למה הוא לא מכניס את הכפית לפה?

"הוא עושה לי המון בעיות עם אוכל" – כך פתחה אימא מקסימה לילד בן 5 את שיחתה אתי, וסיפרה על ילד שעל כל מאכל שמגישה לו, מעקם את פניו.

"אני לא מוצאת שום דבר טוב בשבילו, הכול לא טוב".

מתברר שהיא צריכה להכין לו לארוחת הבוקר בכל יום משהו אחר, כי אפילו זה שמצא חן בעיניו אתמול לא מוצא חן בעיניו היום.

לארוחת הערב, הארוחה הבשרית, היא מכינה לכל המשפחה ארוחה קבועה, ורק לו בכל פעם מה שמתחשק לו. הבעיה היא, שגם אחרי שהיא מכינה, הוא טוען שזה לא יצא טוב ולא רוצה לטעום.

"למה הוא עושה לי את זה?", היא שואלת.

משך עשרות שנות עיסוקי בהנחיית הורים אני נתקלת באין ספור שאלות הקשורות לאוכל.

"הוא לא אוהב כלום!".

"הוא לא אוכל מספיק!".

"אני פוחדת שימות מרעב".

"אני פוחדת על הבריאות שלו, הוא לא אוכל שום דבר מזין".

קשה להורה לראות ילד שלא אוכל. ילד שלא אוכל מספיק.

אבל דווקא בגלל שקשה כל כך – אנחנו מתעסקים בנושא עיסוק יתר ומגיעים למצב שהילד נכנס יותר חזק לתוך הבעיה.

כמה קשה לנו, ההורים, עם הילד שלא אוכל?

אפשר ללמוד זאת מההתבטאות של ההורים: "הוא עושה לי בעיות"; "למה הוא עושה לי את זה?".

אפילו האם יודעת שהוא עושה את זה לה. לא לו. זה לא שהוא אוהב או לא אוהב, רוצה או לא, אלא הוא רוצה לפגוע בבטן הרכה, זו שאכפת לה כל כך, זו שלא עוצמת עין מרוב דאגה לילד.

כך הוא מרגיש שהוא אהוב, שהוא קשור, שהוא מחובר. רק כך.

ברגע שנדע לנטרל את עצמנו מהמצב. לומר לעצמי:

"הוא לא אוכל כפי שצריך ואני צריכה לטפל בזה, אבל זה לא שלי. זה שלו" – אז נצליח לטפל בדבר.

בואו נחדל לקחת על עצמנו, על שכמנו, על מצפוננו, את התנהגותו של ילדנו.

רק אם נעמוד מחוץ לתמונה נוכל לראות את כולה.

כשנעמוד בחוץ נוכל להסתכל על הדבר באופן ענייני, ולחשוב מה עושים.

כשנעמוד בחוץ, הילד לא ירגיש שהוא סוחף אותנו לחלוטין, וכך יתחיל לחשוב באמת מה הוא אוהב ורוצה ומה לא.

אז יש הרבה מאוד מה לדבר על ילד שלא אוכל. אני עושה זאת כאן ואעשה זאת הלאה, אבל דבר ראשון בואו נבין שהוא לא עושה זאת לנו, אלא לעצמו.

כשנבין זאת, נפתור חלק גדול מבעיית האוכל שלו. כי פתאום לא נרגיש נקיפות מצפון עם זה שהכנו היום אפונה והוא אוהב רק צ'יפס. לא נרגיש נורא שהכנו ארוחה מלאה והוא מכרסם את הפרוסה.

זה בסדר מבחינתנו. זה לא בגללנו וזה לא עבורנו.