"נשמה טובה את" - פרק נ"ו עד סוף הספר

56. היועץ הפרטי

"עצומנה את עיניכן והנחנה לרוגע ולשלווה לעטוף אתכן. נשומנה נשימות עמוקות, מלאנה את הריאות ושאפנה החוצה באיטיות את האוויר הכלוא."

דממה משתררת בחדר, הבנות נושמות ושואפות. נרגעות ונינוחות הן פנויות אל התרגיל הבא.

"בחרי לך מקום בו תחושי ביטחון ושלווה: בטבע או בבית, בחברת אדם מסוים או לבדך. דמייני את המקום: איך הוא נראה? אילו ריחות יש בו? אילו מראות עומדים מול עינייך? אילו צלילים יש ברקע? מהו המקום הזה שבו את נמצאת?

הבנות שקועות, יוצרות את המקום העולה מתוכן. נסחפות אחר הדמיון המרפה והמרפא. מקום בטוח.

"לשם, אל המקום הזה, זמני דמות המייצגת עבורך ביטחון ושלווה, רוגע, הכלה, אהבה ללא תנאי וגבולות, קבלה אמיתית. הדמות יכולה להיות חיצונית ויכולה אף להיות חלק מתוכך, חלק שמכיל ומקבל אותך כפי שאת. דמיני את הדמות הזו יושבת לידך. היכן היא יושבת? כיצד?"

דקות ספורות של שקט מאפשרות לבנות את הזמן ליצור את התמונה בדמיונן.

"וכעת שאלי את הדמות הזו, הסמכותית, איזו שאלה שעולה בך, התלבטות או תהייה שצפה במחשבתך כרגע. מהי השאלה שאת שואלת? נסחי את השאלה בבהירות. מה את רוצה לדעת? מהי ההתלבטות שלך? מה עונה לך הדמות? ייתכן שהיא רוצה לברר איתך מספר דברים קודם שתענה לך. נהלי איתה דו שיח."

נעמה משתתקת, משהה את דיבורה ומאפשרת לבנות להמשיך לבדן את השיחה הווירטואלית.

'"עצה בלב איש – איש תבונות ידלנה", לא יגישנה...' מהרהרת נעמה. 'התשובות נמצאות בתוכנו, צריך רק מעט שקט והתבוננות והדרכה קטנה, והן צפות מאליהן מתוכנו.'

הדממה בחדר מובילה את נעמה לשאלה שלה. רב מוכר צף בדמיונה כדמות מוערכת, מכילה, מקבלת ומייעצת. 'מהי השאלה שהיית שואלת אותו כעת?' צועקת הדממה בחדר יותר מאלף מילים ותובעת את תשובתה.

 'האם טלי הקטנה שלי חיה במקום כלשהו בעולם? האם מותר לי להמשיך ולחשוב עליה כעל חיה למרות הסיכויים הכמעט אפסיים לאפשרות הזו?'

'נסי להגדיר לעצמך את השאלה,' היא פוקדת על עצמה.

'האם יש דבר נוסף שעליי לעשות כדי למצוא את בתי?'

היועץ מעלה שאלה: 'האם ניסיתם את כל שניתן לעשות כדי למצוא אותה?"

'כן,' עונה נעמה. 'בבירור כן. פנינו שוב ושוב לבתי החולים, גם באזורים המרוחקים מהמקום ששהינו בו. גיורא, הקצין הזכור לטוב, אף נסע שוב לאחר תקופה לפיליפינים כדי לנסות למצוא איזשהו קצה חוט, אך חזר עם אותו גזר דין נורא: "נעדרת". דרך בית חב"ד ניסינו שוב ושוב במשך שנים ארוכות לאחר הסופה לשאול ולברר על ילדה ממוצא מערבי שנעדרה בסופה. בדקנו את האפשרות שנמצאה על ידי מישהו. בכל מקום שאליו נסעו שלוחי חב"ד שאלו על טלי הקטנה.'

היועץ הווירטואלי ממקד אותה: 'האם יש משהו שניתן לעשות כרגע?'

'אני לא מאמינה שכעת, 16 שנים לאחר הסופה, יתחדשו לנו פרטים על אודות נעדרת. כל מי שעוסק בנושא הזה בפיליפינים כבר שמע על כך.'

 'אז את אומרת שאין כרגע דבר מה שניתן לעשות ועדיין לא ניסיתם,' חוזר היועץ על דבריה.

זבוב טורדני מזמזם על יד המנורה, אך הבנות מרוכזות בתשובה שלהן לעצמן.

'נכון.'

'ובכל זאת,' הוא ממשיך, 'את לא רגועה.'

'כן, ליבי לוחש לי שאולי עדיין קיים סיכוי.'

'אולי תניחי לאותה תחושת לב, ותתפללי לבורא עולם שייתן לך את התשובה לייסורי הנפש ולחיבוטי הספק האיומים האלו? רק תשובה. לכאן או לשם. תשובה שתגאל אותך מייסורי הספק.'

'נכון,' עונה לעצמה נעמה. 'בפועל אין בידי לעשות כרגע דבר מה מעשי. מלבד להמשיך להתפלל ולבקש.' היא חשה כעת רפויה יותר. אם אין מה לעשות כרגע, אז הספק פחות מייסר. זהו מצב נתון, אמנם קשה ואכזרי, אך מצב שיש להתמודד עם המציאות שלו. ללא התוספת של ייסורי המצפון הנפח מצטמצם מעט.'

'כמה תהליכי סליחה עשיתי לעצמי על אותו סיפור צונאמי אומלל,' חושבת לעצמה נעמה. 'שוב ושוב אני נוכחת לדעת שהנפש ספירלית. אמנם התהליך הוא תמיד באותו הנושא, אך הפעם הוא מגיע ממקום עמוק יותר. הסערה העצומה שככה מאז הפעמים הראשונות שבהן ערכתי תהליכי סליחה ופרידה, וכיום התהליך נעשה באופן מתון הרבה יותר, ממוקד יותר.'

השקט בחדר מסמיך, ונעמה מבחינה במיכל השקועה בדו השיח עם עצמה, ובמספר בנות נוספות המרוכזות בתוכן.

'אילו ידעתי אז,' חשבה נעמה לעצמה, 'אולי יכולתי לעשות משהו, למצוא איזושהי דרך להעביר לטלי כבר אז את המידע החשוב וההכרחי הזה, למרות גילה הצעיר כל כך.'

'שטויות,' עלה קול נגדי בתוכה, 'טלי אינה בחיים. וגם אילו הייתה חיה, לא הייתה שום דרך שבה יכולת להעביר לה את הסוד הקריטי ההוא בגיל שלוש.'

57. על קצה החיים

ארבעים דקות חלפו מהרגע שבו נתפסה האונייה ועד הרגע שבו אישר צה"ל ללוחמי שייטת 13 לפתוח באש חיה על הספינה. ריח של עשן ואש מילא את הספינה. קולות הפיצוץ והיריות שנשמעו מכל עבר סחררו את נור, שישבה חסרת מעש. היא גילתה שפרט למיקום שבו התבקשה להימצא אין לה כל תפקיד אמיתי לבצע.

האדרנלין שזרם בעוצמה בעורקיה ביקש לפעול, לעשות דבר מה, כדי לשחרר את המתח הנוראי ששרויה בו, אך לא היה לאל ידה לעשות מאום.

ילי לעומתה, שמטה ראשה על ידיה בחולשה איומה ונרדמה. נור נותרה מבוהלת ומפוחדת.

קולות הירי היו קרובים מאוד לפתע, ונור הסיטה את ראשה באימה, מצמצמת את עיניה בפחד. עיניה קלטו את ספינות חיל הים של צה"ל. ומראה האותיות העבריות החרוטות עליהן גרם לה לחוש באופן בלתי צפוי תחושה של ביטחון ושייכות, למרות היותה בצד הנגדי.

