כשהרכב שלך לא נוסע מהר כמו הרכבים שלידך

השבוע, כשנסעתי בעליות לירושלים, המכוניות עקפו אותי בזו אחר זו זה (לא שאני נהג גרוע, פשוט זה מה שהרכב שלי מסוגל, 80 קמ"ש בעליה).

אבל כשכולם עוקפים אותך, ואתה מרגיש רע עם "טרנטה", פתאום עולה מחשבה: רגע, אולי ננסה לאמץ קצת את המנוע, כדי להגן על שמי הטוב.

הורדתי הילוך, לחצתי קצת יותר על דוושת הגז, אבל מה שיצא זה רק קולות עצבניים מכיוון המנוע – וזהו! הבנתי שאין מה לעשות, ו"זה מה יש".

החלטתי להירגע וחשבתי לעצמי... הרי הרכב נוסע, ב"ה, והנה אני כבר בירושלים, אז הכול בסדר. לפתע הבנתי שכל הבעיה היא לא ברכב שלי, וזה בכלל לא אצלי, רק בגלל שהרכבים החדשים עוקפים אותי - נראה לי שהם משדרים כאילו יותר יכולת ואיזו עליונות. אני בעצם לוקח את הרגש הזה ומנסה להפטר ממנו על ידי ניסיון לאמץ קצת יותר את הרכב שלי. אם לא לעקוף אותם, אולי להיות שווה ערך להם.

ואז... הבנתי פתאום את התלמידים שלי.

הם יושבים מול הגמרא בישיבה, רגועים, בריכוז המתאים כדי להבין את הגמרא, ועושים עבודה נפלאה של חשיבה והבנה. משתמשים ביכולות שלהם בדיוק לפי היכולות שלהם, מתקדמים בדיוק בקצב המתאים להם ואמורים לצאת בסיום הלימוד בתחושה טובה מאוד של עוד סדר לימוד גמרא מוצלח.

ופתאום...

מגיח מהסיבוב בחור "4X4" שזורק איזו שאלה פצצה או סברה שהופכת את כולם. הציבור נהנה מהשאלה ומתחיל לדון בה, ותוך כדי הדיון החברים מגיבים לו "פששש איזו שאלה טובה", והוא המוכשר, שחלילה אין לי שום טענה כלפיו, ולהיפך, שימשיך כך, נהנה לקבל חיזוקים חיובים מהחברים ומהסביבה.

הבעיה היא עם ההוא בצד, שעד עכשיו היה רגוע והתאמץ ללמוד בריכוז, וגם נהנה מהלימוד.

תכל'ס – הוא עושה עם עצמו עבודה נפלאה. הוא מרכז את כל היכולות שלו - ומבין את הגמרא בכוחות שלו, משיג את ההצלחות שלו לצד ההתקדמות שלו.

רק מה?

שאז נכנס לו בדל מחשבה קטן שלוחש מבפנים, נו, תן גם אתה איזו הברקה, או אולי תיתן להוא איזו תשובה טובה, שגם תראה לו שהשאלה בכלל לא התחילה, וכך גם אתה תתקדם. תקבל יותר הערכה, המעמד שלך יעלה, ואולי גם יקדמו אותך לקבוצת הבחורים מהשורה הראשונה. יבואו לדבר איתך בלימוד.

בקיצור,

אתה סתם "תקוע" פה בלי לעשות כלום. תתחיל להזיז את עצמך, כי אחרת...

סליחה, סליחה רגע!

הסיפור היה בדיוק להיפך...

ממש בהשגחה, בנסיעה לירושלים התקשר אלי הבחור עם הסיפור הזה. הוא תאר את התחושה הקשה שיש לו. כולם עוקפים אותי, הוא בכה לי. הם כישרוניים, הם מבריקים, כולם מעריצים אותם,

ואני...

האם נגזר עלי לעולם להיות בצד, בפינה? מה, אסור לי לקבל הערכה על משהו טוב שאני מצליח בו? ואתה יודע כמה אני משקיע...

תוך כדי שאני מקשיב לכאבו, אני אומר – אתה לא תאמין, אבל גם אני מרגיש כעת בדיוק כמוך. אני מתקדם ומתאמץ, אבל כולם כאן עוקפים אותי ומשאירים אותי בסוף... אפילו העשן מהאגזוז נפלט לכיווני...

הבחור קלט מהר את הבעיה שלי, וענה לי בלמדנות – ההרגשה שלך, כבוד הרב, לא נכונה... אפשר לחשוב... מה אתה אשם שיש לך רכב ישן? מה זה אומר עליך? העיקר שאתה נוסע ומתקדם בקצב שלך. אתה אפילו לא צריך להחליף רכב, תיסע איתו ותגיע עוד 5 דקות, מה זה משנה, העיקר שאתה נוסע, והרכב עושה את העבודה. למה אתה צריך להסתכל על רכבים אחרים? מה זה קשור אליך?

הבנתי, אני אומר לו.

תשמע, אתה מדבר לעניין. הבנתי ממך שגם אם אין לך המנוע הכי חזק, העיקר שאתה נוסע ומתקדם, ועושה הכי טוב את מה שאתה יכול לעשות. וגם אם אתה לא עושה רושם על הסביבה - זה עדיין לא אומר שאתה לא טוב במה שאתה עושה, וגם אם לעומד מהצד נראה שכולם עוקפים אותך - זו פשוט טעות אופטית.

הם לא עוקפים אותך – הם פשוט נוסעים במסלול שלהם, ואתה במסלול שלך...

הרב משה יודלוב הוא מחבר הספר "שותף לדף". לרכישת הספר באתר הידברות שופס, לחצו כאן.