סיון רהב מאיר באוסף של רגעים חשובים מישראל ומארצות הברית

זה לא ניתוח מלומד של המצב בישראל ובארצות־הברית. קטונתי. זהו אוסף רגעים, פלאשבקים, משפטים, מפיהם של אחים ואחיות משני צדי האוקיינוס.

• "ביזה". אני זוכרת איפה הייתי כששמעתי את המילה הזאת לראשונה. ישבנו בסלון הבית בניו־יורק בתחילת מארס, מתלבטים אם לחזור לישראל, ודיברתי עם בכיר באחד הארגונים היהודיים־אמריקאיים.

"לדעתי תהיה פה בקרוב ביזה", הוא אמר, ולא התרגש כמוני ממשמעות דבריו. "זה פשוט מאוד: יש אנשים שלא יקבלו משכורת חודש־חודשיים, יישבו לבד בבתים עם הילדים שלהם שיטפסו על הקירות, בלי בתי ספר, בלי לצאת לשחק כדורסל, בלי תחבורה ציבורית. זה סיר לחץ. להערכתי אנשים יתחילו לבזוז, להשתולל, להתפרע. נקווה שזה לא יהיה מכוון כלפי השכונות היהודיות".

לפני הקורונה, לפני ההפגנות, פגשתי את ראש עיריית שיקגו, לורי לייטפוט, שעומדת בראש העיר השלישית בגודלה באמריקה. התארחנו יחד בעיר בפאנל של מרכז שמעון ויזנטל, והשבוע הידהד בראשי משפט אחד שהיא אמרה שם. המנחה שאלה מה הבעיה שהכי מטרידה אותה באמריקה, והיא ענתה: "גדלים כאן הרבה ילדים שקמים בבוקר ורואים שכל המבוגרים לא הולכים לשום מקום. לא לעבודה, ללא ללימודים, לא לשום מסגרת. הם קמים ורואים שלאבא ולאמא אין לאן ללכת. בסוף, זו פצצה שתהיה חייבת להתפוצץ". השבוע היא הטילה עוצר על שיקגו, לילה אחרי לילה.

• ממפיס, טנסי. המקום שבו נרצח מרטין לותר קינג. בנקודה שבה נורה, עומדת היום מצבה ועליה פסוק מספר בראשית: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ... וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". כמה מתאים הפסוק לאיש שמזוהה יותר מכל עם חלומות, עם נאום "איי הב א דרים".

כשמשווים את המהומות הנוכחיות לימים ההם, זה בדיוק מה שחסר. חלום. אתוס משותף מכונן. זה מה שאמריקה צריכה. חזון של בנייה, לא של פירוק. של תיקון ועשייה, לא של ביזה והרס. "באין חזון – ייפרע עם", נכתב בספר משלי.

הנה דוגמה. אחרי רצח קינג, הפוליטיקאי ויריבו לשעבר רוברט קנדי נשא נאום מיוחד מול קהל נסער, נאום שנכנס לרשימת הנאומים הטובים של אמריקה במאה ה־20: "מה שדרוש לנו בארצות־הברית זה לא פילוג ולא שנאה, מה שדרוש לנו זו לא אלימות או פריעת חוק, אלא אהבה וחוכמה וחמלה זה כלפי זה, והרגשת הצדק כלפי אלו שעדיין סובלים בארצנו, בין שהם לבנים ובין שהם שחורים. אני מבקש מכם הלילה לחזור לבתיכם ולומר תפילה על מרטין לותר קינג, אבל האמת היא שיותר חשוב מזה, אמרו תפילה על ארצנו שאנו אוהבים, תפילה עבור הבנה וחמלה".

אמן. איפה המילים האלה ואיפה הציוצים של השבוע.

• אז מה עושים בזווית היהודית־ישראלית הצרה שלנו? זו לא רק עלייה, שבוודאי בוא תבוא. הרי לא כולם יעלו. זו האכפתיות. הרב אבי ברמן, מנכ"ל OU־ישראל, ביקש השבוע מכל אחד לחפש יהודי אחד שהוא מכיר בחו"ל ולצלצל אליו. הוא אמר שאם רק מרימים טלפון (היום זה בעצם דימוי בלבד, כי משאירים הודעה בווטסאפ) – מחוללים פלאות. תנסו. "מה שלומך? אני שומע חדשות וחושב עליך פה בישראל". לא ייאמן אילו אימוג'ים נרגשים משפט פשוט כזה מייצר.

הנה עוד דוגמה קטנה־גדולה: בסוף הרצאה לקהילת KMS בסילבר ספרינג, מרילנד, שאלתי אם יש שאלות. דבורה הרימה את ידה ואמרה: "מבחינתי יכולת להקריא את המילון או את ספר הטלפונים. לא אכפת לי מה אמרת. לא היינו בישראל השנה, אנחנו לא יודעים מתי נגיע, וזה כל כך משמעותי בשבילי לשמוע שעה מישהי שמדברת מישראל". היא כמעט פרצה בבכי, וזה באמת לא היה בגלל התובנות שלי על שלוש מערכות הבחירות בישראל. זה משהו לא רציונלי, שמחבר בינינו בנימים דקים ובלתי נראים.

• רבים בארצות־הברית, ובעולם כולו, מסתכלים עלינו כעת בהערכה. הזיהוי המוקדם והציות להוראות הבטיחות הצילו את ישראל מגל ראשון קטלני של קורונה. אבל עכשיו שעת המבחן. פרשת השבוע, פרשת "בהעלותך", משבחת את אהרון הכהן על היכולת שלו להתמיד, להדליק יום־יום את המנורה במשכן, להצליח לשמור על ההוראות בלי חריגה. "להגיד שבחו של אהרון – שלא שינה", מסביר רש"י. זה לא פשוט להתמיד, יום אחר יום, לא במשכן במדבר ולא בריחוק חברתי בישראל 2020.

הרב איתמר חייקין כתב על כך השבוע דברים חשובים: "אנחנו מתקשים לשאת תהליך ממושך, הדורש אורך רוח וסבלנות. הייתה לנו פעם מלחמה של שישה ימים ומאז נדמה לנו שכך טיבן של כל המלחמות. אנחנו מעדיפים סטארט־אפ על פני פיתוח חברה גדולה, שמחייבת אסטרטגיה ארוכת טווח. זבנג וגמרנו. אנו נעים בין סקנדל לפסטיבל, בין קרחנה למחדל. לכן כל כך קשה לנו (וגם לי כמובן) בהתמודדות עם הקורונה, המחייבת אורך רוח. היא כאן להרבה זמן, ולנו כבר נמאס. דומני שאנו בחברה הישראלית צריכים לעבור שינוי רוחני עמוק. כבר נאמר בתלמוד: 'כך היא גאולתן של ישראל — קמעא קמעא'. הגאולה שלנו היא היכולת להתגבר על קוצר הרוח האופייני לנו, ללמוד את סוד הנשימות העמוקות והארוכות, את ההתקדמות קמעא קמעא, טיפה ועוד טיפה".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".