הבחירה שלא לבחור את המזון במודע: אכילה רגשית, חלק ראשון בסדרה

הסיבה האמיתית בשלה היינו אמורים לאכול, היא זו המופיעה בשולחן ערוך (אורח חיים רל"א): "שכל כוונותיו יהיו לשם שמים", לצד הממד החומרי של הצורך הטבעי להזין את הגוף.

בפועל אלו אינן הסיבות היחידות בשלן אנו אוכלים. לפעמים, האכילה שלנו אינה מיועדת לענות על צרכים פיזיולוגיים ולהזין את הגוף, אלא כדי לענות על צרכים רגשיים. אכילה שכזו מוגדרת כ"אכילה רגשית".

לא תמיד אנו מצליחים לזהות את הסיבה שגורמת לנו לאכול, ובמיוחד: לא תמיד אנו מצליחים לזהות את הגורמים הרגשיים שמשפיעים על האכילה.

אנו לא תמיד ערניים לכך, אולם למעשה, אנו מקבלים מדי יום עשרות החלטות בלתי מודעות הנוגעות לאוכל: מה לאכול? מתי? איפה? איך? כמה? ועוד שאלות רבות מעין אלו, המתפרסות על פני כל נקודות המפגש שלנו עם האוכל במהלך היום. אנו אולי לא שואלים או בוחנים את האפשרויות האלה אלא פשוט פועלים באופן אוטומטי, כביכול מבלי להפעיל בחירה.

אלא שלאדם ישנה בחירה. גם כאשר הוא אינו משתמש באופן מודע ביכולת הבחירה שלו, מדובר בבחירה: הבחירה שלא לבחור במודע.

כך בכל תחום, ובין השאר גם בנוגע לאכילה. לאדם ישנה יכולת בחירה בכל הנושאים הנסובים סביב האוכל, ואם הוא יהיה מודע ליכולת הבחירה הזו, הוא יוכל לקבל החלטות מושכלות ונכונות יותר בעבורו. הבעיה מתחילה, כאשר האדם אינו פועל מתוך בחירה, אלא בצורה אוטומטית. במילים אחרות: כאשר הוא בוחר שלא לבחור. במצב זה, הוא אינו ערני לכך שעומדות בפניו אפשרויות בחירה שונות ואחרות, שכן הוא פועל מכוחם של הרגלים ומערכות חשיבה והתנהגות מוטמעות, מתוך תחושת בטחון מוחלטת ומבלי להטיל בהן ספק.

כאשר אנו מקבלים החלטות בצורה מושכלת, אנו יכולים לקוות שהן משרתות אותנו היטב. אולם כאשר אנחנו בוחרים בצורה בלתי מושכלת, באמצעות מערכת הרגשות וההרגלים שלנו, אין כל ערובה לכך שהבחירות שלנו תשרתנה את המטרות שלנו. כאשר מדובר בנושא התזונה, ניתן לומר שחוסר הבחירה המודעת עשוי להשפיע על איכות המזון שאנו אוכלים, על כמותו, ועל פרמטרים רבים נוספים סביב האכילה.

אדם שסובל מאכילה רגשית, למשל – עלול לאכול כמויות גדולות של מזון, הרבה מעבר לאנשים אחרים, והרבה מעבר לכפי שגופו זקוק. הרגלי האכילה השליליים הללו עלולים להוביל לבעיות בריאותיות חמורות, כמו סכרת, יתר לחץ דם, מחלות לב, מחלות בכיס המרה, עייפות כרונית, ועוד.

אכילה כבריחה

אנשים יודעים פחות ופחות כיצד להתמודד עם רגשות. ניתן לומר אפילו, שאנשים מפחדים מרגשות. אנשים חשים שלא בנוח עם רגשות כמו: פחד, בהלה, חרדה, שעמום, תסכול, אכזבה, מתח, ועוד כיוצא באלו, ומאחר שהם אינם יודעים להתמודד עם הרגשות הללו – הם מנסים בצורה אובססיבית להסיח את דעתם מהרגשות השליליים באמצעות אכילה, כשבמרבית המקרים לא מדובר על אכילה בריאה.

הבריחה הזו, מאפשרת לאותם אנשים שהתרגלו למצוא נחמה באכילה רגשית, את הבריחה מהתמודדות ואת הדחקת הבעיה, והיא מהווה תחליף לפתרון האמיתי והנכון, שהוא: לאפשר לעצמם לחוות את הרגשות השליליים באופן ישיר ולפתור אותם.

ניקח לדוגמה את הכעס: אנשים מרגישים כעס, כאשר הם חווים פער בין המצוי לרצוי. למשל: אדם רוצה שילדיו יהיו מחונכים יותר מכפי שהם, וכאשר הוא מגלה שזה לא המצב – הוא כועס, כתגובה לאותו פער שבין המצוי לרצוי. וכאן, במקום לפתור את הבעיה, ולהתאים את הציפיות למציאות הריאלית, כך שתהיה הלימה בין הרצוי למצוי – הוא מסיח את דעתו באמצעות אכילה, שמאפשרת לו לחמוק מלחוות את רגש הכעס.