נור ראתה את חיילי צה"ל במדיהם המוכרים מבעד לספינה, ולפתע הואץ דופק ליבה. היא זיהתה בין החיילים פנים מוכרות וצנחה באימה על הכיסא. היו אלה פניו של אלון בן השכנים, חבר ילדות. ובכן, גם הוא בין הלוחמים בשייטת 13 של חיל הים בצה"ל. אלון, שתמיד בחר באתגרים הגדולים ביותר, מסכן את חייו גם עתה.

לפתע גילתה בזעזוע שהיא חרדה לשלומם של החיילים, אלו שמגינים על העם שממנו ברחה. שמייצגים את המולדת אותה נטשה. בפליאה, זיהתה בתוכה חיבור עמוק לעם היהודי, חיבור שכמוהו לא חשה מעולם.

הערבים בקבוצת 'אל פלסטין' הוכיחו את אכזריותם, ותאוות הדם ניצתה בעיניהם בקלות. היא הבחינה באדישות שלהם לחיי אדם לעומת זהירותם של החיילים הישראליים. שהשתדלו להימנע מפגיעה בנוסעים ולהתמקד במטרתם – בדיקת החומרים שמיועדים לתושבי הרצועה.

היה זה הגיהינום בכבודו ובעצמו. היא ישבה וצפתה בקרבות הקשים, ולא היה לאל ידה לעשות דבר.

פתאום מצאה את עצמה נור מבקשת בשקט מהאלוקים שישמור על אלון ועל חבריו.

עם בורא עולם לא דיברה מעולם, אך ידעה על קיומו מסיפורי התורה בגן, והכירה אותו אף מהדיבורים הקשים של אביה נגד הדת.

'אלוקים או איך שלא יקראו לך,' לחשה בשקט מתביישת מעצמה, 'אני לא יודעת במה אני מאמינה ובמה לא, וזה גם לא משנה לי כרגע, אני מאמינה שיש פה מישהו גדול שתכנן את העולם הזה, ואני פונה אליו בשם 'אלוקים' - תשמור עליי שלא אמות פה צעירה כל כך. שמור גם על אלון, הוריו מן הסתם כל כך דואגים לשלומו, ועל חבריו. ובכלל – עזור שהעולם יהיה טוב יותר. הוא נראה כל כך רע כרגע, ואני לגמרי מבולבלת, איני יודעת איפה הטוב נמצא, אם יש בכלל דבר כזה, ומה באמת תפקידי בכל זה.'

דמעות מילאו את עיניה של נור, וזו הופתעה מעצמה כשהרימה את עיניה וחשה כמו הייתה לרגעים במקום אחר, מחוברת למשהו חדש שלא הכירה.

'אולי החיבור לא-ל שברא את העולם הוא בעצם החיבור שלי לעצמי, לנשמה שלי, למקום הגבוה בתוכי שאני כל כך כמהה להתחבר אליו,' עלתה לפתע מחשבה חדשה בליבה. 'אם כך, החיבור הזה הוא בעצם מתנה שמאפשרת לי להתעלות למקום גבוה יותר ולהתחבר לנשמה שלי, לחלק ההוא שמייחד את בני האדם מבעלי החיים,' התפלספה בינה לבין עצמה. נור התפלאה לגלות שניתן לחשוב לעומק בסיטואציה בה היא נמצאת.

קולות הלחימה עלו וגברו. לוחמי השייטת היו עסוקים לסירוגין בהגנה על עצמם ובהעברת הציוד הרב אל הספינות הישראליות.

חיל האוויר שלח אל האזור מסוקים רבים שניסרו את האוויר בחדות ובקול רעש מחריש אוזניים.

מתוך אחד מהמסוקים שלשלו החיילים חבלים וסייעו לחבריהם לרדת אל האונייה כדי לתגבר את לוחמי השייטת. הצד הפלסטיני לא ישב בשקט. הם פתחו באש חיה אל מול החיילים, פצעו, דקרו ואף הצליחו להשליך בכוח חייל אחד אל מעבר לסיפון.

ואז ראתה נור את אחד מחברי קבוצת 'אל פלסטין', צעיר כהה עור שהיה מרבה להשתתף בהפגנות בארה"ב, מתנפל בתנועה פראית על אחד מן החיילים ופוצע אותו באכזריות באמצעות כלי פרימיטיבי וחד, שנור לא הצליחה לזהות מהו. החייל התמוטט על הרצפה מדמם, וחבריו בשליטה עצמית ראויה להערכה ובמיומנות גבוהה, תפסו בו והעבירו אותו בעדינות אך במהירות רבה אל הספינה שלהם.

נור חשה את האדרנלין זורם בגופה במרץ. 'מה לעשות?' שאלה את עצמה. 'מה לעשות? במה אני יכולה לעזור כאן?'

מול עיניה התגלו מספר חיילי צהל נוספים פצועים בדרגה זו או אחרת, ופצועים נוספים גם מהצד השני. הקרבות נמשכו במשך שעות ארוכות ומתישות. אט אט גבר הצד הישראלי החמוש והמיומן. נור הבינה שבבוא הרגע תיתפס יחד עם חברי הספינה האחרים ותועמד לדין.

האנייה היטלטלה מצד לצד בעת שחיילי צה"ל קשרו אותה בחזקה לספינה הישראלית. החיילים עברו שוב ושוב מספינה לספינה כדי לבדוק את המטען.

נור הביטה כמכושפת במלחמה שהתנהלה מול עיניה. עיניה מטושטשות, רואות לא רואות את הנעשה. היא אמנם נותרה בנס בריאה ושלמה בגופה לאחר האירוע, אך האידיאולוגיה שהתנפצה מול עיניה קרעה את נפשה לגזרים. היא שמחה לגלות את אלון חי ובריא בתוך ספינת התופת. הוא נשא בזריזות ארגז מלא וגדוש בחומרי נפץ, ופחד מוות בעיניו.

לפתע חש אלון במבט המתמשך הננעץ בו. במבט חטוף ראתה נור את התהייה, את הבלבול ואת חוסר האמון בעיניו כשגילה אותה בין נוסעי הספינה, ולאחר מכן את התדהמה והזעזוע, אך מיד המשיך לפעול, מרוכז במשימה שלפניו.

ואז השתרר השקט שאחר הסערה.

הציוד כולו הוחרם. הפצועים משני הצדדים פונו לנמל אשדוד, ומשם הוטסו במסוקים לבתי החולים השונים לטיפול ולמעקב.

חיילי צה"ל בכוחות מתוגברים חיכו בנמל אשדוד, עצרו את המשתתפים הרבים במשט והובילו אותם הישר אל בית הסוהר 'אלה' בבאר שבע לחקירות ולמעצר.

נור שיערה שכל הנתינים הזרים יועברו במוקדם או במאוחר בחזרה לארצם תוך אזהרה ומעקב. הדבר עורר בה דאגה, משום שהיא עצמה בעלת אזרחות ישראלית. כך תפסיד את התואר הנכסף ותיאלץ להשתקע מחדש בארץ שהסבה לה כאב גדול כל כך.

אלון לא הביט לכיוונה של נור כאשר נתפסה זו ונלקחה אל הניידת.

58. חדשות מסעירות

גיורא חלט לעצמו כוס תה מעלי לואיזה טריים שקטף בגינה הערב ויצא לנשום מעט אויר צח בחצר הגדולה. הוא התיישב על נדנדת העץ הכבדה בחצר הבית השמם והחליט סופית בינו לבין עצמו שהבדידות היא הדבר נורא מכול.

'אין דבר בעולם שישווה לעצב שבבדידות,' הרהר נוגות, שקוע במרה שחורה. המנורה שניצבה מאחוריו הבהבה קלושות, כמביעה הסכמה מצידה לקביעה. שעות הערב המשמימות והשקטות מדי לטעמו היו קשות מנשוא והעלו בו תדיר הרהורים עצובים.

