"נשמה טובה את" - פרק מ"א עד פרק נ"ה

41. הבית בקצה הרחוב

ילי התקרבה בצעדים קטנים אל הבית שבקצה הרחוב השמם. השמים כבר נצבעו בגוונים כהים, וקור זחל במעלה גבה עת התקרבה אל הבית המבודד אך המטופח והמרשים.

נור הסבירה לה שעל חברי הקבוצה להיפגש היום בנוגע לנושא חשוב שיש ללבן, ושאסיפה זו אף תוכל למנוע מעשי רצח נוספים ברצועה הקטנה והאומללה ההיא שנוגעת כל כך לליבה ולתת מענה לאומללים רבים.

ליבה הלם כשהקישה במתקן הדפיקה הקבוע על הדלת פעם אחת כמוסכם, והמתינה.

גבר מקריח בעל שפם שחור כפחם פתח את הדלת, וילי נרתעה לאחור. "גוד איבנינג," בירך אותה הלה באנגלית, והשפה המוכרת גרמה לה להניח לחששותיה לזמן מה.

כמו משום מקום הופיעו נור, חנין וסמירה והחוו בידיהן תנועה מזמינה לעבר ילי הנבוכה.

הבית היה ענק לפי כל קנה מידה, קנדלברות מעוצבות השתלשלו מן התקרה, ועיצובי נוי מרשימים ונדירים נחו בפינות הרצפה. חרבות מתכת רבות נראו תלויים על הקירות בזוויות שונות. חרבות כאלו גם נחו פה ושם על שידות או על שולחנות עץ גבוהים. על השידות הונחו גם פריטי נוי רבים, פסלונים קטנים ובעלי חיים עשויים מאבן ומעץ, מחימר וממתכת.

על עגלת תה ענקית שניצבה בצד הונחו קנקנים עמוסים במשקאות שונים וכיבוד קל אך אלגנטי.

צב ענק שנראה היה עשוי מאבן נח לו על הרצפה בסמוך לכורסה שישבה עליה. היא הביטה בו באדישות מה, ולפתע נחרדה לגלות שהוא זז.

נור הייתה הראשונה שהבחינה במצוקתה. "שכחתי לומר לך, הצב אכן אמיתי. אמנם הוא נראה כמפוסל, וגודלו עושה רושם לא אמיתי, אך הוא חי לגמרי. הוא לא מזיק, צב ככל הצבים," גיחכה לעצמה.

ילי ניסתה להסדיר את נשימתה מחדש והעיפה מבט נוסף סביב, אולי כדי לבטח עצמה שלא תופתע שוב. היא קיוותה שג'ירפת העץ הגבוהה בפינת החדר לא תתחיל להתקרב אף היא לכיוונה.

תחושה של חוסר אמינות אפפה אותה, והיא חשה חסרת ביטחון.

"ובכן," פתח המשופם את האסיפה בשפה האנגלית לאחר שהמשתתפים מצאו את מקומותיהם.  "התכנסנו כאן היום כדי לדון בעניין סודי ביותר. אני מניח שכל יושבי החדר מודעים לסכנה שבדבר גילוי נושא האסיפה. כן?" הוא העביר את עיני הנץ שלו על כל אחד ואחת מהיושבים בחדר. מבטו היה חד וחודר, וילי מצאה עצמה נרעדת לרגע.

"כולכם חתמתם על נאמנות. איש שיפר את הבטחתו, ייענש בחומרה. ברור?" האיש הרים את משקפיו מעל מצחו, וחשף קבוצת דפים חתומים אשר שמותיהם של יושבי החדר התנוססו עליהם.

ואז התרכך קמעה מבטו של האיש והוא המשיך: "המצב בעזה מעורר חמלה עצומה, אנחנו כאן באמריקה הבטוחה והנינוחה מתקשים לשער לעצמנו מה עוברים האזרחים האומללים שם, אשר לא חטאו מעולם ולא הזיקו לאיש. לאחרונה הגענו למסקנה ברורה שעלינו לנקוט באמצעים חמורים כדי לנסות ולסייע לתושבי הרצועה לקבל כלי נשק להגנה וציוד הומניטרי בסיסי וליצור קשר הדוק עם המדינות החברות השכנות."

"חל איסור להעביר לחבל עזה כל ציוד אשר לא עבר תחת פיקוחם של הישראלים. איך נוכל להעביר כלי נשק?" אמרה נור בקול את שחשבו כולם.

"אנחנו מודעים לסכנה שבדבר. ישראל אוסרת בכל צורה שהיא העברת נשק, מזון או תרופות ללא בדיקה קודמת של כוחותיה. הדבר כשלעצמו מקומם מאוד. ואנחנו כמובן נעקוף את ההוראה הזו, ונפעל בנחישות ובאומץ לב כדי לעזור לחלשים ולמסכנים."

האיש מזג לעצמו כוס קפה שחור ונטל מאפה גבינה שחום ופריך אשר התפצפץ בין אצבעותיו העבות והגסות עת נגס ממנו. היושבים בחדר ניצלו את ההפוגה והתכבדו אף הם.

דממה מחשמלת זרמה בין יושבי החדר עת נחשפו פרטי התוכנית דקות מספר לאחר ההפוגה הקצרה שנוצרה.

"ראשית יטוסו חברי הקבוצה שלנו לטורקיה. שם נתארגן, נצטייד ונשכור מספר אוניות, ועליהן נעמיס נשק רב ואמצעי לחימה נוספים."

נדמה שהאיש נזכר בדבר חשוב, והוא התנער והוסיף: "מובן שנוסיף אף את הציוד ההומניטרי שהאנשים ברצועה זקוקים לו נואשות, ואשר הוא הוא הגורם העיקרי לכך שאנו יושבים כאן היום." האיש שתק לרגעים, וילי מצאה עצמה מפקפקת פתאום בכוונותיו הטהורות של האיש: מדוע הוא מדגיש כל כך את נושא הנשק וציוד הלחימה? הלא הנושא העיקרי כאן היה אוכל ותרופות לחולים ולילדים ברצועה...

"מטורקיה נתקדם באופן בטוח לכיוון הרצועה," קולו של האיש נשמע מבעד לערפילי מחשבותיה. "אין ספק כי ניתקל בהתנגדות חמורה מצד חיל הים של הצבא הישראלי המפותח, אך את הטיפול בעניין זה הפקידו בידיי הנאמנות," חייך וחשף טור שיניים צהובות. "אנשינו חשבו על הכול, ולא צפויות להיות בעיות מיוחדות. נערכנו לכל האפשרויות וההתרחשויות."

חנין, סמירה עבדול ושאר חברי הקבוצה נראו מרוצים, אך נור, שתמיד חייבת לברר כל דבר עד הסוף, שאלה: "אנחנו עומדים לסכן את עצמנו למען תושבי הרצועה, וזה דבר נפלא בעיניי, זו הסיבה לכך שאני כאן. אך האין אנו רשאים לשמוע על דרכי הפעולה שעלינו לנקוט אם ניתפס, או אם הפעולה תיכשל בשלב כלשהו וניקלע לסכנה?"

"אני מבין את כוונתך," השיב האיש בנחת. "אך עלייך להבין כי יושבי החדר המצויים כאן כעת מהווים חלק קטן מאוד מנוסעי האוניות, ובורג קטן מאוד במערכת המשומנת הזו. יש איתנו לוחמים אמיצים, ואנשים חזקים ומצוידים אשר דבר לא ירתיע אותם.

אתם, חברים יקרים, מהווים את החלק הלא פחות החשוב – החלק שתפקידו הוא הסברה לעולם. השתתפות במסע של קבוצת סטודנטים משכילים ונבונים אשר מוכנים לסכן את עצמם ברמה כזו, תעורר את העולם לחשוב מחדש על אודות הסגר ברצועה וההתעללות מצד הישראלים. התפקיד שלכם הוא פשוט להאמין בנו שאנו עושים את המיטב כדי להגן עליכם, ונעזרים בכוחות הטובים ביותר."

"באילו תאריכים מדובר?" שאלה ילי בתמימות, ובליבה החליטה שתנסה להימנע מהנסיעה על ידי תירוצים טכניים הקשורים ללימודים.

"הקבוצה הראשונה תצא בשבוע הבא," ענה האיש. "נצא בטיסות שונות ובקבוצות קטנות כדי לא לעורר חשד, וניפגש שוב בעוד שבועיים בטורקיה. הודעות נוספות יימסרו בהמשך."

"אני לא בטוחה שאוכל לעזוב את לימודיי בתקופה זו," ניסתה ילי להתחמק.

"אינני חושב שהדבר נתון לשיקול דעתך, ודאי לא לאחר שחתמת," ענה האיש בשלווה אך בהחלטיות ברורה.

ילי הרגישה שקירות החדר כמו נמסו והתעוותו, והנה הם סוגרים עליה אט אט וכולאים אותה בין קירותיו של הבית הבודד בקצה הרחוב השומם.

42. ילדה לא שווה

נעמה צועדת על הדשא הלח בחוץ, מתקרבת אל הדלת ומופתעת לגלות את פסי לידה.

"מה שלומך, פסי? חשבתי עלייך הרבה," היא אומרת לה בחום. במהלך השבוע הנוכחי הייתה ב"קסם החיים" פעמים אחדות, אך לא הספיקה לשוחח עם פסי לעומק.

"נראה לי שגיליתי תגלית חשובה מאוד," קולה של פסי מבויש מעט, מצפה.

"מה גילית?"

"אני חושבת שאני יודעת למה באות המחשבות הטורדניות האלו. אולי אני צריכה לבדוק אם אני טובה, אם אני שווה למרות הכול. כי בתוכי אני אותה ילדה קטנה, לא שווה, דפוקה. אשמה. זו שאף אחד לא רואה בבית, ושאין לה מה לתרום לסביבה."

"אהה," מבינה נעמה, "תובנה יפה."

השתיים נכנסו בינתיים אל החדר המזמין, ושיחתן נמשכה בטבעיות.

נעמה אותתה בעיניה לשלום לבנות, שומרת אגב כך על ריכוז מלא בשיחתה עם פסי.

"המחשבות האובססיביות מעניקות לנו כעין שליטה מדומה, ביטחון," הסבירה נעמה.

"בטחון, שליטה? להפך!" קראה פסי.

"זו אשליה. התחושה היא, שאם המחשבות הללו מציקות, את יותר בסדר. שולטת במצב. לא מוותרת לעצמך, לפחות יודעת את האמת, וממילא לא נמצאת במקום של ה'לא שווה'. המחשבות האובססיביות מגנות עלייך מתחושה עמוקה מאוד שאת חווה כלא שווה, כלא בסדר."

"כן, נכון," פסי מהורהרת. "אה. הבנתי. יש בזה מן האמת. אם אני מענה אותי, אני כנראה בסדר, כי לפחות אני לא מרוצה מעצמי."

"בעצם מגוון בעיות, כמו אובססיביות וכפייתיות, התמכרויות, ייסורי מצפון, חיים תחת מתח ועוד, מסתירות מתחתן משא כבד של רגשות שאיננו רוצים לפגוש. כאשר אני מוצפת ברגש קשה ורצה לארון לאכול שוקולד, משהו נרגע בי באשליה לזמן מה, ומאפשר לי להסיט לרגעים מבט מהרגש. הרגש מביא המון כאב, ולכן אני מעדיפה לשלם את המחיר הקשה שדורשת ממני ההגנה הזו.

אני יודעת שהשוקולד לא בריא לי ומשמין, אך אני מעדיפה שלא לחוות את הכאב שהרגש מציע לי."

הבנות הסתדרו במעגל כהרגלן, באיחור קל.

נעמה פונה לפסי: "אז איזה רווח מעניקות לך המחשבות האובססיביות האלו?"

"רווח? זה נשמע מוזר," לפסי קשה לקלוט את התובנה החדשה, והיא מצמצמת את עיניה במחשבה.

"אולי הן מסיטות אותי מהמפגש עם הרגש הקשה שקיים בתוכי. הן עוזרות לי להתמקד במשהו אחר ולהסיח דעתי מהקושי."

"תחשבי על זה," מציעה לה נעמה.

היא מקווה שהבנות הבינו את עומק הדברים. אלו באמת דברים הדורשים התבוננות. קשה להבין איך ייתכן שאדם משמר בתת המודע דפוס שלילי כמו כאב, קושי או התמכרות כדי להשיג את הרווח ממנו.

פתאום פסי ננערת, לא מבינה: "אבל זה לא באמת עוזר לי, כי במקום הרגש הקשה ההוא עולות המחשבות המציקות האלו. אז מה הרווחתי כאן בכלל?"

"שאלה טובה," מציינת נעמה בהערכה, "ואנסה לענות עליה תשובה. בתור ילדים אנו חווים את הרגשות שלנו בעוצמות חזקות מאוד, ובאמת חסרה לנו היכולת להתמודד איתם, כי כילדים אנו חסרי אונים, חלשים ונזקקים. ואז אנחנו לומדים לקבור את הרגשות עמוק עמוק בפנים, וכך הם תופחים ומתעצמים ללא פרופורציה ומשתנים ללא הכר.

כבוגרים, המסוגלים כבר להתמודד עם רגשות מעין אלו, אנו עדיין חשים פחד נורא מאותם רגשות כלואים שאנו מכירים כבלתי נסבלים. לכן אנחנו מאפשרים לתת המודע שלנו להעסיק אותנו בהתנהגויות שונות, חלקן אפילו מסובכות, כמו התמכרויות, כפייתיות או אפשרויות אחרות שנעימותן מוטלת בספק... הכול כדי לא להתעמת עם הרגשות שקברנו שם בפנים."

הבנות התרכזו בניסיון להפנים את התובנה החדשה.

"אז בעצם כאן, בשיעורים האלו," קראה פתאום רוני, "אנו נוכחים לדעת שהרגשות האלו שאנו כל כך מפחדים לפגוש, לא מפחידים כמו שאנחנו חושבים. אנחנו מכירים אותם מהילדות, אז הם נראו באמת כאלו."

"נכון," אישרה נעמה. "ממקום בוגר ניתן בהחלט לנטרל אותן. רק שתת המודע זוכר את החוויות הללו חבוקות עם חוסר אונים ילדי, תחושת חידלון ונזקקות להורה שלא תמיד היה שם בשבילנו."

"זה מזכיר לי סיפור מעניין," פנתה תהילה במבט שואל לנעמה, "אפשר?"

"נשמח לשמוע."

"בגן חיות ערכו פעם ניסוי על קופים. על התקרה במרכז הכלוב הניחו אשכול בננות בשלות ומדיפות ניחוח. הקופים ניסו להגיע אל האשכול בעזרת סולם שהיה מונח שם, אך כשהתחילו לטפס על הסולם, התיז עליהם עובד גן החיות זרנוק מים בזרם עוצמתי. מובן שהקופים נבהלו וירדו מיד מהסולם.

כך במשך ימים: בכל פעם שניסה אחד מהקופים לטפס על הסולם, הוא 'חטף' זרנוק מים על ראשו וירד מיד כשכולו נוטף מים וכאוב מהזרם החזק.

מובן שלאחר מספר ימים הפסיקו הקופים את ניסיונותיהם בטיפוס אל אשכול הבננות הנכסף, אף על פי שזה האחרון ניצב עדיין על עומדו, ואף הוחלף בעקביות מדי שבוע באשכול טרי.

לאחר תקופה החליפו החוקרים קוף אחד מבין השלושה בקוף חדש אשר לא הכיר את הכלוב.

הקוף ראה את אשכול הבננות ובתמימותו ניסה לטפס כדי להגיע ולאכול. חבריו הקופים קפצו עליו והזהירו אותו בבהלה מפני הטיפוס לעבר האשכול. הוא האמין להם וחדל אף הוא מלנסות.

לאחר כשנה הוחלפו כבר כל הקופים שהיו בכלוב בעת הניסוי, ובכלוב היו קופים חדשים בלבד. אך גם הם לא ניסו מעולם לטפס אל אשכול הבננות המגרה, כיוון שקיבלו מחבריהם הוותיקים אזהרה, והאמינו כי הדבר מסוכן ולא שווה. זאת אף על פי שעובד הגן כבר לא התיז מים זה תקופה ארוכה."

תהילה הבחינה בהקשבה המלאה בחדר וקצת הופתעה מעצמה. 'בסמינר זה לעולם לא היה קורה לי,' חשבה בינה לבינה. 'תפסתי מקום חיובי, וכולן הקשיבו לי והיו איתי'.

"סיפור מדהים," התפעלה נעמה, "וסיפרת אותו באופן חי ומעניין כל כך! הוא באמת ממחיש מאוד יפה את המפגש עם הפחד. כשהיינו ילדים, ההתעמתות עם הרגשות הקשים באמת הייתה מפחידה. אבל היום אנו מסוגלים לכך, היכולת הרגשית שלנו התפתחה ובגרה, ובכל זאת אנו כבר לא מעיזים לנסות - ומפסידים. ממשיכים להדחיק. ובמקום שזה ישקיט את הסערה, זה רק מעצים אותה יותר."

"הגיעה השעה לסיים, תלמידות חרוצות," העיניים של נעמה חייכו.

הבנות התמתחו בכיסאותיהן.

"בכל פעם המעבר הזה בין השקט שבמפגשים האלו לבין המיקסר שבחוץ יוצר בתוכי בלבול," צחקה מיכל.

"היה מקסים היום," אמרה זיוה.

"להתראות בנות," קראה לעברן נעמה ופנתה אל פסי.

"פסי, בפעם הבאה שהמחשבות האלו עולות בך, נסי להעלות מלמטה את הרגש עצמו. בלי לברוח. את מסוגלת," לחשה נעמה כשעברה ליד פסי, אשר נותרה מהורהרת, נטועה במקומה.

"את חושבת שכל אחד מסוגל לכך?" שאלה פסי בכנות.

"לא. אני חושבת שצריכים להיות זהירים מאוד בעניין. יש אנשים שמסוכן בעבורם להעלות את הרגש האמתי, אין בהם די משאבים להתמודד איתם, ואז יש צורך בטיפול מסוג שונה."

