מיומנו של יוצר: אדם לאדם זאב?

בטור הקודם כתבתי על המסע החדש שנפתח בפניי, לאחר שהחלטתי שאינני מוכן עוד לעבוד בשבת, וללא תכנון מוקדם התפטרתי מהעבודה במועדון ההופעות "רדינג 3". ההחלטה אמנם לא נבעה ממניעים דתיים - אלא מצורך טבעי שקיים בכל אדם, להקדיש יום אחד בשבוע למנוחה ולהתבוננות במרוץ החיים המטורף.

לכאורה לא היו בי שיקולים "דתיים" שגרמו להחלטה הזו, אבל כנראה שבעומקם של הדברים הנשמה הרגישה את מה שהגוף והשכל עדיין לא הבינו לגמרי. בלי חישובים מיותרים, ובלי הגבלות ותכנון מקדים, זרקתי את עצמי אל הלא נודע והתפטרתי. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי באופן מפתיע, כמו שרק הקב"ה יכול ויודע להפתיע, את מה שבאותה תקופה נראה כמו הזדמנות חיי - התחלתי לעבוד במשרת יום בחברת התקליטים "הליקון".

כפי שציינתי בטור הקודם, את העבודה בהליקון אפיינה תחושה של תחרות ודורסנות, עובדי המשרד היו מלאים באגו ובחשיבות עצמית ללא כל הסבר וסיבה הגיונית, שהרי המשכורת של כל אחד ואחת מעובדי המשרד התחלקה באופן שווה בין כולם, ללא קשר לכמות המכירות שכל אחד הצליח לעשות באופן אישי.

המציאות הזו גרמה לי להבין דבר חשוב מאוד לגבי החיים. הנה קבוצה של אנשים בעלי משכורת גבוהה מאוד, עובדים במקום בעל סמל סטטוס יוקרתי, לכאורה אין שום סיבה הגיונית שלא יהיו מאוחדים ואוהבים. ועדיין, כל אחד ניסה להתעלות מעל השני וכל אמצעי הלחימה כשרים. שאיפות לכבוד וגדלות עצמית הובילו את עובדי המשרד להתנהגות חסרת רסן ולחוסר הדדיות כלפי הזולת, ובעיקר לחוסר התבוננות וראייה עצמית. כל אחד היה בטוח שהוא הצודק, ועם הזמן הם גם פיתחו מיומנות כיצד לנמק את הצדקנות הזו לפרטי פרטים.

עד השלב הזה בחיי תמיד מצאתי תירוצים וסיבות, כדי לנמק לעצמי בצורה הגיונית, למה אנשים מתנהגים בצורה כזו. בזאפה חשבתי שהמלצרים לא קשובים אחד לשני כי הם ברובם סטודנטים ובטח יש להם לחץ גדול בתקופה הזו של החיים. על האומנים שהופיעו במועדון חשבתי שהם שיכורים מההצלחה, ושביום ההופעה ההתרגשות מתערבבת עם השיכרון וכך מתערפלת להם הראיה לאנשים סביבם. ברדינג 3 חשבתי שמדובר בניתוק תל אביבי בועתי, ושתחת המעטפת המנותקת, שלכאורה נראית כחוסר אכפתיות וכהתנשאות, נמצאים אנשים שרק מחכים להתרגש ולשמוח אחד בשני. הפעם, בהליקון, לא הצלחתי למצוא אף תירוץ וסיבה הגיונית. כנראה שבסופו של דבר "יצר לב האדם רע מנעוריו" וכולנו צריכים הוראה ברורה ומוסכמת לקוד אתי שעל פיו עלינו לפעול, שום דבר איננו מובן וברור מאליו.

כשהתחלתי לעבוד בהליקון נקלעתי לתוך מציאות מורכבת וקשה מאוד. מנהלת המשרד הייתה אדם שנוא מאוד והצוות כולו פעל במרץ להדחתה מהחברה. היא, שקיבלה אותי לעבודה, חשבה שאהיה מחסידיה הנאמנים ושבאמצעותי היא תוכל לנטרל את המזימות שנרקמו נגדה. לקח לי זמן קצר עד שהבנתי מה קורה סביבי, אבל עד שהצלחתי להבין את מערך הכוחות במשרד הצוות הקיים כבר סימן אותי כמרגל מצד האויב, וכך הפכתי גם אני לאויב. סבלתי התנכלויות מגוונות ורעות במיוחד, אבל למזלי הרב לאחר תקופה קצרה הצוות הוחלף והגיעו עובדים חדשים לחברה.

