותיו.

אבא נכנס לרכב, ושירי ויודי בעקבותיו. "ככה הכניסו לי לראש, שיש לי חרדה מרופאים, חרדה מדם, וככה האמנתי לזה. אם מאמינים למשהו, הוא פשוט קיים. איזו אחות, או דודה או שכנה קובעות מונח עם שם מפוצץ, וזה נדבק לתמיד".

שירי מכווצת כולה, רוצה להיבלע בתוך המושב המרופד, מתעסקת בחגורת כיסא הבטיחות של יודי. אבא לא מדבר אליה, זה ברור לה. היא נקלעה לכאן בטעות.

"חיים שלמים הייתי בטוח, שאני לוקה בפוביה שלא קיימת. כמעט כמעט לא נפרדתי מאמא בגללה..." אבא לוחץ חזק על הדוושה, והרכב יוצא אל הכביש בסערה.

לשירי אין אויר. היא פותחת את החלון עד הסוף, וזה לא עוזר. אבא נוסע מהר מהרגיל, ושירי חוששת שלא כדאי לאבא לנהוג כשהוא נסער כל כך, אבל מתביישת לומר לו משהו.

"ובסוף נפרדת מאמא?" השאלה פשוט פורצת מתוכה, בלי שתרצה.

"כן, ברוך ה', הגעתי ממש לרגעים האחרונים של אמא. היא דיברה איתי, וביקשה שאשיר לה את השיר..."

"ברכי נפשי??? נכון, אבא?" היא מתחילה לבכות בהקלה. כל כך היה חשוב לה שזה יקרה, והיא היתה בטוחה שאמא עזבה את העולם לבד לבד, בלי אבא. כמה טוב שיודי נפצע. כמה טוב שהאחות היתה קשוחה ומדביקת תויות. כמה טוב שאבא סיפר לה על זה. כנראה שאין רע מוחלט, גם בתוך הרע יש טוב, היא מסכמת לעצמה, ומתחילה לזמזם את השיר של אמא. יודי נרדם, ידו הקטנה לפותה בחוזקה בתוך ידה.

"את מבינה, שירהלה", אבא פונה אליה לאחר שתיקה ארוכה. הם הגיעו כבר לרחוב שלהם, אבא מדומם את המנוע, אך לא יוצא מהרכב. "ככה הכניסו לך לראש, שיש לך איזו לקות למידה, ככה גרמו לך לחשוב שאת תלמידה גרועה ולא מסוגלת".

"לא. אבא. לא. זה בכלל לא קשור אליי". היא נבעתת. אבא בכלל לא חשב על עצמו, ולא על יודי, רק עליה. רק בשלה הסער הזה... רק בבוקר חשבה, שאבא לא יודע על הלקות שלה. הרבה דברים היא לא יודעת.

"כן, שירי, כן. איזו מאבחנת קבעה קביעה. למה את מאמינה לזה שירי?" הוא מתחנן.

"כי אצלי זה באמת, אבא. תאמין לי", היא שוב בוכה, מבקשת הבנה. "זה אמיתי. אני באמת מנסה ומנסה, ולא מצליחה". הר עצום של תסכול מתגבה מולה, הר בן תשע שנים, שמורכב מאלפי שעות של שינון, תרגול ואימון, וממאות אכזבות ותסכולים. נכון, היו בו גם הרבה הצלחות וסיפוק, אבל כמה התאמצה והזיעה בשביל כל הצלחה. אבא יהיה מוכרח להאמין לה. היא חייבת למצוא הוכחה ברורה, לשכנע את אבא שאצלה הקושי הוא לא תווית, הוא אמיתי לגמרי.

הם עולים הביתה. שירי משכיבה את יודי הישן במיטתו, ומספרת לתאומות המודאגות מה היה בקופת חולים.

"אמרתי לו שאסור לטפס", אילי מתנצלת, "פעמיים הוא עלה על השולחן, ופעמיים הורדתי אותו, ואז הוא עלה פעם שלישית, ולא שמנו לב".

"רצינו להוריד אותו ולא הספקנו", לוחשת נועה.

"לא נורא, הכל לטובה", שירי אומרת, "בואו נכין ביחד ארוחת ערב, כבר מאוחר". אבא יצא לתפילת ערבית. שירי התעסקה בהשכבת הבנות, עזרה לנועה לסיים לצבוע משהו במחברת, והזכירה לאילי להכין מערכת. כשאבא חזר, הבית היה כבר שקט מאד. הקטנים ישנו, ושירי חמקה לחדרה, לא רוצה לפגוש במבטו של אבא.

אבל אבא לא חשב לוותר לה.

"שירי, בקשר למה שדיברנו, אני רוצה ממך תשובות ברורות".

"איזה תשובות?" היא נאנחת.

"מה עושים הלאה? מורות פרטיות? לימוד עם חברות? שעות תגבור בסמינר? אולי הכל יחד, לי לא משנה. אני רוצה לשמוע מה החלטת, ולראות אותך תלמידה מן המניין".

"אבא", שירי מבקשת, "תן לי כמה ימים, ותהיה לי תשובה, טוב?"

הם מסכמים על שלושה ימים, אבל כבר למחרת יש לשירי כיוון. היא נשארה בבית, כי כאב הראש התפתח לשפעת קלה, ואבא אמר שעל כל בעיה היא יכולה להתקשר אליו לכולל. זה חשוב לו. אז היא התקשרה, אפילו שקול פנימי נזף בה, שאמא לא היתה אוהבת את זה.

* * *

יאיר מתנצל בפני אשר. "זו הבת שלי מתקשרת, אני מוכרח לענות לה". הוא יוצא מבית המדרש. "כן, שירי, איך את מרגישה?"

"אבא, יש לי תשובה", קולה של שירי חיוני, וזה נדיר. "התשובה שלי היא- אפי".

"אפי?"

"כן. חברה טובה של אמא. אמא כבר מינתה אותה לממלאת מקום עליי".

"ממלאת מקום? עלייך?"

"ככה היא ביקשה ממנה, וגם אמרה לי, ועכשיו אני חושבת שאולי זה קשור ללימודים שלי. אז... אני יכולה להראות לה דברים, ולהתייעץ איתה?"

"דברים?" המחשבות של יאיר מתפזרות בחלל, תועות. תוהות.

"מסמכים וכל זה", שירי קצרת רוח.

"את יכולה", הוא מאשר. השיחה מתנתקת, אבל הוא לא נכנס פנימה. כל מילה משיחתו האחרונה עם שבי ז"ל חקוקה בתוכו, מהדהדת בחלל שנפער בו.

'אולי הפתרון שמצאתי לשירי יתאים גם לך, תבדוק את זה יאיר. תבטיח לי שתבדוק'. שבי התחננה בפניו ברגעיה האחרונים.

אבל הוא לא הבטיח! הוא לא הספיק להבטיח.

פרק 23 - תמיד ביחד

פנינה, תשמ"ח

"שלום, אמא של שיפי-ואפי", זו הגננת חנה, ואני יודעת בדיוק למה היא מתקשרת. אני מתחרטת שעניתי לשיחה, לא רוצה לשמוע מה יש לה לומר. חנה לא מרוצה מהביחד של שיפי ואפי, היא קוראת לזה תלות. חנה טוענת שזה מזיק. אני חושבת בדיוק להיפך, היא קרעה את הבנות שלי זו מזו, כמעט, ואפי חלתה מרוב צער. כבר דיברנו, כבר כעסתי והאשמתי, טענתי את כל מה שהיה לי לטעון. הפרדה כזו צריכה להיערך רק בתאום עם ההורים. לא משחקים ככה בליבן של ילדות רכות. חנה התנצלה והודתה שאולי טעתה. לא אולי, טעית בטוח, לא ויתרתי לה. הייתי חייבת לוודא, שלא תמשיך לעצב את חייהן וקשריהן של בנותיי. כל זה כבר מאחורינו. אפי שוב הולכת לגן שמחה, יושבת ליד שיפי, משחקת איתה, אוכלת איתה, וטוב לשתיהן יחד.

עכשיו מתחילה דרמה חדשה- הרישום לכיתה א'. אני כבר סגורה בדעתי, ואף דעה אחרת לא תשנה אותה, אבל את חנה זה ממש לא מעניין. היא ניגשת ישר ללב העניין.

"אני רוצה לספר לך משהו, הוא ישמע לך מרתיע, מסעיר, יוצא דופן, אבל אני רוצה שתחשבי על הדברים ותשקלי אותם, היא מקדימה. יש לי אחייניות תאומות ..."

"אפי ושיפי שלי עולות לכיתה א'", אני קוטעת אותה, ואז שמה לב שהדגשתי את שמה של אפי. אז אולי אני מפלה את שיפי לרעה, אבל לא, אצל שיפי ברור לכולם שאין ויכוח, אופס... אז אני מסכימה ששיפי מועדפת על אפי? הראש שלי מתחיל להלום, המחשבות על שיפי ואפי וכל מה שכרוך בגידולן, מעמיסות על תאי המוח שלי, משסעות את הלב. למה אי אפשר לגדל את שתי המתוקות האלו בשלווה?
"את איתי, פנינה? רק תשמעי אותי רגע, רק תשקלי. האחייניות שלי, היום מלי בכיתה ח' ודסי בכיתה ז', הן פורחות כל אחת בדרכה, ומפתחות כל אחת את כישוריה. לכל אחת מעגל חברות משלה. אמא שלהן, גיסתי, כל כך מודה לה' על ההחלטה. זו בהחלט החלטה לא פשוטה, להעלות אחת ולהשאיר את השניה, אך מה לעשות, שלפעמים לתאומות יש אישיות שונה. אחת היתה בשלה והשניה לא. צריך לחשוב רק על טובת הבנות, את מבינה פנינה? לאפי שלך יהיה מצוין..."

"אני מאד מודה לך על הדאגה, חנה", אני מוכרחה לקטוע אותה, לא רוצה לשמוע את סיומו של הנאום. "התאומות שלי, שתיהן בשלות, מפותחות ומתאימות לכיתה א', זה כבר סגור מבחינתנו, ותודה שהקדשת לנו זמן".

חנה לא נבהלת ממני, ולא נסוגה, ולי לא נעים לטרוק לה את הטלפון.

"הן בשלות מבחינה לימודית ומוטורית, הן באמת חכמות ומפותחות, אבל אפי צריכה עוד שנה לגדול ולצבור ביטחון, רגשית, חברתית, עדיין...."

שוב נתתי לחנה לדבר די והותר, שתסתפק בתחילתם של המשפטים, גם אותם לא קל לי לשמוע. "שיפי ואפי משלימות זו את זו באופן נפלא. נכון ששיפי יותר חברותית ויותר בטוחה בעצמה", אני נאלצת להסכים, "אבל אפי כבר קוראת, את יודעת? כל לילה לפני השינה היא מקריאה לשיפי סיפורים, היא ילדה מוכשרת מאד".
שוב אני מאדירה את אפי ומקטינה את שיפי, כי לכולם, וגם לי ברור, ששיפי מיוחדת, ואפי גם. צריך להתאמץ לזכור את זה. להבחין בזה.

שיפי יורדת כל יום בשעה ארבע לחצר, וכל השכנות מתאספות סביבה. היא מארגנת משחקים סוערים, וכל רגע נשמעות קריאות של: 'שיפי בואי, שיפי גם אני, שיפי תראי'... זה נורמלי, מקסים ומשמח. אפי, לעומתה, יושבת אחר הצהרים ליד ציפי, שמכינה שיעורים, ולומדת איתה לקרוא. כשציפי מסיימת ויורדת לשחק למטה, אפי יושבת ומתאמנת בקריאת ספרים, משוחחת עם בובותיה, או סתם מתבוננת בנעשה בחוץ. זה גם משמח ומקסים, אבל לא כל כך נורמלי.

אחר כך השיחה מסתיימת, ואני מוכרחה לחייג לחמותי, לקדם את עניין כיתה א', אבל צלצול הטלפון מקדים אותי. שורי על הקו.

"פנינה, שמעתי מאמא שאת מעלה את הבנות לכיתה א'".

"נכון", אני נאנחת, צופה את ההמשך.

"אז יופי, שיהיה בהצלחה", דחיפות בקולה, "מקווה ש... אההמ... לא הקדימו אותי, רציתי לומר לך, שבשום אופן לא תפרידי אותן, זה אסון ההפרדה הזו. אסון. ה' הביא אותן לעולם יחד, מי אנחנו שנפריד?".

"טוב, שורי, תודה. אני לא מתכוונת להפריד".

"יופי, ידעתי שאת חכמה, פנינה, ושאפשר לסמוך עלייך. אכפת לי מאד מהתאומות המתוקות שלך", שורי שמחה, אני ממש רחוקה מזה, וברגע שאני מניחה את השפופרת, שוב מטרטר הטלפון.

"שלום פנינה", כאן בלומי.

"כן, בלומי", אני גונחת.

מעניין שהנתק בין הדודות התאומות שלי לא גדע את הטלפתיה.

"שמעתי מאמא שהתאומות עולות לא'. רציתי לומר לך פנינה, שאל תעשי טעויות, תפרידי אותן לשתי כיתות, ואת יודעת מה, עדיף לשני בתי ספר נפרדים, את עוד תבואי להודות לי, פנינה. תקשיבי לבעלת ניסיון גם אם... אההמ... יש מי שאומר לך אחרת".

"יש מי שאומר לי אחרת", העייפות מוציאה מתוכי אומץ לא מוכר, "אחותך התאומה, שורי, חושבת שאסור להפריד, והאמת בלומי, הפעם אני חושבת כמו שורי, לא כמוך".

"זו שטות גמורה, לא מתאים לך פנינה", ממלמלת בלומי, המומה, לא רגילה שאני בוטה וישירה.

הטלפון הבא הוא לחמותי, אני לא עונה הערב לשום שיחה נוספת.

"שלום אמא, מה שלומך?" אמא של חיים שמחה לשמוע אותי. היא מתעניינת בילדים, ואני עונה לה בקוצר רוח, מחכה להגיע ללב העניין. "בשבוע הבא אני הולכת לרשום את הבנות לכיתה א', ורציתי שתדברי עם חברה שלך, המנהלת".
"לדבר עם מינדה ליבר? את חוששת שהיא לא תקבל את הנכדות המקסימות שלי?" חמותי צוחקת.

"לא זה", אני ממהרת להסביר, "אני לא רוצה שיפרידו את אפי ושיפי. אני רוצה שישבצו אותן באותה כיתה. הן מאד קשורה זו לזו ומשלימות אחת את השניה. ההפרדה תיצור קרע ותהיה ממש..." אני מחפשת מילה חילופית לאסון. אסון שייך לשורי ולבלומי, לא למקסימות שלי. "זה עלול לגרום לקושי מאד גדול לבנות, את מבינה, אמא?"

"פנינה", חמותי מהססת פתאום, "אני יודעת שהמדיניות של מינדה היא הפרדה בין תאומות. לאורך כל השנים מעולם לא למדו תאומות יחד. היא ממש מתעקשת על זה".

"אני יודעת, ולכן אני מבקשת ממך. היא תחרוג מהמדיניות שלה בשביל הנכדות של החברה הכי טובה שלה. תאמיני לי ש..."