"אז איך את יודעת מתי אפשר ומתי מסוכן?"

"אני מאמינה שלנפש שלנו יש מנגנון מפותח וחכם מאוד," ענתה נעמה. "המנגנון הפנימי של אדם  שההעמקה ברגשות לא מתאימה לו מורה לו לחדול ולעצור את התהליך, ואז יש לאדם מיליון ואחת סיבות למה איננו יכול כרגע להתרכז בתהליך, אך האמת היא שהוא עדיין אינו בשל לכך רגשית.

"אבל, נעמה, זה עדיין לא מרפה ממני. המחשבות האלו משגעות אותי," קבלה פסי.

"קבלי אותן. הניחי להן. הן באו לעזרתך. עוד לא סיימנו לחקור את התפקיד שהן מילאו אצלך בשנים האחרונות, אך מה שברור הוא שאין סיבה להתנגד אליהן. קבלי אותן כמתנה. במשך שנים הן הגנו עלייך בחירוף נפש. האם לא מגיע להן מעט חמלה וקבלה? ואולי בקרוב כבר לא תזדקקי להגנות הללו..."

"הלוואי," לחשה פסי.

43. שייכת

ההתארגנות לטיסה הייתה מהירה וסודית מאוד. איש לא ידע על תוכניותיה של ילי להיעדר לתקופה ארוכה מן הלימודים. איש לא ידע על מניעיה ועל מחשבותיה.

הצמחונות קיבלה פתאום חשיבות משנית, והעסיקה אותה פחות ופחות בתקופה זו. תחושה חדשה מילאה את הלב, תחושה של רצון חזק לחוש את הסיפוק המיוחל, בדומה לסיפוק הממלא אותה כל אימת שהיא דואגת למשפחתה של בקי הכושית ושל אחותה התינוקת, שגדלה מיום ליום. זה אותו הסיפוק שממלא אותה כל אימת שהיא מתנזרת מאכילת בשר ודגים.

הדאגה לתושבי רצועת עזה מילאה אותה במידה רבה, והתשוקה העזה לחיפוש העצמי והדאגה לבעלי החיים דעכו בליבה לעת עתה.

עם זאת, ילי חוותה התלבטויות רבות ומסעירות: מדוע אני מוצאת עצמי שוב ושוב מחפשת פרויקטים חדשים שימלאו אותי בסיפוק? שאלה את עצמה. האם לא הרחקתי לכת כאשר הבעתי נכונות לסכן את חיי עבור תושבי הרצועה האומללה והזרה ההיא, אשר עד לפני כחצי שנה לא ידעתי על קיומה?! בפיליפינים, הארץ שגדלתי בה, יש אנשים רבים הסובלים ממחסור בצרכים בסיסיים והומניטריים. במקום לעזור להם, אני טסה עד לטורקיה, ומוכנה אף לסכן את עצמי לשם כך...

אבל בכל מקרה, ידעה ילי, הבחירה לא הייתה בידיה. עיני הנץ של האיש ומבטה החד של חנין הבהירו לה שאין באפשרותה לערער על החלטותיה. בשיחה שערכה עם נור הבהירה לה זו באופן חד משמעי שלא מומלץ להסתכן בהפרת הוראות ובעונשיו של הארגון.

הקשר עם אבא אמא ופרדליקו נחלש מאוד לאחרונה משום מה. הם מצידם ניסו לשלוח מכתבים, ואפילו התקשרו יום אחד מאחד מהטלפונים היחידים באי, אך אמצעי התקשורת איתם היו מיושנים כל כך, וילי מצאה אותם מתישים. גם תדירות המכתבים פחתה מיום ליום.

חברות החדר אשר תהו על עיסוקיה החדשים לא זכו למענה הולם או ליחס מצידה.

כעת חשה שהיא רוצה יותר מכול להשתייך. היא חשה בצורך הזה מאז היותה ילדה קטנה, השונה לחלוטין ממשפחתה ומיושבי האי כולו, והיא מוצאת שהצורך הזה גובר בתוכה מיום ליום.

'היום אני שייכת לארגון אל פלסטין, ארגון שמצא אותי מתאימה להצטרף אל בין שורותיו, שסומך עליי במבצע כה סודי, שנותן בי אמון שלא אספר לאיש על הנעשה בין כתליו,' התחושה הייתה נעימה ומחברת. 'ואני גם מגשימה את החלום של תרומה וסיוע לחלשים.'

ההתארגנות הייתה קצרה ותכליתית. ההודעות היו מגיעות אל ילי דרך נור באמצעות פתקים הנמחקים מעצמם לאחר מספר דקות. כל ההוצאות שולמו על ידי הארגון, וילי הופתעה ביותר לקבל סכום כסף נוסף, מרשים, עבור הוצאות אישיות שלה ופינוקים קטנים בדרך.

רגשותיה היו מעורבים. לרגעים חשבה שתפקיד גדול מאוד הזדמן אל ידיה, ותחושת סיפוק עזה מילאה אותה, ולעיתים נבהלה מעצמה, וכל רצונה היה לחזור לסיקיהור - האי הקטן שבו העבירה את שנות ילדותה ובו חשה ביטחון והגנה. ברגעים אלה כל חפצה היה לעצום עיניים ולשכוח את מילותיו החותכות של האיש המשופם על אודות כמויות הנשק ואמצעי הלחימה העצומות אשר יועברו באונייה.

אך בלילות, בחלומותיה, תמיד הייתה ילי מחבקת ילד עזוב וחולה ברצועת עזה ומעניקה לו את כל צרכיו בחיוך גדול של סיפוק.

______________________________________________________________

"בפעם הקודמת הסברת לפסי, שדברים רבים הנראים כחלק מהאישיות שלנו או מהרגלי החיים שלנו, הם בעצם דפוסים שתת המודע מפעיל אצלנו כדי להגן עלינו מלחוש תחושות מסוימות." מיכל מציינת, ונעמה יודעת שלא לחינם היא מדברת על כך. "חשבתי על זה כל השבוע. זה הטריד אותי מאוד," היא מוסיפה.

"מה הטריד אותך?"

"ייתכן שאני לא באמת שמנה?" שואלת מיכל כאילו בלי קשר, היא מוטרדת וצוחקת בו זמנית.

"למה את מתכוונת?"

"יכול להיות שכל הנשנושים המופרזים שאני אוכלת אחרי הצהריים נועדו להשקיט את הרגשות ולמנוע מהם להציף, בנוסח: דחוס שוקולד קבור אשמה? דחוס ביסלי קבור בדידות? דחוס גלידה קבור פחדים?"

הבנות צוחקות בפה מלא. חמודה מיכל, מבטאת בהומור את הכאב המפורסם שלה בשל 90 הקילוגרמים שלה.

"מה את חושבת על זה, מיכל?" נעמה עדיין מחייכת. "האם יש קשר בין המשקל שלך לרגשות?"

"אני חושבת שכן, וגם קצת לא. כן, כי אני יודעת שאני רצה לארון ולמקרר תמיד כשאני עצבנית או מרגישה רע מבפנים, ולא - כי בכל זאת גם אמא שלי וחלק מן האחיות שלי סובלות ממשקל עודף, אז אולי זו סתם גנטיקה."

"נכון," עונה נעמה, "כמו בכל דבר, אין שום דבר אבסולוטי. יש כאן כנראה שילוב של נטייה מולדת וקושי רגשי."

"השלב הראשון בעבודה הוא פשוט להתחיל לחקור את הבעיה, כמו מדען. לנהל רישום מדויק מתי היו נפילות ומה קרה לפניהן. אילו ימים היו הכי קשים, ומה היה בימים אלו, אילו שעות היו מועדות. עלייך לבדוק אם יש קשר בין ההתנהגות להתרחשויות שונות."

"אז מה, את יכולה לעזור לי לעשות דיאטה?" מיכל שוב מגחכת בקול.

"אני יכולה להציע לך לפתוח מחברת, ובמשך השבועיים הקרובים לחקור את הבעיה. הדפים הבאים יהיו מיועדים פשוט לכתיבה.

כתיבה היא תרפיה. בכל פעם כשאת מתפתה לאכול, גשי אל המחברת ורשמי באריכות מה שאת מרגישה. הגוף שולח לנו כל הזמן שדרים. לפעמים אנו מצליחות להבין אותו, אך פעמים רבות אנו מתבלבלות. הוא מבקש שניתן מקום לרגשות קשים שצפים, ואנו מזהות בקשה לקפה עם עוגה. הוא מאותת לנו בכאב ראש על כך שלא ישנו מספיק, ואנו דוחפות אקמול וממשיכות לרוץ ולהספיק עוד ועוד...

את יכולה פשוט ללמד את עצמך להקשיב לגוף שלך. ללמוד את השפה שלו, ולהמיר את הנשנושים בהקשבה ובעבודה פנימית עמוקה.

אני לא מבטיחה תוצאות שיבואו לידי ביטוי במשקל, אם כי אני מאמינה שיהיו, אבל אני כן יכולה להבטיח שתצאי מורווחת מבחינה רגשית מכל הסיפור הזה."

"אחרי שאכתוב מה אני מרגישה, אצליח לא לאכול?"

"אולי, ואולי לא. אבל לפחות תהיי במודעות מלאה למה שעובר בתוכך, תדעי שאת בוחרת לגשת למקרר ולפרוס לעצמך פרוסת עוגה עבה בגלל רגש מסוים שלא נוח לך לחוות אותו כרגע. מכאן והלאה דברים ישתנו."

"אולי אחרי שאנחנו כותבים כל כך הרבה, אנחנו פשוט שוכחים מה רצינו לעשות קודם," צוחקת מיכל.

"רגע, אל תשכחי מיכל," מחזירה אותה נעמה למציאות, "שאחרי שנים כה רבות שבהן הרגלנו את עצמנו לאכול כדי להירגע, עלינו למצוא דרכים חילופיות שמתאימות לנו כדי להרגיע את עצמנו בזמן שאנו רוצים ללכת לאוכל המוכר והטוב, שאם לא כן, לא נצליח לעמוד במשימה."

"כמו מה למשל?" מיכל שואלת ועיניה נתלות בנעמה בציפייה.

"אפשר לבחור בכל דבר שעושה לנו טוב, שמרגיע אותנו, כמו מקלחת חמה, שמיעת שיר טוב, צביעה או ציור, או אפילו שיחה עם חברה בטלפון."

"הגיוני," מציירות שפתיה של מיכל כמעט ללא קול.

"אני שמעתי פעם," אומרת רוני, "על שיטה שמציעה לאדם לדמיין את עצמו רזה ולתלות תמונה שלו מהעבר במשקל סביר על המקרר, כדי שידע למה לשאוף."

"יש שיטה כזו," מסכימה נעמה, "המתבססת על כך שתת המודע אינו מכיר אמירות מסוג שלילי, ולכן כשאני אומרת לעצמי: אל תאכלי את הבמבה, את תהיי שמנה ושום בגד לא יעלה עלייך - הוא בעצם שמע את המשפט: את תהיי שמנה ושום בגד לא יעלה עלייך, וכך הוא מצעיד אותך לקראת הגשמת הנבואה הזו.

אך אם את אומרת לעצמך: אני אוכל סלט ירקות בריא ומאכלים מזינים דלי קלוריות וארזה, עד שאגיע למשקל שבו הייתי בעת שהצטלמתי, את יוצרת במוחך תמונה חיובית שתת המודע מתאמץ להניע אותך להגשים אותה."

נילי צוחקת לעצמה בשקט.

"מה מצחיק אותך בזה שאני שמנה?" נעלבת מיכל.

"לא, אני נזכרת בבדיחה מצחיקה," היא מספרת. "אדם אחד הגיע למסעדה וביקש מרק אפונה. לאחר שסיים לאכול שילם ועמד לצאת, הוא פגש את בעל המסעדה ואמר לו: 'המרק של אמא שלי ע"ה היה הרבה יותר טעים'.

ענה לו בעל המסעדה: 'מצטער, עם זיכרונות איני יכול להתחרות...'"

"זה נכון מאוד," אומרת נעמה. "רוב החשקים שלנו קשורים לדמיון, והדמיון נוצר מתמונות שצרובות במוחנו. המצב יכול להשתנות אם נחליף את התמונות בחדשות."

"הכול נכון ויפה," אומרת מיכל בקול חנוק, "אבל מי יודע אם אצליח פעם לרזות... אתן לא מתארות לעצמכן כמה קשה להיות שמנה! אני 'אוכלת את עצמי' בכל רגע מחדש, מרגישה שאני תופסת מקום לא לי בעולם, שכולם מסתכלים ומדמיינים מה אני אוכלת וכמה. מי שלא שמן לא יבין לעולם את התחושה הקשה," פתאום פורצת מיכל בבכי קורע לב.

44. ילדים רעבים

"מחר בשעה 9:00 בבקר תמריא הטיסה שלנו לכיוון איסטנבול." נור התהפכה על משכבה והשינה הייתה ממנה והלאה. בליל רגשות מחשבות וזיכרונות התערבל בתוכה. זיכרונות צפו ועלו בה מתוך החושך.

את שנות ילדותה לא תשכח לעולם. בשנות הילדות המוקדמת חוותה מריבות קשות בין ההורים, והאווירה הייתה תדיר מתוחה ועצבנית. ואם לא די בזאת, נור – או כפי שנקראה אז – נורית, חשה תמיד שאביה דוחה אותה. במחיצת אמא תמיד הרגישה טוב יותר, אך מיד לאחר הגירושים האומללים ההם הלכה אמה לעולמה באופן טרגי.

לאחר הפטירה חזרה לביתו של אבא עצובה ואבלה, ובודדה כל כך. פטירתה של אמא גרמה לאבא להיות עצבני ומתוח, ועוד פחות קשוב וסבלן מתמיד. נורית הסתגרה מאחורי שריון בלתי חדיר. מצבי רוחה הזעפניים שלה היו לשם דבר בכיתה, והבנות התרחקו ממנה כמטחווי קשת.

ואז קיבל אבא את התפקיד הנחשק - קצין אית"ן (קצין איתור נעדרים) בצבא.

אבא היה עסוק מאוד באותה עת. הוא השקיע שעות רבות בלימודים לקראת תואר נוסף, ובמקביל עבר קורסים מתישים במסגרת הצבאית. תקופה זו זכורה לנורית כתקופה של בדידות נוראה.

הוריו של אבא התגוררו בשליחות בווינה. הם היו בקשר טלפוני מדי פעם, אך לא היוו בעבורה משען או תמיכה.

את הוריה של אמא אהבה נורית עד מאוד, אך אבא לא הסכים בשום אופן שתהיה עימם בקשר. תמיד ידעה נורית שאביה אינו מחבב את הוריה של אשתו, בלשון המעטה, אך לא תיארה לעצמה שיותיר אותה בודדה כל כך בבית, ולא יאפשר לה לשמור על קשר עם סבא וסבתא, אולי היחידים בעולם שאהבה.

הימים היו אפורים וארוכים. מאז שבה מבית הספר בשעות הצהריים ועד שעת הליכתה לישון הייתה בודדה ועצובה. במשך שעות רבות לא התעניין איש בשלומה. ארוחות צהריים היה אבא מזמין פעם ביומיים מהמסעדה הביתית הקרובה לביתם, אך האוכל היה תפל לטעמה, וחסר בו תבלין האהבה והמסירות.

הוריה של אמה התקוממו נגד המצב ודרשו לפחות הסדרי ראייה עימה, אך אבא החזק, השולט והבטוח כל כך בעצמו הצליח לגרום לכך שלא יעזו לבקש זאת פעם נוספת. ליבם יצא אליה. לעיתים היה סבה מגיע לבית הספר, מחייך את חיוכו הרחב ונותן לה שקית מלאת ממתקים, אך נורית ידעה שאסור יהיה לשתף בכך את אבא. הוא לא יוותר. הוא יילחם את מלחמתו עד טיפת הדם האחרונה.

בלימודים הסתדרה תמיד מצוין, אולי לכן לא חשו המורות במצוקתה. את העובדה שכמעט לא הייתה מעורבת בחיי הכיתה, תלו בביישנותה הקיצונית.

השנים מכיתה ז' ועד לסיום כיתה י"ב היו קשות מאוד מאוד, ונורית חשה איך הכעס מפעפע בתוכה כמו רוטב סמיך המבעבע ברתיחתו: מה חשבו לעצמם כל המכרים ובני המשפחה? מדוע עמדו מנגד? למה סבה וסבתה לא נלחמו יותר בעבורה? ואיפה היו הדודים והדודות, שהראו פנים שוחקות ונחמדות כל כך כשפגשה אותם באירועים משפחתיים?

ואבא - הוא מעולם לא התעניין בה במידה מספקת. עיסוקיו הרבים מילאו את יומו עד להתפקע, נדמה היה שהעומס מחיה ומקיים אותו. גם כאשר בילו יחד, הייתה היא כעוסה ומרוחקת מאוד, והוא - גדוש בייסורי מצפון וברצון להיטיב עימה, אך ללא הצלחה.

לעיתים ניסה לקנות את ליבה בגלידה ענקית או במגש פיצה מהביל, וכשבגרה מעט – באשראי פתוח, אך ניסיונותיו אלה לא נגעו לליבה.

ועכשיו, חושבת נור לעצמה תוך כדי שמתהפכת במיטתה, הגיעה עת הנקם הגדולה.

כבר שנתיים לא שוחחה עם אביה כלל. הוא ניסה ליצור קשר והציע לבוא לבקרה, אך היא דחתה בגסות כל הצעה מצידו. היא הייתה מודעת היטב לעובדה שהיא מצערת אותו, אך הזיכרונות הצרובים בנשמתה כמו דרבנו כל תא ותא בתוכה לנקום.

בעוד שלושה שבועות יקבל אבא את המכתב שכתבה בדם ליבה. את המכתב יקבל רק לאחר שפעולת ההברחה לרצועת עזה תהיה מאחוריה. ספינת המרמרה תיראה כמו מטפחת אדומה אל מול עיניו כאשר ייוודע לו שבתו, עצמו ובשרו, הייתה מעורבת ופעילה בה. כמה בושה תהיה שם, כמה קשה יהיה לו לקבל את העובדה הזו.