החצר הייתה ריקה. העוזרת ניקתה וטיפחה אותה כראוי. הנורות האירו באור רך ונעים, קישוטי גינה רבים היו פזורים בפינות בחצר, ובינות לפרחים ניצבו כדי חרס עתיקים בגוני אדמה. לצד שולחן הפיקניק המוארך ניצב מנגל גדול, שלא נעשה בו שימוש כבר תקופה ארוכה. גיורא נזכר בערבים הנדירים שבהם הכין לנורית ארוחת ברביקיו חגיגית. הם היו יושבים על ספסל העץ, אשר חריצי השנים נתנו בו את אותותיהם. גיורא היה מנסה לפתח שיחה, ונורית הייתה תמיד שקטה ועצורה ולא שיתפה פעולה. כל דבר שאמר הרגיז אותה.

"למה אי אפשר לדבר איתך נורמלי?" היה צועק אליה בעודו הופך את שיפודי החזה המתובלים והריחניים על צידם. "כמה כיף יכול היה להיות אילו היינו יושבים בצוותא ומשוחחים בנעימות!"

התסכול שלו היה גדול, אך לא היה בידו לעשות מאום. נורית הייתה מסתגרת אל תוך תוכה, אוכלת בשתיקה את מנתה, אומרת 'תודה' קלושה ופונה לחדרה.

מנגינה מוכרת עלתה לפתע מכיוון הטלפון הנייד שלו. הוא קיבל בברכה את הסחת הדעת מהבדידות וענה לשיחה בציפייה.

"גיורא!" שאג ציקי, חבר טוב שלא שוחח עמו מאז סיימו את שירות המילואים לפני כשנתיים, "אתה לא תאמין למה שאספר לך עכשיו."

מטבע הדברים קצין בכיר לאיתור נעדרים כמו גיורא נפגש בחיילים רבים במשך שירותו הארוך בצה"ל, ואינו זוכר כל אחד ואחד מהם. אך ציקי היה חייל מזן אחר. ציקי, מסור ואוהב את העבודה בכל נימי נפשו, התנדב עוד שנים רבות לאחר סיום השירות בפועל והצטרף לחיילים שנסעו למבצעים גדולים ברחבי העולם, כמו לאחר רעידת האדמה הקשה שפקדה את חבל סצ'ואן שבסין לפני כ-5 שנים, או לאחר התפרצות הר הגעש באיסלנד לפני כ-3 שנים. ציקי התקשה לנטוש את עמדתו. הוא היה חייל מצטיין שגיורא זכר בחיבה, ובהמשך אף פיתח עימו ידידות של ממש.

כעת היה ציקי נסער ביותר. "גיורא, אני מתקשר אליך כחבר טוב לפני שיתקשרו האחרים לספר."

גיורא חש את ליבו הולם, התה נעשה חם מדי, וזיעה קרה כיסתה את מצחו בעיגולים קטנים. "מה קרה?"

"תגיד לי, אתה יודע איפה הבת שלך נורית מסתובבת?"

"היא כרגע בלימודים בהרווארד, בארצות הברית," ענה גיורא בשלווה מעושה.

"חה... חה... הצחקת אותי," ציקי לא האמין למשמע אוזניו. "לימודים בהרווארד... כמה תמים אתה לגבי הבת שלך..."

"למה?" דאג עכשיו גיורא, "קרה משהו?"

"הבת שלך בארץ, בבאר שבע!"

"מה פתאום? מה היא עושה שם?" זעק גיורא.

"שמעת על ספינות משט המרמרה שנתפסו בשבוע שעבר בשל הברחת סחורה לרצועת עזה?"

"ברור," גיורא היה קצר רוח לחלוטין. " הרי אלו החדשות היחידות שבהן עסוקים אמצעי התקשורת מאז השבוע שעבר."

"אז זהו, נורית שלך אסורה בכלא 'אלה', כאחרונת הפושעים נגד ישראל!"

"ממ....ה, מממה זאת אומרת? כיצד נורית שלי קשורה בדיוק למשט לעזה?"

"זה מה שאני מנסה לברר אצלך כאביה כבר כמה דקות, ואתה לא קולט," עכשיו נשמע קולו של ציקי חסר סבלנות.

"היא לא רואה בי אבא כבר תקופה ארוכה," לחש גיורא, וגופו צנח בחולשה על נדנדת העץ הכבדה. נשימותיו נעשו קצרות ומהירות, והוא חש בליבו.

 ציקי התעלם מההערה. "אז זהו, בקרוב מאוד יפרסמו בכלי התקשורת את השמות של חלק מהמשתתפים במשט, ואני מניח שהעיתונאים יעוטו על פרסום שמה של בחורה ישראלית שנלחמת למען עזה עד כדי סיכון חייה. אין מטורפים ישראלים רבים ברמה הזו. מהר מאוד יקשרו בינה לבינך, ומכיוון שהיא בתו של קצין צה"ל בכיר, העניין יעורר סערה נוספת," הסביר ציקי את עצמו.

"תודה שעדכנת אותי, ציקי. תמיד היית חבר מסור," גיורא דיבר בשקט שלא כהרגלו. הוא חש את הבושה מטפסת ועולה לאורך עמוד השדרה שלו, ואז מתפזרת כאבקה לבנה רעילה בכל גופו.

השיחה נותקה, וכוס התה נפלה מידו של גיורא והתנפצה על הקרקע בקול רעש גדול.

"למה היא תמיד צריכה ללכת כל כך רחוק?" שאג מנהמת ליבו הפצוע. "למה???"

'תמיד היה לי קשה לקבל אותה,' חשב עכשיו גיורא. 'זה התחיל מאז היותה תינוקת. המראה שלה גרם לי להיזכר בכל מה שנטשתי בבית. אולי הבעיה היא שהיא דומה מדי לאמא שלי,' הודה בינו לבין עצמו. אמא החמה והטובה, המלטפת והמבינה... כמה צער הסב לה, כמה כאב. כמה דמעות שפכה בתפילותיה על הבן שפרק מעליו עול תורה ומצוות וניתק קשרים עם בני המשפחה.

'כנראה יש דין ויש דיין,' העז להרהר בינו לבינו, 'כמו שלמדתי בישיבה הקטנה, לפני שהכול התחיל, או אולי נגמר. הבושה והכאב שנורית מסבה לי עכשיו באו כפי הנראה לכפר על מה שעשיתי אני.'

לפתע התנער והניד ראשו כמעיף זבוב טורדני. 'מה לי מתפלש במחשבות קשות כאלו. עת לעשות!'

הוא שלף מכיסו את הטלפון הנייד וחייג לגדעון, חבר ילדות שהפך ברבות השנים לפרשן לענייני ערבים בערוצי הרדיו השונים. אולי אפשר עוד להציל משהו מכבודו האבוד.

59. חקירה מתישה

נור ישבה בחקירה מכווצת, ידיה משולבות בחוזקה, והיא מותשת עד מוות.

שני חוקרי המשטרה ישבו למולה ושיחקו את תפקיד השוטר הטוב והשוטר הרע.

"שלום, נורית," חייך אליה אחד השוטרים והציג את עצמו ואת חברו.

"אני בני, והשוטר שמולי הוא גדי. אנחנו מבינים שהסתבכת כהוגן, ואנחנו רוצים לנסות לעזור לך." גדי נכנס אל תוך דבריו והדגיש: "אנו כאן כדי לעזור לך אם תרצי לעזור לעצמך."

"עומדות בפנייך כרגע שתי אפשרויות," הסביר בני. "האחת: לספר לנו כל מה שאת יודעת על המשט, והשנייה: לשמור על זכות השתיקה אך לשלול מעצמך את זכות החירות."

נור הייתה עייפה ומבולבלת והתקשתה להחליט. אם תספר - לא תיכלא. מצד שני - תמיד מומלץ לשתוק. על השתיקה לא תתחרט, תמיד תוכל לחזור בה ולגלות את המידע המועט שבידה. הם זקוקים לו מאוד.