"אני סומכת עלייך", חמותי מצהירה נאמנות, "אני סומכת על לב של אמא, שיודע מה הכי טוב לילדיה. אדבר עם מינדה ויהיה בסדר", היא בטוחה, מנסה להרגיע, ואני מנסה להירגע. עכשיו אני נכנסת למטבח, שופתת מים לקומקום, ידיי רועדות מכובד השיחות שניהלתי בשעה האחרונה. כוס תה ופרוסת עוגה עושים את העבודה, הראש הולם קצת פחות, הרעידות נרגעות. חנני בוכה בחדר ואני נגשת אליו, מרימה את המוצץ שנפל, ומלטפת אותו עד שנרדם שוב. לפני שאני יוצאת מהחדר, אני ניגשת למיטתן של הבנות, הן ישנות בשלווה. אני מכסה את ציפי ורייזי, ומתבוננת בפנים הקטנות, השלוות של שיפי ואפי. כשהן ישנות, הן נראות העתק מושלם, שאפילו אני נוטה להתבלבל ביניהן.

* * *

חמותי הבטיחה שיהיה בסדר, אז למה אני מתוחה כל כך? אפי ושיפי הולכות לצידי, ידיהן נתונות בתוך כפות ידיי הלחות ממתח. שיפי מפטפטת, נרגשת. אפי שותקת, נרגשת. הן לבושות בשמלות ירוקות ונעלי לק לבנות, סרט לבן קושר את שערן הדליל.

"איך נדע מי זו שפרה ומי זו אפרת?" המנהלת מינדה משתאה, "סבתא שלכן כל כך אוהבת אתכן, ועכשיו אני מבינה גם למה".

אפי דוחפת אצבע לפה, ושיפי מחייכת את אחד החיוכים המקסימים שלה, ומסבירה, "לאפי יש נקודה קטנה כאן בצוואר ולי לא, ככה אפשר להבדיל".

"אז כל פעם נחפש את הנקודה?" המנהלת מקמטת את מצחה, רצינית.

"יש עוד סימן", מבוכה עולה על פניה של שיפי, "אפי יודעת לקרוא מצוין, ואני לא".

סוף כל סוף המנהלת לא מצליחה להתאפק עוד, ופורצת בצחוק, מעניקה לטיפה ללחי הסמוקה של שיפי, גם היא נכבשה בקסם הזה, בן החמש וחצי.

היא מוציאה מהמגירה ספרון, ומציעה לאפי לקרוא. אפי משפילה עיניים לרצפה ולא זזה, אוחזת חזק בחצאית שלי. משהו כעוס ולא רצוי מטפס מתוכי. אני רוצה לשדל אותה, להזיז אותה, אבל המנהלת עוצרת אותי בתנועת יד כמעט בלתי נראית.

"טוב", אומרת המנהלת בקול, "יש לנו כאן ילדה ענווה, שלא רוצה להראות לי עד כמה היא חכמה. לא נורא, אנחנו עוד נכיר בהמשך".

הראיון כמעט מסתיים, וכלום לא נאמר על ההפרדה. אני משלחת את הבנות החוצה, מוכרחה להיות בטוחה. חייבת להבהיר שהפרדה פשוט לא באה בחשבון.

המנהלת מקשיבה.

"מעולם לא עשיתי את זה, וזה יעשה לי בעיות בהמשך. הורים יבואו, יבקשו וישאלו למה אצלכם הסכמתי, זה לא נוח לי. אני עושה את זה רק בגלל שחמותך כל כך ביקשה, על אף שאני חושבת שזה לא טוב. לא טוב לתאומות להיות יחד, ויש לי הרבה מאד ניסיון בנושא. ההפרדה רק תעשה להן טוב, אבל ביקשתם- וההחלטה שלכם".

"כן. כבר החלטנו שככה אנחנו רוצים", אני לוחשת, מהוססת, משהו נרעד בתוכי, כבר לא כל כך בטוח. בכל זאת יש כאן מנהלת חכמה עם שלושים שנות ניסיון, אבל שורי, בלומי והקרע. לא, אני לא יכולה לקרוע ביניהן, הן חייבות להמשיך יחד. צמוד. אותו דבר בדיוק.

"אז לא אפר את הבטחתי לסבתא של אפרת ושפרה, למרות שאני חושבת אחרת, ותמיד אפשר לשנות דעה בהמשך", היא מחייכת בעידוד.

אני יוצאת לתאומות שלי, שיושבות יחד על המדרגה בחצר, ידיהן שלובות, ברק בעיניהן. שיפי כבר סיימה את הוופל והבמבה, והיא באמצע למצוץ את הסוכריה, ואילו השקית של אפי סגורה ושמורה.

מחר היא תפתח את הוופל ותחלק לשתיים, חצי לה וחצי לשיפי, מחרתיים תיפתח הסוכריה ותאכל בתורנות- לק לאפי ולק לשיפי, ועיקר שהן תהיינה תמיד תמיד ביחד.

פרק 24 - פינה שקטה

אפי:

תחנת רכבת מקדמת את פניי. אפילו הדלת נפתחת לקראתי, כמו דלת חשמלית, עוד לפני שאני מספיקה ללחוץ על הידית... פרצופיהם העליזים של מוישי, נתנאל ומנחם ממלאים את הפתח.

"אפי חזרה מהעבודה", נתנאל צורח, כאילו מלכת אנגליה הגיעה ולא דודה אחת זקנה ועייפה. שלוימי ודודי מצטרפים לאחיהם, וכולם מלווים אותי בשיירה ארוכה עד לפתח חדרי, מציצים לתוך ממלכתי בסקרנות. אפילו דסי התינוקת זוחלת בעקבות אחיה.

אל החדר שלי הם לא מעזים להיכנס. אמא עומדת על המשמר, שתהיה לי פינה פרטית לגמרי בבית, אבל עכשיו הפינה הזו צרה מלהכיל  אותי, את עייפותי ובדידותי. אני סוגרת בעדינות את הדלת. הילדים לא נעלבים, לא מהקרירות שלי, ולא מהדלת הנסגרת בפניהם, זה מה שנפלא איתם. הם מתפזרים שוב בכל הבית בקולות צהלה ומריבה, צחוק ובכי.

ולתוך הרעש האיום, מצלצל הטלפון שלי. שירי. מה אני עושה עם שירי?

"הלו", אני מגייסת טיפות אחרונות של נחמדות, שאני מוצאת בתוכי, אל תוך המילה הזו.

"שלום, אפי", היא לא מבחינה בחוסר הרצון שלי, "אני צריכה להתייעץ איתך. מתי אפשר לבוא?"
מתי באמת אפשר לבוא ולאן? אצבעי יוצרת מעגלים על מצחי הכואב.

"אני אשמח מאד לפגוש אותך, שירי", אני מנסה להרוויח זמן, "הרגע חזרתי מהעבודה, אז תני לי לחשוב איזו שעה מתאימה, ואחזור אלייך, טוב?"

"טוב", פקפוק בקולה של שירי, ואכזבה.

אני סוגרת. אין בי מקום לאכזבות של אנשים. אעשה רק מה שאוכל. לכאן אני לא יכולה להכניס אותה, עד שהדירה של רייזי אחותי תהיה שוב ראויה למגורים.

רגע של התלבטות, ואני מחייגת.

"אפי?" חני צוהלת, כולם צוהלים כאן היום.

"שלום חני, מה שלומך?"

"אפי, סוף סוף, חשבתי שהחלטת לשכוח ממני לתמיד. חשבתי שהתחתנת ולא גילית לי".

"לא, חני, לא התחתנתי", למה התקשרתי לחני? העליצות וההומור שלה לא מתאימים לי היום.

"אז אנחנו בתיקו", היא צוחקת ודמעות בצחוקה. "ומה הרעש הנורא הזה?"

"משפצים אצל אחותי רייזי, אז היא כאן עם שבעת ילדיה, עד שהבית יהיה מוכן".

"וואו", חני מגיבה.

"ואחותי הקטנטונת חיהלה ילדה בן, אז גם היא כאן. אתמול היתה הברית. לתינוק קוראים מאיר שמחה". אני ממשיכה לדווח, קולי קפוא.

"מאיר שמחה", אומרת חני.

שתיקה מקפיאה נושבת מתוך הטלפון הישר אל פניי, קר לי, ידי מגששת אחר השמיכה שלי.   

"אז... אז אפשר להציע לך שוב, שנשכור יחד יחידת דיור קטנה, שקטה, בקרבת מקום. אולי אפילו, לא בשביל לגור תמיד רק... רק במקרים כמו עכשיו, שיהיה מקום שקט לנוח בו לפעמים". חני משתתקת, ממתינה לסירובי הנחרץ.

לרגע אני חושבת על אמא ועל אבא, אחר כך אני מהרהרת בשבי, ובמה שהיתה עונה לי אילו הייתי יכולה להתייעץ איתה. אחר כך, איך לא, שיפי ממתינה בתור הדמיוני, שמסתדר לו כאן בחדר שלי. הפנים שלה מזועזעות, אפי אל תעשי לנו את זה, אמא תישבר לגמרי, אפי, זה יהרוס לך את השם בשידוכים, זה יסתום את הגולל...

די. די. אני מניחה יד על האוזן הפנויה, מסלקת מהחדר את שיפי הדמיונית ואת כל השאר, ציפי, חיהלה, רייזי, וגם את חנני ושייקי, שיש להם מה לומר. אני לא רוצה לשמוע אף אחד, אפילו לא את שבי ז"ל.

אני רואה מול עיני רק את אפי. אפי בת השלושים וחמש. מה היא רוצה?

התשובה צועקת את עצמה בחללו השקט של החדר. שקט פתאומי נהיה בבית, רייזי כנראה פינתה את עצמה ואת ילדיה לגינה הסמוכה, וזה מאפשר לי לשמוע את התשובה, חדה וברורה מתמיד. אני רוצה מרחב פרטי לגמרי, שיהיה רק שלי, שאני אוכל להחליט מתי יהיה בו שקט, ומתי אפשר יהיה להרעיש בו. מתי הדלת תיפתח ומתי תינעל. זה מה שאני רוצה.   

"זה רעיון טוב", אני שומעת את עצמי עונה לחני.

"באמת? אפי! כמה נפלא, סוף סוף", חני מאושרת, ואז דוממת ומתחילה שוב לגמגם... "אז טוב, האמת שכבר התייאשתי ממך, לא מספיקה הציפייה לחתן בגיל עשרים ושמונה המופלג שלי, אני צריכה לצפות גם לשותפה נחמדה, שתועיל בטובה לחלוק איתי חדר נחמד?"

"אה..." אני מחפשת מילת נחמה בשבילה, או אולי התנצלות, או אפילו הסבר, ולא מוצאת.

"אז שכרתי יחידת דיור חמודה בת שני חדרים, מטבחון ופינת ישיבה ו... לא ידעתי איך אעמוד בתשלום לבדי, אבל כבר לא יכולתי יותר, הבית של הוריי לאחרונה סואן כמו..."

"תחנת רכבת", אנחנו מסיימות יחד.

"אז רגע", אני מבינה פתאום ונדהמת. "יש דירה מוכנה?"

"הדירה מחכה לך ולי בקוצר רוח, אפילה, ואני לא סבלנית כמוה", חני לואטת לתוך השפופרת, מתרגשת, עצובה, מעורבבת.

זרקור עוצמתי מאיר אליי מתוך האפילה. אני רוצה ללחוש מזמור לתודה. ה' ארגן לי פינה שקטה, שתהיה כולה שלי, בדיוק בזמן שאני כל כך זקוקה לה, וחני רק מצפה שאגיע כבר לאכלס אותה.

* * *

"אפי?" אמא פוערת עליי תהומות ענקיים, מלאים עד גדותם ביגון, אכזבה, יאוש ופחד. פחד כל כך נוקב.

אני משפילה עיניים, ממוללת את מפת התחרה הכסופה, ודווקא עכשיו הבית שקט. הילדים של רייזי ישנים. רייזי ובעלה יצאו לדירה, לראות איך מתקדמים השיפוצים. חיהלה נרדמה ביחד עם התינוק שלה, ורק אני כאן, עם אבא ואמא, בלי שאף אחד יכנס ויחתוך את הדממה הזו, שלוחצת על ראשי ומאיימת להכריע אותי.

"זה לא שאני עוברת לשם לתמיד. אני נשארת כאן", הקול שלי הוא זה שחותך ראשון את השקט.

"חס וחלילה לתמיד", אמא נחרדת, "אפי, זה קרוב. אני מרגישה שזה קרוב. עוד קצת סבלנות וזה מגיע!"

"זה יעזור לי להחזיק את הסבלנות שלא תברח, אמא", אני מקשיבה עכשיו גם לי, ומכבדת גם אותי, לא מתקפלת כמו תמיד. אין לי ברירה, אם לא רוצים שאגיע לקרקעית התהום, אני מוכרחה להקשיב לעצמי עכשיו. אני ממשיכה גם לכבד את אמא, "אני לא עוזבת את הבית, זו רק תוספת, רק לזמנים שאני צריכה פינה, מצידי תקראי לזה קליניקה, משרד, מקום שבו..."

"זה רעיון", אמא נתפסת במהירות להצעתי, "אז את שוכרת משרד, כן, אפי?"

"כן, אמא", אני עוזרת לה להימלט.

"משרד שלפעמים ישנים בו", אבא קורץ לי, משתף פעולה, "כי לפעמים הלקוחות מגיעים בשעה מאוחרת, ויש הרבה עבודה, ואין כבר כוח לקום ולאסוף את הכל ואת עצמך, ולצעוד שני רחובות עד הבית".

כן. אני מהנהנת בחולשה. בדיוק כך.

אמא קמה מהר, "רוצה קפה או תה, אפי?"

"תודה אמא", אני לוחשת.

אולי מחר, ביחידה, אני זו שאכין קפה לעצמי, ולחני.

אחר כך אנחנו יושבים ושותים בשקט. שלווה מדומה יורדת על הסלון. רייזי ובעלה חוזרים, מרוצים מהתקדמות הבנייה. התינוק של חיהלה מתעורר ובוכה, ואמא הולכת לעזור לה. שוב מטיילים בבית צלילים שמחים, מנגנים בו מנגינה של חיים, של שמחה, מחפים על כל מה שחסר.

רק מאוחר מאד, כשהקולות כולם נדמו אל תוך חשכת הלילה, אני שומעת את הקול של אמא מתלחש ומתגנב תחת הסדק שבדלת חדרי, הישר לאוזניי.

"את מבינה, רותי? נמאס לה. אפי שלי איבדה תקווה. חנוק לה פה, צפוף. היא רוצה פינה משלה, פינה שהיא קוראת לה 'משרד'. כמה שנים אפשר להזדקן בבית יחד עם ההורים, כמה?" הקול של אמא מתחיל לייבב שוב. אני אוטמת אוזניים. הלחישות מסתלקות ממני ומחדרי, כנראה עכשיו רותי מנחמת, ואמא מקשיבה.