תחושת רגיעה מסוימת פשטה בה עת נזכרה במכתב המיועד לאביה הטמון בתיקה האישי.

______________________________________________________________

הבוקר הגיע.

זרועות ארוכות ודקיקות של קרני שמש ראשונות פילסו דרכן מבעד לחלון הרחב היישר אל מיטתה של ילי. אלה חברו אל זרועות אימתניות של פחד לא ברור.

יום הטיסה הגיע והביא עמו ידיעה ברורה על אודות השבועות הבאים. אלה עומדים להיות מטלטלים, מרגשים, מלאי חשש אך גם אפופי תחושת סיפוק. היא ידעה היטב שהסיכון כדאי, ולו כדי להציל מספר ילדים אומללים הסובלים ממחסור בתרופות ובצרכים בסיסיים.

ילי התמתחה במיטתה, וידאה שיש בידה זמן להתאוששות קלה, ואז עצמה את עיניה ושקעה בחלומות בהקיץ.

מדינת הפיליפינים הרחוקה כמו קמה לפתע מול עיניה העצומות ונראתה מוחשית על צבעוניותה וייחודיותה.

האי השקט והיפהפה, קו המים המדויק שבו אהבה לצפות מוצפת געגוע וכמיהה במשך שעות ארוכות; אולי אי שם במרחק, מעבר לאוקיאנוס, חיה וקיימת משפחתה.

ילי יכלה להריח בדמיונה את ריחם של דקלי הקוקוס הגבוהים והחסונים, הנישא למרחקים עם משב הרוח של שעת בין הערביים. זיכרון הארוחות המשפחתיות בחצר הבית עלה בראשה, ובו מעורבים צלילי השפה הפיליפינית המוכרת המתגלגלים עם צלילי הערב וקריאות הקופים על העצים באי.

גם בתוך השלווה היחסית שבה חייתה ילי ידוע ידעה היטב, כשם שידעו חבריה כולם, שבמרחק מועט מהם גדלים ילדים אחרת, בתנאי רחוב איומים. ילדים המהלכים נפוחי בטן ומזי רעב, מתגלגלים בין בורות הביוב והצחנה כשבגדיהם קרועים ובלים, ריח רע נודף מהם, והוריהם, העסוקים בהישרדות היומיומית, אף אינם מחפשים אחריהם.

ילדים רבים בפיליפינים עובדים משחר ילדותם בעבודות מזדמנות, כמו צחצוח נעליים ברחוב, חלוקת עיתונים, מכירת כעכים או משקאות בקרנות רחוב, ניקוי חלונות או ניקוי כלי רכב.

גם באי סיקיהור היו ילדים שעבדו מגיל צעיר. לא הייתה בידי הוריהם האפשרות להעניק להם את ההזדמנות ללמוד ולחיות וחיי ילדות שקטים ורגועים, והם היו יוצאים עם הוריהם אל השדות לסייע בפרנסת המשפחה. אך רוב הילדים באי למדו לפחות באופן חלקי, וידעו להעריך כל יום של לימודים.

כעת, צפה ועלתה בזיכרונה של ילי תמונה קשה ביותר מטיול שערכה המשפחה לעיר הגדולה מנילה.

בני המשפחה נסעו במעבורת שעות ארוכות עד שהגיעו אל העיר המעורבת והצבעונית הזו. דגלים צבעוניים התנופפו ברחובותיה הראשיים, ודוכני מכירה רבים מספור ניצבו בשורות ארוכות ומסודרות והציעו את מרכולתם לעוברים ושבים.

מאחורי דוכן גויאבה ומנגו ראתה ילי את המראה המחריד שנחקק בזיכרונה ולא מש ממנו עד היום.

ילדה קטנה כבת 10 עמדה שם יחפה, רזה להחריד, מצחינה, רעבה ונפחדת. לידה עמד בריון ענק, דחף לידיה בחשאי חבילה קטנה והאיץ בה ללכת. היא נרעדה, ועיניה השחורות הגדולות נתלו בו בתחנונים: "אני אעשה כל עבודה אחרת, בוס," אמרה בשקט ובנימוס, "רק לא להעביר את זה, בבקשה."

ילי הציצה מעבר לדוכן כשליבה הולם וזיעה קרה שוטפת את כל גופה.

הגבר האימתני דחק בצלעותיה של הילדה ודחף אותה קלות. "נו. לכי, לכי. אין מי שיעביר את החבילה. נו מהר, ילדה טיפשה, הזדרזי. אחר כך תבואי אליי ואתן לך מנת אדובו חמה."

ריסיה הארוכים של הילדה נפתחו לגודלן המקסימלי. "אדובו, סיר? ואם אצחצח את נעלי העוברים ושבים עד הלילה לא אקבל?"

"לא. לא תקבלי," רעם בקולו העבה. "הזדרזי."

ילי עמדה כמשותקת על מקומה. "ממה היא פוחדת כל כך?" שאלה את אביה שעמד מאחורי גבה.

"אדם זה מבקש ממנה להעביר חומרים מסוכנים האסורים על פי החוק. אם תיתפס, תיאלץ לעבור עינויים עד שתגיד את שמו של המעסיק שלה. הוא מצידו עלול לשלוח תוקפים אלימים ואכזריים שינקמו בה את נקמתו. אלו אנשים איומים, ילי. יש פה כאלו לאלפים. אין מה לעשות. לא תוכלי להציל את אותם ילדים אומללים ואת הוריהם מגורלם האכזר. בואי נלך, את לא צריכה להצטער כל כך. גם אני גדלתי בתנאים אלה," אמר ודוק של עצב על פניו. "נשבעתי שאעשה הכול כדי שילדיי לא יסבלו כפי שסבלתי אני. וכעת, די לך במה שראית כבר. בואי נתקדם ונקנה לך גלידת סורבטס."

"לא, אבא. בוא נסגיר אותו למשטרה כבר עכשיו, שלא יוכל להזיק לילדה," התחננה ילי.

"העניין אינו פשוט כפי שהוא נראה לך, ילי יקירתי," הסביר אביה ברכות. "גם המשטרה מעדיפה שלא להתערב במקרים אלו, ורק במצבים שבהם אין ברירה היא עושה זאת."

זיהום האוויר הכבד באזור העני והפרימיטיבי נדמה היה לילי סמיך ומכביד עוד יותר. עשן הסיגריות שהיתמר מכל עבר ומראה הילדים היחפים ונפוחי הבטן סימאו את עיניה וטשטשו את ראייתה, והיא חשה סחרחורת נוראה.

באותו לילה, בבית ההארחה הפשוט שבו לנו, חלמה ילי שנאספה לאחר הצונאמי על ידי משפחה אחרת, משפחה המתגוררת ברחוב, מכבסת את בגדיה המועטים במי הנהר המצחינים, ומלמדת את ילדיה וגם אותה לגנוב למחיית המשפחה מעט כעכים בשוק הצבעוני. הם נתפסים, משתחררים ונתפסים שוב... בחלומה היא עובדת כמו שפחה, והבוס הענק הממונה עליה מכה אותה ללא רחם.

בבוקר, עת התעוררה מחלום ביעותים זה, נשבעה לעצמה שלא רק לילדיה תעניק ילדות ורודה יותר, אלא גם לילדים נוספים ברחבי העולם.

הבוקר, עודדה ילי את עצמה. אני עומדת לצעוד את הצעד הראשון בדרך לחלום הילדות שלי. אמנם אני מסכנת את עצמי, אך אני עושה זאת למען מטרה נעלה – כדי להרבות אושר ושמחה בלב ילדים אומללים בעולם. אני פועלת לקיום הבטחתי.

עם זאת, קול אחר בתוכה חלחל באיטיות מרגיזה אך עקבית: ואולי כל התוכנית הזו היא אוטופיה ורודה, ואין כל סיכוי לממש אותה?

כך או כך, ילי מצאה עצמה קמה ממיטתה, מתארגנת במהירות ומביטה מבט אחרון בדירה הקטנה. "בקרוב אשוב," הבטיחה ללא מילים לקירות החדר שבו שהתה בשנה האחרונה.

"תשובי בקרוב?" כמו שאלו קירות החדר החשופים עת יצאה ילי, וליבה, למרות הכול, כבד עליה.

45. אשמה בלתי הפיכה?!

בחדר האחרון בקומה העליונה של "קסם החיים" ישבה אביגיל על מיטתה כשרגליה מקופלות, וכרית סגלגלה אחוזה בין שתי ידיה, כמגנה עליה.

תהילה ורוני ישבו מולה על הספה הוורודה נשענות על הכריות העגולות בצבע החציל, ושתיהן ניסו להחזיר את השלווה ואת השמחה לעיניה העצובות של אביגיל, שכעת זלגו מהן דמעות רבות מספור.

"אתן לא תבינו אותי לעולם," היא זועקת. "אתן לא הייתן שם, אינכן יכולות להבין. הרי יכולתי למנוע את מה שקרה! אבל לא נזהרתי, ומאז אין לי חיים. אני מרגישה נמרטת, נסחבת, נזרקת מכאן לשם, לא באמת נמצאת. לא באמת מרגישה. איך אוכל להרגיש את החופש והשחרור, בשעה שארי אינו יכול? איך?"

"את רוצה לספר לנו איך כל זה קרה?" תהילה שואלת בזהירות.

"אוה..." אביגיל נאנחת אנחה עמוקה מאוד. "זה סיפור ארוך..."

"זה קרה לפני 6 שנים בערך, כשהייתי כבת 10," מבטה של אביגיל בוהה בחלל החדר. "היה זה ביום שישי, קצת יותר משעה לפני כניסת שבת. העבודה עוד הייתה רבה מאוד. הקטנים נזקקו בחלקם לרחצה, והחדרים עדיין לא אורגנו כראוי לשבת. אמי הידסה בין ערמת הכלים הגבוהה לבין התנור הלוהט, הכניסה והוציאה תבניות של אוכל ריחני ומגרה. אז עדיין לא שיערנו שאיש לא יאכל דבר באותו ליל שבת." אביגיל שוהה לרגע, כמו מנסה לגרד את הזיכרון השרוף מבין תאי מוחה.

"ובדיוק באותו יום ששי עמוס אחי ארי בן השנה לא חדל לצרוח. הדבר היחיד שהרגיעו היה מגע זרועותיי. החזקתי אותו וניסיתי לעזור כמיטב יכולתי. רצתי להביא מגבת לאחת וסוודר שבתי לאחר, ובין לבין ערכתי את השולחן בסלון וניסיתי להתארגן בעצמי. כזה מין יום שישי קצר ולא מוצלח..." אביגיל נאנחת אנחה קורעת לב.

"רצתי ממקום למקום בניסיון להספיק עוד ועוד, ואז מעדתי בפתאומיות על הרצפה הרטובה והחלקה במסדרון. התברר שמי האמבטיה גלשו מעט למעבר בין החדרים, ואני החלקתי ונפלתי על הרצפה הרטובה. ארי הקטן נפל מידי וראשו נחבט בקיר המסדרון ואחר כך ברצפה. בתחילה השמיע צרחה חנוקה, אך מיד אחר כך השתתק ושכב על הרצפה דומם.

אני, שספגתי בעצמי מכה חזקה ברגל, התעלמתי לחלוטין מהכאב העז שפילח את רגליי, גהרתי אליו בבהילות וניסיתי להעירו, אך הוא לא הגיב. זעקתי נואשות: 'ארי, ארי תענה לי. אריייי... אתה חי?' אבל ארי שתק. שתק כל כך." אביגיל השתתקה לרגע ואז המשיכה:

"לא אשכח לעולם את הרגע המבהיל והאיום הזה, שבו ראיתי את התינוק השובב הזה שוכב על הרצפה דומם כבובה. אני מצטמררת לזכר המראה הנורא הזה. באותם רגעים הייתי בטוחה שארי מת. הייתי משוכנעת שלא יחזור אלינו לעולם. המראה שלו היה כל כך לא חי.

את הצרחות שגרוני הפיק לא שמעתי בעצמי, רק חשתי לאחריהן את הצרידות בגרון..

מיד אחר כך הגיעו הוריי. אבא  צלצל למד"א תוך כדי ניסיונות להעיר את ארי ולדבר אליו. אמא הרימה אותו על ידיה וניסתה לפעול בהתאם לדברי המוקדנית בטלפון. אך דבר לא עזר. ארי שכב כך כשש דקות, שנדמו בעיניי כנצח, שש דקות שהרסו את חייו, וגם את חיי, שלא יחזרו שוב להיות חיים לעולם."

קולה של אביגיל נסדק, ובכי החל לטלטל את גופה.

"ארי לעולם לא ישוב להיות ילד רגיל. לעולם יישאר משותק, המכה שספג במוחו הייתה מדויקת והרסנית, ולא ניתן היה לשקם את הפגיעה האיומה הזו. ארי נשאר נכה לכל חייו. התינוק הקטן והחמוד הזה יכול היה להיות ילד בריא ושלם. וכעת הוא סובל כל כך. עליו לעבור טיפולי פיזיותרפיה מפרכים כדי לשפר את יציבתו, אך ללכת כנראה לא יוכל לעולם.

"וכל זה – בגללי! אסור היה לי ללכת כך בבית, יחפה, עם הקטן על הידיים!" אביגיל גונחת וכאב ממלא את האוויר. "עכשיו אתן מבינות מדוע אינני יכולה לשמוח ולחיות את חיי כרגיל? אתן מבינות למה הוכרחתי לעזוב את התיכון? לא הייתי מסוגלת להתרכז בלימודים, לעסוק בעניינים המעסיקים את שאר החברות או לשוחח על דברים של מה בכך. ידעתי כל העת שאילולא חוסר הזהירות שלי יכול היה הכול להימנע.

ההורים שלי היו עסוקים כל העת בארי, שהיה מאושפז בתקופה ההיא, ואני פשוט נשארתי בבית, לא למדתי, לא הכנתי שיעורי בית, והם לא היו פנויים לשים לב לכך.

במשך השנה הראשונה ריחמו עליי המורות בסמינר ולא תבעו ממני להשלים את הלימודים. עברה שנה, ואני המשכתי בשלי. כל השיטות שצוות הסמינר ניסה לנקוט לא צלחו, ואז הוצע להוריי לחפש בעבורי מקום לימודים אחר, קטן יותר.

במילים אחרות – צוות הסמינר התייאש ממני והעיף אותי בצורה אלגנטית.

אני לא רציתי דבר. הצעתי לאמא שלי שאהיה אחראית על ארי במקום לצאת ללמוד, אקח אותו לטיפולי הפיזיותרפיה ואשגיח עליו כשיהיה בבית. זה היה הדבר היחיד שרציתי לעשות... הדבר היחיד שהרגיע מעט את ייסורי נפשי הקשים.

אין לי מושג איך הצלחתי להישאר שנתיים תמימות בבית, ללא מסגרת וללא חברה, בגיל משמעותי כל כך. בכל התקופה הזו עמלו הוריי למצוא בעבורי מקום לימוד מתאים, ולשווא..."

אביגיל שולחת מבטים נוקבים לחלל החדר ודורשת: "אל תספרנה לאף אחד את הסיפור הזה על ארי, כן?! פרקתי לפניכן עכשיו סוד שמלווה אותי זה שנים. אני מקווה שאתן עדיין מסוגלות להביט לכיווני בכלל.. לגמרי אבין אם לא."

תהילה הביטה ברוני, ושתיהן העבירו ביניהן מבטים. איך אפשר לעזור לאביגיל להשתחרר מרגשות האשמה הנוראים האלו?

אולי לנעמה פתרונים.

אולי הערב בקבוצה תאזור אביגיל אומץ ותפתח אחת ולתמיד את סגור לבה.

בשעות הספורות שנותרו עד למפגש השבועי הרשמי עם נעמה עמלו תהילה ורוני לשכנע את אביגיל לחשוף את סודה בפני הקבוצה ולבקש עזרה.

46. משחיזים חרבות

במשך כל זמן הטיסה פטפטה נור ללא הפסקה. ההתרגשות גרמה לה לדבר בלי סוף.

ילי חשה בכאב ראש חזק שהלם כקורנס. היא נזקקה לשקט כדי לערוך סדר במחשבותיה. כל חייה התרגלה לחלוק את מחשבותיה העמוקות עם עצמה.

"כואב לי הראש," אמרה לנור לאחר שעתיים של טיסה, "אני חושבת שאנסה להירדם מעט."

אך השקט המיוחל לא הגיע. זמן ארוחת הבוקר הגיע, והדיילות חילקו את מגשי המזון. לאחר הארוחה נכנס המטוס לכיס אוויר וטולטל באורח מדאיג. לאחר מכן הגישו הדיילות לטסים שתייה חמה וקרה. רק לאחר זמן רב השתרר סוף סוף שקט, וילי הצליחה לעצום מעט את עיניה.

'יש עוד מספיק זמן עד לנחיתה,' חשבה לעצמה וניסתה להירדם, אך ללא הצלחה. ראשה כאב מאוד, וילי חששה שמידת יעילותה במבצע החשוב והסודי מוטלת בספק.

שעות הטיסה הארוכות עברו כסיוט. ילי חשה את ראשה הולם ודופק ללא לאות ונראה היה לה שחום גופה עלה.

נור נראתה במצוקה: "מה יהיה?" שאלה שוב ושוב, "את חייבת להחלים במהירות ולהרגיש טוב לפני שיוצאים להפלגה," לחשה לתוך אוזנה.

אך ילי לא הייתה מסוגלת לחשוב על דבר. גם כדור האופטלגין שנטלה לא שיכך את כאבי ראשה.

הימים הבאים היו כמו חלום בלהות, סיוט מתמשך. חומה עלה וירד לסירוגין. רוב שעות היום שכבה במיטה, בחדר הראוותני במלון המפואר שנשכר בעבורה ובעבור שאר חברי הקבוצה, הוזה ושקועה במשך שעות בשינה. האיש המקריח, שילי אף לא זכרה את שמו, שלח עם נור מסר ברור כי עליה להתאושש עד יום המחרת ולהשתתף באסיפה המסכמת.