נורית פחדה לספר. פחדה מזרועותיו הארוכות של הארגון. היא נבוכה בעצמה מכך שהתפתתה להצטרף לארגון טרור.

"את הישראלית היחידה שהייתה במשט," המשיך בני לשכנע, "ולכן רק לך ישנה האופציה לספר ולהשתחרר."

"או, אם תחליטי," נכנס גדי לדבריו, "תוכלי להצטרף לבית הכלא לאסירים בטחוניים. שם תפגשי בחברייך מארגון הטרור ותבלו ביחד כמה שנים טובות."

נור נרעדה. המחשבה על שהייה בתנאי כלא עם שכירי החרב האימתניים ההם זעזעה אותה.

"מהי הסיבה שבגללה הצטרפת למשט?" שאל גדי בטון קשה.

נור שתקה.

"תרכך, גדי," בני לעומתו היה אנושי יותר. "היא עייפה ומותשת. היא כבר תספר לנו את מה שהיא יודעת, ונשחרר אותה לשינה טובה."

"נורית, אנחנו יודעים מי את," שוב גדי בקולו הנוקשה. "מכירים את גיורא, אביך. יודעים עלייך פרטים רבים שאת כנראה אפילו לא מתארת לעצמך שאנו יודעים. למשל - את ההרגל לאכול בימי שני לארוחת צהריים רביולי גבינות בקפיטריה של האוניברסיטה."

אם הנתון הזה הפתיע את נורית, הרי שלא ניכר היה שום רושם על פניה החתומות. היא הוסיפה לשתוק.

"תקשיבי, את יכולה להיות כמעט הנכדה שלי," המשיך בני בקול נעים. "אפשר לגמור עם כל העניין המתיש הזה במספר דקות. פשוט ספרי לנו את מה שאת יודעת, ונשחרר אותך בתנאים הכי טובים. ייתכן שאפילו תקבלי אישור לצאת מן הארץ להמשך לימודייך בהרווארד."

בלי לשים לב הרימה נורית עיניים מתעניינות אל החוקר שלמולה.

"האם את מכירה את התמונה הזו?" הם הניחו למולה תמונה. האיש המשופם ניבט מתוכה ועיניו השחורות יוקדות.

פניה נותרו חתומות.

השניים לא התייאשו. הם שינו טקטיקה והחלו לתחקר אותה אודות ילי.

"באונייה ששהית בה נסעה בחורה נוספת שאינה ערבייה. ילי שמה. נדמה לנו שהייתן חברות קרובות בתקופה האחרונה. האם היית רוצה לשוחח איתה כעת?"

עיניה של נורית נדלקו מבלי משים. היא דואגת מאוד לילי, מי יודע היכן היא כעת ומה מצבה...

"היא רוצה לדבר איתך," אמר החוקר, הקיש על מספרים בטלפון הנייד שלו, ומהרמקול נשמע קולה של ילי.

"הלו..."

"כן, ילי. נמצאת כאן חברתך נור, היא רוצה לשוחח איתך." השוטר המתוחכם קירב את הטלפון הנייד אל נור, וקולה של ילי בקע ממנו.

"הי נור, מה שלומך? היכן את?"

"ילי. איך את מרגישה? אני דואגת לך." היו אלו המילים הראשונות של נור מאז החלה החקירה.

"עכשיו הרבה יותר טוב," נאנחה ילי. "אני מעכלת מזון, וגם התחושה הכללית טובה הרבה יותר."

"ברגע שאוכל אבוא לבקרך," הבטיחה נור שולחת מבט רומז אל החוקר שעמד מולה, מחייך מלוא שפמו, מרוצה.

השיחה נותקה, ובני וגדי ידעו שכאן נמצאת התשובה עבורם ועבור חברם גיורא.

ילי זו אולי תוכל לרכך קמעה את בתו נורית.

______________________________________________________________

הבוקר בא שוב גיורא אביה לבקרה. הוא נראה עצוב, מבט כבוי ניבט מעיניו.

"נוריתוש," ניסה, "אני רוצה לעזור לך. שתפי פעולה עם החוקרים וספרי להם כל מה שאת יודעת על אודות המשט ומארגניו. הם ישחררו אותך, ואת תחזרי הביתה. נורית, הסתכלי עליי כשאני מדבר אלייך," ביקש.

נורית הייתה עקשנית תמיד, אך כעת נדמה היה כי חומת המגן שבנתה לעצמה עומדת להיסדק. דמעות נקוו בעיניה כשחשבה על עתידה.

"מהי הסיבה שבשלה הצטרפת למשט?" שאל החוקר בסבלנות.

נור שתקה. היא לא הסכימה לשתף פעולה. היטב ידעה כי בידם של החוקרים נמצא רוב המידע עליה, על משפחתה ועל חייה האישיים. היא חשה חרדה בשל החשש שאם תורשע תיאלץ להישאר בארץ ישראל, וכך תתעכב השגת התואר הנכסף בכימיה. חנין וסמירה ודאי נחקרות אף הן עכשיו. בקרוב מן הסתם יחזרו לבתיהן שבארצות הברית, ויועמדו תחת השגחה לתקופה מסוימת. לאחר מכן ימשיכו בחייהן. ומה יהא עליה?

החוקר המשיך ללא לאות בחקירתו.

"האם את מכירה את התמונה הזו?" הוא הציג מול עיניה את תמונתו של האיש המשופם אשר ארגן את האסיפות קודם המשט.

נורית לא ענתה.

60. אוהבות אותך, מיכל

"קול ששון וקול שמחה," רטט של התרגשות חשמל את האוויר: מיכל כלה, מיכל כלה! הבנות תיזזו מפה לשם בחוסר מנוחה ובהתרגשות גואה.

12:30 בלילה. למרות השעה המאוחרת היה אולם הכנסים הקטן ב"קסם החיים" מואר וססגוני.

כרזות ענק מילאו את הקירות החשופים בדרך כלל, ומודעת אירוסין ענקית נתלתה בחיפזון אל מול הכניסה.

החדר נמלא בתכונה. עוד רגע קט תיכנס מיכל, והכול אמור להיות מאורגן להפליא.

"תהילה, את מאמינה? מיכל כלה!" צחקקה ריקי וחיבקה את תהילה בהתרגשות, תהילה עצמה צעדה בחשיבות כשבידיה מגש ענק מלא בפטיפורים ובעוגות חתוכות בחן, אשר עמלו היא וחברותיה להכין כל אותו אחר הצהריים. היא התנודדה בחוסר יציבות וכמעט נפלה כאשר חיבקה אותה ריקי ללא התרעה באמצע הדרך.

פסי ערכה את השולחן בדיוק אופייני.

תהילה, רוני וזיווה היו אחראיות על הכיבוד העשיר. כל אחר הצהריים טרחו על הכנתו.

נילי, גילה ומלכי קישטו את החדר בבלונים ובכרזות ענק מקיר לקיר: "אוהבות אותך, מיכל," "הפתעת אותנו!" "מזל טוב לרגל ארוסייך עם מנחם גרין!"

האולם כבר היה מוכן אך מיכל עדיין לא הופיעה, והבנות התקשו להכיל את התרגשות.

לפתע נכנסה אל החדר מרים, המורה המבוגרת למתמטיקה, מורה פנסיונרית שהצליחה לקדם את הבנות לרמה מספקת כדי להיבחן במבחנים החיצוניים, למרות החסרים שנוצרו בתקופות שבהן לא למדו במקום מסודר. משקפיה העבים מונחים היו על אפה ברישול, וכל הופעתה שידרה בלבול והתרגשות.

"העירו אותי מהשינה," קיטרה המורה האהובה ברוגז מדומה וחייכה. "בשעות האלו אני כבר ישנה היטב, כידוע לכולכן," היא סקרה במבט אוהב את האור ואת האווירה בחדר.