מחר כבר לא אשמע את כל זה. מחר יטיילו בדירה הקטנה ניגונים אחרים, לא כאלו שמכווצים את הלב, שלוקחים לריאות את האויר, שדוחסים מחשבות קשות בתוך חדרי המוח.

שמחה קטנה, התרגשות וציפייה, כאלו שלא חשתי כמותם כבר שנים, ממלאים אותי ומסייעים לעפעפיי להעצם.

פנינה, תשמ"ט

בלומי מגיעה לביקור. היא היתה כאן בעיר אצל גיסותיה, שארגנו ערב לביבות, והחליטה לנצל את זה לביקור גם אצלנו. הילדים מתאספים סביב התיק שלה. בלומי הנדיבה תמיד מביאה הפתעות בתיק הגדול שלה. גם הפעם היא מוציאה סביבונים ומטבעות שוקולד, ואז נעשה קולה צופן סוד, "הבאתי מתנות יום הולדת לאפי ולשיפי הגדולות שלנו, שהן כבר בנות שש".

"היום הולדת כבר היה מזמן", צוחקת שיפי.

"לפני שבועיים", מדייקת אפי בלחש, ומכניסה אצבע לפה.

"נכון, לפני שבועיים לא הייתי פה, ועכשיו אני פה", הדודה מאשרת.

"כי שורי באה ליום הולדת, אז בלומי לא יכלה גם", מסבירה ציפי לשיפי בלחישה, שכולם שומעים.

"שורי הביאה לנו חוברות צביעה וחבילות מדבקות זוהרות", מעדכנת שיפי בקול, "ומה את הבאת לנו?"

בלומי משתהה, פיה מתכווץ כאילו מנסה לבלוע בבת אחת חצי לימון, שמסרב להחליק אל תוך הוושט.

"הנה", היא שולפת מתנה מאורכת עטופה בורוד, "זה לך שיפי המתוקה". היא מכניסה שוב את היד לתיק, ומוציאה הפעם מתנה מלבנית, קשיחה וצבעונית, "וזו מתנה לאפי החמודה". אפי ניגשת בביישנות, מחבקת את המתנה. "ספר", היא לוחשת בחיבה אל הנייר הצבעוני, ופותחת בעדינות את נייר הדבק, נזהרת לא לקרוע את הנייר.

העטיפה של שיפי כבר מושלכת על הרצפה. חבל חדש ונוצץ אחוז בין ידיה, והיא מנסה את כוחה בקפיצות. רגלה נתקלת בחבל פעם אחר פעם, והיא צוחקת.

"הי, אפי", היא צועקת בהתרגשות, "נוכל לקשור את החבלים שלנו ביחד, וככה יהיה לנו חבל ארוך ארוך. תודה רבה, בלומי".

אפי לא עונה לה. היא שקועה בספר הצבעוני, כמעט נבלעת בתוכו.

שיפי המומה.

"הי, מה זה... למה לה ספר... למה לי חבל?" היא כמעט בוכה.

"שיפי", אני נוזפת בה, "אומרים תודה על מתנות. החבל שלך נהדר".

"כל אחת קיבלה את המתנה שמתאימה לה. חשבתי הרבה מה מתאים לכל אחת, שיפי", הקול של הדודה צולף, לא בשיפי, בי.

"אבל... אבל... תמיד קונים לנו ביחד. אותו דבר. זה... זה לא שווה ככה", היא מבולבלת, ואני נבוכה מאד.

שקט בחדר, ציפי ורייזי עומדת סביב שיפי העגומה, אפילו אפי מרימה עיניים מהספר, מביטה בכולנו בעיניים גדולות ומצח קמוט. רק בלומי נועצת בי מבט נוזף ומאשים. אם זה החינוך שאת נותנת להן, ואם ככה את מגדלת אותן, את הולכת לקראת אסון, אומרות לי העיניים שלה.

פרק 25 - חלום שרציתי להגשים

"שירי?" אבא קורא לה, "יש חדש?"

"באיזה עניין?" היא מנסה להרוויח זמן.

"בעניין הלימודים שלך", לאבא יש סבלנות.

"אפי לא עונה לי מאתמול", היא יורה בכעס.

"אז אולי ננסה להסתדר בלעדיה", אבא מציע.

"אי אפשר. אני חייבת. ואמא מינתה אותה".

"שירי", על המצח של אבא נקוות טיפות של זיעה, ובכלל לא חם כאן.

"אבא", שירי מבינה פתאום, "דברו איתך מהסמינר, נכון?"

"כן", אבא מאשר. "דיברו, ומחכים לשינוי, שירי, וגם אני רוצה להתקדם".

"מי דיבר?" שירי נפגעת. "המחנכת, היועצת?"

"אחת. שינברג".

"ידעתי. המחנכת שלי". שירי מכרכמת את פניה, ידיה משתלבות חזק. היא רוצה לברוח אל מתחת לשמיכה.

"אז נתחיל עם מורה פרטית אחת, שירה, ולאט לאט נתקדם".

"ככה המחנכת אמרה?"

"כן".

"אבל אמרת שתיתן לי לחשוב".

"עברו שלושה ימים, שירי".

"היום עוד לא נגמר", שירי כמעט בוכה, "אני.... אני אדבר עם אפי היום".

היא נכנסת בנחישות לחדרה עם הטלפון ביד.

היא תצלצל ותצלצל עד שאפי תענה.

להפתעתה, אפי עונה לה מיד, לאחר הצלצול הראשון.

"אפי, כבר יומיים אני מחפשת אותך", קולה של שירי מילל.

"אוי, שירי, אני כל כך מצטערת, ממש ממש לא יכולתי ביומיים האלו. תכננתי לחזור אליך", קולה של אפי חם, שמח כזה. שירי לא זוכרת את אפי ככה כבר המון המון זמן, אולי אף פעם לא.

"התארסת אפי?" השאלה נפלטת לה אוטומטית, בלי מחשבה. ברור לה שאם אפי שמחה ככה, מוכרחה להיות סיבה מאד מאד משמחת. סיבה אחת ויחידה.

"הו, לא. עדיין לא". אפי עונה, ושירי מרגישה שהאוזניים שלה בוערות. טיפשה שכמוך. אימפולסיבית וחסרת טאקט. כמה אמא דיברה איתך על זה, לשקול, לחשוב, ואז לנסח. לא לזרוק מילים בלי מחשבה. כמה אימונים אמא ערכה איתך.

אבל מה אעשה, שחצי שנה אמא כבר לא עובדת איתי על כלום. היא מנסה להצטדק, להשתיק את שירי הכועסת, חצי שנה שאני לבד לבד. מה הפלא שנפלטות לי שאלות מביכות שכאלה?

"אני רוצה שתבואי אליי היום בתשע, את יכולה?" אפי מנתקת את החבל שנכרך סביבה ולופת את גרונה. "עברתי דירה, שירי, אז תבואי לרחוב ירושלים 12 קומת קרקע, טוב?"

"אהה, ולמה כזה רעש אצלך?" עוד שאלה מיותרת נפלטת לה. אפי עברה דירה, ולכן היא נשמעת שמחה. זה מעניין. ומה יש שם בדירה, מסיבה, אולי חנוכת הבית?

"אני נמצאת כאן בבת מצווה של יעלי, אז נתראה בתשע, כן?"

"כן", שירי עונה בקול קטן ועלוב. ליעלי של שיפי יש בת מצווה, ולא הזמינו אותה. ברור שלא יזמינו, אחרי שהיא פגעה ביעלי בטלפון, ואמרה לה שהיא לא לרמה שלה, ושתעזוב אותה. גם אז ברחו לה מילים שלא היו צריכות להיאמר. יעלי נפגעה מאד, ואחר כך, כששירי ניסתה לחזור אליה, להתנצל, היא לא ענתה.

אולי תתייעץ עם אפי קודם כל על זה. אולי לפני מורה פרטית באנגלית, היא צריכה מורה שתלמד אותה איך מדברים נורמלי עם בני אדם?

בעוד שעתיים היא צריכה לצאת לאפי. אפי כבר שאלה אותה, אם יש לה אבחון, ומה קשה לה בדיוק, ושירי לא ידעה. עכשיו היא תחפש את האבחונים שלה. היא זוכרת, שכשהיתה קטנה אמא לקחה אותה לכל מיני 'חוגים', עכשיו היא מבינה שזה היה אבחונים. אמא לא רצתה שהיא תרגיש מסכנה. כמה טובה היא היתה. שוב מתערבלים בתוכה כעס ועצב עם געגוע ואהבה. אבל עכשיו היא לא רוצה לחשוב על כלום, היא חייבת לבוא לאפי עם חומר שיעזור להן להתקדם.

היא ניגשת לחדר של אבא. זה שהיה פעם גם של אמא. מתלבטת קצת, אולי אסור לה לחטט במגירה של אמא, אבל זה החומר שלה, שנחוץ לה עכשיו. אמא בוודאי מרשה לה.

היא פותחת את המגירה ביראת כבוד, ידיה רוטטות. כמה מסודרת היתה אמא. ארבעה קלסרים מונחים בה, נערמים זה על זה. על הקלסר העליון נכתב בגדול יהודה-לייב. יודי. היא שולפת את התחתון- שירי המדהימה, כך כתבה אמא על הקלסר שלה. מדהימה. כך אמא חשבה שהיא. תמיד.

היא מתיישבת, פותחת את הקלסר בחשש. כל החיים נפרשים להם בתוך הקלסר שלה. היא צריכה ללמוד מאמא, הלוואי שתצליח להיות מאורגנת כמוה.

יש שם תעודת גמר שלה מכיתה ח', ומאחוריה תעודות של כל השנים: תעודות הצטיינות, וגם תעודה שסיימה בהצלחה קורס שחייה, תעודת לידה שלה, וגם מכתבי שחרור מבית חולים. פעמיים היתה מאושפזת, כשהיתה קטנה, ואמא תייקה הכל בקלסר שלה. הנה מכתב מהגננת של גן טרום חובה. הגננת מדווחת לאמא ששירי המתוקה מתקשה לשבת בריכוז, וכל דבר מסיח את דעתה. שירי מדלגת על מסמכים רפואיים, שנראים לה מיותרים. למה צריך לתייק כל דבר? הסבלנות שלה כמעט נגמרת, לא ייתכן שאמא לא תייקה אבחונים.

הו, הנה הם. ניילונית עבה נחשפת מאחורי כל הניירות, אבחונים- שירי, נכתב עליה בארטליין אדום. היא מוציאה את הניילונית כולה, לא רוצה לעיין בה. לא רוצה לדעת איך קוראים ללקות הלמידה שלה. אפי כבר תקרא הכל, ותחליט מה לעשות.

היא מתלבטת לרגע מה לעשות עם הקלסר. להחזיר למקום או לצרף לאוסף שלה? הרי הקלסר הזה הוא כל כולו אמא. האוסף מכריע. היא נושאת אותו בזהירות לארון שלה, מגלה שהאוסף תופס כבר את כל השטח שהקצתה עבורו. אולי היא צריכה לפנות עוד מדף? הבית הזה מלא בזכרונות מאמא, איך חשבה שמדף אחד יספיק?

* * *

אפי:

אני נושמת עמוק- עמוק, עד שהריאות שלי מתרעמות ומביעות התנגדות. השיחה עם שירי הסתיימה, המרפסת חשוכה. רק רשת דקיקה מפרידה ביני לבין האור, ביני לבין הצחוק והבלגן שבסלון של שיפי.

טוב שהגעתי לכאן מהדירה החדשה שלי. הספקתי, ביומיים שאני שם, לקבץ מתוכי קמצוצים של כוח ופירורים של סבלנות, שיסייעו לי לצלוח את הערב הזה.

יעלי זוהרת כל כך בשמלה החדשה ובתסרוקת הגבוהה שרייזי עיצבה לה. שיפי מתרוצצת בין המטבח לסלון, מושיבה את האורחות, מחייכת, ויורה מילים לפה ולשם. אני פותחת את דלת הרשת ונכנסת אל ההמולה,

מתיישבת בין אמא לציפי. ואז הסיוט מתחיל. הסבתא והדודות של יעלי מהצד השני מנסות לקשור שיחה. שיחה כזו, שמהלכת על חבל דק המתוח בין שני הרים ותהום פעורה תחתיו. אין בנמצא לוליין שיצליח לעבור עליו, בלי למעוד לתהום.

כי על מה מדברים ליד רווקה בת שלושים וחמש? על הילדים, על דירות, על זוגות צעירים, על ניהול משק בית, או על מתכונים? כל נושא כזה עלול לגרד יבלות כואבות. אפילו כסף הוא מוקש, כשיושבת מולך אחת, שבטח הספיקה לצבור כסף לשתי דירות בחמש עשרה שנות עבודה. מה כבר יש לה לעשות במשכורת השמנה שנכנסת לה לחשבון כל חודש?

השיחה מתנהלת בזהירות וברגישות, וגורמת לעייפות גדולה ליפול עליי. אני מתפללת חרש, שהערב הזה יגמר מהר ובלי תקלות. כולן טועמות, מחמיאות ומפטפטות בנימוס. שיפי עומדת מעל כולן, מגישה ומתעניינת בכל אחת, ותוך כדי שומרת את פי. את ליבי.

זעם מתלקח בתוכי, מטפס לכיוון הראש, הולם ברקותיי, וגורם לצעקה פנימית להשתולל בתוכי. 'די, נמאס לי, יש לך כל כך הרבה, היה לך תמיד הרבה יותר, אני דלה ורשה ממך, מה את רוצה מכבשתי?'  

מה שהיה אז, כך גם היום. מאז שהיינו קטנות, חלקתי עם שיפי ממתקים ומשחקים, לאחר שאת שלה היא כילתה, שברה או איבדה. החפצים השמורים שלי שימשו תמיד את שתינו. אפילו המגירה שהיתה אמורה להיות פרטית ואישית, הפכה להיות גם נחלתה של שיפי.

כשהיתה שיפי זקוקה לכלי כתיבה כלשהו, היה קל ומהיר יותר למצוא אותו במגירה המסודרת שלי. במגירתה שרר אי סדר תמידי. היה ברור שכל מה ששלי, גם שלה. מעולם לא חשבה אחרת, וגם אני לא.

כשגדלנו מעט, זה נעשה מעיק הרבה יותר. זה לא הסתכם בחפצים חומריים. שיפי לא הסתפקה בחברותיה הרבות, היא רצתה גם את האחת והיחידה שלי- את שבי, רק לעצמה. היא טענה ששבי היתה שלה ולא היתה לי רשות לגזול אותה, אז גם את שבי נאלצתי לחלוק איתה, כבר אז משהו החל תוסס בתוכי.

עכשיו, התסיסה הופכת למחנק, לחבל שמתהדק סביב צווארי, ולא מאפשר לי לנשום. זה כבר לא חפצים ולא ממתקים, ואפילו לא חברות, עכשיו רוצה שיפי את הלב שלי. סילקתי את עצמי הצידה, פיניתי בעבורה מגירות עמוסות בכאב, רוקנתי מדפים שלמים של בדידות בשבילה, לשמחה שלה, לשפע שלה, למתנות הרבות שקיבלה, ורצתה שאתן להם מקום בתוכי.