כך גם כשאנו מתוסכלים בעבודה, לא מצליחים בלימודים, חווים קושי בחברה – לעיתים קרובות אנו פונים אל 'המטפל האישי' שנמצא במטבח של כל אחד מאתנו: המקרר שאוצר בחובו מגוון של 'כלים טיפוליים': בשרי, חלבי, פרווה, מלוח, מתוק, ועוד...

כמובן, לא מדובר בהתמודדות ובוודאי שלא בפתרון. אולם למעשה, אצל אנשים רבים, האכילה מאפשרת בריחה מהתעמתות ישירה מול רגשות קשים, ומדובר בפיתוי שהם לא תמיד מצליחים לעמוד בו.

רעב שאינו יודע שובעה

אם נבקש לברר מהם הגורמים המשמעותיים ביותר להשמנה, ומה הם הגורמים עמם יש להתמודד כדי להגיע למצב של ירידה במשקל – מרבית הנשאלים יצביעו על הגורמים הפיזיולוגיים, ובעיקר: רעב. תהליך הרזיה, נתפס אצל מרבית בני האדם ככזה שעובר דרך הימנעות מסיפוק צרכיו הפיזיולוגיים של הגוף, ובמילים אחרות: הרעבה עצמית. לגורמים הרגשיים לעומת זאת, יעניקו מרבית הנשאלים משקל נמוך למדי, אם בכלל.

אולם לאמיתו של דבר, במקרים רבים, תמונת המצב שונה לחלוטין. ההשמנה אינה נובעת רק מגורמים פיזיולוגיים, אלא גם מגורמים רגשיים, וכדי לצאת ממעגל ההשמנה יש ללמוד כיצד לנהל נכון יותר את עולם הרגשות - להכיר את המנגנון שמפעיל את האכילה הרגשית, ולגלות כיצד ניתן לנטרל אותו. רק כך ניתן יהיה לחולל שינוי מהותי ביחסי הגומלין שבינינו ובין האוכל שאנו אוכלים.

לפעמים, שורשיו של מנגנון זה נעוצים כבר בתקופת הינקות. התינוק מוצא סיפוק לצורך ברוגע ושלוה, בחום ובחיבה, באותם זמנים בהם הוא מקבל את מזונו, כאשר במקרים בהם הזמנים היחידים בהם זכה התינוק לקבל את צרכיו הרגשיים הינם סביב האוכל – הדבר עלול ליצור התניה בין אוכל ובין מענה של הצרכים הרגשיים. המוח כביכול אומר לעצמו: הזמן בו אני מקבל יחס חיובי, הינו רק בזמן האוכל.

גם בתקופת הילדות המוקדמת, הורים רבים נוטים לחבר בין אוכל ובין הנאה, סיפוק או נחמה. למשל: כשהילד מצליח במבחן הוא מקבל ממתק ולחלופין כשהוא בוכה מציעים לו משהו מתוק, כדי שישכח את הכאב ויירגע. ובל נשכח, כי באירועים חגיגיים וחברתיים כמו גם בשמחות האוכל תופס מקום מרכזי, לעיתים עד כדי מדד להצלחת האירוע.

כך, בעצם, בתודעה שלנו, האוכל נתפס כבעל השפעה על עולם הרגש שלנו, כאשר את הגישה הזו אנו לוקחים אתנו אל חיינו הבוגרים - אנו מתרגלים לפנק את עצמנו עם אוכל, להפיג שעמום עם אוכל, לפצות על אכזבות עם אוכל, וכן הלאה.

זאת ועוד. לא פעם, אכילה רגשית נובעת מתוך חוסר יכולת לחוות חוויות חיוביות. כאשר אדם אינו מצליח להפנים חוויות חיוביות ולהתמלא באמצעותן, הוא נותר ריק גם לאחריהן, מה שגורם לו לנסות למלא את הריקנות הזו באמצעות אוכל. כביכול, ההתמלאות הפיזית נועדה למלא את מקומה של ההתמלאות הרגשית.

נדגיש: אם קורה מדי פעם שאנו מרגישים צורך לפצות את עצמנו באמצעות ארוחה טובה לאחר יום קשה, לא מדובר באסון. אבל כשזה קורה באופן קבוע – זו בעיה. כאשר הצרכים הרגשיים משתלטים על השיח התזונתי שלנו, והאכילה הרגשית הופכת לדפוס התנהלות קבוע, מדובר בבעיה שעלולות להיות לה השלכות חמורות, ויש לפתור אותה בהקדם. כי את הרעב הפיזי ניתן להשביע, אבל הרעב הרגשי אינו יודע שובעה לעולם!