"המורה, אבל מיכל כלה! וזו הכלה הראשונה שהייתה אי פעם ב'קסם החיים'!" צעקה ריקי לתוך אוזנה כדי לגבור על המוזיקה הרועשת. המורה חיבקה אותה בעוז, ושתיהן יצאו במחול ספונטני.

המורה לאנגלית מיסיס גלב פסעה פסיעה נרגשת אל תוך האולם. היא הייתה חשוכת בנים ובעלת לב רחב, ומלבד העובדה הכינה את הבנות לקראת המבחן החיצוני באנגלית, היא ניהלה איתן שיחות נפש במשך שעות ארוכות גם אל תוך הלילה. השיחות עימה היו לחלק מן הבנות הצלה של ממש בסער הקשיים.

מיד אחריה נכנסה הרבנית חיים, המורה המיוחדת ללימודי קודש, ראשה מכוסה במטפחת תכולה נעימה, וכל הופעתה משדרת חום ואהבה ללא גבולות. כמה דמעות נשפכו על כתפיה הרחבות?! איש לא ידע לעולם. היא ערכה ערבי חיזוק רבים וניצלה דרכים יצירתיות רבות למען השגת המטרה הנעלה של השבת לבבות הבנות התועות.

החדר התמלא בנשים ובבנות. 'יש סיכוי,' פעמו הלבבות בעוז וברגשה, 'גם אנחנו יכולות לזכות להשתקם ולפתוח דף חדש.'

ואז בבת אחת הוקפצה המוזיקה לשיאים חדשים: מיכל נכנסה לחדר מלווה בנעמה. פניה של מיכל זהרו וליבה הלם בהתרגשות.

הבנות ב"קסם החיים" היו חברות אמת. את התקופות הנפלאות אשר בילו בצוותא לא תשכח מיכל לעולם. את הימים ואת הלילות הארוכים, את הבכי, את הצחוק ואת החוויות המשותפות, ובעיקר - את האחווה ואת הקשר, שהיה חף מהתנשאות. כולן בסירה אחת, שוחות יחדיו, למרות הקושי וחוסר ההשתלבות במעגל החיים השגרתי לכאורה.

"מיכל!!!" פרצה הקריאה, ואחת אחת ניגשו המורות והבנות לחבק, לנשק ולהתרגש ביחד. דמעות זלגו כמים.

נעמה עמדה מן הצד מוחה דמעה ומחייכת. היא לא חשה בעייפות הרבה לאחר הלילות של נדודי שינה אשר עברו עליה בשלבי השידוך. 'אפשר לומר שחלומי מתגשם,' שחה לעצמה נעמה. 'המקום הזה, שהוקם בסך הכול לפני שלוש שנים, קרם עור וגידים, והוא כבר צר מהכיל את הבנות הרבות שמתדפקות על שעריו. נשות חינוך ומנהלים רבים מבקשים לשבץ נערות נוספות בבית הזה. והנה – אחת הבנות עוזבת את המקום מסיבות משמחות כל כך, ומתפנה מקום לעוד נערה שתוהה ומחפשת מקום חם ומבין לשהות בו, שמתקשה למצוא את עצמה במסגרת הרגילה, למרות היותה טובה, חכמה ומרגישה. אולי יגדל המקום הזה ביום מן הימים, יתרחב ויקלוט עוד בנות שזקוקות לו. בעצם, עדיף שכולן תשתלבנה היטב במוסדות הלימוד הרגילים ולא תזדקקנה לו...'

היא הביטה באהבה בבנות הרוקדות ומפזזות, וסחרחורת קלה פקדה אותה. היא חשה התרגשות מהולה בעייפות. הנה יד נשלחה לעברה ומשכה אותה אל תוך המעגל המסחרר.

כולן רקדו במרץ, נעצרות מדי פעם להפסקה קלה לשתייה ולטעימה קלה. השעה התאחרה מאוד, המוזיקה הייתה רועשת, ונעמה בירכה בליבה על העובדה שמתחם "קסם החיים" קרוב מאוד ליער ואחרון בבתי הרחוב.

השעה המאוחרת והריקודים המעייפים הושיבו את הבנות סביב השולחן לשירה שקטה מעומק הלב, שירה פותחת לבבות.

"תזכנו להקים בית נאמן..." נשמעו קולות השירה הערבים, ומבעד לחלונות הפונים אל מעמקי היער חזר ההד: 'להקים בית נאמן'.

עוד שיר ועוד אחד.

"אתן יודעות," נשמע פתאום קולה של מיכל שקט מהרגיל, "אני מרגישה קשר עמוק כל כך אל המקום הנפלא הזה, עד שאינני מצליחה לדמיין את עצמי בלעדיו אי פעם."

"אז טוב שמצאת פתרון בדמות חתן, כי אילולי כך היו ההתלבטויות שלך נמשכות עד אין קץ," סנטה בה תהילה בחיוך אוהב.

הבנות צחקו. כולן זכרו את תקופת ההתלבטויות האחרונה של מיכל, כמה מבולבלת הייתה ותוהה, לא ידעה כי בורא עולם מכין לה הפתעה מושלמת כל כך.

השעה התאחרה. הבנות התעייפו, והפיהוקים החלו נראים מכל עבר.

"לילה טוב. שתמיד יישמע קול השמחה בשערי הבניין הזה," בירכו המורות והמתנדבות שנשארות ללון הלילה ב"קסם החיים", ויצאו אל תוך הלילה.

הבנות החלו מפנות את השולחן בזריזות, וחיש מהר קיבל החדר שוב מראה מסודר ונעים, במטבח ערמו מספר בנות מגשי עוגות והכניסו למקרר. לאחר שפונה גם המטבח, כולן פנו לחדרן כשבליבן אושר אמיתי.

רק כאשר נכנסה נעמה אל רכבה של גלית, המתנדבת המקסימה שביקשה להחזירה לביתה, פרץ לפתע הבכי מתוכה. בכי של הקלה, של שמחה, של השתתפות כנה. בכי שאצר בחובו מתחים רבים.

היא טמנה את פניה בין כפות ידיה וכל גופה רטט.

"מה קרה?" נבהלה גלית.

"אני בסדר," סימנה לגלית המודאגת. "זה בכי של הקלה, אל דאגה."

61. גילוי לב

ובחדרה של מיכל ב"קסם החיים" הלילה רק התחיל.

בחוץ היה קריר והחדר הואר באור צהוב ורך. הבנות הצטנפו בתוך כרבוליות רכות, וכך, זו לצד זו, ישבו בצוותא.

"כשבאתי לפה," סיפרה מיכל לחברותיה, שישבו מי על מיטתה ומי על הרצפה. "לא האמנתי שקיים מבוגר בעולם שיוכל להבין לליבי. כל כך מיואשת הייתי. מערכות היחסים שלי עם המורות היו עכורות לחלוטין. הרגשתי שהן רק רוצות שאמלא את תפקידי כמו כולן, בלי לעשות בעיות. אבל הקב"ה הועיד לי מסלול קצת אחר, לא נולדתי למשפחה תומכת ומבינה.

אמי חלתה בנפשה בצורה קשה והייתה מאושפזת רוב הזמן בבתי חולים. אבי המסכן לא ידע כיצד להתמודד עם הבית ברוך הילדים, 11 נפשות שנזקקו לאוכל חם, ללבוש וליחס. גם המתנדבות הרבות שנשלחו לביתנו לא הצליחו להשביע את הרעב. אני תמיד ברחתי כשהן באו. התביישתי כל כך.

בסמינר לא הצלחתי להשתלב. לא הצלחתי לפנות את ראשי העמוס והמיוסר ללמידה. המשקל החריג גם הוא לא הוסיף הרבה לביטחון העצמי שלי, ותמיד כשחשתי קושי פיציתי את עצמי בעוד חטיף שוקולד מפנק או בעוגה. כמהתי ליד חמה, מלטפת ומכוונת, וכזו לא מצאתי בתוך הסמינר הענק והרוחש תדיר הפעלות ותוכניות לוהטות.