ילי ידעה שלא תוכל להימלט מהאסיפה החשובה הזו, שבה תיחשף התוכנית לפרטי פרטים. עד כה הייתה התוכנית סודית באופן הרמטי, ולא נצפו בעיות או הדלפות.

לאסיפה היא הגיעה מצוידת בערימת מגבוני טישיו וכדורי אופטלגין. חשה מעט טוב יותר, אך עדיין סבלה מחולשה איומה. מראה הים בחשיכה הטיל בה קדרות, האופק נראה כלוע שחור אימתני והעלה בה שכבות שכבות של זיכרונות מהילדות, מהפיליפינים.

היא פסעה לצידה של נור כשקולותיהן של סמירה וחנין מלהגים בהתרגשות מהוסה מאחוריהן. הן עלו על ספינה אדירת ממדים שעגנה על שפת הים ונכנסו לתוך טרקלין עצום ממדים.

ילי נדהמה למראה הפאר הראוותני. תקרת האולם הגבוהה הייתה מקושטת במגוון קנדלברות כבדות ומפוארות. הרהיטים הכבדים היו בגוני עץ אדום משובח. על שידות מפוארות הועמדו מגשים עמוסים במיני מאפה ריחניים. מקררים אלגנטיים זעירים הכילו בתוכם מגוון בקבוקי שתייה אישיים, לבחירה. כמויות אדירות של פירות עסיסיים ומגרים נחתכו באופן משובב עיניים וגירו את החיך. מפלי שוקולד חום ולבן זרמו ממתקנים מיוחדים שאפשרו לכל החפץ בכך למלא כוסיות שוקולד נוזלי. מכונות אייס קפה בטעמים מגוונים הונחו אף הן על השולחנות הכבדים.

ילי הופתעה למראה מספרם הרב של המשתתפים. חברי הקבוצה שהכירה עד כה היו חלק קטן מאוד מכלל המשתתפים באסיפה. היו שם מאות צעירים. חלקם חמושים, מהם מחייכים, מהם תמימים, מהם חמורי סבר ורציניים, ובחלק גדול מהם לא הייתה רוצה לפגוש בסמטה חשוכה אי פעם.

"לילה טוב חברים, בשם אללה הרחמן והחנון אנו נפגשים פה בפורמט הגדול הזה זו הפעם הראשונה," האיש המקריח דיבר אל תוך המיקרופון שהוצב על ידו, ושקט פתאומי השתרר באולם.

"אני שמח לראות שכל חברי הקבוצה הגיעו בשלום מכל רחבי העולם," חייך האיש וחשף את שיניו, וילי ציינה לעצמה שלא ראתה אותו מחייך קודם לכן. גאווה הייתה בעיניו כאשר הביט בהם.

"לא לחינם בחרנו לקיים אסיפה חשובה זו בשעה מאוחרת בלילה, ולא בכדי קיבלתם הנחיות מיוחדות כיצד להגיע אל הספינה מבלי לעורר חשד."

לפתע שמה ילי לב שאכן מלבד חברי הקבוצה המועטים עימם הגיעה, לא ראתה נהירה אל הספינה, ועל כן הופתעה כל כך למראה מספר האנשים הגדול שפגשה.

קולו של האיש חדר מבעד לתודעתה הבלתי צלולה, וכאב ראש חד תקף אותה שוב.

"במבצע הנוכחי הושקעו ימים רבים מספור של עבודה ותכנון מסיבי ואינטנסיבי, למען המטרה הנעלה הידועה לכולנו." רעד קל של התרגשות סדק את הקול הבטוח. "בעוד יומיים נחל בביצוע המשימה החשובה ביותר שעמדה בפנינו עד כה. נעלה על 6 ספינות ענק, ונשוט עד אל מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

משתתפים עימנו גם 40 שכירי חרב אשר מטרתם ליצור עימות אלים אם יהיה צורך. מובן שלא נחשוף כאן את תפקידו של כל אחד מחברי הקבוצה, והעניין אמור להישאר חסוי לעולם," הוא נעץ מבט חמור סבר בקהל הדומם והמתוח הניצב מולו. "אם תתגלה התוכנית שלנו לשב"כ הישראלי הנודע בזרועותיו הארוכות והשקטות, תרד לטמיון כל ההשקעה האדירה."

"מטרתנו, כידוע לכל מי שמשתתף כאן, היא להעביר ציוד הומניטרי הכרחי לרצועת עזה, ולהימנע בכל צורה שהיא מבדיקות וסקירות באזור נמל אשדוד."

האיש המשיך לפרט ולהסביר, וילי חשה בכבדות נוראה המשתלטת עליה, היא לא הצליחה להתרכז כלל בנאמר, וכך מצאה עצמה בסיום האסיפה מבולבלת, מצטמררת מחום וכאובה.

כשהגיעה ילי אל חדרה המפואר במלון, פתחה את הפתק שנתחב לידיה כאשר יצאה מן האסיפה בשעה שהתקרבה מאוד אל שעת הזריחה.

בפתק נרשם:

להלן תזכורת על אודות מטרות המשט:

1. לשבור את הסגר אשר הטילה מדינת ישראל על רצועת עזה.

2. למשוך את תשומת לב העולם אל המצב ברצועת עזה ואל תוצאות הסגר.

3. להעביר לתושבי הרצועה ציוד הומניטרי.

זכית להיות חלק ממערך חשוב, אשר תפקידו גורלי ומשמעותי ביותר בעבור תושבי הרצועה המעונים.

שובצת בספינת מאווי מרמרה, הגדולה ביותר משש הספינות.

ביום שלישי בשעה 11:00 בלילה עליכם להתייצב בכניסה המערבית לכיוון הנמל באיזמיר.

בהצלחה.

חומה של ילי היה גבוה, ראשה דאב, וכל רצונה היה לבלוע כדור אופטלגין נוסף וללכת לישון.

היא הטמינה את הפתק בכיס חולצתה ופנתה למיטתה.

47. תינוק מהחלומות

ושוב מופיע בחלומה התינוק ההוא, הזכור לה מלילות הסיוטים, נועץ בה עיניים חודרות ואומר ללא מילים: "נעמה, טלי חייבת לדעת. אסור שמה שקרה לי יקרה שוב לתינוק אחר."

"טלי אינה בין החיים, אין צורך ואין דרך לספר לה," מרגיעה נעמה את עצמה ואת התינוק, שבעצמו אינו בין החיים.

ביום אירוסיה סיפרה לה אמה את הסיפור העצוב על התינוק, שנראה בריא וורוד לחיים ונפח את נשמתו ביום הברית. שמונה ימים בלבד זכתה לאחוז בו, לחוש את נשימותיו, לנשק ללחיו הרכה והתפוחה, לתפוס בידיו הקמוצות בחוזקה.

ביום הברית זרחה השמש כרגיל, וההתארגנות לברית נעשתה בהתרגשות ובמעט חשש טבעי.

בלב הולם מהתרגשות יצאו שרה ויהודה מן הבית עם העולל הזעיר.  הבוקר היה בהיר, אך משב רוח קל גרם לשרה, אמה של נעמה, להיטיב את הכובע הלבן והזעיר לראשו של התינוק. יהודה סגר את העגלה והכניסה אל תא המטען. אחר כך נכנס אף הוא אל המונית ואמר לנהג את כתובת האולם.

האולם קיבל את פניהם בחגיגיות לבנה. השולחנות היו ערוכים בטוב טעם, נברשות הפיצו אור עדין, וכרית לבנה וצחה עמדה מוכנה לקבל אל תוכה את התינוק, אשר עמד להיכנס בבריתו של אברהם אבינו.

לב האם שבתוכה חש היטב את עקידת יצחק הפרטית שלה, והיא רק רצתה להיות כבר אחרי הכול. חייכה בעייפות אל האורחים, והיטיבה את השמיכה לגופו של תינוקה.

משום מה חשה סערה פנימית, והיא פנתה לעבר המחיצה לשוחח מעט עם בעלה.

"אני לא רגועה," שחה לו בסערה. "אני פוחדת נורא."

"בעזרת השם יהיה בסדר, שרה. הכול יעבור מהר, עוד שעה קלה וכבר תשכחי את כל החששות."

לו ידע יהודה, אביו של נעמה, מה יקרה בעוד שעה קלה...

"ברוך הבא," קראו כולם כאשר הוכנס העולל הקטן אל עזרת הגברים.

הברכות נשמעו באופן ברור מפיו של יהודה, אביו של ראובן. הסנדק, רב חשוב שהוזמן במיוחד לברית, ישב על הכיסא המיוחד, אוחז על ברכיו את הרך הנולד.

שרה לא הייתה רגועה. התינוק הזה נראה לה שונה מקודמיו. תמיד הייתה תכונה ליד עריסתו בחדר התינוקות, ותגובות גופו לחיסונים השגרתיים היו חריגות. כאשר דרשה מהרופא הסברים לתופעות אלו, לא ידע להסביר לה ופטר אותה בלא כלום.

היא נעמדה ליד המחיצה כשליבה רוטט ורגליה החלושות אוחזות אותה אך בקושי.

"ברוך אתה ה'... וציוונו על המילה." קול בכי התינוק היה הקול האחרון שהשמיע בחייו.

__________________________________________________________

צעקות וקריאות אימה נשמעו מעזרת הגברים. המוהל נראה מבוהל מאוד, ואנשים אחדים כבר אחזו במכשירים הניידים שלהם וקראו לעזרה מקצועית.

מאז התגלגלו העניינים במהירות מטורפת. אמבולנסים ואנשי "הצלה", פרמדיקים בפנים חמורות סבר ורציניות להחריד, ושאלות: "האם לא אמרו לכם דבר בבית החולים? האם לא נאמר לכם שהתינוק סבל מבעיות בקרישת הדם?"

"תינוק חולה המופיליה שלא אובחן בבית החולים לאחר הלידה," שמעה את הפרמדיק צועק בהיסטריה אל תוך מכשיר הקשר.

וכך מצאה את עצמה שרה, אמה של נעמה, דוהרת באמבולנס, יהודה בעלה יושב לצידה, התינוק מורדם ומונשם ושקט להחריד, והאורחים – ניצבים באולם משותקים מהלם.

בית החולים קידם את פניהם בתכונה. הרך הנולד, שטרם נקרא בשמו, הוכנס מיד לטיפול נמרץ. נעשו ניסיונות להציל את חייו, ניתנו לו מנות דם רבות, אך בתוך שעות ספורות הוא נפח את נשמתו הזכה.

"המופיליה," הסביר הרופא שישב מולם. שרה ראתה מול עיניה צללית מטושטשת.

"האם מישהו מבני המשפחה חולה בהמופיליה?" שאל הרופא.

"לא," שמעה את קולו השקט והעמוק של יהודה. "אנו שומעים עכשיו על המחלה הזו בפעם הראשונה."

מראה הרופא היושב מולה ריצד מול עיניה ויצא במחול שדים. היא הסתחררה לרגע, וברגע הבא התערפלה הכרתה, והיא עצמה הושכבה על מיטה.

מתוך קהות חושים מטורפת שמעה את הסבריו של הרופא: "המופיליה מתבטאת בתפקוד לקוי של מנגנון הקרישה. כל פגיעה קלה בכלי דם עלולה לגרום לדימום חיצוני, וגרוע יותר – פנימי. ההמופיליה היא מחלה תורשתית. כעת לאחר שהמחלה התגלתה במשפחתכם, עליהם לערוך בדיקות מקיפות לעצמכם ואף לילדתכם. אמנם בנות אינן חולות במחלה זו, אך הן עלולות להיות נשאיות של המחלה, והידע הזה חשוב מאוד בעבורן לעתיד, שכן ילדיהן עלולים לחלות במחלה.

אין ספק שבית החולים שבו ילדת לא פעל כנדרש. היה עליהם לערוך את הבדיקות המתאימות ולעדכן אתכם כדי שתדעו להיזהר."

"האם ניתן היה לדעת על כך מראש?" שמעה את קולו החלוש של יהודה שואל.

"אין ספק שבעת מתן החיסונים או בעת עריכת בדיקות דם ניתן היה להבחין שהדם אינו נקרש באופן רגיל. יש כאן רשלנות רפואית חמורה מאוד. ביכולתכם לתבוע אותם," העלה הדוקטור את קולו בכעס.

מתוך המיטה, מטושטשת לחלוטין ממנות ההרגעה שקיבלה הישר אל תוך הווריד, כאבה שרה עד המקום העמוק ביותר בתוכה את כאב הפרידה המאולצת מבנה התינוק, זה אשר נשאה אותו, ילדה אותו ואף נהנתה לשהות במחיצתו שמונה ימים. ליבה התהפך בקרבה כגוש בשר פצוע וחבול, שרוט וכווי, והסב לה כאבים איומים.

בימים שלאחר הפטירה חוותה כאב חותך וחי אשר הותיר צלקת בנפשה.

ואת הצלקת הזו העבירה לבתה, נעמה, שהבטיחה שתעשה ככל הניתן כדי שבעזרת השם לא יקרה שוב דבר נורא מעין זה.

48. משט מסוכן

הלילה האחרון במלון היה אפל, שקט וארוך כל כך. נור התקשתה להירדם ובהתה בדאגה בילי הישנה. בעוד מספר שעות עליהן להתייצב בנמל ולהצטרף אל שאר חברי הקבוצה.

אוניית המרמרה, חלום של חודשים ארוכים, תוכניות ארוכות, ותקוות רבות – נדמתה פתאום בדמיונה של נור כצל שחור ומאיים, והיא הודתה בינה לבין עצמה שהיא פוחדת. פשוט פוחדת.

ומה אם ייאלצו להילחם בכוחות הישראליים? ייתכן שחיל הים קיבל עדכון מהשב"כ, המודיעין הישראלי המפותח, והוא מתכונן לקראת תקיפה...

החברים המשתתפים בקבוצה נראים לה גסים ואפילו אלימים. מה לה, סטודנטית עדינה ולמלחמות? אפילו את חובותיה במסגרת השירות הצבאי הסדיר לא מילאה, קיבלה פטור בגין הזדקקותה לשיקום נפשי, וכעת היא לבדה בחששותיה.

 ילי, שהייתה יכולה אולי לעודד את רוחה הסוערת, לוהטת מחום תחת שמיכת הפוך, ממלמלת לעצמה משפטים חסרי פשר בשפה מוזרה.

ילי זקוקה לרופא בדחיפות. היא בטוחה בכך. אולי תחייג לאיש המקריח מיד כשתפציע השמש, תספר לו על מצבה של ילי ותבקש ממנו להישאר עימה ולהשגיח עליה? שתיהן תרווחנה מכך. באסיפה מסר להן האיש מספר טלפון וציין שיש להשתמש בו במקרים דחופים בלבד. המקרה נראה לה דחוף דיו. ילי אינה מסוגלת לקום ממיטתה וודאי שלא לצאת להפלגה במצבה זה.

נור יצאה אל המרפסת הקטנה המשקיפה אל הים התיכון. היא התיישבה על כיסא הנצרים העגול ותמכה את ראשה בשתי כפות ידיה. בחושך נראה היה הים כלוע שחור ענק המאיים לבלוע בחובו בדממה את כל המתקרב. מדי פעם הבליחה קרן אור קטנה ממעמקי הים, ונור נרעדה. בעוד שעות ספורות תיטלטל אף היא בין הגלים, בעיצומו של מסע מסוכן שאת סופו מי יֵדע.

לפתע, כמו משום מקום, צפה ועלתה דמותו של אביה לנגד עיניה והפיחה בה חיים. אילו היה אביה, הקצין בדרגה הגבוהה כל כך בצבא הישראלי יודע על תוכניותיה, היה מורט את שערות ראשו מצער, ואין ספק שהיה עושה כל שביכולתו כדי לטרפד אות.

זיכרון אביה הפיח בה חיים, והיא חשה תחושת נקמה מתוקה.

'כשאני סבלתי בהיותי נערה עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת להכיל את הכאב, היה אבי עסוק בטיפוח הקריירה שלו. אז הייתי נורית הקטנה חסרת אונים וישע, ולא היה לאל ידי לעשות דבר,' חשבה לעצמה.

היום, כבוגרת, חשה רצון עז לנקום באביה. על אף המרחק הגדול הקיים ביניהם עתה, למעשה חייה סובבים סביבו יותר מתמיד, בשל רצונה העז לנקום בו.

קולות מוזרים מתוך החדר גרמו לה להסב את ראשה במהירות. היא גילתה את ילי רוכנת על גבי הכיור ומקיאה עד כלות כוחותיה. כשהיה נראה שמעט הוקל לה, התיישבה על הרצפה, מבע מוזר בעיניה, פניה חיוורים, ועיניה ריקות.

"ילי, מה קורה? איך את מרגישה?" נבהלה נור, רכנה אליה והגישה לה כוס מים.

"אנ... אני..." גמגמה ילי בחולשה, "מרגישה נורא... אני צריכה דחוף..." ושוב הכניעה אותה הבחילה, היא רכנה בשנית אל הכיור והקיאה שוב ושוב.

מצבה נראה גרוע יותר מששיערתי, נבעתה נור. איך תעמוד בהפלגה?

ילי נשכבה בחוסר אונים על המיטה הגדולה ונרדמה באחת. כנראה הוטב לה מעט.

קרניים ראשונות של שמש החלו להפציע בשמי טורקיה. החושך החל להתבהר, ואט אט נגלה הים במלוא יפעתו, חושף צבע תכול עז, גליו מכים בחוף בעוצמה וחוזרים בהכנעה.

אור היום הפיח מעט תקווה בחדר הקטן והמצחין, שריח של קיא עוד שרר בו. שתי מזוודות פתוחות גדולות עמדו במרכזו ממתינות לקלוט את חפציהן של הבנות ולצאת למסע ארוך ועלום.

כשהשעה נראתה לנור סבירה, היא נטלה את הטלפון הנייד שלה, וחייגה בידיים רועדות אל האיש המקריח. פתאום הבחינה שאפילו את שמו לא ידעה. "משט" – כך כינתה אותו בספר הטלפונים שלה, הוא כנראה שומר על חשאיות מוחלטת.