ניסיתי, באמת שניסיתי לשמוח איתה בכל השפע, אבל היום אני מגלה שנגמר לו המקום. אין לי מקום בפנים לשמוח איתה ועם יעלי ביום שמחתן. למה היא לא מסתפקת בכך, ששום קרסול לא נשבר לי? הגעתי לאירוע הנחמד, הבאתי מתנה יקרה, אפילו חיוכים מצאתי בשבילן, אבל שיפי לא מסתפקת בכך. המבטים שלה סוקרים אותי, מתמקדים בעיניים שלי, חודרים אל תוך ליבי, ומגלים את הריקנות שבתוכו.

שיפי לא קוראת בני אדם, אבל אותי כן. ואני קוראת אותה, את רגשותיה ומחשבותיה. מודעת למה שמתחולל לה בפנים, כמעט כפי שאני מודעת לעצמי. התסכול והזעף של שיפי ושלי נורים מתוכנו, ונפגשים בקול נפץ מעל הראשים החוגגים סביב השולחן.

"ועכשיו לתכנית", מכריזה עטרי, בת הדודה הגדולה של יעלי מהצד השני. אני לוקחת אויר, מעודדת את עצמי. הארוחה הסתיימה בשלום, אפי, עוד תוכנית. עוד קצת, ואת משוחררת. היית נפלאה עד עכשיו.

ערימת כרטיסים צבעוניים נערמת במרכז השולחן. כל משתתפת בתורה מרימה כרטיס, מהר מאד אני מאבדת עניין וקשב, עד שאמא ממרפקת אותי קלות, הגיע תורי להרים כרטיס.

"איזה חלום היה לך כשהיית בגילה של יעלי? האם הגשמת אותו? איזה חלום את מבטיחה להגשים ליעלי?"

החלומות שהיו לי בגיל של יעלי? חלמתי להתחתן מהר מהר. כבר בגיל שתיים עשרה דמיינתי את עצמי אמא להרבה תינוקות קטנים וחמודים. אבל את החלום הזה, שהתנפץ כבר מזמן לרסיסי-רסיסים, עליי לגנוז מהר בגנזך החלומות האבודים שלי.

ציפי שלצידי לוחצת את כף ידי המזיעה. אני משחררת בנימוס את היד, מחפשת בקדחתנות את החיוך הפלסטי שלי, ומותחת אותו במאמץ, "היה לי חלום להציג על במה בתפקיד ראשי, זה היה חלום מצחיק, כי הייתי ילדה ביישנית קצת, אבל בסוף הגשמתי אותו", אני מריצה את המילים כמעט בלי לנשום. רוצה לסיים את התפקיד ולרדת מהבמה, "נהייתי מאמנת הצגות, ובחרתי בעצמי ילדות לתפקידים גדולים וקטנים. השתדלתי לבחור הצגות עם הרבה תפקידים מרכזיים, ולדאוג שכל הבנות תצאנה מרוצות. ועכשיו להגשמת החלום של יעלי- זוכרת שהבטחתי לך טיול גדול רק לשתינו? אז הנה- בעזרת ה' בקרוב נצא לטיול משותף, רק את ואני".

כולן מוחאות לי כפיים. העיניים של שיפי מאותתות לי משהו, אבל אני לא חייבת להסתכל עליה עכשיו. אני מעדיפה להתמקד ביעלי הזוהרת מולי בחיוך ענק. ידה של ציפי שוב פוגשת בידי הרועדת, מתחת לשולחן. זה היה תפקיד ארוך, מרכזי ומסובך, ואני בכלל לא אוהבת את ההצגה הזו. זה לא החלום שרציתי להגשים.   

פרק 26 - להכניס את השמחה

"היה נהדר, הרבה נחת", אני משגרת אל שיפי עוד חיוך פלסטי אחרון, וכמהה כבר לצאת אל החושך שבחוץ.

"רגע, אפי", שיפי עוצרת אותי, ורצה למטבח. היא שבה משם עם מגש מכוסה. "זה בשבילך, משהו קטן לכבוד המעבר, סליחה שרק היום התפניתי לזה", היא לוחשת, מותירה את ידי לקפוא באוויר.

"קחי קחי, יש כאן פטיפורים נהדרים, תחגגי קצת עם השותפה-חברה שלך", היא מעודדת. היד שלי נוטלת את המגש מידה של שיפי, אך אני לא מצליחה לומר דבר.

לבסוף אני לוחשת תודה קטנה, ויוצאת לחדר המדרגות. שיפי יוצאת אחריי, סוגרת את הדלת.

"זה המעט שאני יכולה לתת", העיניים שלה עצובות פתאום, "אפי, אני כל כך רוצה בשבילך את כל הטוב, כל שמחה שלי אני מתפללת שה' ישמח אותך כפליים, אפי", דמעות נדירות נקשרות בעיניה, פוגשות באלו שלי.

היא מסתערת עליי בחיבוק פתאומי, ואני משיבה לה חיבוק בידי הפנויה. שום מילה נוספת לא נאמרת עוד בחדר המדרגות החשוך. ועם החיבוק הזה אני יוצאת אל החושך.

הכעס שב לבעור בתוכי, הפעם על עצמי וביתר שאת. יצור רע שכמוך, אני צועקת על אפי המכווצת שבתוכי. מה את רוצה משיפי? מה את מאשימה אותה? היא התברכה במתנות שמיים רבות, ולא לקחה ממך כלום. היא כריזמטית וחזקה, ואת זו שהיית כל השנים- רכה, ותרנית, ורוצה לרצות את כל העולם. את זו שתמיד הצעת לשיפי בשמחה ובמאור פנים, מכל מה שהיה לך. את לימדת אותה, שכל מה ששלך- שלה הוא. ומה אשמה שיפי, שה' שלח לה את אשר לפני גיל עשרים, ובירך אותה בשמונה אוצרות?

זו את- את האשמה. את הקנאית. את צרת עין ולא מפרגנת. את זו שכועסת על כל העולם לאחרונה. גם על אמא שלך, ועל היומן הטעון בחומר נפץ, שביקשה ממך לקרוא כדי להבין. אין בך לא הבנה ולא חמלה, רק כעס ענק מתקתק לך בפנים, מאיים להתפוצץ בכל רגע.

אתה רואה ה', הזעם על עצמי הופך לתפילה נואשת, רותחת. זהו זה, שנים על שנים אתה מנסה אותי בניסיונות לא פשוטים, ואני מקבלת באהבה, מנסה להמשיך, נאחזת בכוח. אבל נגמרו הכוחות, אבא, הגעתי לקצה התהום. אני ברגע שלפני ההדרדרות במדרונות האפלים. רגע לפני ההתרסקות אל הסלעים המשוננים,  אל תוך לוע שחור, שאין לו תחתית. תשלח ישועה עכשיו, אבא?

וכך אני מגיעה אל ביתי, ממצמצת בכוח, מנסה לבלוע את הגוש המלוח שבגרוני. בפתח ממתינה לי שירי בחיוך נבוך. שירי! שכחתי בכלל שהזמנתי אותה לכאן.

* * *

"יפה כאן", שירי סוקרת את המקום. אני מכוונת אותה אל הכורסא שבפינת הישיבה. עדיין לא החלטנו אם לקרוא לה הול, סלון או פינת אירוח.

שקט בדירה. חני יצאה אחר הצהרים, ואני מתפללת בשבילה, הלוואי שהפעם! וממש לא אכפת לי לגור כאן לבד-לבד. 

אני מסירה את המפית מעל המגש ומניחה אותו לפני שירי, "מה תשתי?" שירי לא עונה.

עיניה שנעוצות בריבועי העוגות שבמגש, מצטעפות פתאום.

"זה מהבת מצווה של יעלי?" היא אומרת-שואלת.

"כן".

"אה", הקול שלה קטן ועצוב.

אני מניחה לה להתייחד עם זיכרונותיה וגעגועיה, והולכת למטבחון להכין לה שוקו חם. אולי היא חושבת על אמא שלה, שלו הייתה עכשיו אתנו, היתה מגיעה עמה לחגיגה? ואולי על כל הפעמים בהם היתה מגיעה עם אמה לביתה של שיפי, והיתה מבלה עם יעלי במשחקי ילדות סוערים? אולי נזכרה בפטיפורים המפורסמים של אמא שלה, אלו הממולאים בליקר ואגוזים, שנעדרים היום מהמגש?

אני מניחה את השוקו לפני שירי, אוחזת בידי כוס קפה רותחת, מנסה להתחמם. שירי מתעלמת מהשתייה ולא נוגעת בעוגות.

"הבאתי לך את האבחונים שלי, אפי, שתגידי לי מה לעשות".

"מה לעשות?"

"אבא והסמינר רוצים שאלך למורות פרטיות, ואשלים את כל החומר שהחסרתי. שאתחיל ללמוד ברצינות. ואני באתי לשאול אותך כי את... כי אמא לא פה ואת, את תגידי לי מה לעשות".

"אה", אני מוציאה דפים מתויקים מהניילון, "ואת שירי, מה את חושבת?"

"לי נגמר הכוח. קשה לי. ואבא חושב שאין לי שום קושי, שסתם הכניסו לי לראש שאני לא יכולה".

"אהה", אני מביטה אל הפנים הרכות שמולי, שמקיפות עיניים עזות, אך מלאות כאב. הניגודיות הזו גורמת לי למצמץ שוב.

"אין לי כוח לעבוד קשה. כל החיים אני סוחבת אבנים כבדות על הגב שלי, הוא כבר נשבר", הדימוי שלה עצוב. "כל החיים אני עושה רק דברים קשים. רק קשה לי תמיד. מכיתה א' אני עובדת בפרך. אחרי בוקר שלם בכיתה, תמיד כשחזרתי הביתה, אמא התחילה ללמד אותי הכל מהתחלה. אף פעם לא היה לי זמן לשחק. כשגמרנו ללמוד ולהכין שיעורים, כבר היה חושך בחוץ, ואני רק הייתי עייפה ועצבנית, וידעתי שמחר מחכה לי עוד יום של לימודים קשים. ואפילו שאמא תמיד אמרה לי, שאני מדהימה וחכמה, ידעתי שהיא סתם אומרת. ידעתי שאני טיפשה ואין לי שכל. עובדה שכל החברות שלי למדו פעם אחת, וקלטו הכל.  ורק אני הייתי צריכה ללמוד גם בבית, בזמן שכולן שחקו בחצר והלכו לחברות ולחוגים".

"ואת לא הלכת לחברות ולחוגים?"

"בשבתות הלכתי, וגם בחופש. והלכתי לשני חוגים. בכיתה ג' הלכתי לחוג אנגלית, שלא אהבתי, ובכיתה ד'- להתעמלות, שלא היתה התעמלות רגילה, אלא התעמלות מתקנת. כן, אני צריכה כל הזמן תיקונים", היא מסיימת בעצב. "עכשיו תקראי איך אפשר לתקן אותי, נו..." קוצר הרוח המופגן שלה, מזכיר לי, שילדונת יושבת מולי ולא קשישה עייפה.

ארבעה אבחונים שונים יש בניילון העבה של שירי. ורק בסיכום של האבחון הרביעי, כששירי בכיתה ג', מתבהרת התמונה, או אולי מחשיכה... לשירי יש לקות הנקראת APD- קושי בעיבוד השמיעתי. זה אומר, שלשירי קשה לזכור מידע שנקלט בערוץ השמיעתי. זה אומר ששירי יושבת בכיתה, שומעת את המורות, מתאמצת להקשיב ולהיות תלמידה חרוצה, אבל המידע שמגיע למוח, פוצח במחול סוער. שירי לא מצליחה לעבד אותו, לזכור אותו ולארגן אותו. לשירי גם קשה להבין הוראות מורכבות, וממילא- לבצע אותן. ולכן שירי שונאת לקרוא, כי הלקות הזו כוללת קשיים בקריאה. היא גם לא מרבה לכתוב, היא מתביישת בשגיאות הכתיב שלה. מסיבה זו, בשלוש האבחונים הקודמים, חשדו שיש לשירי הפרעת קשב וריכוז, כי איך ילדה יושבת בכיתה, עיניה נעוצות במורה, והיא לא קולטת כלום?

פתאום אני מבינה כל כך הרבה דברים על שירי, ועל שבי ז"ל.

האבחון המליץ לשירי לשבת בכיתה קרוב למורה. לשבת רחוק ממוקדי רעש, כמו חלון או דלת, ורחוק מילדות מרעישות וקולניות.

"ישבת קרוב למורה תמיד?" אני שואלת את שירי.

"ישבתי בכל מיני מקומות. אמא לא אמרה למורות כלום. היא לא רצתה שידעו שיש לי בעיות. אף אחד לא ידע, אפילו לא סבתא. ולכן כולם חושבים עכשיו שאני סתם מתעצלת, ולא רוצה ללמוד. לא מבינים שאני לא מצליחה, ולא יודעת מה לעשות בלי אמא. בבית למדנו המון, וככה הצלחתי בלימודים. אבל עכשיו, מאז שאמא לא פה, אין מי שילמד אותי".

"שירי?" אני מזדעזעת פתאום, כשחלקי הפאזל מסתדרים סוף סוף לתמונה שלמה ומבהילה, "את רוצה לומר לי, שמכיתה א' ועד עכשיו, ישבתן יום יום אחר הצהרים והשלמתם חומר שנלמד בכיתה? כמה שעות כל יום?"

"שלוש או ארבע או חמש. תלוי אם היו מבחנים או הרבה שיעורים".

אני שותקת בהלם. קוברת את פניי בדפים. משתיקה בכוח את התמיהות, את ההתנגדויות. שבי רוצה שאמלא את מקומה? שאשב עם שירי כל יום שלוש, ארבע או חמש שעות, ואשלים לה חומר? ולמה? לאיזו מטרה? איזו תועלת תצמח לשירי מהדגירה הבלתי אפשרית הזו? רק בשביל שלא ידעו שיש לה קושי?

העיניים שלי מעיינות בדפים. אסור לי לפגוש במבטה של שירי. אולי הקושי בעיבוד השמיעתי חידד לה את העיבוד החזותי, והיא תקלוט ברגע עד כמה אני מסתייגת מהדרך שבחרה שבי. עד כמה אני חושבת שתשע שנים מחייה היו טעות איומה.

אני ממשיכה לרפרף על המילים, מלקטת המלצות נוספות: להעביר לילדה את החומר ביחידות קטנות, לתת הוראות קצרות וברורות, ללכת לקלינאית תקשורת לאימוני שמיעה, להתרחק ממוקדי רעש, להכין שיעורי בית בסביבה שקטה, לצמצם את אורך המסר, ולחלקו לחלקים פשוטים.

אין אף המלצה לתת לילדה חיים? כבוד? בטחון עצמי? הכרה ביכולות? אף המלצה ??? האבחון נגמר. אני מקפלת אותו, מחזירה לניילונית ומושיטה לשירי.

"נו, מה את אומרת?" מתח יורה את המילים מפיה, "מה זה הבעיה הזו שלי, יש לה תרופה?"

"אני אומרת שאמא צדקה, ואת ילדה חכמה ומדהימה".