היה זה ביום התעודות לסיום השנה הראשונה שלי בסמינר, שנה שנחשבת מורכבת מבחינה חברתית לכל הבנות, ולא רק לי.

ביום התעודות קמתי בשעה מאוחרת. הבית לא היה מסודר, ואווירה של רוגז שררה בו. לחרדתי הרבה גיליתי, כי החולצה שקניתי מספר שבועות קודם לכן צרה עליי. לא מצאתי בגדים מכובסים בארון, ואלו שכובסו לא תאמו את מידתי החריגה. בתוך כדי חיפוש מהיר וקדחתני שמעתי את בני הבית עוזבים, כל אחד למקום לימודיו. השעה התאחרה, ואני עדיין ניסיתי לאתר בגד הראוי ללבישה. היום האחרון של השנה, לא נעים לאחר.

כשסיימתי סוף סוף להתארגן, גיליתי שמגירת הלחם ריקה לחלוטין, ושום מיני מזונות אחרים לא היו בנמצא. יצאתי רעבה ועצובה. נזכרתי בימים שבהם הייתה אמא מארגנת, מעירה, מלטפת, מחבקת, מכינה ארוחת בוקר ושוקו חם.

כשדמעות בעיניי וגוש של כאב בגרוני צעדתי לכיוון הסמינר. איכשהו הורשיתי להיכנס לכיתה באיחור בתוספת גערה ואנחה אשר הבהירו לי בדיוק מהן מחשבותיה של המורה עליי ועל מצבי.

"יש לך על החולצה כתם ענק," שחה לי בלחש שירה, חברתי לספסל, כאשר התיישבתי על מקומי. פניי התלהטו כאש. 'אוי, איך קרה שלא שמתי לב לכתם?' ייסרתי את עצמי. העמקתי פנים כלא שומעת, פתחתי את הסידור ומלמלתי את מילות התפילה.

המורה הייתה עסוקה בהתלהבות רבה בשיעור המסכם את השנה, והבנות נראו נרגשות מדבריה. עטיתי ארשת רצינית בתפילה. מיד כשאצא אנסה להסיר את הכתם. אוף. כמה קשים החיים, נאנחתי לעצמי בשקט.

פתק קטן גלש על שולחני. הוא היה מיועד לשירה, וסיפר לי כי הבנות תכננו לאותו היום יציאה משותפת לים לחגוג יום הולדת לאתי. בכיתה הזו כולן מתנשאות ומרגישות את עצמן, מתקבצות להן בקבוצות של חברויות, מארגנות מסיבות וימי הולדת, ואותי לא מזמינות, ייסרו אותי המחשבות, והבכי טיפס ועלה במורד גרוני.

היום הזה זכור לי כיום המשבר הקשה ביותר בשנה הזו," אמרה מיכל בעיניים מצועפות. "לא למדתי מאום בשנה הזו. ציוניי היו נמוכים מאוד. התעודה שקיבלתי באותו יום הייתה התעודה הגרועה ביותר שמישהי קיבלה בסמינר הזה אי פעם, כך על כל פנים לפי דבריה המייסרים של המורה.

'עלייך לתפוס את עצמך ברצינות. את כבר בוגרת וגדולה, ואת יכולה וצריכה להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמך,' שמעתי מעורפלת את קולה העמוק והשקול של המורה.

החופש שבא אחרי היום הזה היה החופש שבו התדרדרתי והתיידדתי עם בנות רחוב, בנות בעלות שיער פזור וחצאיות קצרות, שכל מטרתן הייתה להרוויח כסף כדי ליהנות ככל האפשר ממנעמי העולם הזה.

לא אלאה אתכן בטלטולי הדרך שעברתי עד שמצאתי את עצמי מחוץ לסמינר, ולא אספר כמה דמעות שפכתי בייסורי נפשי עד שבאה נעמה ואספה אותי מהרחוב, פשוטו כמשמעו, אל המקום החם הזה, שהיה אז חדש למדי. נעמה לימדה אותי להתחבר לעצמי דווקא במקומות שמהם תמיד ברחתי, לראות את הילדה הקטנה בתוכי שמשוועת ליד מלטפת, להקשיב לה, לתת לה מקום. ושם גיליתי גם את השם.

כשמתחברים עמוק פנימה בלי לברוח, מגלים ששם נמצאת התשובה."

"למה זה קשור לחיבור להשם?" שאלה גילה בשקט.

"אני יודעת שלחלק מכן זה נשמע לא ברור," מיכל הביטה בפניהן של הבנות המרותקות לסיפורה, "אבל דענה לכן שכל התהליך הזה הוא תהליך של התקרבות להשם. הקב"ה הוא אמת. וכשמישירים מבט אל האמת, מוצאים שהוא נמצא שם. אני יכולה לומר בבירור שהתהליך שעברתי חיבר אותי אל האמת.

אני מודה לה' על שזיכה אותי להתייצב, לגלות את האמת שנמצאת במקום העמוק ביותר בתוכי. לא לאפשר לעצמי לברוח אל בילויים וחוויות שישכיחו ממני לרגעים את הכאב ולדמיין שזה מה שיעשה אותי מאושרת.

היום אני פותחת דף חדש בחיי. זכיתי ואנשא בעזרת השם לבן תורה אמיתי, ואקים בית של אמת. של בחירה ממקום מושכל ונקי, ולא של בריחה ממקום כאוב.

"התפללנה עליי," בקשה מחברותיה, אשר ישבו דוממות והאזינו, מתחברות כל אחת גם לכאב הפרטי ולקושי שלה עצמה. דמעות נצצו בעיניה החומות כשביקשה, "שאזכה להעניק לילדיי בית חם ותומך, כמו זה שאמי לא זכתה לצערה להעניק לי, וגם שאצליח לרזות עוד כמה קילו עד החתונה..."

62. מי את, ילי?

ילי פקחה את עיניה במאמץ ושמחה לגלות שכבר אינן כבדות כעופרת. מיטת הברזל הגבוהה השמיעה קול חריקה צורמנית עם כל תנועה שלה.

הנוף הנשקף מהחלון סיפר שהשעה היא שעת בין ערביים. ילי תמיד שנאה את השעה הזו, שבה שום דבר אינו ברור ומוחלט. כבר לא יום אך עדיין לא לילה. תלוש. בדיוק כמוה.

סביבה רחשו קולות מהוסים. עיניה קלטו רופא עטוי לבן, תמיר ורציני, שעזב את החדר לאחר שכתב את הנדרש בתיק הרפואי שלה. שתי אחיות עשו בשתיקה את תפקידן, זו מחליפה את שקית האינפוזיה והאחרת מטפטפת לתוכה מספר טיפות מבקבוקון קטן שנראה כמו תרופה.

אתמול, כאשר התעוררה לראשונה, הזמינה האחות את הרופא לחדר, והשניים הסבירו לה על אודות מצבה הרפואי. הם סיפרו שנס הציל אותה מהתייבשות וממוות עקב הדיזנטריה החריפה שלא טופלה כראוי. הם הסבירו גם על ההליכים הרפואיים שנקטו, ונקבו בשם האנטיביוטיקה שניתנה לה כעת. היא התרשמה מאוד משפתם התקינה, מהכבוד ומהיחס האדיב כלפיה. היטב זכרה את החוויה המפוקפקת בספינת המרמרה.

"על גופך נמצאה תעודת זהות מוזרה במקצת." מבטה של האחות היה רך, אך היא נעצה בעקביות את עיניה בילי, נחושה לקבל הסבר. "בתעודת הזהות שלך הלאום הוא הפיליפינים, אך מראה פנייך אינו תואם את המידע הזה. מכיוון שנתפסת בספינה הבלתי חוקית הזו, והממצאים שבידייך אינם מספקים לנו אמינות יתר, בימים הבאים תיאלצי לעבור חקירת משטרה."