"סבאח אלח'יר (בוקר טוב)," פתחה נור את השיחה, קולה רועד קמעה. ואז המשיכה באנגלית עילגת: "יש בעיה, ילי חולה, היא מקיאה. היא לא תוכל להשתתף במסע הארוך הזה. המצב שלה לא טוב. היא צריכה לבקר אצל רופא."

"לא נקבל ביטולים," חתך האיש בחדות. "ניפגש בשעה שקבענו, ואני מקווה שלא איאלץ לנקוט באמצעים חמורים," קולו היה קפוא כקרח.

ידיה של נור רעדו כשהניחה את הפלאפון שלה על השולחן העגול. היא חשה כי טבעת ברזל וירטואלית מתהדקת סביבה וגורמת לה לתחושת חנק כמוה לא חשה כבר שנים רבות.

היא לכסנה מבט אל ילי הסובלת. זו שכבה על מיטתה באפיסת כוחות, עיניה עצומות וגופה רפוי. השעון המאיץ מהלכו מולה לא הותיר לה ברירה, והיא החלה להתארגן כשדמעות בעיניה. ראשית ארזה את מזוודתה וסגרה אותה היטב, לאחר מכן פנתה להתארגן בעצמה, ואז ניגשה בעדינות אל ילי וניסתה להעירה מהתרדמה הלא טבעית שהייתה שקועה בה.

"ילי," לחשה נור, "אנחנו חייבות לצאת. את מסוגלת להתארגן?" קולה נשבר כשפנתה אל ילי החלושה. כל המתח של הימים האחרונים צף ועלה כעת על פני השטח כים עכור.

"מה?" מלמלה ילי באיטיות, "אני לא מרגישה טוב... אני... לא יוצאת... לשום מקום."

"את חייבת, ילי. אני מפחדת. האיש המקריח אמר שלא יקבל ביטולים בשום מצב. זוכרת כמה חיכינו לרגע הזה, למשט החסד הגדול? בואי, התעוררי," ניסתה נור עודד את עצמה ואת ילי. "אנחנו הולכות לעשות דבר גדול."

ילי פקחה את עיניה, הן הבריקו בברק חולני, ותחושת קבס נוראית אחזה בה בשנית.

49. יש לי מקום

נעמה נכנסת ל"קסם החיים". ניחוח של ארוחת ערב מבושלת חודר לאפה מאזור חדר האוכל. היא נושמת לתוכה את הריחות ואת הצלילים בחדר. "ריח טוב. הבנות מיטיבות לבשל, ואין ספק שהבישול המשותף מקרב אותן זו לזו," היא חושבת לעצמה.

"הי בנות, מה מבשלים פה היום?" היא קוראת בעודה נכנסת אל חדר האוכל העמוס בנות, ניחוחות מעודנים ופטפוטים נעימים.

"פסטה מוקרמת, סלט ירקות ענק ומיני טוסטים מושקעים," זיווה מקבלת את פניה, בידה מגש עמוס כל טוב, והיא מתקדמת לעבר השולחן ונזהרת שלא לפגוע בה חזיתית. תהילה ואביגיל יושבות בצד השולחן ומפטפטות להן תוך כדי אכילה שקטה. קבוצת בנות נוספת יושבת סביב שולחן אחר ומלהגת בקול.

"כמה טוב פה וחם," היא מחייכת אליהן. "בחוץ ממש קריר..." נעמה מתכנסת עוד יותר אל תוך הסוודר העוטף אותה, ונילי שואלת בביישנות מה: "אפשר להכין לך כוס תה חם לפני השיעור?"

"תודה, נילי," עונה נעמה בחום ומזרזת את הבנות. "בעוד רבע שעה מתחילה הסדנה שלנו, ואני מחכה לכולכן שבעות ונינוחות." נעמה שולחת אליהן חיוך ויורדת אל חדר הפעילויות.

תהילה ואביגיל נכנסות ראשונות. נראה שדבר מה מטריד אותן. לאחר כמה דקות מתמלא החדר.

"נעמה, אשמח אם תוכלי לעזור לי היום בעניין מטריד מאוד," אביגיל פותחת ראשונה. "האמת היא, שתהילה היא שדחפה אותי לדבר היום. בזכותה, וגם בזכות הסיפור האישי שלה, אני מעזה להעלות את הסיפור שלי." ניכר שקשה לה מאוד, לאביגיל. "אני לא מאמינה שתצליחי לעזור לי בסיפור הזה, הוא מורכב, וגם ברור שאין דרך לתקן את המצב." נראה שהמבוכה מבלבלת אותה.

"קודם כול, אני מעריכה מאוד את האומץ שלך לבוא ולשתף. ניכר שהדבר לא קל לך." נעמה שואפת שאיפה עמוקה. "אנחנו נתחיל את הסבב השבועי שלנו, נשמע באיזה מקום כל אחת עומדת, ואז נפנה אלייך ונקדיש לך את מלוא הזמן. זה בסדר?" עיניה בוחנות את אביגיל לשנייה ארוכה נוספת.

"בסדר גמור," אביגיל מסובבת במבוכה קבוצת שיער אל מאחורי האוזן. "אולי בינתיים הדופק שלי יסתדר בסינוס  רגוע יותר, כרגע הוא דוהר כמו סוס מוסטנג," היא מחייכת חיוך קטן.

לאחר הסבב הקבוע, שבו מספרת כל אחת חוויה אחת משמעותית שחוותה השבוע, מגיע תורה של אביגיל. הבנות שותקות.

האווירה בחדר נעימה. תנור הספירלה מפיץ את חומו בחלל החדר. הקור הירושלמי  אינו חודר מבעד לחלונות האטומים.

"ועכשיו אנחנו איתך, אביגיל," כך נעמה.

"אני כבר סיפרתי לתהילה. והיא... אולי תעזרי לי, תהילה," מבקשת אביגיל.

"שאני אספר?" שאלו עיניה של תהילה את נעמה.

"קשה לך לספר, אביגיל?" נעמה לא מבינה.

"לא. אני פשוט מרגישה לא בנוח לקחת את המקום שלי בקבוצה. אני בטוחה שכולן רוצות לשתף ולהיעזר, אז למה שדווקא אני אקח את המקום כעת?" אי נעימות מלווה את קולה ומבוכה והתנצלות בולטות מכל מילה שלה.

"את מרגישה לא בנוח למשוך את תשומת הלב לעברך?"

"כן. משהו כזה," התחמקה אביגיל.

"אהממ... רק את לוקחת בקבוצה הזו זמן שמיועד בעבור אחרות?"

"לא, גם אחרות כך, אבל אני מרגישה שלי זה כביכול לא באמת מגיע," אומרת אביגיל.

"לך לא מגיע את מה שלאחרות כן?!" נעמה מתחילה להבין.

"כן." קולה של אביגיל שקט ועצור.

"למה לך לא מגיע בעוד שלשאר הבנות כן?" מבררת נעמה.

"זה... כי... ככה אני. בכל מקום אני יודעת שלי לא מגיע. לאחרים כן ולי לא. כך אני מרגישה בכל מקום שאני נמצאת בו. גם בבית הוריי תמיד נחבאתי אל הכלים, ואף פעם לא קיבלתי את מה שקיבלו אחיי. גם בבית הספר היה הסיפור דומה, ובין החברות זה היה ממש מורגש. תמיד ויתרתי על עצמי. במחנה השנתי ויתרתי על המקום המועדף, במשחקים ויתרתי על התור, בדיונים ויתרתי על הזכות להשמיע את קולי. ככה זה תמיד. אני לא מספיק חשובה כדי לתפוס את המקום ואת הזמן של האחרים."

"לא קל בכלל לוותר תמיד, וזה אפילו לא ויתור הרואי כזה שמוחאים לו בלב כפיים."

"נכון. זה ויתור חובה," אומרת אביגיל. "זה פשוט מוכרח להיות כך. היו גם נקודות שבירה באמצע הדרך, אבל לא חשוב. זה ארוך."

נעמה מחייכת. "יש לנו בשבילך כל הזמן שבעולם. זה המקום שלך עכשיו."

אביגיל שותקת. ניכר שהדיבור קשה לה מאוד.

"קשה לך עכשיו," מבינה נעמה. "את לא מאמינה שאת ראויה לכך."

אביגיל מהנהנת נמרצות.

"תמיד חשת כך? גם כשהיית קטנה ממש?" מבררת נעמה.

"לא. ממש לא," היא מהרהרת. "בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי בכלל לא חשתי כך." אביגיל טוֹוָה זיכרונות.

"את יכולה להיזכר מתי לראשונה חשת את התחושות האלו?"

"אולי מאז הסיפור שהיה עם ארי, זה הסיפור שרציתי לספר לכן היום."

"אנחנו איתך, אביגיל, איתך מאוד בהקשבה. שמחות לתת לך את המקום שמגיע גם לך."

"לא כשתשמעו את הסיפור שלי," אומרת אביגיל בשקט. ומלבד נעמה שיושבת לצידה אף לא אחת שומעת את לחישתה.

50. שאהידים בפעולה

"בשם אללה הרחום והרחמן, נפתח כאן את המשט ההיסטורי, אשר יהווה תפנית חשובה ביותר בהתייחסות העולם לסגר שהוטל על תשבי הרצועה."

על סיפון ספינת הענק עמדו בערבוביה עשרות צעירים. השפה הערבית שלטה במקום, ונור חשה לפתע כנטע זר. ילי ישבה על המזוודה שלידה רופסת וחלושה, פניה חיוורים וגופה רועד בעווית משונה. חנין וסמירה שובצו באונייה קטנה יותר. נור תהתה מה הייתה מטרתם של אנשי הארגון בשיבוץ של ילי ושלה דווקא באונייה הגדולה והחשובה מכולן, למרות היותן בין הזרים היחידים בקבוצה. פחד לפת אותה. ייתכן שתהיה זו הספינה המבוקשת ביותר על ידי הישראלים.

מבחוץ הוצמדו לספינה עשרות דגלים שונים ומשונים, ביניהם דגלי החמאס והפתח' ומגוון דגלים של ארגוני טרור שהכירה נור מההפגנות המשותפות.

"חשוב לדעת," נישא שוב קולו של האיש ברמה, "שאנו כאן במטרה להפוך לשאהידים, לקדושים אשר שמם ייזכר לעולם," נאם בפאתוס, ואז שתק בדרמטיות למספר רגעים. "אני מניח שניאלץ להילחם בצבא הישראלי, ואני בוטח בכם, לוחמים צעירים, שתעשו זאת על הצד הטוב ביותר. חלק מכם חמושים בציוד צבאי כבד, וכל השאר מצוידים באלות, בשרשראות ובמוטות מתכת, בסכינים, ברימוני הלם ובבקבוקי תבערה."

נור לפתה את ידה של ילי בפחד, וזו השיבה לה בהתקף של רעידות. גופה רעד מן החום הגבוה וההקאות התכופות, וכעת גבר הרעד, כנראה מן החשש לקראת הקרב ובא.

"אם ניאלץ להילחם באויב, נעשה זאת במלוא העוצמה, ועל כל אחד להיות טעון בתחושת השליחות המיוחדת הזו, בנכונות להפוך לשאהיד ולעורר את העולם מתרדמתו. כל שאהיד צעיר יזעזע את העולם וימחיש לכולם עד כמה אכזרית מדינת ישראלית בחוקיה הנוקשים בנוגע להעברת הציוד ההומניטרי לרצועת עזה."

נור וילי הבחינו בשני צעירים ערבים שעמדו לידן. כעת שמעו אותם משוחחים באנגלית במבטא ערבי כבד: "אם אכן תיפתח מלחמה מול האויב, עדיף שימותו הפעילים האמריקאים. באמריקה כבר ידעו לעשות מזה עסק כמו שצריך." חברו צחק צחוק גס.

מרגע לרגע התבהר לנור תפקידה באונייה. היא, ילי, ועוד מספר אמריקאים בודדים שבתמימותם התחברו לארגון הרצחני 'אל פלסטין' מתוך מניעים אידיאולוגיים לסייע ולתמוך לכל החלשים והנזקקים באשר הם, משמשים כאן כתפאורה מצוינת עבור הערבים. אין ספק שאיש לא יגן עליהם אם יהיה צורך.

"ילי אנחנו במלחמה," לחשה נור לתוך אוזנה. "מי חשב שכך זה עומד להיות? הייתי נסוגה הרגע מכל התוכנית הזו ונמלטת מהספינה בדרך כלשהי." עיניה התרוצצו הנה ושוב.

"האונייה כבר שטה רבע שעה," החזירה לה ילי בקול חלוש. "קו החוף הולך ומתרחק."

"וזה גם אומר שהאיש המקריח נשאר איתנו בספינה. אנחנו במקום החם והמרכזי ביותר של המשט הזה. האוניות האחרות יוכלו אולי להימלט, אך אם תהיה דרמה, אצלנו תהיה הדרמה העיקרית."

מבעד לחלון השתקפו המים צלולים ורגועים יחסית. הספינה דילגה בקלות על מכשולי הגלים, ולנמצאים בתוכה קשה היה לחוש בתנודות.

"אנחנו כלואות פה, ואת זקוקה בדחיפות לרופא שיאבחן את מחלתך ויעניק לך טיפול מתאים," נור חשה אחריות כלפי ילי. "אולי נמצא בין המשתתפים רופא. עוד מעט אלך לברר זאת."

ברקע שמעה את מילות הסיום של נאום האיש המקריח מהדהדות באוזניה.

"נאחל הצלחה לכל המשתתפים, הלוחמים האמיצים, ונסיים בקריאות 'מוות לישראל!'"

קללות נמרצות החלו להתעופף באוויר, ואלה גרמו לנור, שמעולם לא אהדה את ארצה ומולדתה יתר על המידה, לחוש לפתע תחושת עזה של קרבה ושייכות לארץ שברחה ממנה.

______________________________________________________________

"אז בעצם גזרת על עצמך עונש יזום, כדי לכפר על החטא הנורא שגרמת לו," אומרת נעמה לאביגיל בשקט ובעדינות אך בהחלטיות.

"אה... כן... משהו כזה."

"עונש קשה," מעירה נעמה. "גם אדם שגנב או פשע על פי חוק, ראוי לחנינה לאחר זמן מסוים של ריצוי העונש, ואת לא? לך אסור עדיין לתפוס מקום בעולם?"

"אני פשעתי נורא," בוכה אביגיל בקול. "הרסתי את החיים של אחי הקטן. אני לא מאחלת לשום אדם בעולם לעבור את מה שאני עוברת. אני לא ראויה לחיות," אביגיל, שתמיד מדברת בשקט, צועקת עכשיו.

"למי פשעת?"

"מה פרוש למי? לארי. בגללי הוא משותק."

"נסי לצעוק את צעקותיו. הפכי להיות ארי, ופשוט תגידי לאביגיל את כל מה שארי היה רוצה לומר לך."

"וואו... זה קשה," קולה חנוק והיא מנגבת באצבע לחה את עיניה. "אם אני ארי עכשיו, אני בטח שונאת אותי כל כך."

"אמרי את זה," מבקשת נעמה.

אביגיל נבוכה מעט, אך מהר מאוד נכנסת לתפקיד.

"את רעה. רשעית. הרסת את החיים שלי. בגללך לא אוכל לעולם להיות ילד רגיל. היית צריכה להיזהר. לא לוקחים תינוק על הידיים ברגליים יחפות כשהרצפה רטובה. זה היה מעשה חסר אחריות. אני שונא אותך. כועס עלייך עד עמקי נשמתי. אילו יכולתי להביע את רגשותיי, הייתי פשוט הודף אותך, לא רוצה שתתקרבי אלי. את תמשיכי בחייך הרגילים, תלמדי, תצאי עם חברות, ואני אשאר לעולם ילד נכה? לפחות תעצרי את החיים גם את, שגם לך לא יהיה קל, שגם את תסבלי. לא מגיע לך כלום. את צריכה להפסיד בגלל זה. אסור לך להצליח."

אביגיל נעצרת לרגע ומביטה בחשש בנעמה ובבנות הקבוצה. " זהו. שחררתי את זה. אמרתי את זה. זה הכי גרוע שיכול להיות. נכון? אתן בטח רוצות לברוח ממני, לא להביט בפניי המרושעות... אה... לא נעים לכן. גם את נעמה בטח מזועזעת, לא שיערת שפושעת בסדר גודל כזה תשב בקבוצה שאת מנחה. רצית לעזור לבנות תמימות שנקלעו לקושי מסוים, לא לנערה שהרסה במו ידיה לעצמה ולאחיה את החיים."

"אביגיל, מה עוד ארי הקטן היה רוצה לומר לך אילו היה יכול?"

"זהו, שאני נוראה ופושעת מאין כמוני, וכל שאר הדברים האיומים האלו."

"ביום שישי ההוא, כשנפלת עם ארי הקטן, תכננת שזה מה שיקרה? זה היה מרצון?"

"חס וחלילה! מה זה עולה על דעתך? צריך גם רצון בשביל מחדל כזה?"

"אפשר לומר שכל זה קרה בשוגג?"

"שוגג? לא הייתי אומרת. זה קרה בפשיעה."

אביגיל שבויה עמוק ברגשות האשמה. לא רואה שום צד נוסף.

"יש לך תמונה שלך מגיל 10?" מסיטה נעמה לכיוון אחר לפתע.

"כן."

"איך את נראית שם? תוכלי להעלות בדמיונך תמונה כזו?"

אביגיל שותקת. נזכרת. מהנהנת בראש.

"תראי את הילדה הקטנה הזו, שחטאה ועשתה פשע איום ונורא. הסתכלי עליה. איך היא נראית לך?"

"היא אבודה, אומללה. מצטערת כל כך על מה שקרה."

"את יכולה להביט בה – לראות אותה עם הצער שלה, עם רגשות האשם והחרטה שהיא חווה?"

אביגיל מהנהנת באיטיות.

"מה תוכלי לומר לה על מה שקרה?"

"חבל, חבל שלא נזהרת. יכולת למנוע הכול."