"חי חי חי", שירי רוצה לבכות.

"וחוץ מזה, קראתי והבנתי, ואני רוצה לחשוב קצת, טוב, שירי?"

"אבל אבא מחכה לתשובה".

"אז בסדר, קחי בינתיים מורה פרטית לאנגלית, ובנוסף, תבואי אליי פעמיים בשבוע. זה מה שתאמרי לאבא. טוב שירי?"

"מה נעשה ביומיים שאבוא אלייך?" שירי לא נרמזת מקוצר הרוח שלי ומהטון העייף, היא לא קמה מהכורסא. נאחזת בכוח.

"על זה אני רוצה לחשוב, בסדר שירי? ועכשיו אני ממש עייפה, ויש לי מחר יום ארוך, אז עכשיו לכי הביתה, ותבואי אליי ביום רביעי בארבע. טוב?" האבחון לימד אותי שרמזים לא טובים לשירי, כנראה. לכן המוח שלה עכשיו לא מזהה טונים עייפים?

"תודה רבה, אפי", שירי מתרוממת, ויוצאת סוף סוף. משאירה אותי בדירה קטנה וריקה, שלא מצליחה להכיל את עומס המחשבות שמתפרעות בתוכי.

ולתוך האויר הדחוס הזה נכנסת חני, מבקשת לחמוק לחדרה בדממה. אבל עיניה הריקות נתקלות באישונים  שלי, העייפים. עדיין לא הקמתי את עצמי מהכורסא, על אף ששירי הלכה כבר מזמן. אני יושבת באותה תנוחה, כשהשקט רובץ עליי, כבד וסמיך, מקפיא את אבריי.

"עוד פעם כלום?" אני זורקת לכיוונה של חני.

"עוד ערב מבוזבז", חני צונחת על הכורסא לידי, אפילו אכזבה אין כבר במילותיה. רק יאוש עייף כזה, משלים.

"יהיה בסדר, חני, יהיה טוב. הישועה תבוא. בואי נדליק מוזיקה, נשיר קצת, אפילו עוגות טובות יש כאן".

"על מה החגיגה?" היא תוהה.

"על העתיד. על השמחה שעוד תבוא. על השמחה שישנה גם כאן ועכשיו, בתוך החושך". אני משאילה משפטים מהשיעור של הרבנית עזריאלי, וחני מהנהנת קלושות, בהסכמה. מאשרת לי להכניס את השמחה אל הבית פנימה.

פרק 27 - סולו

פנינה, תשנ"ה

כששיפי ואפי נכנסות הביתה, פורצת עימן גם סופת הוריקן. אפי חומקת לחדרה, שיפי מטיחה את הילקוט על הרצפה, וצונחת על הכיסא הפנוי הראשון שנקרה בדרכה, פניה אדומות מאד.

"מה נשמע, שיפי? איך היה?" אני נוצרת בכוח סימני שאלה אדומים, המהבהבים בראשי. מוזגת מיץ קר לשתי כוסות, מניחה ליד הצלחות של התאומות. שיפי לוקחת מזלג, נועצת את שיניו במפה, שותקת במרי.

"המאמנת של מסיבת הבת מצוה הגיעה היום", מדווחת ציפי, שהגיעה עשר דקות לפניהן, וכבר אוכלת בנחת.

"אהה", אני מתיישבת בין ציפי לבין שיפי, מנסה להבין. מתחילה להבין.

"את הכל..." מתחילה שיפי, ונעשית סמוקה יותר, מבוכה מתמזגת אל תוך הזעף. "לא חשוב, לא משנה ודי!" היא שותה בבת אחת את כל הכוס, ומתחילה להשתנק.

"מה קרה שיפי?" אני מניחה יד על כתפה, והיא לא זקוקה לדיבוב נוסף. הסיפור פורץ ממנה בקילוח מהיר. "המאמנת הגיעה היום לספר את ההצגה, ומחר היא בוחנת את הבנות לתפקידים. ההצגה מספרת על תאומות! אמא, תאומות בתקופת השואה, שכל אחת דאגה לשניה, והחביאה בשביל אחותה אוכל. ושאחת מהן חלתה, השניה טיפלה בה במסירות, ושתיהן ניצלו ועלו לארץ ישראל ו..." דמעות נוצצות בעיניה של שיפי, ואני תוהה האם זה הזדהות עם התפקיד הנכסף, או שמא התסכול והאכזבה שלה, שעומדים להתפרץ. "ואחרי כל התלאות, האוניה שלהן נתפסת על ידי האנגלים ו... אחת מהן מצליחה להתגנב לארץ, והשניה נשלחת למעצר בקפריסין ו..." הדמעות של שיפי הופכות בבת אחת לבכי עז. היא מניחה את ראשה על השולחן, מחביאה את פניה בין זרועותיה.

"שיפילה", אני מלטפת את גבה, מבינה הכל.

"אני חייבת, חייבת את התפקיד הראשי. הוא בדיוק בשבילי ובשביל אפי, בדיוק".

"יש בשכבה שלכן עוד שלוש זוגות של תאומות", מציינת ציפי בשקט, לוקחת מהסיר קציצה נוספת ומטביעה אותה ברוטב אדום. חנני, שייקי ומוטי עוזבים את המשחק הרועש שבחדרם, ומופיעים בפתח המטבח. הם מביטים בדרמה בעיניים גדולות. רייזי ממשיכה לאכול בשתיקה. דוממת.

"אז מה?" שיפי מתלהטת, מרימה את ראשה משלולית הדמעות. "כולן יודעות שהכי מתאים לי התפקיד הראשי, רק אפי מתעקשת", היא מסיימת בלחישה.

"אפי? איפה את?" אני קמה ממקומי, עוזבת את שיפי הבוכה. אפי ספונה כבר עשר דקות בחדרה. אני דופקת על דלת החדר הסגורה. אפי לא עונה לי. "אפי תפתחי!" אני מצווה.

אפי פותחת את הדלת, עיניה אדומות. "היא לא יכולה להכריח אותי", היא לוחשת, "כל הדרך היא צעקה עליי", מוסיפה אפי בגילוי לב נדיר, "זכותי לא להציג, זכותי!"

"נכון, אפי", אני מנסה ללטף אותה, והיא נרתעת, כתמיד. ידי נותרת תלויה באויר. "בואי לאכול עכשיו, אפי". היא נגררת אחרי. שתיקה משתררת במטבח, כשאנחנו נכנסות. הויכוח בין שיפי לציפי גווע. שיפי ואפי מסיבות את פניהן זו מזו, וליבי מתחיל להלום. הפחד חונק את גרוני. שתיים עשרה שנים חלפו, והילדות שלי מעולם לא רבו. כל שנה מחדש, חגגתי את ניצחוני על התחזיות השחורות של הדודות. כל שנה שחלפה, סימנתי וי גדול ואדום ביומני. תבוא מסיבת בת המצווה, ותפריד ביניהן חלילה? היה לא תהיה! אני חובטת על השולחן באגרופי, בלי משים. הבנות מביטות בי בפליאה. בחשש.

"אני לא מבינה", רייזי משמיעה את קולה פתאום מקצה השולחן. עד עתה צפתה מן הצד במתרחש, ולא הביעה עמדה. "אני בכלל לא מבינה למה צריך לתפקיד תאומות. אני מכירה מלא תאומות בכלל לא דומות, שולי וחוי מהכיתה שלי, ממש לא דומות. מה הבעיה שלך שיפי?"

"אה", שיפי אומרת, פותחת את פיה וסוגרת, מנענעת בראשה בחוזקה. זה לא ייתכן, אני קוראת את התדהמה באישוניה, שאני אהיה בתפקיד ראשי, ואפי תישאר מאחורי הקלעים. וכל זה קבל עם ועדה? אין סיכוי שאמא תסכים. אין!

המבט הכאוב של שיפי מפלח אותי. מה עושים? באמת לא שייך ששיפי תציג בתפקיד ראשי, ואפי תעמוד בשורה האחרונה במקהלה, ותשיר עם עוד מאה בנות. זה יהיה... נורא. זה יהיה ניצחון לכל הלשונות הרעות. משהו חונק בגרוני, אני מתחילה להשתעל ולהשתעל. ציפי מבוהלת, ממלאת לי כוס מים. אפי שולחת בי מבטים מלאי האשמה עצמית, ורק שיפי שקועה ביגונה.

כל אחר הצהרים עובר עליי, כשאני בתוך ענן של בלבול ותהיות. פזורת דעת, אני מטפלת בילדים, ומשכיבה אותם לישון בתנועות מכניות. פטפוטיהם המתוקים לא חודרים לאוזניי. כשסוף סוף מגיע חיים, אני ממהרת לתפוס אותו להתייעצות מהירה במטבח הסגור. חיים אוכל בנחת, ואני מערבלת את האוכל שבצלחתי, ובלי משים, הופכת אותו לבלילה לא מזוהה, בדיוק כמו מה שמתחולל בתוכי.

אני מספרת לחיים על ההתרחשויות, על שיפי שמסתובבת חמוצה, מאז שחזרה מבית הספר, על אפי שמסוגרת בתוך עצמה, על הדילמה הקשה הזו, שאיני מוצאת לה מוצא ותושיה.

"אז ששיפי תציג בתפקיד הראשי", חיים פוסק. "הילדה לא צריכה להפסיד כל פעם בגלל אחותה".

"היא לא מפסידה", אני מזדעקת, "ולא קורים לה דברים רעים בגלל אחותה". הלב שלי מתכווץ, כשאני נזכרת בכל מיני אפיזודות מן העבר. לא, פנינה? את בטוחה ששיפי לא מפסידה? משהו נחמץ בתוכי. שיפי כן הפסידה בגלל אפי, לא פעם, ולא פעמיים.

הדוגמאות מתקוטטות ביניהן בתוך ראשי, כל אחת דוחפת את חברתה, מתאמצת להשמיע את קולה: אפי מקיאה על בגד ששיפי אוהבת מאד, שיפי בוכה כשאני מחליפה גם לה לבגד פשוט יותר. בגדים שמציקים לאפי, ושיפי אוהבת, אז אנחנו מוותרות ומחפשות בגד זהה, שיתאים לשתיהן. נסיעות לדודים שאהובות מאד על שיפי, חובבת האטרקציות, אבל לאפי הן קשות, והיא מתגעגעת ובוכה בלילות. אז שתיהן נשארות בבית, ורק ציפי נוסעת לדודים. אירועים שונים ששתיהן נשארו בבית, כי אפי מתביישת, נצמדת אליי ומעיקה, אז אני מעדיפה להשאיר אותן עם הקטנים ועם הבייביסיטר. כן, לראשונה בחיי, אני מעזה להודות. שיפי באמת מפסידה. אבל... אבל גם אפי מוותרת המון. משהו בתוכי מתנגד מאד, חפץ לאזן את המשוואה במהירות.

"אפי מקסימה, היא לא פחות משיפי", שוב הגוש החונק הזה בגרון. חיים מביט בי בעייפות. בתמיהה. "מי דיבר על פחות? אם שיפי רוצה להציג, ומוכשרת להציג, למה גם אפי צריכה?"

כמה פשוט זה נשמע. כמה מסובך זה יראה בפועל. שיפי תכבוש את לב הקהל במתיקות שלה, בכריזמה שלה, ואפי תתחבא אי שם בצללים. אחרי ההצגה יגיעו כולם להחמיא על שיפי. אפי תעמוד מן הצד, תקשיב, תתגמד, ואז תעלם בתוך עצמה. זה לא שייך! האגרוף שלי שוב הולם על השולחן.

חיים מניח לי. נותן לי להתחבט. הוא את שלו אמר. פשוט. ברור וחלק. אני יודעת מה אעשה, מבליח פתאום רעיון מבריק בראשי. אפי שרה נהדר. אדבר עם המורה שאפי תשיר סולו, אולי בשיר הסיום. כך שהתפקיד שלה ישאיר טעם מתוק, ויהדהד בלבבות כולם, כך תתאזן התמונה, והמחמאות יגיעו שווה בשווה כמו תמיד.

"שיפילה", אני מלטפת את ראשה של הילדה. היא שוכבת במיטתה, מוכנה לשינה, ראשה שקוע בספר. "מחר תגשי למאמנת ותאמרי לה, שאת רוצה להיבחן לתפקיד הראשי, טוב?"

"באמת?" שיפי משליכה את הספר. מזנקת אליי. "את מסכימה אמא? לבד?" היא מגניבה מבט אל תאומתה, ששוכבת במיטה הסמוכה, משימה עצמה כאדישה. "כן שיפי, את מציגה מאד יפה, ואפי לא רוצה להציג. זכותך להציג כמו שזכותה של אפי לא להציג".

אפי מניחה את הספר אט אט, מתרוממת מהכרית. הן נועצות בי מבטים תמהים מאד, מתקשות לעכל את התפנית.

"לאפי מתאים תפקיד אחר, אפי שרה נהדר, אבקש ממאמנת המקהלה שאפי תקבל סולו".

"לא, אמא", אפי מחווירה מאד וראשה צונח על הכר. "אני לא רוצה לשיר סולו".

"את שרה נהדר, אפי". אני מתיישבת לצידה, מתעלמת מן האכזבה שבאישונה. היא עוד תודה לי. "תמיד הפעם הראשונה קצת מפחידה, את תראי איזו חוויה זו תהיה, יקירה", אני מעודדת אותה.

"אני לא רוצה", היא מסרבת. אך אני לא מקשיבה למחאותיה. אנער אותה מחוסר הביטחון הזה. אוציא אותה מאחורי הקלעים אל עיגול האור. הגיע הזמן שכולם יראו את אפי האמיתית ואת הכישורים המיוחדים שלה. הגיע הזמן שהיא תעמוד בזכות עצמה. לא בצמוד. לא בצל.

אני נרעדת, כשאני חושבת על המילים הללו. בעצם, זו הפעם הראשונה שאני מעזה לחשוב עליהן, מאז נולדו התאומות. לא בצל! אפי לא תעמוד בצל! טוב שהגיעה מסיבת בת המצווה, ופקחה את עיניי.

המורה של שיפי ואפי מביעה את פליאתה בשיחת הטלפון, אבל מקשיבה, ולא מתווכחת, "טוב שאת אומרת לי, אמא של אפי, לא ידעתי שהיא אוהבת לשיר".

"יש לה קול יפה", אני מדייקת. אפי לא אוהבת לשיר. אבל אולי החשיפה על הבמה, החוויה והמחמאות יגרמו לה לאהוב.

שוב צהרים. שוב נכנסות התאומות הביתה. אבל הפעם שמש זורחת מפניה של שיפי, בעוד עננים אפורים קשורים מעל ראשה של אפי...

"נבחרתי. נבחרתי. אני ושבי פישר נהיה התאומות".

אפי מתיישבת ליד השולחן, שותקת ומכונסת. "מה קורה אפי?"

"אני לא רוצה לשיר סולו", היא אומרת. "ואמרתי את זה למורה".

"אפי!" אני כועסת. "זה רק נדמה לך שאת לא רוצה. הפעם הראשונה תמיד מפחידה. תנסי ותראי כמה זה נחמד. כולן יראו איזה קול נהדר יש לך".