האחות הרכיבה את משקפי הפלסטיק הגדולים שלה, רכנה לעבר התיק שהיה מונח על ברכיה ושרבטה מספר משפטים בעט הפיילוט שבידה.

"אינני יודעת מהי ארץ מולדתי," ניסתה ילי להסביר. "נמצאתי בפיליפינים בגיל שלוש לאחר סופת צונאמי סוערת במיוחד, ואומצתי על ידי משפחת פאגוד."

ילי הבחינה במבט מהיר שחלף בין שתי האחיות שמולה. סחרחורת קלה אפפה אותה לרגעים וצבעה את הראות בשחור סמיך. היא עצמה את עיניה. היטב ידעה שהיא נחשבת לאויבת כאן, בארץ ישראל, והבינה שדינה נחרץ לחזור לארץ מולדתה. קיים סיכוי סביר שייאסר עליה לצאת מהפיליפינים - ארץ מולדתה מבחינה חוקית. כשנזקקה לתעודת זהות מסודרת לצורך נסיעתה לארצות הברית, טרח אביה המאמץ לעגן את האימוץ שלה בחוק, ואז נרשמה הפיליפינים כארץ מולדתה הרשמית.

ליבה צנח כאשר חשבה על כך שתיאלץ לחזור לארץ שחלמה כל השנים לעזוב. החזרה לפיליפינים עלולה לסתום את הגולל על כל סיכוי למציאת הוריה הביולוגיים.

האחיות דיברו ביניהן בעברית, וילי לא הבינה אף מילה. "בכל אופן, את החקירה תעברי בימים הקרובים עם שיקומך הרפואי, כיתר חברייך למשט," סיכמה האחות את דבריה באנגלית רהוטה וסימנה בתנועת יד קטנה לאדם שעמד מחוץ לחדר להיכנס.

החדר היה אפוף אדים של תה זר שריחו היה מבחיל לטעמה. היא הבחינה במרחק מה באדם בגיל העמידה שעטף בשתי כפות ידיו הגדולות כוס מהבילה. עמידתו יציבה ובטוחה קצת יותר מדי, מגולח למשעי, מקטורן כבד מונח עליו באופן מדויק וסבר פניו רציני להחריד. כשהבחין במבטה נפנה אליה.

"נעים מאוד, שמי גיורא אשכולי," הוא התקרב מעט אל מיטתה, אך עדיין שמר על מרחק גדול. "אני מתנצל על ההפרעה," אמר באנגלית רהוטה. "כפי שהבנתי, את מתאוששת יפה מהמחלה שתקפה אותך. איחוליי להחלמה מהירה."

"תודה," ענתה ילי רפות.

"רציתי לבקש ממך טובה קטנה," הבעת פניו הביעה התנצלות שטחית. "המתנתי יומיים עד שהרופאים אפשרו לי לקיים את השיחה."

"כן, במה אוכל לעזור?" ילי ניסתה להתעורר מהתרדמה הארוכה ולגייס כל שביב של ערנות כדי להקשיב לאיש. היא הייתה דרוכה לכל שביב של הבעה. חשה זרה כל כך בארץ הקטנה שעל אודותיה שמעה כה הרבה מחבריה הערבים באוניברסיטה. שוב הרגישה כל כך לא שייכת.

"הבנתי שהיה לך קשר כלשהו עם נורית אשכולי," האיש בלע את רוקו והשפיל לשבריר שנייה את עיניו.

"מי?" חושיה של ילי התעוררו פתאום והיא ניסתה להבין. "אתה מתכוון לנור?"

"נור? ייתכן שכך היא מכנה את עצמה. שמה המקורי הוא נורית," דממה שררה בחדר. צל ענן עבר על פני החלון הגדול בבית החולים סורוקה בבאר שבע, והחשיך עוד יותר את החדר האפל.

"אני אביה." עיניו נעשו רכות מאוד לפתע, ועמידתו היציבה והחזקה השתופפה קמעה.

"וואוו," פלטה מבלי משים ובחנה פעם נוספת את פניו. מיד בושה בקריאת ההפתעה שלה.

"מדוע את מתפלאת? חשבת שתראי כאן מפלצת?" קולו היה מלא בכאב, אך הכעס והרוגז שהיו מעורבים בו הקשו על ילי לזהות את הכאב.

"אתה אבא של נור," ילי ניסתה להרוויח זמן. מעבדת במוחה את סיפורי הזוועה של נור על הילדות הקשה שעברה אצל אביה.

"את מכירה אותה," קבע קולו של גיורא.

ילי הבינה למפרע שאולי מוטב היה להעמיד פנים שאיננה בקשר עם נור. נור בעלת אומץ רב, וקשה לדעת להיכן הובילה אותה התעוזה המפורסמת שלה. אך כעת היה מאוחר מדי. האיש לכד את הרגע שבו הייתה מבולבלת ועייפה, וקריאת ההפתעה שלה הסגירה אותה יותר מכול.

"אנחנו מכירות," אישרה ילי.

"חברות טובות בתקופה האחרונה?" חיוכו של האיש לא מצא חן בעיניה.

"אפשר לומר שבתוקף הנסיבות שהינו לאחרונה זמן מה ביחד," גמגמה ילי. מקווה ומייחלת בכל ליבה שאיננה מזיקה לנור בדיבוריה המיותרים.

"אינני צריך ממך הרבה," גיורא הבחין במצוקתה, וכאיש מעשה נפנה מיד לעניין. "אם יש לך השפעה מועטת עליה, הרי שמצאתי את האדם הנכון."

"נור אינה בחורה שמושפעת, ודאי לא בקלות וודאי לא מכל אחד," קולה של ילי היה קצר וחד.

"זאת אני יודע טוב ממך. ובכל זאת, היא תבוא מחר לבקרך, ואני מבקש ממך בכל לשון של בקשה לשכנע אותה לחזור הביתה. אין לה כרגע בית אחר. אני אביה, ואני מוכן לעשות הכול כדי שחייה יהפכו לטובים יותר," עיניו התמלאו דמעות, והוא מיהר להשפילן אל הקרקע, נבוך. "היא הרחיקה לכת כל כך," אנחה קורעת לב נשמעה בחלל החדר.

אחות צעירה נכנסה אל החדר, נושאת אחריה עגלה מלאה במנות אוכל.

"היום תנסי לאכול בכוחות עצמך את ארוחת הערב שלך," אמרה בטון קליל לילי.

"תודה," הפטירה ילי קלושות.

"אוקי. לא אפריע יותר," גיורא פסע לעבר הפתח משליך באגביות את כוס הנייר הגבוהה אל הפח הניצב שם. "אני מודה לך שהקשבת לי."

במפתיע, לאחר שעזב, התעוררה בליבה של ילי חמלה כלפיו. הגם ששחצנותו ניכרת, היה בתחנוניו רגש חם וטוב, ומילותיו היו אבהיות כל כך.

63. רוח של סליחה

רוח סתיו כבר נשבה בירושלים, ויונה לבנה אחת הצטנפה בין האבנים הקדושות, מבקשת למצוא מחסה.

הבנות ב"קסם החיים" יצאו בליווי הצוות המסור לאמירת סליחות בכותל המערבי בשעת חצות הליל.

השעה הייתה מאוחרת מאוד כשעלתה הקבוצה בשתיקה, מכונסות כל אחת בהרהוריה, אל העיר העתיקה. הן חשו ברוח שמצמררת את גבן, רוח שנושאת בחובה שנה חדשה, רצונות חדשים, חוויות נוספות, ניסיונות אחרים והמון המון מסתורין.

המורות הורו לבנות הנרגשות לשבת על גדר האבן המתעקלת, והתיישבו אף הן.

מגע האבן היה קריר, וריח רענן נישא עם הרוח מכיוון העצים.

"מה זה באמת חודש אלול, ומה ה' רוצה ממני בימים אלו?" שאלה רוני את הרבנית חיים ועיניה מצועפות.