"נניח שזה נכון. היא יכלה למנוע הכול. אך את הנעשה אין להשיב. איך היא מרגישה עם המחשבה שארי יהיה נכה לכל החיים בגללה?"

"נורא, היא לא יכולה לשאת את זה."

"את יכולה למצוא בתוכך איזו נקודה קטנה, אפילו זעירה, של חמלה לאותה אביגיל בת ה-10 שחטאה, וכעת היא מלאה ברגשות אשמה?"

"כן. מסכנה. היא לעולם לא הייתה רוצה שזה מה שיקרה. אולי לא נזהרה מספיק. אך היא בכל זאת רק ילדה בת 10. היא מרגישה נורא, מייסרת את עצמה ללא הרף. רגשות האשם הורסים אותה מבפנים."

"את מסוגלת להביט בה, ולשלוח לה גלים של חמלה? רק חמלה טהורה, כנה, פשוטה, בלי להצדיק אותה, או לנחם?"

"אני מרחמת עליה מאוד," קולה של אביגיל משתנה לפתע, והוא רך יותר. חומל. עוטף.

"אבל היא אשמה," מזכירה נעמה.

"נכון, היא באמת אשמה. אבל היא גם מסכנה. לא קל לה. בכלל לא. אין לה מקום בעולם..." אביגיל נרעדת. "זה קשה כל כך. היא נמצאת בתוך בית סוהר. כלואה."

"נכון. לא קל לה, בכלל. תסכימי לפגוש אותה מדי פעם, אביגיל. להכיל את הכאב שלה, להקשיב לזעקות האשמה שהיא צועקת בלילות, לנקיפות המצפון העזות שהיא חווה, לחיים האלו שהיא הרסה לעצמה, כדי לרַצות את העונש על הדבר הנורא ההוא שקרה לה. תרשי לעצמך מדי פעם להביט בה, רק כדי לחמול."

אביגיל דוממת, עיניה הלחות הפכו לרכות יותר.

"החמלה על הדמות ההיא שבתוכה תעזור לה? זה מה שיפתור לה את הבעיות?" רוני בוטה מעט.

נעמה מכחכחת בגרונה. "כתוב: 'אין לך דבר העומד בפני התשובה, ובתשובה שלמה אתה מתכפר לגמרי' (יחזקאל פרק לג). הקב"ה סולח על כל סוגי החטאים בתנאי שנעשים ארבעת שלבי התשובה שמוזכרים ברמב"ם, שאת, אגב, הידרת בהם מעל ומעבר..." נעמה מחייכת. "הקב"ה סולח, הבעיה היא שאנחנו לא סולחים לעצמנו גם זמן רב אחרי שה' סלח.

אנחנו נוטים לשייך חטא לאדם רע. האמת היא שפירוש המילה חטא הוא החטאת המטרה. בתנ"ך מופיעה המילה בהקשר למקלע שמחטיא את המטרה. אין רע במקלע. החטא הינו החטאת המטרה. החטאה עלולה לבוא מסיבות שונות. לפעמים גם מחוסר ריכוז, ממיקוד לקוי או אפילו ממיומנות מוגבלת, כמו שקרה אצל אביגיל.

את בסך הכול רצית לעזור, כוונותייך היו טובות. ייתכן שנהגת בחוסר אחריות, וכנראה מתוך ניסיון החיים הקצר שהיה לך אף לא יכולת לצפות את הסכנה... אך גם לו יצויר שחטאת חטא נורא, האם משום כך נגזר עלייך מאסר עולם רגשי?!

החמלה יוצרת נבט רך, שבעקבותיו תבוא הסליחה השלמה."

"לפעמים אנחנו פוחדים לסלוח לעצמנו, אולי משום שאם נסלח, אנו מצהירים כביכול שהחטא היה בסדר..." אביגיל אומרת בשקט.

"מה את חושבת שה' רוצה ממך בנקודה הזו?" מתעניינת נעמה.

"אני מרגישה שהוא רוצה שאסלח לעצמי. אני יודעת שאם אצליח לסלוח, אצליח להגשים את עצמי טוב יותר. זה ברור. לשמוח יותר, לנצל את הכוחות והיכולות שה' נתן לי. ברור שהמצב הפסיבי הזה אינו מסייע לי להגיע לתכלית. איזו הקלה," דמעות נוצצות בעיניה של אביגיל. "אז בעצם, למרות כל מה שקרה, יש לי תקנה ואני עדיין שווה משהו."

"הרבה יותר ממשהו," קרצה לה תהילה.

51. חלומות בהקיץ

ילי מספרת:

החום הגבוה מבלבל אותי מאוד, ומציף אותי בהקיץ ובשינה בזיכרונות מתקופת הילדות מהפיליפינים - המדינה שגדלתי בה. גם אבא ואמא שגידלו אותי מופיעים בחלומותיי, ולא נפקד גם מקומו של פרדליקו האח העליז.

דמותה של ונוס, חברתי הטובה, מדברת אליי, פשוטה ומחייכת, מסיטה את שערה הארוך והחלק אחורנית כדרכה, ומצמצמת את עיניה מולי. "חיי שלי פשוטים, ילי," היא אומרת ודמותה מופיעה מולי, שבה ונעלמת שוב ושוב.

"לשם מה לך הרפתקאות בחייך?" היא ממשיכה לומר לי בדמיוני. "הביטי עליי, אני עובדת במפעל לקליעה. ענפי הדקל משמשים אותנו להכנת סלים יפהפיים, עריסות נצרים לתינוקות או כורסאות ישיבה נוחות. העבודה נינוחה ונעימה. אנחנו יושבות בחצר המפעל, מספר נערות בצוותא, מפטפטות וקולעות, והסיפוק רב. ואני גם מרוויחה 10 פסו לשעה" (14 פסו = 1 ₪). שלווה ונינוחות ניכרות בפניה של ונוס.

"את יודעת, פרדליטו כבר גדל מאוד. לא תכירי אותו. מאז עזבת צמח וגבה, ואף גון עורו השזוף העמיק. אביך עדיין טרוד מאוד בטרסות האורז. אלו מניבות סכומי כסף יפים, אך העבודה דורשת זמן רב ומאמצים. את חסרה מאוד להורייך. את יודעת ילי, חוץ ממך ומג'סה מרידל, הנערה בשיער הקצר שאביה עוסק בכריתת עצים, כל הבנות עובדות במרחק נסיעה סביר מהאי ונשארו קרובות לבית הוריהן.

ג'סה מרידל נסעה לפני כחודשיים להתגורר במנילה, העיר הגדולה. שם נישאה לאדם עשיר, והיא גרה בבית אבן אמיתי. הוריה סיפרו לי שיש בביתה אפילו חשמל וברזי מים, ומכונה לכיבוס הבגדים. קשה לי לדמיין איך נראים החיים בבית שבו חשמל וברזי מים. את ודאי כבר מכירה את זה מקרוב מאמריקה הגדולה והמפותחת."

כמה זמן מאז עזבתי את הפיליפינים? תוהה ילי בינה לבין עצמה. זה נראה כמו חמישים שנה. אבל רציונלית אני מניחה שמדובר על קרוב לשנה.

ונוס הופיעה שוב, ממשיכה במונולוג המוזר שלה אל ילי. מונולוג שלא היה ולא נברא, אלא בהזיותיה שלה בלבד.

"חלק מהבנות השתלבו בעבודה בשדות התירס, חלקן מפיקות את משקה הקוקוס המוכר, ויש גם שנוסעות מדי יום לעבודה באזור מטעי הבננות.

כמה בנות מזל אנו, שהורינו שלחו אותנו לימודים חלקיים בבית הספר הביזארי שבאי, מי כמוך יודע כמה ילדים באי ובפיליפינים בכלל עובדים כבר מגיל 6 בעבודות מזדמנות.

אני מאושרת על שזכיתי ללמוד את יסודות הקריאה והחשבון, והודות לכך גם משתכרת מעט יותר מהאחרים. אני זו שקוראת את ההזמנות שמגיעות מחו"ל ומסבירה לעובדים את הכתוב. גם שיעורי הצלילה תרמו לי רבות."

ונוס, נותנת האינפורמציה, נמוגה כבובת שעווה שהומסה, וילי ממשיכה לתת דרור לדמיונותיה, חלקם מבוססים על מכתבים שקראה מוונוס, וחלקם על מה שהכירה עוד טרם עזבה את האי סיקיהור.

לפתע נמלטת מגרונה זעקה בטאגלוג: "אני רוצה הביתה!" נור חשה לעזרתה. "ילי, את מרגישה טוב? אפשר לעזור לך?"

"הכול בסדר," היא מתנערת, עונה בכבדות ובקושי באנגלית, השפה שבה היא משוחחת עם נור, וחוזרת להזיות המתוקות. ערפל סמיך ודביק עוטף אותה, עיניה עצומות, ורפיון חושים נוראי אופף את כולה.

חודש ינואר היה החודש שבו יצאנו תמיד לבלות בצוותא. מזג האוויר היבש יחסית אפשר יציאות משפחתיות משותפות. בשאר עונות השנה היה הגשם פוקד את הפיליפינים במרבית שעות היממה.

היינו יוצאים לבלות על חופי הים הציוריים: מים בתכול עז, חולות לבנים האופייניים לפיליפינים, עצי דקל תמירים ונאים, וסירות דיג קטנות שמבצבצות מכל עבר.

בתחילה היינו יושבים תחת אחת הסככות שעל החוף ואוכלים פירות טרופיים עסיסיים: מנגו עסיסי, פפיה, בננות בשלות, רמבוטן שתוכו היה עסיסי עד מאוד ומבחוץ היה שעיר ואדמדם. דוריאן - המכונה מלך הפירות הטרופיים, פרי ירוק ומחוספס אשר תוכו צהבהב ורך.

הפירות היו מתוקים והשמש נעמה לנו. כך ישבנו בצוותא ובילינו את שעות אחר הצהריים. מדי פעם רץ פרדליקו אל תוך המים וביצע תעלולים מרשימים.

היו גם ימי הדיג, שבהם היינו שטים על ספינות הדיג הקטנות ומנסים את מזלנו בלכידת דגים. את הימים האלו חיבבתי פחות. מעולם לא נהניתי להיות במים, הם תמיד נראו לי מאיימים ועומדים לבלוע את כל העומד לצידם.

ילי הזתה מחום, וההפלגה בספינת המשט לטורקיה היוותה מצע נוח וחמים לזיכרונות מארץ ילדותה - ארץ 7000 האיים. החופים נראו לה כרגע רחוקים עד מאוד, ומבעד לספינה ניתן היה לראות רק מים ללא סוף וגבול. החלון הגדול שהיה קרוע ממולה חשף את הים במלוא הדרו ותרם לאווירה של זיכרונות הילדות.

הכול היה טוב כל כך בחלומות העבר. הימים היו עליזים ומשוחררים למרות הגעגוע התמידי. האווירה הכללית הייתה רגועה ונינוחה, וילי נשאבה שוב ושוב בהזיותיה אל ימים אלו.

אגב שיטוטיה של נור בספינת הענק אחר רופא כלשהו גילתה כי בספינה שוהים פוליטיקאים, עיתונאים, ונוסעים פרו-פלסטינים רבים, ביניהם שכירי חרב.

בסופו של דבר נמצאה סטודנטית ערבייה לרפואה אשר הביעה נכונות לבוא ולראות את ילי.

"היא הוזה," שמעה ילי כמו מבעד למסך עכור את נור המודאגת. "חום גופה גבוה מאוד, והיא סובלת מבחילות ומהקאות."

"ייתכן מאוד שמדובר בדיזנטריה. הסיכון הגדול ביותר במחלה הזו הוא ההתייבשות. האם היא שתתה בשעות האחרונות?"

"לא," התביישה נור בעצמה, "היא לא הייתה מסוגלת לשתות, ולא הכרחתי אותה."

"דבר ראשון ננסה להכניס מעט נוזלים לגופה. היא בסכנת מוות עקב התייבשות. יש להניח שהטיול החמיר את מצבה." ה'רופאה', סטודנטית ערביה צעירה לרפואה בשנה הרביעית ללימודיה, הייתה משועשעת מהגדרתה למשט, וצחקה בקול גדול. נור לעומתה הייתה מודאגת ביותר.

"אז מה אפשר לעשות כרגע?" שאלה בדאגה.

"אין הרבה מה לעשות בתנאים האלו. אתן לה את האנטיביוטיקה שיש לי פה בתיק העזרה הראשונה של הספינה, בתקווה שהיא מתאימה לדיזנטריה," היא פשפשה קלות בתיק שהביאה עימה, ואז שלפה משם חפיסת גלולות והגישה לנור. "דאגי שהחברה שלך תשתה כל הזמן, גם אם היא ממשיכה להקיא." היא הביטה שוב בילי ויצאה מהחדר.

כל אותה העת שכבה ילי כשעיניה עצומות וגופה רופס. שקועה הייתה בחלומותיה, ומבעד לערפל הסמיך שמעה את הקולות עוברים מעליה. השעות עברו עליה באיטיות, אך בשלווה סטואית מוזרה.

עד שנשמעו הפיצוצים הראשונים.

52. אני עומדת למות

"את לא נראית טוב," שמעה ריקי בפעם העשירית להיום את המשפט שהקפיץ את ליבה.

"קרה משהו, ריקי? למה את נראית כך?" שאלה גם נעמה. וריקי נשברה.

"בכל בוקר, כשאתן פוקחות את העיניים ליום חדש, לי זה ברור שזהו יומי האחרון עלי אדמות," פותחת ריקי במונולוג אישי מצמרר. "לעתים היד כואבת, לפעמים הראש דופק ואני בטוחה שיש גידול ענק המנקר בראשי. יש פעמים שחולשה איומה תוקפת אותי, קוצר נשימה חוסם את הריאות, ודפיקות חזקות מזעזעות את הלב...

אני חושבת שאני חולה מאוד. אינני יודעת אם הוריי והצוות הרפואי מסתירים זאת ממני או שבעצמם אינם מודעים למצבי.

יש ערבים שבהם אני מגיעה לבית החולים במצב נורא, מזיעה כולי, פעימות ליבי מהירות מאוד ואני חשה קוצר נשימה איום ונורא. אני לא מצליחה לנשום, פשוטו כמשמעו.

כבר ערכתי את כל הבדיקות האפשריות, כולל מיפוי לב, אקו לב במאמץ ובלי מאמץ, צילומי ריאות מכל הזוויות, בדיקות דם מקיפות לרוב סוגי המחלות, וסי-טי ראש. הרופאים לא מוצאים דבר. בתקופה האחרונה החלו הרופאים לטעון שמדובר בתופעות של חרדה.

האבחנה הזו מעמידה אותי במצב קשה עוד יותר. לי ברור לגמרי שאני חולה, חולה מאוד מאוד. אני מרגישה את זה בגוף שלי, זה לא דמיון. והתסכול שלי גדול כל כך כשאני שומעת את דעת הרופאים שזו רק חרדה," ריקי בולעת מספר דמעות ושותקת.

מבטיהן של מלכי ורוני הצטלבו. השבוע היו החברות עדות להתקף כזה בחדרן בשעות הערב. הן נבהלו מאוד. יהל וגלית, המתנדבות הישנות במקום, נטלו על עצמן את האחריות. לבקשתה של ריקי המבועתת הזמינו מיד אמבולנס, והיא פונתה לבית החולים. הן לא הבינו מה עובר על חברתן, ועכשיו הן שומעות על כך בפעם הראשונה.

"אתן לא יכולות לתאר לעצמכן איזו הרגשה נוראית היא זו. אני מרגישה חוסר אונים איום, והנורא מכול הוא שאיש אינו יכול לעזור לי. אני מגיעה לבית החולים בביטחון שהנה כבר יצילו אותי מהתחושות הנוראיות הללו, אך הרופאים עומדים חסרי אונים בדיוק כמוני."

הבכי של ריקי טלטל את הבנות. האווירה בחדר הייתה טעונה וקשה.

'עכשיו אני מבינה,' חלפה מחשבה בראשה של תהילה, 'את האיחורים המוזרים לשיעורים, את חוסר המיקוד וחוסר הריכוז של ריקי...'

"ריקי, את עוברת התקפים איומים. אני לא מאחלת לאיש לחוש כדוגמתם. זו הרגשה נוראית ממש. מעריכה מאוד את היכולת שלך היום לשתף ולספר לקבוצה על תחושותייך. את רוצה לנסות לתאר לנו כיצד את מרגישה בזמן התקף כזה?" ביקשה נעמה בעדינות.

"הנה, אספר לכן מה היה ביום חמישי האחרון. בשעה 8.00 בערב הרגשתי פתאום רעד נורא בכל הגוף, חלל הגרון הצטמצם לחור דקיק כשל סיכה. הייתי בטוחה שבדקות הקרובות איחנק למוות. הלב דהר על כ-180 פעימות לדקה, וזעה קרה כיסתה את כל גופי. הבנתי שהפעם זה רציני ועלול להיות מסוכן מאוד, ועליי להתפנות מידית לבית החולים.

ואז יהל הזמינה אמבלונס, כמו שאתן יודעות," היא הביטה בחברות החדר שלה. "בניידת חוברתי לחמצן, ונבדקו המדדים של לחץ הדם והסטורציה. הגעתי לבית החולים בתקווה שהנה מישהו כאן יעזור לי, אך התבדיתי מהר מאוד. הרופאים מכירים את התיק הרפואי שלי היות שאני מבקרת תכופות בבית החולים, ואפילו לא ערכו בדיקות דם, פשוט שלחו אותי הביתה ו..." ריקי השפילה את מבטה, וניערה את ראשה לאחור בזעזוע, "ו... המליצו לי להיעזר בכדורים פסיכיאטריים," ואז פרצה ריקי בבכי סוער ונורא.

כעשר דקות ישבה נעמה לצידה של ריקי ושתקה. כמוה עשו גם יתר הבנות, כשהן נעות מפעם לפעם על כיסאן באי נוחות.

הבכי שכך אט אט, וריקי קינחה את פניה בטישיו רך.