אפי מושכת בכתפיה.

בערב המורה מקבלת ממני טלפון נוסף, הפעם הוא קשה יותר. היא סבורה שלא טוב להכריח את הילדה, אך אני משכנעת אותה שבשביל זה אנחנו כאן, לדחוף, לעודד ולחזק את הבטחון העצמי של בנותינו.

אפי לא תעמוד עוד בצל. אור הזרקורים יאיר אותה מעכשיו.

אפי נכנעת. היא מקבלת סולו חשוב של שיר הסיום המרגש. היא משתתפת בחזרות, וחוזרת כל יום עם חיוך קטן. החיוך שלה משמח אותי, מחזק אותי שלא טעיתי.

אבל ערב לפני האירוע הגדול, אפי מעלה חום ומשתעלת. השיעולים קשים, וגורמים למיתרי הקול שלה לצאת מכלל תפקוד. אפי כאובה, חלשה וצרודה, ואני- המומה ומיוסרת.

למה אפי? אני רוצה לצעוק, לטלטל אותה. למה הדרמות האלו? הרי רציתי רק בטובתך.

וככה אנחנו צועדות למחרת למסיבה. שיפי כמעט בדילוגים, ואפי כושלת לצידי ברגליים רועדות. האקמול הוריד את החום. אפי תעמוד על הבמה ותשיר עם כולן. אבל הסולו שלה- הועבר לילדה אחרת.

על אף שעשיתי הכל, שוב תופסת שיפי את כל המרחב, ואפי הנהדרת שלי נחבאת בין הצללים.  

פרק 28 - מה המשבצת שלך?

בליל שבת חוגגים ליעלי שוב, הפעם בחיק המשפחה.

בערב שבת הגישו לה האחים מתנות. דובי היה הראשון. הוא חזר מן הישיבה בחיוך נדיר, הושיט לאחותו מתנה עטופה, וחמק לחדרו מבוייש. יעלי התרגשה לגלות בתוך העטיפה הכסופה, ספר חדש של הסופרת האהובה עליה. היא רצה אחרי דובי, זורה על ראשו שבחים ותודות, אך הוא הגיב בחיוך מאופק מאד. שיפי הביטה בהם מן הצד, מרוצה.

הנה, העונש שלה הוכיח את עצמו. ילד מוכרח גבולות חזקים. ברורים. דובי לא ביקש סליחה מפורשת, אבל המחשבה על יעלי, קניית המתנה מדמי הכיס שלו, הם יותר מכל סליחה.

שיפי ניגשת למגירתה, ומחזירה לדובי את הנגן המוחרם. מגיע לו על המאמץ ועל ההשתדלות לפייס את יעלי. דובי נוטל את הנגן בשתיקה, נמנע מלהישיר מבט אל אמו. שיפי בולעת את רוקה. דובי החמוד שלה. נכון שתמיד היה לה קשה איתו, הרבה יותר משאר אחיו, אבל הם עברו ביחד דרך של שלוש עשרה שנים. רק ה' יודע כמה עבדה על עצמה, כמה התגברה בשביל להיות אמא טובה ואוהבת עבורו. למה הוא מתרחק ממנה כל כך?

המנחה שלה בקורס תרצה לחפש את החלק המתרחק של דובי, ולהבין מה עומד מאחוריו. החברות שלה יצחקו ויגידו: ברוכה הבאה למועדון האימהות למתבגרים. ואשר... אשר יאמר שוב, שמשהו עובר על הילד.

שיפי יוצאת מהחדר, זעופה. השבת מתקרבת, והמטבח עדיין לא שטוף. ידידיה ותמרי מחכים למקלחת. ודובי, דובי יחכה, היא תחשוב על זה בפעם אחרת.

סעודת השבת עוברת ברוגע יחסי, אם להעלים עין מהקנטרנות של מרדכי, הבכיינות של שולמית, והכוס שידידיה שבר. דובי מסוגר, בקושי שר, לא אומר דבר תורה כתמיד. אשר מדלג עליו בטבעיות, ועובר לבחון את הבנים הקטנים. זה מעיק על שיפי, אך היא שותקת. אחרי הסעודה חוגגים ליעלי עם עוגה גדולה וממתקים, שרים לה ומברכים אותה.

השעה כבר מאוחרת, כשאשר ושיפי משכיבים את הקטנים העייפים. הם עוצמים את עיניהם עוד לפני שאשר מסיים לקרוא איתם קריאת שמע. הגדולים שרועים על הספות בסלון, שקועים בקריאת ספרים, ואשר מציע לה לרדת לסיבוב קצר באויר הנינוח של ליל שבת.

הם מטיילים בשתיקה, בנחת. שיפי נושמת את האויר הרענן. שבוע עמוס עבר עליה, והסיבוב הקצר הזה כל ליל שבת לאחר הסעודה, משיב את נפשה ומרפה את שריריה המאומצים.

"השבוע למדנו בקורס משהו מעניין", היא מספרת לאשר, "הרעיון של השיעור היה משבצות. כל ילד, כל אדם נכנס בלי משים לתוך משבצת ומתבצר בתוכה. הרבה פעמים, ההורים הם אלו שמכניסים את הילדים למשבצת מסוימת. לפעמים זה קורה כאילו מאליו. למדנו לזהות את המשבצות שלנו, של הילדים והסביבה הקרובה, ולנתח את המקרים, היה מרתק".

"מה המשבצות אצלנו בבית?" מתעניין אשר. הם מגיעים אל הגינה הריקה והחשוכה בקצה הרחוב, ומחליטים לשבת על ספסל. קריר בחוץ, שיפי מהדקת אליה את המעיל, ואשר משלב ידיים, מקשיב בהתעניינות.  

"דובי התבצר בעמדת הרגיש, ה... רכרוכי", אומרת שיפי, ונעה על הספסל בעצבנות קלה."יעלי האחראית, הילדה הטובה, מרדכי- השובב הקונדסי, אליהו- המתמיד. שולמית- הבכיינית, המתלוננת, מרימי- המנהלת, תמרי- טובת המזג, וידידיה- המפונק של כולם". שיפי ואשר מחייכים.

"ומה עושים עם המשבצות האלו? זה נשמע לא ממש נחמד".

"לא, זה לא נחמד בכלל, אבל מה עושים זה נושא לשיעור שלם".

אשר מפהק.

"ומה המשבצת שלך, שיפי?"

"מה?" שיפי מביטה בו המומה. "ומה המשבצת שלך אשר?" היא מטיחה חזרה. משחק ה'מסירות' מתחיל.

"נראה לי שאני איישתי תמיד את כל המשבצות גם יחד", אשר משועשע. "בתור בן יחיד ואח יחיד לשתי  אחיות, הייתי גם חרוץ, גם אחראי, גם שובב ומרגיזן, גם מתמיד וגם עצלן. כל פעם לפי החשק והעניין... ועכשיו תורך, שיפי", אשר זורק אליה את הכדור בפתאומיות.

"אשר די", שיפי מוחה, משלבת את ידיה בחוזקה. הכדור חומק ממנה, מתגלגל הלאה מהם.

"מה? המנחה בקורס לא ביקשה מכל תלמידה להציג את עמדתה?" אשר מיתמם.

"היא ביקשה", שיפי עונה בלחש מובס, "ואמרתי שהייתי בתפקיד החברמנית".

שיפי מסמיקה. גם בקורס הרגישה לא בנוח עם חוסר הכנות. הלוואי שזו היתה המשבצת שלה.

אשר שותק, מתכנס בהרהורים. שיפי יודעת המון. היא מבינה מאד בהלכי הנפש, חכמה, משפיעה ומובילה. באמת מתאימים לה הלימודים האלו, אבל... משהו מציק לו. העיקר- העיקר חסר מן הספר.

שיפי מטפלת בעניינים מורכבים במן שטחיות כזו. נוגעת ולא נוגעת. מכסה פצעים בתחבושת בלי לנקז קודם את המוגלה. מחליקה וחומקת, בורחת מהדבר האמיתי. האם היא יכולה לעזור לאחרים, כשהיא בורחת מעצמה כבר שנים? אשר מפקפק, ושותק. תמיד שתק. אולי גם הוא בורח?

הם קמים מהספסל, צועדים הביתה באיטיות. בית שקט מקדם את פניהם. הילדים כבר נרדמו.

אשר גם הוא מניח את ראשו על הכר ונרדם מיד, עייף משבוע עמוס.

ושיפי, למרות עייפותה הרבה, לא מצליחה להירדם. היא מתהפכת מצד לצד, מחשבות תוקפות אותה מכל כיוון אפשרי, מתנגשות בה. מכאיבות לה. רומסות את מוחה.

מה המשבצת שלך שיפי? הפה שלה יבש. היא לא רוצה לחשוב על זה, אבל השקט והפניות של שבת מעודדים את המחשבות להמשיך ללחום בה. בפראות. באומץ. היא שותה שתי כוסות מים, שלא מועילים במאום ליובש בפה. מה המשבצת שלך, שיפי? היא לוקחת עיתון, מרפרפת על הסיפורים ועל הכתבות, לא מעניין. היא לא מרוכזת. המחשבות לא נותנות לה מנוח.

בסוף היא צונחת לתוך חלום מבולבל, או מדלגת בחיפזון על רכס חלומות שאין לו סוף. אפי שם, ומשטח אדיר של משבצות צבועות באדום וכחול, משתרע מולה בבוהק מסנוור. אפי רצה ממשבצת למשבצת, האם היא בורחת ממנה? שיפי רצה אחריה. אפי חכי לי, שיפי אוחזת בשרוולה, נעמדת על המשבצת שלה. אפי חומקת ממנה למשבצת אחרת, ושיפי אחריה. חומסת ממנה משבצת אחר משבצת. אפי מתעייפת. צונחת על משבצת כחולה אחת. חומה נבנית סביב, לא נותנת לשיפי להיכנס פנימה, רק להציץ דרך חלון קטנטן. היא מציצה, ורואה שם את דובי. דובי יושב בפנים, הנגן בידו, אוזניות תחובות באוזניו, ועיניו עצומות. דובי, היא קוראת לו, אני אוהבת אותך, דובלה, היא רוצה לחבק אותו, אבל הוא חומק משם, מותיר את המשבצת עזובה.

שיפי מתעוררת, מבועתת. מה זה היה? היא מספיקה לחשוב רגע, לפני שרכס החלומות סוגר עליה שוב. בחלום הבא אפי טובעת בים, ושיפי מנסה להציל אותה ולא מצליחה. אפי נעלמת בין הגלים. ועוד חלום, שאפי מקיאה באוטובוס בטיול השנתי, וכל הבנות סביב צועקות 'איכס', ורק שיפי יושבת לצידה ומביאה לה מים, טישו ושקיות נוספות. היא עוזרת לה לשטוף את מה שהתלכלך. שיפי מקיצה מהשינה מבולבלת, ראשה הולם. בכי דקיק נשמע מהחדר. היא קמה, הליכתה מתנודדת, עיניה עדיין עצומות, ערפל בראשה, מערבב חלום במציאות. ידידיה בוכה. היא תוחבת לו את המוצץ ומלטפת את ראשו, עד שנרדם.

שיפי לא נרדמת עוד, והשעה רק ארבע לפנות בוקר. שעות ארוכות ומאיימות משתרעות לפניה, לא מאפשרות לה להימלט. כמו מסך נפרש מולה, מקרין לה תמונות עזות צבע, חדות צלילים ודוקרות למגע.

שיפי בת העשר שואלת את אמא בציפיה: "אמא, מה נלבש לחתונה של שרהלה?" שרהלה היא הבת של בלומי מחיפה, ובשבוע הבא היא מתחתנת. המבט של אמא חומק משיפי. היא ניגשת לכיור ופותחת את הברז. מקרצפת את הכלים מארוחת צהרים. שיפילה... היא אומרת, לשבת שבע ברכות ניסע כולנו, אבל לחתונה, זה יותר מדי, שתי נסיעות מייגעות כאלו, בשבילכן".

"אבל אני אוהבת לנסוע, והדרך לחיפה כל כך יפה. אני אשב בשקט ולא אפריע. כבר תכננתי עם דסי ורינה ריקוד לכלה", שיפי המומה. לא ייתכן שהיא עומדת להפסיד את החתונה של שרהלה, ואת המפגש עם אחיותיה הצעירות, דסי ורינה, בנות הדודות האהובות עליה ביותר.  

"רק לאפי יהיה קשה, לא לי", היא צועקת, "אפי תקיא בנסיעה, שאפי תישאר עם הבייביסיטר, למה אני?"

"שיפי", אמא כועסת מאד מאד. "שיפי, אני לא מאמינה! עוד מילה אחת בנושא, ונשקול לבטל את הנסיעה לשבת". שיפי הולכת לחדר ובוכה. בוכה. ובוכה.

'אני שונאת', היא מחניקה רגש נורא לתוך הכרית. 'אני שונאת... אני שונאת.... אני שונאת נורא'.

גם עכשיו עולות דמעות בעיניה של שיפי הגדולה. גם עכשיו הכרית שלה בולעת אותן בשתיקה. גם עכשיו עולה בה הרגש המפחיד, שנאה!!!

את מי את שונאת, שיפי? כל גופה מזדעזע תחת השמיכת העבה, שלא מצליחה להפסיק את הרעידות שלה. לא את מי, את מה! היא נוזפת בעצמה. אני שונאת את הרכרוכיות הזו, את הרגישות האיומה הזו, את הקושי להסתגל למצבים חדשים, את הביישנות, את ההסתגרות, את ההקאות, את הבכיות, את כאבי הראש והבטן, את... את... אפי. וזה כל כך מכביד, מעיק, חונק והכי הרבה- נמאס!

למה היא לא מתחתנת? למה היא מקשה ומעיקה? ולמה אני, התאומה שלה, הייתי חייבת תמיד לגונן, לרחם, להבליג ולוותר? למה הייתי חייבת תמיד להנמיך קומה, לשתוק ולהפסיק לבלוט כל כך הרבה? להפסיק להקיף את עצמי במעגלי חברות, להפסיק לקבל טלפונים כל עשר דקות, ולוותר על אירועים ומסיבות, רק כי לאפי אין? לאפי קשה, היא מסכנה, וצריך להבין אותה. את אפי מוכרחים להבין!

לא רוצה להבין כלום. לא רוצה להיות במשבצת הזו, המגוננת, הוותרנית, וגם לא במשבצת הרעה והחומסת.

ואני לא אשמה, שהיא היתה חלשה ורכה, ואני חזקה ובטוחה. אפילו את שבי פישר-קפלן היא חמסה ממני במסגרת המסכנות.

אני מעולם לא הסכמתי לוותר על שבי. שבי היתה שלי. יחד איתה הצגתי את התפקיד הראשי במסיבת בת המצווה, עד שאפי לקחה לי אותה. ועכשיו ה' לקח אותה לשתינו.

יד קטנה מלטפת את פניה, יורדת מהמצח אל האף, מדגדגת בסנטרה. מכריחה אותה לפתוח את עפעפיה. קרני שמש מסנוורות אותה, היא ממצמצת חזק. אז בסוף היא נרדמה וישנה חזק. רכס ההרים האימתני נעלם, ואיתם גם המשבצות. ועכשיו ידידוש שלה, מטפס עליה, דורש אותה לעצמו.