מהר מאוד גם בצוות החדש התחילה להתגבש התנהגות מסוג דומה, ומאחר וכבר ראיתי את הסיום המפואר של הצוות הקודם, ידעתי לאיזה כיוון הדברים עומדים להתפתח ופעלתי להגן על עצמי ולמקד את המטרה הראשית שלי – התחלת העבודה על האלבום ועל המוסיקה שלי. בראייה לאחור אני יכול להעיד שלא הייתי מוכן לזה. השירים שלי היו בוסריים, והניסיון שצברתי בתחום ההופעות החיות לא ממש שיקף את האופי הייחודי של עבודת ההפקה וההקלטות באולפן. הייתי נחוש וחדור מוטיבציה, וכנראה שגם אני לא ממש ראיתי את עצמי בצורה אובייקטיבית, הייתי בטוח שאני פרי בשל שרק מחכה שמישהו יקטוף אותו מהעץ.

היה רגע אחד מכונן שבו הבנתי את הדבר החשוב ביותר בחיים, זה אולי גם הדבר שגרם לי בסופו של דבר לחזור בתשובה – הלכתי עם חברים להופעה של אחד מהאומנים שמיוצגים אצלנו במשרד. בסוף ההופעה ביקשנו מהברמן חשבון עבור הדברים שהזמנו, ואת החשבון שילמנו בכרטיס אשראי.

"מה עם טיפ לברמן"? שאלתי כשראיתי שהאחרים הולכים. "צריכים להשאיר לו טיפ". התגובה היתה, "נו באמת, זה בסך הכל חשבון של 100 ₪, כולה עשרה שקלים, יאללה בוא".

כשאתה מרוויח משכורת של 20,000 ₪ בחודש באמת אין לעשרה שקלים משמעות מיוחדת, אבל הברמן הוא כנראה סטודנט שעובד כדי שיהיו לו דמי כיס בתקופת הלימודים. אני זוכר את התגובות של הברמנים בזאפה וברדינג 3 בנוגע ללקוחות שקמים בלי להשאיר טיפ, אני יודע שמהצד שלהם התמונה שונה לגמרי וכל עשרה שקלים משמעותיים ביותר לכמות הטיפים שיצברו במשמרת!

אז הבנתי – אדם רואה את כל מה שלפניו ומצדדיו אבל הוא לעולם לא יוכל לראות את מה שמאחוריו. לעומת זאת, שני אנשים יכולים לראות תמונה כמעט שלמה כשהם יחד. אם הם יאמינו ויסמכו אחד על שני הם יוכלו להבין את המציאות שלהם בצורה הרבה יותר מדויקת ואמיתית. באותו הרגע נזכרתי במצוות הצדקה, פתאום קפצו לי לראש שני משפטים – "צדקה תציל ממוות" ו – "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". פתאום הבנתי כמה הצדקה חשובה כדי שלא יצמח בתוכנו מוות רוחני של גדלות עצמית, אגו, וחוסר מודעות לזולת. החיבור שיבוא כתוצאה מזה הוא בהחלט דבר שמקרב את הגאולה, את תפיסת המציאות בצורה אמיתית ומדויקת.

לא ייחסתי לאותה חוויה בהופעה מקום חשוב ומשמעותי בנוגע לאופן שבו המשכתי לחיות את חיי. לא הבנתי שהמחשבה הזו, בנוגע למצוות הצדקה, היא בעצם הרהור של תשובה שעתיד להצמיח בתוכי שינוי כל כך מהותי, עד שבסופו של דבר אחזור בתשובה לגמרי ואקבל על עצמי עול של תורה ומצוות. הייתי כל כך רחוק מזה, שפטתי את התורה בעיניים צרות וחיפשתי הצדקות וסיבות הגיוניות לדברים שכן חשבתי בה לטובים. כשמתבוננים בזה לעומק אפשר לומר שביחס לאמת האינסופית של התורה, הייתי בתפקיד העובד האגואיסט שרואה רק את עצמו, בדיוק כפי שהשתקפו בעיניי חבריי לעבודה בהליקון, רק שהם לא ראו את עצמם מהצד, כמו שאני לא ראיתי את עצמי מהצד ביחס לעבודה ולתפקיד האמיתי שלי פה בעולם, התפקיד של כל יהודי – להחדיר קדושה בתוך המציאות שמסתירה ומכסה על גילויו האינסופי של הקב"ה.

בטור הבא אספר קצת יותר פרטים בנוגע לתחילת העבודה על האלבום שלי, חוויה שגרמה לי להתבוננות מעמיקה על המקום שלי כאדם שרוצה להשפיע על אחרים, ועל הדרך שבה שאחרים הצליחו להשפיע עליי בלי שתמיד בחרתי בכך. אספר על השוני בין העבודה באולפן והעבודה בהופעות, שני צדדים לאותו המטבע, שני קווים שכדי שיתגלה מהם המקום העצמי, האינסוף שאין בו העלם והסתר על האמת, הם חייבים להפוך למהות אחת.