"בואי ננסה לעשות קצת סדר בערבוב שבתוכך, ריקי יקרה," אמרה לבסוף נעמה בתום השתיקה, שנדמתה לכולן ארוכה ומתמשכת מאוד.

"את סובלת מחרדה." שקט מבהיל עמד באוויר לרגעים.

זהו. המילים המאיימות נאמרו. ריקי הרימה זוג עיניים מבוהלות וחלולות ושתקה כמנסה לעכל את הדברים. למרות ההתנגדות, מפיה של נעמה נשמעה הדיאגנוזה מאיימת קצת פחות.

"את סובלת מחרדה ואת מתנגדת לה. קשה לך לקבל את המציאות הזו."

"נכון. גם כשאת אומרת עכשיו את הדברים אני מרגישה התנגדות חזקה מאוד," אומרת ריקי בשקט.

"אבל החרדה נמצאת. היא קיימת." נעמה אומרת את הדברים ברגישות, אך נחושה לאומרם.

"בואי ננסה להכיר את החרדה. תחילה מלמעלה, ואחר כך נעמיק בה וננסה לראות מה מונח תחתיה."

"אתן יודעות שחמישה עד עשרה אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מחרדה ברמה זו או אחרת?" פנתה נעמה לבנות הקבוצה.

"אין לי ספק שכל אחת מן היושבות כאן בחדר חשה אי פעם חרדה במינון זה או אחר – לפני מבחן גורלי, ערב טיסה, לאחר טעות פטלית שנעשתה, ובסיטואציות רבות אחרות. התחושות בעקבות החרדה הן מגוונות: הזעה קלה בכפות הידיים, תחושת קור, התכווצויות חזקות בבטן, מתח שרירים, בחילה, אי נוחות במערכת העיכול. מכירות?"

כולן הזדהו עם דבריה של נעמה, מי יותר ומי פחות.

"תחושת החרדה היא טבעית ומגינה כאשר היא באה בעתות לחץ או מצוקה, ואינה מעידה על בעיה מיוחדת, לכן גם אין צורך לטפל בה. תופעות החרדה שאת העלית כאן היום, ריקי, הן תופעות מטרידות וקיצוניות שדורשות טיפול ועזרה."

"איך יודעים אם המצב דורש התערבות או לא?" שואלת תהילה.

"הכלל הוא פשוט: אם החרדה משבשת את חיי היומיום של האדם ומפריעה לו בניהול חיים תקינים, הוא זקוק לעזרה," משיבה נעמה.

"האם את חושבת שאת זקוקה לעזרה?" נעמה מביטה על ריקי, וזו משפילה מבטה אל עבר נעליה.

"כן, מאוד. אני מרגישה שלא אוכל לסבול אירוע נוסף כזה. המחשבות הטורדניות שמא תתקוף אותי פתאום החרדה משבשות גם הן את החיים שלי."

"יש מספר שיטות לטיפול בחרדות," מציינת נעמה. "חשוב לציין שהאבחון וכן הטיפול נעשים בידי פסיכולוג או פסיכיאטר מומחה ובתיווך רופא המשפחה.

השיטה המקובלת בעולם הרפואה היא מתן טיפול תרופתי מתאים. התרופות מעלות את רמת הסרוטונין במוח.

"מה זה סרוטונין?" שואלת ריקי.

"הסרוטונין הוא מוליך עצבי. יש הנוטים לכנותו 'הורמון האושר', משום שהוא אחד הגורמים המרכזיים האחראים על מצב הרוח שלנו.

שוקולד, למשל, או פחמימות ריקות מעלים באופן חד את רמת הסרוטונין בגוף, לכן אנשים רבים משתמשים בהם כ'מסלול מהיר לאושר'. אך האושר הזה מתרסק בחדות לאחר מספר דקות, משום שפחמימות ריקות מיצרות סרוטונין אך אינן גורמות לגוף לשמר את הסרוטונין שהוא יוצר.

פעמים רבות תחושות כמו שאת מתארת קשורות בחסר של סרוטונין. 

כשנוטלים תרופה המעודדת את הגוף לייצר את החומר ולשמרו, מסייעים לאדם להתמודד עם התחושות הקשות והמבהילות כמו אלו שאת חווה.

עד כאן באשר לטיפול התרופתי. הפסיכולוגיה הקלסית, הפסיכודינמית, מאמינה שמתחת לחרדה מסתתר קושי רגשי שהחרדה מהווה כעין כיסוי לו והגנה מפניו."

"למה שוב הגנה?" לא מבינה רוני, "מה ההגנה בתחושות הקשות האלו שריקי מתארת?"

"מה דעתכן, באיזה אופן תחושת החרדה מגינה עלינו?" מחזירה נעמה את השאלה אל הבנות.

"אני חושבת," עונה זיווה בהיסוס, "לפי מה שלמדנו כאן בהתנסויות האלו, הסחת הדעת מהרגש אל עבר התחושות הגופניות של החרדה, מסייעת לאדם לא להתעמת עם הרגש הקשה שנמצא בתוכו."

"איזו הגדרה יפה," מחמיאה נעמה בחום.

היא מלכסנת מבט אל ריקי. ניכר שהאבחנה החיצונית הזו , שאינה מעמידה אותה כרגע מול הצורך להתעמת עם רגשותיה, מיטיבה עימה.

"גם לדוגלים בשיטת הטיפול הפסיכודינמי שהזכרנו כעת, מתן טיפול תרופתי נחוץ במקרים רבים. הטיפול התרופתי מעניק רוגע ופניות נפשית לתקופת הטיפול, שלעיתים מעמת את האדם עם רגשות קשים בריכוז גבוה," אומרת נעמה בזהירות ומביטה בריקי.

"אז מה," זועקת ריקי מנהמת ליבה הפצוע, "את רוצה להגיד לי שאני משוגעת? שאני זקוקה לתרופות פסיכיאטריות? אני לא מאמינה שזה קורה לי," קולה מייבב, היא רוכנת אל תוך הטישיו שבידה וממררת בבכי.

דקות ארוכות עוברות, ונעמה מרגישה שההבנה מבשילה בריקי, אף שההתנגדות עדיין קיימת.

"רבים אינם מודעים לכך שהטיפול התרופתי מיועד גם לאנשים המעוניינים לפתור את בעיית החרדות מהשורש ולעבור במקביל טיפול פסיכודינמי או קוגניטיבי- התנהגותי עמוק בקלות רבה יותר.

במהלך הטיפול סביר להניח שהם יפגשו רגשות קשים, שמפניהם באה החרדה להגן. התרופות מסייעות לאדם להתמודד עם הרגשות הקשים העולים במהלך הטיפול ולנהל אורח חיים תקין בתקופה זו למרות הקושי.

יהיו גם אנשים שיוותרו על עזרת הכדורים, וייעזרו בדרכים אחרות להפגת המתח, כמו - דמיון מודרך, עיסוק בפעילות ספורט קצובה מדי יום, תרגילי צחוק או חשיבה חיובית. אך הדבר תלוי כאמור גם ברמת החרדה, וגם במידת החוסן הנפשי והמשאבים שיש באדם."

"אז..." היסוס ופחד נשמעים בקולה, "אני לא חייבת ליטול כדורים?"

53. מצב חירום

הייתה זו שעת לילה מאוחרת מאוד. מחלון התא נשקף הים שחור וגלי, לועו פעור לרווחה. תנודות הגלים הניעו את הספינה הגדולה והחזקה בטלטולים עדינים.

נור ישבה בשיכול רגליים על מיטתה, מתקשה להירדם. קולות נשימותיה של ילי נשמעו כבדות ושורקניות, ומצחה הלוהט נוקד עכשיו באלפי נקודות של אגלי זיעה.

לפתע נרעדה. קולות נפץ עזים נשמעו מכיוון הסיפון. יריות? קור זחל במעלה גבה. משהו לא בסדר שם למעלה, הייתה בטוחה.

קריאות ברמקולים בעלי איכות גבוהה הורו לספינה לעצור מיד.

מספר דקות לאחר מכן כבר פילחו את האוויר זעקות וקולות שבר בערבית. ההוראות מפי החיילים הישראלים נשמעו באופן ברור בערבית ובאנגלית: "נא לעצור לחלוטין את הספינה ולהמתין להוראות."

אנשי הקשר ידעו לספר כי חמש האוניות האחרות של המשט המתוכנן: צ'לנגר 1, אלפתרי, מסוגיוס, עזה וספדוני כבר נעצרו כמעט ללא התנגדות, ואילו עתה נכונים להם הקרבות הקשים ביותר. הספינה כמו נכנסה לבועת לחץ. אנשים עלו וירדו במדרגות, התחמשו וצעקו. המתח חתך את האוויר. כולם חיכו להוראות הברורות מפיו של מפקד המבצע. דממת אלחוט השתררה בספינה כאשר נשמע קולו.

"בשם אללה החנון והרחום אנו מודיעים כי נכנסנו כרגע למצב חרום," בקע קולו של האיש המקריח מן הרמקול עמוק ושקט. עם זאת, חד אוזן יכול היה לשמוע את הסערה שבצבצה בעדו.

"אני סומך עליכם, נוסעי ספינת הוואי מרמרה, בה הושמו הכוחות האיכותיים ביותר שלנו, שלא תיכנעו כמו נוסעי הספינות האחרות. כל אחד מכם מודע היטב לתפקידו ויבצע אותו באופן הטוב ביותר.

אני מבקש מכם להיכנס מרגע זה למצב חרום בכוננות שיא, ולא להסס לירות או לפצוע כמה שיותר חיילים ישראלים, גם אם ייראה בשלב מסוים שאנו אבודים." הוא היה מודע לכך שגם החיילים הישראלים שומעים את ההוראות.

רוב האנשים ידעו היטב את אשר לפניהם והתכוננו לקרב במלוא העוצמה.

נור, שחברותיה באוניברסיטה תמיד לעגו לה על כך שבכל עת היא מטיפה להומניות ולאהבת האדם, התחלחלה לשמע הדברים. ילי והיא חשבו שהן עומדות להציל אנשים רבים בהצטרפותן למשט. כעת הבינה נור שפעולה מסוכנת זו עומדת לפגוע בחייהם של אנשים רבים.

היא הסתובבה נסערת אנה ואנה ללא מטרה, ליבה הולם בחוזקה ותחושה רעה אופפת אותה. לבסוף פנתה לכיוון חדרה להעיר את ילי. לפתע ניגש אליה גבר ערבי כבן 45 ששערו מאפיר בצדעיו והורה לה במחוות יד סמכותית לצעוד אחריו

___________________________________________________________________

בשעת ערב מופיעה ריקי בביתה של נעמה טרוטת עיניים, לבושה ברישול והליכתה כושלת.

"הייתי עכשיו אצל ד"ר נווה הפסיכיאטר. הוא אומר שנוסף על הטיפול השבועי אצלו אהיה חייבת להתחיל מיד ליטול כדורים," מצוקה ובהלה גדולה משתקפות על פניה החיוורים.

"נעמה, את דיברת עם הפסיכיאטר אתמול כמו שתכננת?" תולה ריקי בנעמה עיניים מצפות.

"כן, ריקי. גם לי הוא אמר כך. הוא סובר שזו טובתך."

"ושאלת אותו מה שרצית, כלומר, אם זה בסדר שנעמיק בנושא של החרדה שתינו יחד, אם אין בזה נזק?"

"כן, שאלתי אותו והוא לא ראה בכך בעיה."

"יופי, לפחות זה. ולמה הוא חושב שאני זקוקה לכדורים?" קולה של ריקי היה מתוסכל ועייף כל כך.

"עזבי אותו רגע, והתמקדי בעצמך. מה את חושבת על כך, ריקי?" שואלת נעמה.

"אני לא רוצה ליטול כדורים. אני אסתדר לבד. אני ארגיש משוגעת. אני מבטיחה לך שהכדורים רק יחמירו יותר את המצב."

"נושא הכדורים קשה לך מאוד, את לא רוצה ליטול אותם," מבינה נעמה.

ריקי מהנהנת בראשה, עיניה בורקות.

"בואי ננסה להעמיק מעט. השיחה הזו לא תפתור את בעיית הכדורים, אבל אולי היא תגדיר לך כמה דברים מחדש. המתיני לי רגע, בבקשה." היא פוסעת לכיוון המטבח, מניחה על מגש שתי כוסות זכוכית גבוהות, פורסת מעוגת שכבות מספר פרוסות ריבועיות סימטריות ומניחה על מגש מעוטר.

כשנעמה חוזרת אל הסלון, היא מגלה את ריקי יושבת שעונה על כפות ידיה ומרפקיה נעים בעצבנות על השולחן.

"בואי ריקי, עצמי עיניים והרפי. את מסוגלת לזה עכשיו?"

"כן, ההרפיה דרושה לי מאוד," לוחשת ריקי.

הבית שקט, הבנים כבר נרדמו, ונעמה מזהה את צדודיתה של ריקי הנכנסת אל חדרה, שומרת על השקט. ראובן ישוב מלימודיו בעוד כשעה וחצי. ונעמה גונזת את תוכניותיה לערב זה ומפנה את הלב לריקי.

ריקי עוצמת את עיניה ונושמת על פי ההוראות של נעמה: נשימה עמוקה מאוד, ספירה עד שלוש תוך כדי החזקת הנשימה, ואז - שחרור איטי.

כמה דקות של הרפיה, וריקי כבר נראית מעט טוב יותר, מרימה עיניים אל נעמה.

"ריקי. את סובלת מחרדה קשה," אומרת נעמה ומאפשרת למילים לחלחל אצל ריקי.

"מה את מרגישה כשאני אומרת את המילים האלו?"

ריקי נבעתת בבת אחת: "אני לא רוצה לשמוע את המילה חרדה. די, אני רועדת. אני פוחדת שזה יחזור אליי. אני לא אתמודד עם זה. אם זה יקרה את תעזרי לי?"

"ומה אם זה יקרה?" שואלת נעמה.

"זה קורה ממילא," קולה של ריקי היה נוגה. "קורה כל הזמן, עם קשר לשיחה הזו ובלעדיה."

"אם קשה לך, נסי להסתכל על החרדה מבחוץ. אילו הייתה החרדה מחוצה לך, והיא הייתה רוצה לדבר איתך, האם היית מוכנה לנסות ולשמוע אותה?"

"כן," עונה ריקי חלושות.

"אוקי," אומרת נעמה, "אז אני אגלם לכמה רגעים את דמותה של החרדה, ואשאל אותך משהו בשמה. בסדר?"

"כן, חרדה," מחייכת ריקי, וישיבתה נעשית מתוחה מעט פחות.

"יש לך מושג למה אני, החרדה, מופיעה אצלך לפעמים?"

"את שואלת אותי?" גבותיה של ריקי מתרוממות בתימהון, "תעני את. את היא זו שבאה, ומצידי אל תבואי שוב לעולם."

"אני באה אלייך כי את זקוקה לי לצורך כלשהו. מה קורה בתוכך כשאני באה?"

"אני מתמסרת אלייך. אני לא זוכרת שום דבר אחר בעולם מלבדך. משתדלת לשרוד את הרגע, ולשכנע את עצמי שאין זה הרגע האחרון בחיי."

"את אומרת שכשאני באה את מתמסרת אליי ולא זוכרת שום דבר בעולם מלבדי. מה למשל את לא זוכרת?"

"המון מחשבות שעוברות לי בראש מיליון פעם ביום."

"כמו מה למשל?"

"לא יודעת להגדיר אותן," ריקי עוצמת עיניים בריכוז ומתאמצת למצוא הגדרה. "אין לי מושג," היא מודה בכנות.

"בואי נסי להעלות במוחך תמונה או חוויה. כל מה שעולה, קשור."

"סבתא שלי נפטרה," אומרת ריקי לפתע כאילו ללא קשר.

"סבתא שלך נפטרה. מתי זה היה?"

ריקי משעינה ראשה על שתי זרועותיה השלובות על השולחן. ניצוצות מהבהבים מכים בה כברק, עוד זיכרון ועוד אחד.

"הייתי אז בת 9. עולה לי תמונה בה אני משחקת בחצר בחבל עם חברות דקות ספורות לאחר שאמי מודיעה לי על פטירת סבתי. תוך כדי כך אני שומעת את אמא אומרת לאבא: 'זה עתה סבתא שלה נפטרה, והיא הולכת לשחק בחבל עם חברות. עולם של ילדים...'

אבל אמי לא פירשה נכון את התנהגותי. יצאתי לשחק בחבל עם החברות כי הרגשתי שאין בכוחי לעמוד בעומס הרגשות שבתוכי. חשתי שלא אהיה מסוגלת לעולם להתמודד עם רגשות האשמה שגאו בי. באותם רגעים הרגשתי אשמה בכול, ורציתי רק לברוח..." ריקי עוצרת לרגע, נושמת נשימה עמוקה וממשיכה.

"לעולם לא אשכח את הרגע ההוא, שבו הודיעו להוריי שסבתא חולה מאוד. נערכו התייעצויות דחופות מאחורי דלתות נעולות, ואחר יומיים קדחתניים הוחלט שאמי תיסע עם סבתא לחו"ל לניתוח דחוף שאמור היה להיערך שם בשבוע שלאחר מכן.

לאורך התקופה שבה שהתה אמי בחו"ל עם סבתא, התפללתי לה' וביקשתי מקירות ליבי שאמא תחזור. אבל... לא התפללתי אפילו פעם אחת שסבתא תבריא. אני מתביישת לספר, אבל כך נהגתי. ואז באמת חזרה אמא סוף סוף הביתה, אך היא חזרה לבדה. סבתא חזרה בארון קבורה.

ברגע ששמעתי שסבתא נפטרה, הבנתי איזה עוול עשיתי לה. לא חשבתי על הסבל שלה, על המחלה, על הפחד מהמוות, אלא רק על עצמי, רק על כך שאני רוצה את אמא בחזרה הביתה. ואז הבנתי שכל אותן תחושות אשמה שניקרו בי תמיד היו נכונות. אני באמת אשמה במה שקרה, וכנראה אני אשמה גם במצב בבית," ריקי מתנשפת בכבדות, כמו סוחבת משא כבד על שכמה.