בוקר טוב, ילדים, שבת שלום! היא מחבקת את אוצרותיה, והלילה האפל שעברה, שוקע בין הצללים.   

פרק 29 - עצירה בצפון

אפי:

נופים מסתחררים מול עיני, רכס הרי הכרמל מתנשא מולי, לועג לכסילותי. ורק אז אני מפנימה מה עשיתי. מה עשתה לי חני. לקחתי חופש. פסק זמן. עצירה. ירדתי מהרכבת הדוהרת, ואף אחד לא כפה עליי לעשות את זה. חמש עשרה שנים אני רצה ורצה. לא עוצרת לרגע, לא מביטה לצדדים, לא מסתכלת אחורה. מפחדת מתוצאות הרות אסון. צריך לעשות ולעשות. אסור לחשוב, אסור לי לכרות לעצמי בור, בור שאפול לתוכו ולא תהיה ממנו תקומה.

אבל כשה' רוצה שנעצור, לא יעזור לנו כלום. המחסום יבלום אותנו. יכריח אותנו לרדת. לחשוב. לחשב מחדש.

בר המצווה של דובי, בת המצווה של יעלי, שבי, שירי והצוואה הקשה לביצוע, השידוך של כהנמן העייף, שהיה מאה חמישים במספר (הכל רשום לי במחברת שידוכים אדומה) והבית שאין לי בו מקום עוד.

כל אלו חברו להם, הדקו ידיים, נעמדו מולי בשורה ארוכה וגבוהה, לא נותנים לי פתח מילוט. מכריחים אותי להענות להצעתה של חני, לקחת יומיים חופשה, ולנסוע איתה לקברי צדיקים בצפון.

"מה יש?" אומרת חני, "מה בוער לעבוד בלי הפסקה? רק לנשואות מגיעה חופשת לידה ומחלה?"

לא. גם לנו מגיע. אבל... חמש עשרה שנה לא לקחתי חופש. ומה תגיד המנהלת ברכי? מה תחשוב עליי? זה יהיה מוזר, זה ייראה הזוי. המורה אפרת הבלתי נלאית יוצאת לחופשה בצפון, אבל החשש היה מופרך. ברכי לא אמרה. היא זרחה, היתה מאושרת. היא חיבקה אותי ולחשה באוזני שהיא גאה בי וסוף סוף...

אני מחייכת בעל כורחי. חני לצידי בוחנת אותי בעיון.

"שמחה שיצאת?"

"הנוף יפה", אני עונה לה, רק כדי לענות משהו. שוכחת שאסור לפתוח לחני פתחים. לפעמים.

"הנוף יפה, נכון", אירוניה בקולה, "את שמחה שיצאת, אפי?" היא דורשת תשובה לשאלתה המקורית.

"לא", אני לוחשת. אני לא שמחה. מה זה להיות שמחה? מתי אני כן שמחה?

גם ברכי שאלה אותי אתמול את השאלה הזו. ברכי שבתחילה קראתי לה המנהלת, אחר כך המנהלת ברכה. ובחמש שנים האחרונות, שהיא הפכה להיות החברה השניה שלי אחרי שבי, היא היתה ברכי.

ברכי שמבוגרת ממני בחמש עשרה שנים, ויש לה תשעה ילדים ועשרה נכדים. ברכי שתמיד מוצאת פינה חמה בשבילי בתוך שלל העיסוקים, הריצות, הטרדות והשמחות.

היא שמחה מאד שאני יוצאת סוף כל סוף. שנים הציעה לי ליטול לעצמי פסקי זמן קצרים ולהתאוורר. שנים הסברתי לה, שיש כאלו שהתאווררות בשבילם היא אסון, בדיוק כמו אלו שאי- התאווררות בשבילם היא אסון.

שנים היא לא הסכימה איתי, ועכשיו היא שמחה ושאלה, אם אני שמחה בהחלטה. שתקתי. לא עניתי לה שאין בי שמחה, אפילו לא קמצוץ. לחני אני כן עונה. בהתרסה. בייאוש.

"אבל לווינו רק שלשום שמחה מן העתיד, לא?" מזכירה לי חני.

"היא נגמרה, חני, נ ג מ ר ה".

אני נוסעת לבכות, לא לשמוח. לבכות על קברו של רשב"י, האר"י ו"רבי לייב בעל הייסורים". הלוואי שבכי עוד נותר בקרבי.

"וחוץ מזה, רצית שנצא. ישבת לי יומיים על העורקים עד שהסכמתי, אז אני פה. עכשיו את רוצה להכריח אותי לשמוח?"

"כן", חני לא נעלבת, לא נרתעת. "עכשיו אני רוצה שתשמחי. תשמחי שיצאת לחופש. שיש לך חברה טובה שאכפת לה ממך. שיש לך בוסית שהיא ידידה קרובה, לא לכל אחת יש. שיש לך הרבה חכמה והמון כשרונות ובריאות ו..."

"טוב. השתכנעתי", אני מוכרחה לקטוע את הרשימה הזו, שעדיין ארוכה. באמת ארוכה. "יש לי המון. בסדר. אני שמחה".

"אוף", חני רוטנת, מוציאה מתרמילה קופסת פירות טריים, ומניחה בינינו. עכשיו מנצנצת לה הכינרת מן העמק שתחתיי, עין כחולה בוהקת, ענקית, מלאת תקווה. משהו מתחיל להתרונן בתוכי, נעור בי באיטיות. הייתי רוצה לשכשך בה רגליים עכשיו, אבל האוטובוס לוקח אותנו מרונה, אצל רבי שמעון, שכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק.

טוב ששמחה מדבקת, מצוין שבכי מדבק, וממש נפלא, שבדיוק עכשיו עומדת לצידי אישה שמתמוססת בדמעותיה לתוך סידור. הסידור מכסה על פניה, ודמעותיה שוטפות אותה, נוטפות על בגדיה, וכמעט נקוות לשלולית על רצפת המערה. דמעותיה שוטפות גם אותי. כמה טוב לבכות את כל המועקות אצל רבי שמעון. פחדתי שאבוא עד הנה, ואל שערי הדמעות שמעולם לא ננעלו, לא תעלינה דמעותיי, כי אם תשארנה נעולות בתוך ליבי העמוס...

דמעות מדבקות. הן שוטפות גם את חני. וככה אנחנו יושבות, שתי רווקות מבוגרות מאד, ובוכות את כל הדחק שלנו. מייחלות. מקוות.

אחר כך אנחנו ממשיכות לפרוק מטענים אצל הצדיקים בצפת ובעמוקה. יורדות אל טבריה אל רבי עקיבא, הרמח"ל ורבי מאיר בעל הנס, מרגישות ובטוחות שהנס בו יבוא. יבוא ויבקר אצל שתינו.

מכאן ואילך הלב פחות גדוש, יותר משוחרר, ומאפשר לנו לטייל ולהרגיש את מימי הכנרת והנחלים. להנות ולנסות לשמוח.

ואז מגיע הלילה. לילה שקט ופנוי. חני החביאה לי את הטלפון הנייד, עמדה על כך שהניידים יעמדו על מצב שקט, ללא רטט. שנתנתק לגמרי, אם כבר יצאנו.

"יסתדרו בלעדייך יומיים", פסקה.

"מאד מעודד", הפטרתי והנחתי לנייד לנוח אצל חני. שיהיה בלי נייד. אם כבר- אז כבר.

עכשיו דומם ואפל כאן בדירת האירוח הקטנה. חני ישנה בשלווה, עייפה מהטיול הארוך. ואני, גם עייפה, אך שנתי נודדת. יוצאת החוצה, אל מרפסת העץ הקטנה ומשעינה את זרועותיי על המעקה הלח. אני מביטה אל השמיים, גבוהים ושחורים, מעוטרים באלפי כוכבים, שולחים אליי עיניים נוצצות, ובבת אחת נופלת עליי רגיעה. שלווה מתמקמת בעורקיי, פולשת לתוך כל תא בתוכי, מרפה את אבריי.

אני עומדת שם בחושך, נושמת נשימות עמוקות, איטיות, רגועות, כאלו ששכחתי כבר איך נושמים. ויחד איתי עומדות שם אפי הקטנה והרגישה, שלא אוהבת להיות בצל של שיפי, אפי שרוצה שיכירו בה כאדם שלם, נפרד. עומדת שם גם אפי הנערה, שמקיימת ידידות סתר עם שבי, כדי לא להכעיס את שיפי. אפי, שהחלום הכי הכי שלה התנפץ לרסיסים. אפי המורה, הרכזת, היועצת, המצליחה, שתלמידותיה מעריצות אותה ומחכות למוצא פיה. וגם אפי העייפה והמיואשת, שאיבדה את החברה הכי טובה שלה. כולן עומדות איתי שם ומרפות... מרפות... מרגישות את הטוב העוטף, המחבק, לא מבינות איך חשבו פעם שרע.

אני מרגישה פתאום, שהמסלול שעברתי, ועדיין עוברת. כל כך מדויק. כל כך מושלם. אין בו רע בכלל. הרשימה שחני מנתה לי נכונה כל כך. השפע מקיף אותי ואת חיי.

היה בי חלום. חלום גדול. עז. ורוד. תכננתי להינשא עד גיל עשרים ולגדל משפחה ברוכת ילדים עד גיל ארבעים. משם ואילך, להפוך לסבתא מאושרת... כך ראיתי את עצמי.

כך חלמתי. ייחלתי. שאפתי.

אבל ה'- לא כך הוא תכנן את חיי. הוא חישב עבורי מסלול אחר, ומצפה שאעבוד אותו כך, באמונה ובשמחה. החלום שלי הוא רק בועה, רק אשליה, אם ה' רוצה ויודע, שהמסלול שהוא תכנן, הוא הטוב המוחלט בעבורי.

אני עדיין חולמת, עדיין מקווה להספיק להינשא ולגדל ילדים ונכדים, אבל הדחיפות נעלמת. הדריכות מסתלקת מתוכי. אני מרפה. מרפה לגמרי. נשענת. לא על המעקה הלח בדירה הצפונית. נשענת על אבא שבשמיים, ובטוחה שרוצה רק טוב בשבילי.

גם אם לא אנשא, גם אם לא יהיו לי ילדים משלי, יש לי כאן דרך ומסלול. יש לי אנשים שצריכים אותי, תלמידות שנשענות עליי, יש לי כאן יעוד ותפקיד.

וכך, נינוחה וסומכת, אני מפזרת אל האויר החשוך, מטענים של יאוש ואכזבה, בדידות וקושי. ואז נכנסת לחטוף תנומה. אני נרדמת מיד, וישנה עד אור הבוקר, כתינוק חסר דאגות.

כשהלילה מגיע לסיומו, מסתיים לו גם הנופש הקצר. התרמילים מקפלים בתוכם ציוד וחוויות, הניידים שבים לחיים, יחד עם המטלות והטרדות. כשאנחנו מעיפות מבט אחרון בבקתת העץ הנעימה, אני מרגישה היטב, שהלילה המיוחד שחוויתי בה, נוסע איתי חזרה לירושלים. אני מרגישה שמשהו השתנה, על אף שהדרך שלי נראית כמקודם. שום מפנה חיצוני לא חל בחיי, אבל בתוכי פנימה נוצקה פרשת דרכים, מפצלת את המסלול הישר והאחיד, לימין ולשמאל. אני בוחרת בימין.

באוטובוס אני מעלעלת בנייד. הרבה שיחות שלא נענו, הרבה הודעות קוליות. ממי לא? מאמא, מהמנהלת ברכי, מציפי, משירי, מתלמידות, ממורות לצוות, ובעיקר משיפי- עשרים ושתיים שיחות, מהתאומה הבלתי נלאית שלי. שלא מבינה איך, איך הצליח אי מי בעולם לשכנע אותי לצאת לנופש, מה שהיא ניסתה חמש עשרה שנים ולא הצליחה.

אני מעיפה עין זהירה לחני, ששקועה בשיחה עסקית עם קולגה שלה, ומחייגת לשיפי.

"סוף סוף", הרווחה בקולה מטפסת מירושלים ועד לפיתולי הדרך ממירון. "איזה ניתוק, אפי, כבר דאגתי נורא, שלא תחזרי אף פעם".

"זה כזה מדאיג?" אני צינית, בלי להתכוון.

"אוף, אוף", שיפי מוחה, אבל מדלגת במהירות כדרכה. "לא חשוב, אפי, עלה בי איזה רעיון, שגם אשר חושב שהוא מעולה. אפי, תבטיחי לי שתקשיבי ותשקלי?"

"לא". איה השלווה הברוכה? היכן את רגיעה והרפיה, אמונה, שלווה וכל הרגשות הטובים? זהו? כל כך מהר מתפוגג הכל?

"מה?" שיפי מתבלבלת.

"אני... אההממ, אולי לא עכשיו, אולי אחזור הביתה?"

"אפי", הקול של שיפי נוסק ובוקע מהטלפון אל חלל האוטובוס. חני מפסיקה לרגע את השיחה, מתבוננת בי בעיון. אולי מבחינה בחיוורוני? היא מצקצקת בכעס ושבה לשיחה שלה.

"לפעמים אני חושבת שטוב לך במשבצת הרווקה הבודדה, הגלמודה. את פשוט לא רוצה להתחתן. לא רוצה אפילו לשמוע את מה שיש לי להציע, את מסרבת סתם ככה".

בכי נשמע ברקע, צעקות, צחוק, ילדיה של שיפי מלאי חיים, ושיפי לא יצאה לשום נופש, לא ישבה באף מרפסת חשוכה וממלאת במצברים. שיפי מותשת, וכשהיא מותשת היא יורה, בלי הרבה מחשבה.

"לא אמרתי שלא. אמרתי שלא עכשיו", אני מבהירה בשלווה. כנראה שהשלווה החדשה שנולדה בי אתמול לא עזבה לגמרי. כן מלווה. "אבל אם זה נראה לך דחוף, אז טוב. אני שומעת".

"שומעת ברצינות?" שיפי שבה לטון הרגיל שלה.

"משתדלת", אני מחייכת. יודעת שהיא שומעת את החיוך שלי.

"אני רוצה להציע לך את יאיר, הבעל... כלומר, האלמן של שבי ז"ל".

דממה נופלת על האוטובוס. על הקו. על העולם כולו. דממת מוות של בית חולים, במחלקה אונקולוגית, דממה של פרידה ממי שהיתה פעם שבי קפלן, ידידת נפשי. שבי שמחייכת אליי חיוך אחרון, ומבקשת ממני לדאוג לשירי.

סלע מתיישב בגרוני, חונק את האויר, מוחץ את המילים, מעיק על הסרעפת. ובכל זאת, אני אוחזת את שתי המילים שלא מוכנות לצאת מתוכי בכוח אדיר, לופתת אותן בגרונן, מכריחה אותן לצאת, מעלה אותן אל פי ומתלעלעת. "את השתגעת?!" אחר כך אני מנתקת את השיחה, ומעבירה את הנייד שוב למצב שקט.     