"את אשמה," אומרת נעמה. "בואי תגידי אחריי: אני מרגישה אשמה, אני אשמה, אני אשמה."

54. משא של אשמה

"אני אשמה," ממלמלת ריקי בשקט. "אני אשמה, אשמה מאוד..." היא פורצת בבכי.

נעמה ממתינה בדממה.

"אמרת קודם שאת מרגישה אשמה במצב בבית. במה עוד את אשמה?"

"אני אשמה במריבות האלו עם סבתא כל הזמן. בגללי רבים."

"בגללך רבים עם סבתא. מי רב עם סבתא?"

"אבא ואמא. היא תמיד מעירה להם בנוגע לאופן שבו הם מחנכים אותי. כילדה הקטנה בבית זכיתי לפריווילגיות רבות, ודעתה של סבתא לא הייתה נוחה בכלל מכך. תמיד העירה, ואבא כעס, ואמא הצדיקה, ואז הגיעו המריבות אל ביתנו."

"אז את אשמה במריבות של אבא עם אמא ושל ההורים עם סבתא?"

"אני אשמה בכול. הכול בגללי, בגללי סבתא נפטרה מתוך כעס, אבא אפילו לא הספיק להתפייס איתה, וככה נשארו הדברים פתוחים עד היום."

"והמריבות האלו עם סבתא פרצו רק בעניינים הקשורים אלייך, או שהיו מריבות נוספות שלא היו קשורות אלייך?"

"הם רבו על המון דברים. רבו על כך שסבתא לא שיתפה אותם בעניינים שבהם שיתפה את האחים האחרים של אמא, הם רבו כי רצו להחליט בנוגע למכירת הדירה שלה והיא בחרה לסמוך על עורך דין במקומם, הם רבו על הרבה מאוד דברים..."

"הם רבו על הרבה דברים שלא היו קשורים אלייך," אומרת נעמה בשקט.

"את חושבת שלולא היית בשטח - היו המריבות נמשכות, או שאת היית הגורם היחיד להן?"

"לא היחיד אבל העיקרי," ריקי החלטית.

"אהה. זה יהיה בסדר אם אדייק ואומר שאת אשמה במריבות שקשורות אלייך?"

"כן. אני אשמה במריבות הקשורות אליי, כי הלוא ילדה בת 8 אינה יכולה לעזור בדברים גדולים כמו מריבות עם דודים או מכירת דירה."

"תאמרי את זה," מבקשת נעמה, מגרונה של החרדה.

"אני אשמה רק במריבות שהיו קשורות אליי."

"המריבות האלו שהיו קשורות אלייך, היו קשורות לדרך החינוך של הורייך. הבנתי נכון?"

"כן."

"האם את זו שבחרת איך יחנכו אותך הורייך?"

ריקי מתפתלת על הכיסא: "לא. אני לא בחרתי, אבל אולי יכולתי למנוע את רובן אילולא הייתי מתפנקת כל כך."

"נסי להיכנס לראש שלך כילדה בת 8, ריקי. את באה לסבתא ומתפנקת. למה את עושה זאת? את הרי יודעת ומכירה כבר את התגובה של סבתא לפינוק הזה שלך, ואת כל מה שזה גורר."

"כן, אני יודעת, זה קרה מספיק פעמים עד גיל 8. אז למה באמת אני מתפנקת?" חושבת ריקי ועונה כמעט מיד: "אולי כי אני מפחדת, מפחדת שיריבו עוד מעט, אז אני מעדיפה שיתרכזו כרגע סביבי ולא ידברו על דברים אחרים, גדולים יותר ומפחידים יותר..."

"אולי," אומרת נעמה.

"אז נכון יהיה לומר שאני מתפנקת כי אני פוחדת שיריבו על דברים גדולים ומפחידים, לכן אני מושכת מיד לכיווני את תשומת הלב?" שואלת החרדה בדמות נעמה.

"כן. אני מנסה למשוך את תשומת הלב אליי, כדי שלא יריבו על דברים אחרים."

"זאת אומרת שהם היו רבים בכל מקרה? שאת רק סובבת אלייך את הריב הקיים?"

"כן, אני בטוחה שהם היו רבים גם ללא קשר אליי, הם תמיד רבו, תמיד התווכחו, תמיד הייתה לי תחושה מפחידה ונוראה בנושא הזה."

"אז בעצם הפכת את הפחד לאשמה, העברת את זירת הריב אל המגרש שלך, ואז היית את האשמה?!"

"כן, כשהייתי פוחדת בתת המודע, העברתי את הריב לכיווני. אולי רציתי לשלוט במה שקורה? לנסות לעזור להם בדרך שלי... לא יודעת..."

"האשמה עזרה לך להתמודד מול הפחד. כשיש אשמה, מרגישים שהעניין בשליטה."

"זה כל כך נכון." עיניה של ריקי נפתחות. "נעמה, זה אדיר!" היא קוראת נרגשת מן התובנה החדשה שנבטה בה. "יש לי עוד סיפור ארוך ולא פתור בכל הקשור לאשמה. התחושה הזו פוגשת אותי בהמון מקומות בחיים, ואני כבר יודעת מה מסתתר מתחת לחרדה - אני מרגישה את זה חזק. זה נכון, זה אמתי: מתחת לחרדה יש אשמה.

שנים התעמתי מול האשמה כדי לחפות על הפחד מחוסר האונים שחשתי מול ריב המבוגרים, ואז הגיעה החרדה, וסייעה לי לא לחוש את האשמה האיומה ההיא."

"נכון," אומרת נעמה, שמחה לראותה חיונית יותר. "במשך השנים היא הפכה למשא כבד שכבר לא היה קשור רק לנושא המשפחתי, אלא הכה שורשים חדשים בכל מקום שהלכת אליו, ואת כבר לא יכולת להתמודד מולו."

"תודה חרדה," צוחקת ריקי. "לימדת אותי שכאשר את באה, את מצילה אותי מרגשות אשמה קשים מאוד. תודה לך. אולי בעתיד כבר לא אזדקק לך עוד..."

"ו... נעמה," מהססת ריקי, "זה מה שהתכוונת כשאמרת שהכדורים הם לא העניין?! הרי החרדה קיימת, היא נמצאת בתוכי, ויש תחתיה הר גבוה שזקוק לחציבה. אני פתאום חושבת שבין אם אטול תרופה כלשהי לעזרה ובין אם לא, היא נמצאת שם, החרדה, והעובדה שאני מתכחשת לצורך בעזרה תרופתית, אינה מעלימה ומפוגגת את הבעיה. אולי זה לא באמת כל כך נורא ליטול כדורים לזמן מה."

"ריקי, את מקסימה. הכנות שלך והיכולת לעמוד מול הדברים באומץ שכזה - מפעימות אותי!"

נעמה מעיפה מבט לעבר השעון. "כבר מאוחר מאוד! איך תחזרי ל'קסם החיים' בשעה כזו?"

קול סיבוב חרישי של מפתח נשמע מכיוון הדלת, וראובן נכנס הביתה בחיוך. "לילה טוב," בירך את נעמה ושלח לעברה מבט שואל.

"מאוחר מאוד, צריך פה טרמפ?" שאל את נעמה כאשר נכנסו למטבח.

ריקי פנתה אל חדר האמבטיה כדי לשטוף את פניה המיוזעים, ואלי גם לשטוף עוד חלק בתוכה שהתקלף היום.

55. לכל כדור יש כתובת

"אין זמן מיותר," אמר האיש, "ודאי שלא למחלות ים או לחום, שחברתך מתלוננת עליהם. אבקשכן לעלות בתוך כחמש דקות אל סיפון האונייה ולציית להוראות שתקבלנה." קולו היה חד כתער ומבטאו הערבי נשמע כבד עוד יותר מתמיד.

נור הנהנה בראשה הכבד בצייתנות ופנתה לצאת מן החדר.

לשם מה נדחפתי להרפתקה הזו? התרוצצו המחשבות בראשה כבמחול שדים. כעת מתחוור לי מעל לכל ספק שלא עילת הסיוע ההומניטרי הייתה המניע העיקרי לפעילות זו. היא זעמה בתוכה על חנין וסמירה, שהובילו אותה הישר אל לוע הארי. כל הדיבורים היפים והאידיאולוגיות החשובות בנוגע לסיוע לתושבי הרצועה נועדו רק כדי לשכנעה להצטרף למשט הזה.

המילים הגבוהות על אודות מעשה החסד הנדיר שיציל את תושבי הרצועה נשארו דוממות ומיותמות על שולחן הקפיטריה באוניברסיטת הרווארד בעיר קיימברידג' שבמסצ'וסטס בארה"ב.

נור הביטה בפניה הקודחות מחום של ילי. היא הבינה שילי אינה מסוגלת לעלות אל הסיפון במצבה זה, אך לא העזה לקחת סיכון בנוגע לאי ציות לכללים. האנשים בספינה נדמו בעיניה כלוחמים אכזריים שמראה דם וחללים רק נוסכים בהם כוחות מחודשים. נור העמידה בכוח את ילי על רגליה, שילבה את ידה שלה בידה הלוהטת, וכך כשלו שתיהן לעבר מדרגות האונייה.

ילי הייתה סהרורית, חומה היה גבוה, והיא עדיין הקיאה כל דבר מאכל שנכנס לפיה. והיא לא הבינה כלל את המצב שנקלעה אליו.

השתיים התבקשו לעמוד על הסיפון ויחד עם מספר נוסעים נוספים לפקח על הנעשה כדי לדווח במכשירי הקשר.

נור הבינה מיד שהמקום שבו בחרו למקם אותן הוא המקום הכי פחות מוגן בשעה זו בספינה.

"ילי, האם את מבינה את העוול שעשו לנו כאן?" לחשה נור לילי בבהילות.

"נור, אני בכלל לא תופסת מה קורה לי," נשמע קולה המבולבל של ילי. "אני מרגישה רע. בימים האחרונים אני חיה יותר בחלום מאשר במציאות. אני חייבת טיפול מתאים למחלה שחליתי בה, אחרת אמות בתוך ימים ספורים." מילותיה הפחידו והלחיצו את נור, והיא חשה דאגה אמיתית לחברה שהכירה אך לפני מספר חודשים.

מצבה של ילי אכן נראה גרוע ביותר, אך מצב החירום לא הותיר לנור מרווח נשימה. המתח הורגש באוויר, חרבות צוחצחו. נור הסיטה את עיניה כאשר ראתה עשרות מחברי הקבוצה דורכים את נשקם ועומדים מוכנים לקרב, מעולם לא חזתה במציאות בקרב משום סוג שהוא. המחזה, שהיה רחוק כל כך מעולמה, המם אותה, והיא חשה חנק ממשי בגרונה.

"אנו נירה בכל מי שיעז להתנגד," רעם לפתע קול בס חזק, ונור הבינה שהחיילים הישראלים מתכוננים להשתלט על הספינה כדי להחרים את הסחורה שמיועדת להיכנס לרצועה ללא רשות. לוחמי שייטת 13 לא היססו לנקוט כל אמצעי כדי לבדוק אם הספינה נושאת מטעני חבלה, נשק וטילים המיועדים לתושבי עזה.

נור התכווצה על מקומה בבעתה.

"מה קורה עכשיו?" נשמע קולה הישנוני של ילי, אשר סחבה עצמה בכוח עילאי לסיפון לאחר ימים של שכיבה פסיבית במיטתה, "אני יכולה לרדת בחזרה למיטתי?"

"אל תרדי בחזרה," ניסתה נור להתחמק מתשובה. "ההוראות היו חד משמעיות, ילי, והחברים פה, עם כלי הנשק שבידיהם ותאוות הדם שבעיניהם, אינם נראים ידידותיים במיוחד. אני ממליצה לך להישאר פה."

"אבל הסבירי לי, מה קרה?" התעקשה ילי למרות חולשתה האיומה.

"כנראה נתפסנו על ידי הצבא הישראלי," עיניה של נור התרוצצו בבהלה מצד לצד. קולות ירי החלו להישמע. הקולות היו קרובים מאוד. היא ידעה שלא יהיה מי שיגן עליה אם תזדקק לעזרה, להפך - חבריה למשט ישמחו ב'שאהידה' כמוה, היא תעורר סערה בעולם.

ולו ידעו מיהו אביה, היו ודאי שמחים יותר, ואולי היו אפילו עוזרים לה 'לזכות' להיות שאהיד.

_____________________________________________________________

ביום רביעי בערב, כאשר התכנסה הקבוצה של נעמה ב"קסם החיים", הגיעה ריקי מלאת תובנות חדשות.

"ברשותכן, אתפוס היום עוד קצת מקום," חייכה בשובבות חיננית, ופסי מצאה עצמה מקנאה ביכולת הפשוטה של ריקי לבקש מקום לעצמה. לה עדיין מצפה עבודה רבה בנושא.

הבנות חייכו אליה חיוך מעודד.

"השבוע הייתי בטיפול אצל נעמה, ובתהליך שעשינו מול החרדה גיליתי שתחתיה קיימת תחושת אשמה איומה שמלווה אותי כבר שנים, מגיל קטן מאוד. היא נחווית בעסקת חבילה, כמו אצל ילדים רבים, גם עם חוסר אונים ופחד.

"לפני שירדתי מהרכב שלכם, נעמה, ביקשת ממני להתחבר ככל האפשר לריקי הקטנה והפוחדת, לקבל אותה, להבין את המצוקה שלה, את הפחד שלה, לחבק אותה. המעניין הוא שכאשר עשיתי זאת, גיליתי שתמיד בזמן שזה היה קורה," היא הביטה אל נעמה בריכוז, "הייתי מבקשת את נפשי למות, חשבתי אז שאם אמות הם יפסיקו לריב, ויבינו שזה לא נכון להתנהל כך. כביכול ההלם יאלץ אותם להפסיק לריב על זוטות.

עכשיו, החרדה לופתת אותי בדיוק במקום הזה, אני מרגישה שאני עומדת למות, ואז אולי מגינה על עצמי מהפחד, מחוסר האונים, מהאשמה איומה הזו שרובצת על כתפיי."

"איזה גילוי עמוק!" מביטה בה נעמה בהערכה. "את מדהימה, ריקי. אני בטוחה שבקרוב מאוד תצליחי להיפטר גם מתחושות החרדה, ולהבין שהכדורים הם כלי עזר נוסף בשבילך, לפחות לתקופה הקרובה."

"באמת חשבתי..." גמגמה ריקי, "היו לי מחשבות חדשות - שאולי זה לא נורא כל כך ליטול כדורים למשך תקופה. כי באמת מאוד לא קל לי עכשיו, ואם יש משהו שיכול לעזור - אז למה לא להיעזר?"

"גם אני פעם נעזרתי בכדורים," אומרת נילי בשקט בשקט. "עברתי תקופה קשה מאוד ו... לא משנה, זה לא בשבילי לשתף בקבוצה... אולי פעם זה עוד יקרה, כרגע - אני לא מסוגלת. אבל מה שרציתי לומר לך, ריקי, שהתרופות באמת עזרו לי, נתנו לי כוח לעבור את התקופה הקשה ההיא." התמונות עברו כבסרט אל מול עיניה המושפלות אל הקרקע.

"אולי באמת," אומרת ריקי לאט. "מה אכפת לי לנסות?"

"את אמיצה," היא מקבלת מחמאה מנעמה.

מיכל נעה על מקומה באי נוחות.

"אפשר לשאול משהו?" היא מהססת, ונעמה משיבה לה בהנהון מזמין.

"האמת היא שאני בתקופה של התלבטויות רציניות מאוד," מיכל בוחנת את הקבוצה. "אני נמצאת פה ב'קסם החיים' כבר שנתיים. בעבר, כשהגעתי, לא האמנתי שאי פעם אצא מפה. ולא האמנתי שאצליח אי פעם להשתקם. את זוכרת, נעמה?"

נעמה מחייכת לתוך עיניה של מיכל. "ודאי שאני זוכרת, מיכל. התקדמת מאוד מאז הכרתי אותך לפני שנתיים. אז מה קורה עכשיו?"

"עכשיו," עונה מיכל, "אני מרגישה שיש לי כוח לצאת לחיים, להשתלב בעבודה מסודרת ולהתחיל את החיים. נראה לי שהגיע הזמן לצאת מהקונכייה, אך אין לי האומץ לעשות זאת בפועל. קיבלתי הצעת עבודה כמדריכה בפנימייה של בנות, ואני מתלבטת מאוד אם להיענות לה. אולי נכון יותר בעבורי להשתלב בעבודה אקסטרנית, ולגור בדירה עם שותפה? אני כבר בת 19, ויכולה בהחלט לנהל חיים עצמאיים. או שמא אמצא את העוז לחזור הביתה, לאבא ואמא?" היא שואלת. ענן שקוף חולף אל מול עיניה, אך למרות שקיפותו לא ניתן להתעלם ממנו.

"את מתלבטת, וזה מקסים בעיניי שהגעת לשלב הנהדר הזה של הבחירה. אני שמחה מאוד לשמוע שאת מרגישה חזקה מספיק כדי לעזוב. 'קסם החיים' הוא חממה מגינה ומגוננת, אך לא לעולם ניתן להישאר בה, ואני בטוחה שהחלום של כולכן הוא לעזוב כאן במוקדם או במאוחר."

"דווקא לא," צוחקת פסי ונעה מעט אחורה עם הכיסא. "אפילו אין לי חלום כזה. טוב לי כאן מדי..."

"אז מה זה אומר," מתבדחת נעמה, "שצריך להפחית את האחווה וההנאה כאן?"

"אני יודעת שיום יבוא ואעזוב," אומרת פסי. "אך כרגע קשה לי אפילו לחשוב על זה."

"כשיגיע הזמן, תרגישי פתאום שאת בשלה לזה," מבטיחה נעמה.

 "ולגבייך מיכל," נעמה מסיטה את מבטה אל עבר מיכל. "ננסה ברשותך לערוך תרגיל קטן שאולי יעזור לך להחליט. כולכן מוזמנות לבצע אותו על שאלה או על התלבטות כלשהי שעולה בכן."

"מוכנות"?!

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.