פרק 30 - ניתוק

"היא נתקה לי את הטלפון. בפרצוף", שיפי יורה מיד כשאשר פותח את הדלת. ארבע שעות חיכתה לו. ארבע שעות התאפקה לא להתקשר אליו לכולל. ארבע שעות של יום חופשי יקר היא בזבזה על עלבונות וכעסים.

זו התודה של אפי? זה מה שמגיע לה, אחרי שהיא שוברת את הראש כבר שנים למצוא לה שידוך? ולמה היא נפגעה כל כך מהרעיון? מה רע בבעל של שבי, הוא חברותא של אשר כבר הרבה שנים. אדם עדין, ירא שמיים, תלמיד חכם ואבא מסור.

במה הוא שונה מכל האלמנים והגרושים, שאפי כן הסכימה להיפגש איתם? בוקר שלם היא מסתובבת סביב עצמה, ומייגעת לשווא את מוחה העייף. היא לא מצליחה להבין מה רע בהצעה הנהדרת שהגו יחד אשר והיא.

יותר נכון, אשר חשב על זה ושכנע אותה, ואת ההסתייגות שלה בהתחלה, היא העדיפה לדחוק לירכתי המוח. אתמול אשר חזר מהכולל מהורהר. "ליאיר קשה לבד, לא פשוט ללמוד איתו לאחרונה. הוא לא ממש מונח, הראש שלו כל הזמן בבית, בילדים, בטלפונים, בסידורים".

"רק ארבעה חודשים חלפו", ציינה שיפי בשקט, נעלבת את עלבונה של שבי. "לפחות שתסתיים השנה".

"רעייה זה לא הורים, האבלות היא רק חודש, ויש עוד הרבה שיקולים, שיפי, הילדים המון לבד. הבית לא ממש מתפקד בלי אמא. ואני מדבר עכשיו רק על התפקוד הטכני, לפני שנכנסנו להיבטים המהותיים יותר, על הנכוחות הנחוצה של דמות האם בבית".

"יש לזה צדדים", שיפי מוחה, "אם חורגת זה לא פשוט. מי אמר שתצליח לתת מענה לילדים? למתבגרת של שבי, שהיא עצמה כן בשנת האבל, וכן מתגעגעת וכאובה מאד. איך תקבל דמות חדשה בבית? זה עלול להיות ממש נורא. אשר, אני לא מסוגלת לחשוב על זה. אני לא אעשה את זה לשבי, ולא לילדים שלה".

"שבי כבר לא כאן", אשר שקול ורגוע. "מלמעלה הכל אחרת. אנחנו צריכים לצאת מעצמנו ולחשוב עליהם".

"יצאתי מעצמי", היא נפגעת, הוא רומז לה שהיא אנוכית או מה? "אני חושבת על שירי, אילה ונועה, אולי רק ליאיר ויודי זה יהיה מוצלח, אבל הבנות, צריך לתת להן עוד זמן".

"הן סובלות", מזכיר אשר, "כשיאיר סובל".

"יש להן הרבה עזרה, סבתות, דודות, ידידים. הם מוקפים".

"אין תחליף לאמא בבית", הם חוזרים במעגל מכעיס לתחילת השיחה.

"אין. אם היא אכן תחליף מתאים. יש לך משהו למעשה, שהתחלת לדבר איתי על זה?"

אשר מסמיק קלות, סוף סוף היא חוזרת להיות שיפי המוכרת. החריפה.

"חשבתי... על אפי", הוא לוחש.

סחרחורת מפילה אותה על הכיסא שמאחוריה. "אשר, זה הזוי", היא מצליחה ללחוש, "זה... לא. לא. לא!!"

"למה לא?" אשר שלו, כאילו לא מתחוללת כאן במטבח סופת טורנדו.

כי... שיפי לא מוצאת מילים.

כי... זה המקום של שבי, ורק שלה. ולא הגיוני. הכי לא הגיוני בעולם להכניס לשם את התאומה שלה, שתינשא לבעל של שבי, ותגדל את הילדים של שבי. זה... הזוי.

"למה?" שואל שוב קולו השלו של אשר.

כי את מקנאת אולי? שואל קול מזעזע בתוכה. כי את מרגישה נבגדת ומקופחת כבר שנים? מאז שנודע לך, שהתאומה הזהה שלך וחברתך הטובה מנהלות קשרי ידידות עמוקים מאחורי גבך? ועכשיו שבי הלכה מכאן כדי לתת לאפי בעל וילדים על מגש של כסף, ובזאת מוכיחה את נאמנותה דווקא לאפי, גם אחרי לכתה?

"דייי", היא צועקת, די, אילו מחשבות הזויות. מטורפות.

"טוב", אשר נכנע, "מצטער שהצעתי משהו לא מתאים, תשכחי ודי".

אבל היא לא שוכחת, ולא די. ממש לא די. כל אותו יום וכל אותו לילה, מסתובב הרעיון הזה בראשה, מסתובב ומסתובב כמו קרוסלה שלא נעצרת. יש לה בחילות, סחרחורות וזכרונות, שלא מניחים לה בתוך הבליל הבלתי אפשרי הזה.

שבי והיא היו התאומות שיינא ופייגלה מהופעת בת המצווה, מאז נהיו חברות הכי טובות. את כל הסודות היא לחשה לה, וגם את כל הקשיים שלה עם אפי. ושבי היתה נראית כזו נאמנה, חברה מסורה ואמיתית. רק בסוף כיתה ח', נודע לה, ששבי בגדה בה ביחד עם אפי. הן היו כל כך מתוחכמות, ונהלו את כל הקשרים שלהן ממש מאחורי גבה. והיא, טיפשה שכמותה, לא הבחינה בכלום, סמכה על שבי בעיניים עצומות, נותנת לה להוליך אותה שולל.

היא בכתה. כעסה. עשתה ברוגז חריף מאד עם שבי וגם עם אפי. אמא היתה מזועזעת מהברוגז, והתייחסה לזה כאילו קרה אסון נוראי. היא כפתה עליה להשלים עם אפי, ולא היתה לצידה בכלל, רק הגנה על אפי. היא טענה שהחברות של אפי עם שבי לא עומדת בסתירה לחברות הותיקה שלהן, והן יכולות פשוט להיות שליישיה...

גם אפי עשתה הכל כדי לפייס אותה. "זה רק כי פחדתי שתכעסי, זה היה בלי כוונה. בכלל לא התכוונתי להסתיר ובכלל- שבי באמת החברה הטובה שלך". ההסברים המתנצלים של אפי רק הכעיסו אותי יותר.

אפי קנתה לה מתנה וכתבה לה מכתב ארוך ופיוטי, עם המון הסברים והתנצלויות. היא היתה מוכרחה להחניק את הזעם, ולסלוח לאפי. כמה אפשר לכעוס על ילדה שחולקת איתך אותו חדר ואותו ארון, שישנה ממש לצידך. כמה אפשר לכעוס על אחות שזהה לך לחלוטין, ומצליחה תמיד לקרוא את מחשבותייך ולמדוד לך את הטמפרטורה הפנימית במבט קצרצר?

גם על שבי החמודה קשה היה לכעוס. היא צחקה בקלילות והצהירה- "אני חברה נורא טובה שלך, ולא סיפרתי אפילו מילה אחת מהסודות שלנו. זה לא קשור לאף אחד. זה סתם יצא ככה, ובכלל הכי כיף שלישיה. נכון?" אחר כך היא ציירה לה לב גדול ומחייך בסוף מחברת טבע.

שום דבר לא עזר לה, כשבסמינר חתכו ביניהן, חתך מכאיב ומדמם. שבי שובצה ביחד עם אפי באותה כיתה, והיא בכיתה מקבילה. אחת אפס לטובת אפי. 

שיפי מתנשפת, העלבון עולה פתאום ממעמקים והולם בה. עברו מאז עשרים שנה! היתכן שהיא עדיין פגועה? הרי כבר מזמן סלחה. מזמן החליטה, שהיא מוותרת לאפי על כתר 'החברה הכי טובה של שבי', מזמן הסכימה לעבור לתפקיד משני. ושבי כבר איננה, לא של אפי ולא שלה. כמה מגוחכים החיים האלו. כמה ילדותיות יכולות להיות נשים בנות שלושים וחמש, ואימהות לשמונה ילדים?

ובטרם ישתלטו עליה הזכרונות בשנית, היא ממהרת להתקשר לאפי, להציע לה את הצעתו של אשר. אבל... אפי טרקה לה את הטלפון בכעס. מותירה אותה המומה ומבולבלת, מה שמאפשר לזכרונות להשתלט שוב על מוחה.

תמיד היתה שיפי מהירת תפיסה ומהירת תגובה. מיד הבינה שמשהו רוחש מאחורי הקלעים של הקבלה לסמינר. דיונים לוחשים וסוערים מאד התנהלו מאחורי דלתות סגורות. בלומי ושורי, הדודות התאומות, התקשרו, כל אחת, לפחות פעמיים ביום. מהר מאד הבינה שיפי, שאמא מנסה להפעיל את כל קשריה וכוחותיה, כדי שהיא ואפי תשארנה יחד. היא גם הבינה, שלמנהלת יש כלל ברזל: תאומות לא תלמדנה יחד בסמינר שלה, בשום מקרה. המנהלת חזקה הרבה יותר מאמא שלה, ועקרונית לא פחות. שיפי הבינה שאמא מוותרת ומתקפלת. וגם הבינה שבלומי שמחה, וששורי מנבאת באוזני אמא נבואות זעם.

שיפי ריחמה על אמא, וכעסה על הדודות, שכל היום מתקשרות להגיד לה דעות סותרות, ושסתם מפחידות ומבלבלות אותה. לכן החליטה, כקבלה לקראת ראש השנה, לסלוח לאפי לגמרי ולהשלים איתה. לוותר לה.

הן שוב נהיו חברות טובות. המתיחות סרה מביניהן, לפחות כלפי חוץ, ואמא שמחה. שיפי היתה גאה בעצמה, היא בוגרת ומתנהגת כנערת סמינר. אבל קבלות, כדרכן של קבלות, לא תמיד מחזיקות מעמד. שיפי נעשתה מודעת לזה בחדות מכאיבה.

ההתחלה היתה נהדרת. שיפי התחילה את הסמינר בכיתה חדשה, וכדרכה, כבשה מקום טוב מאד במרכז הכיתה. היא ריכזה סביבה חבורת עילית של שבע בנות, כשכל השאר נושאות אליהן עיניים. מהמקום הטוב הזה, היא יכלה רק להלקות את עצמה. מה רציתי מאפי? לאפי כמעט אין חברות. היא שקטה, עדינה כזו, וכששבי התיידדה איתה היה ברור שהיא תעוט על המציאה. שיפי הרגישה שהיא מוותרת ממש מכל הלב.

אבל אז הגיעו הניסיונות. אולי ה' דורש ממנה ויתור אמיתי יותר? אפי השקטה והעדינה החלה משתנה למול עיניה. מחודש לחודש היא נעשתה בטוחה יותר, נשמעת יותר, דעתנית וחזקה הרבה יותר. הבנות בכיתה אהבו אותה, ושבי החברותית מאד, פילסה לשתיהן דרך בטוחה. המורות גם הן אהבו מאד את אפי. היא נבחרה לתפקידים נחשבים. פתאום היה לשיפי קשה מאד להתמודד עם הקנאה, ועם הויתור הנאצל.

גם שבי עצמה חיבלה בקבלה. שבי היתה מתעתעת, היא התנהגה כלפיה בחביבות יתרה. אולי אם היתה מנתקת וחותכת את הקשר, היה לשיפי קל יותר, אבל היא לא עשתה כך, להיפך, היא המשיכה להתייחס אל שיפי בידידותיות. לפעמים התקשרה וביקשה דווקא את שיפי לטלפון, קנתה לה מתנה ליום ההולדת, הזמינה אותה לצאת לקניות, ובכל זאת היתה בעיקר של אפי. שיפי לא היתה רגילה להיות נספחת. במשך שנים היא נלחמה בקבלה שלה, מוותרת ומתחרטת, מעניקה ונסוגה.

לא בטוחה בכלל שאפי מבחינה במאמציה, בויתורים הנאצלים שלה, בנסיונות הקשים, בהבלגה שלה. לא, אפי חיה את חייה בשלווה, לוקחת לעצמה את שבי כדבר המובן מאליו. מרוצה מהחיים.

רק היא ראתה איך אפי שמחה, שהמנהלת של הסמינר היתה נחרצת להפריד ביניהן. היא ניסתה להעמיד פני אדישה, אך רגשותיהן תמיד היו גלויים זו לזו.

"את שמחה שאנחנו נפרדות?" שיפי חקרה את אפי. מבטה של אפי חמק מעיניה, סומק פשט בפניה. "מה שהסמינר החליט זה מה שטוב", היא מלמלה.

"פחחח... אפי הילדה הטובה", היא לגלגה, ואפי שתקה. אפי תמיד תמיד שתקה מול משפטי לגלוג או ציניות, ושיפי כן נזהרה לא לשלח לעברה חיצים. רק מפעם לפעם זה קרה בלא מחשבה, בעיקר כאשר חשה נפגעת.

"בטח את רוצה להיות עם שבי ובלעדיי, שתוכלו לחגוג יחד", חץ נוסף נשלח. זה היה עוד לפני הקבלות הטובות. ואפי רק מלמלה: "מה שהסמינר מחליט".

"אבל ביקשת אותה?" שיפי התעקשה.

"ביקשתי. וגם את ביקשת".

"נכון". הודתה שיפי, "ומה שהסמינר יחליט". הציניות השתלטה על כל השיחה.

אפי לא הסתכלה לעברה, ישבה שקועה בתוך קנבס וצבעי שמן.

"ואת מי שבי ביקשה, אותך או אותי?" שיפי נסתה להסתיר את פגיעותה, וידעה שזה מאמץ שווא.

"מאיפה לי לדעת", אפי עפעפה במהירות, "תשאלי אותה".

"והיא ממש תגיד את האמת, אה?" שוב שתקה אפי, משפשפת בעצבנות טיפה צהובה, שהכתימה את השמיים התכולים.

"מה את רוצה ממני, שיפי?" היא ירתה פתאום, חובטת במסעד הכיסא המרופד. "נמאס לי מהמריבות האלו". זו היתה התקופה הסוערת ביותר בתולדותיהן, כל שעה שהיו יחד, לבדן, התמלאה במריבות וכעסים. אמא היתה מאד דאוגה, ושיפי שמעה את בלומי לוחשת לה בניצחון: אמרתי לך להפריד כבר בכיתה א'!

"אני רוצה שתוותרי לי על שבי", נורו המילים מפיה של שיפי, ללא רגע של מחשבה.

אפי האדימה מאד, ידיה צנחו, שומטות את המכחול.

"שיפי", היא לחשה, נראית פתאום עוצמתית מאד, "אני לא יכולה. על הכל אוותר לך. רק לא על שבי".

העוצמה הזו, ששדרה אפי לראשונה בחייהן, הפחידה אותה, וקיפלה את רוח הלחימה. שיפי החליטה לסגת, ושוב לוותר.  

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.