ברוב החלונות כבר כבו האורות. השכונה הייתה שקטה מאוד בשעות אלו, והרבנית הנמיכה את קולה עד למינימום ההכרחי. עיניה חייכו כמו תמיד בשעה שדיברה.

"ודאי הזדמן לכן לא פעם לשמוע נשים שעברו תהליך מרגש ובאות לספר את סיפורן בפני קהל. באירועים מעין אלה המרצה מספרת את סיפורה המרגש, והקהל כולו בוכה איתה. מה המיוחד ברגעים הללו, שבהם אנו מרגישות פתאום את הלב נפתח וחדריו הומים? הרי ברגע שקודם לכן לא הרגשנו שום רגש מיוחד.

"כששומעים דברים שיוצאים מן הלב, מגיעות מחשבות חדשות, שונות מאלה שאנו רגילים לחשוב, ויש פתאום רצון אמיתי להתקרב אל ה'. הגעגוע העמוק מתעורר," תהילה אומרת בקול.

"נכון. יפה אמרת. בתוך כל אחד מאיתנו יש געגוע עמוק יותר או פחות, אבל קיים, והקסם של רגעי הליכוד המשותפים יוצר גלים טבעתיים שמתפרצים מתוכו הישר אל הלב שלנו.

כדי להרגיש את הלב, צריך לפנות אותו מכל דבר אחר, ואם יש קהל קדוש שהרצון הפנימי שלו הוא כן ואמיתי, רגע החיבור המשותף הזה יוצר יצירה חדשה.

ביהדות נקבע זמן קבוע בשנה, חודש אלול, בו מתבקש כל אחד מאיתנו לפנות מקום בלב להתבוננויות חדשות ולתובנות נוספות. כל יהודי באשר הוא שם מפנה בתוכו איזשהו מקום, גדול או קטן, בתקופה המיוחדת הזו.

בימי ההתלכדות המשותפת של עם ישראל, עם ההתקרבות המיוחדת של הבורא אלינו, אנו נפגשים עם ה'אני' הפנימי שלנו, עם הרצון הכי חזק שיש בכל אדם על פני האדמה, בין אם הוא מודע לדבר ובין אם לא. הרצון הוא קרבת אלוקים: "לא צמא למים ולא רעב ללחם כי אם לשמוע את דבר ה'."

ואז מגיע היום הגדול, ראש השנה, וקול השופר המנסר את הדממה, קול בכי שמגיע מלב נשבר, הבכי המרגש ביותר שקיים ביקום, שובר גם בלב האבן שלנו עוד מחיצות של ברזל.

בבית הכנסת יושב קהל קדוש שרוצה יותר מכול להרגיש, שכמה לטיפות המרוות האלו של פעם בשנה - טיפות של חיות, ולרגעים קטנים חש בעוצמת ה'ביחד' את ההתלכדות וההשקה של הגעגוע העמוק הזה עם המקור. את הגעגוע אנו מכירים היטב מחיי היומיום, בהם אנו שקועים עד צווארנו במ"ט שערי טומאה.

החיבור הזה הוא החיבור שלנו גם אל עצמנו, אל הנשמה שבתוכנו. אל המקום המרגיש בהווייתו בלי קליפות ומסיכות, תירוצים וסיפורים."

"ומה לגבי אלו שאינם מרגישים את כל זה, גם לא בתקיעת שופר?" גילה שואלת בשקט, ממש לוחשת, אבל כולן שומעות, והרבנית ממשיכה לחייך את חיוכה הטוב.

"אין ספק שגם לשם מגיע היצר הרע בתחפושות שונות ומגוונות, וגם ברגעים הכי קדושים קשה לפעמים להרגיש באמת. הדבר שחוסם אותנו בעיקר הוא ההתעסקות במחשבות המטרידות כמו: האם אני בסדר או לא? האם כיוונתי מספיק? וכן הלאה.

תפקידי הוא להסכים לקבל את עצמי בזכות הרצון הכן שלי להיות מחוברת, ולהיות בקבלה גם כשאיני מצליחה, בלי להילחם בכך."

"ואם זה לא מצליח בשום אופן ולמרות הכול הלב נשאר נעול?!" שואלת גילה, וכל העיניים נתלות בה.

הרבנית חיים מסדרת את קשרי המטפחת ואומרת: "גילה, הכנעה אמיתית לרצון ה' משמעה קבלה גם של העובדה הזו, שלמרות רצוני החזק אני עדיין נמצאת במקום נמוך מזה שאני שואפת להגיע אליו. זו הקבלה האמיתית, קבלת עצמי עם החסימות והקליפות והעכבות שיש בי. לא אני יצרתי את עצמי, או את מרקם החיים אליו נולדתי. הכול מדויק, מתוכנן. זה רצון ה'. ייתן לי ה' - ייפתח ליבי, לא ייתן - לא ייפתח."

"אז מה, לא צריך להתחזק בזה? אם אני מקבלת את זה, אני כאילו אומרת שזה בסדר להיות במצב הזה, ובינינו, זה לא בסדר," רוני מתקשה להבין.

"תפקידנו הוא לנסות להתקדם, לעשות מה שאנחנו יכולות. בעצם - לקחת אחריות, לא בעלות," הרבנית השפילה מבטה, חרמש דקיק של סוף חודש האיר באור חיוור מעליהן.

"ריבונו של עולם," אומרת גילה וכולן מקשיבות ביראת כבוד לווידוי שנעשה בקול, "גלוי וידוע לפניך שאני רוצה. כל כך רוצה, לא תמיד מצליחה, לא תמיד מנסה מספיק, אבל בתוך תוכי אני רוצה יותר מכול להיות ילדה שלך." הרבנית חיים מוחה דמעה של התרגשות, דמעות התרגשות מצויות אצלה תדיר.

"אבל אני חושבת שבכל זאת משהו התרכך בי בעקבות הטיפול," פונה גילה לנעמה, "כי השבוע פתאום הצלחתי להרגיש את מה שאף פעם לא הבנתי. את ההשתוקקות הרוחנית הזו, את החיבור. אפילו כתבתי שיר על כך."

"איזה יופי," מגיבה נעמה בפשטות. "תרצי לשתף אותנו במה שכתבת?"

גילה מתלבטת, היא זוכרת היטב שנמצאות לידה גם מיסיס גלב המורה לאנגלית והמורה מרים לחשבון...

"בעצם, אין סיבה שלא אקריא לכן, אתן כמו אחיות בשבילי... אולי אף יותר. האמת היא שעם אחיותיי אינני פתוחה עד כדי כך," חייכה אל חברותיה בחשיכה.

כמה רוך התגלה דווקא בגילה המרדנית, כביכול, חשבה נעמה בינה לבין עצמה.

ובדממה שהשתררה הוציאה גילה דף ארוך מתיקה והתחילה לקרוא בשקט:

אתה יצרת

את התשוקה העזה לקרבה

והבאת

גם את הקשיים בדרך השבה

החדרת

בתוכי ים של רצון להיות טובה

וידעת

שלפעמים אני לגמרי לא שווה

אתה בראת

את כל המפריעים שבסביבה,

ותפרת

לי כל מיני פחדים בחשיבה

אך ידעת

שאת הרצון - לעולם איני מכבה.

כי

ללא הרצון

אני דלה ורשה

סתם אישה.

אנא,

אבא,

קח את רצוני

 הטוב והאמיתי,

כקרבן עולה

לכפרתי.

"את יקרה כל כך, והכי שווה שיש," ניגנה במבטאה המיוחד מיסיס גלב.

"מקסים," חיבקה אותה הרבנית חיים בספונטניות. "זה בדיוק מה שדיברנו - לפעמים מספיקה דקה אחת של חיבור כדי לומר: היה שווה."

64. רסיסי זכרונות

גיורא עזב את חדרה של ילי בבית החולים כשראשו כואב והולם כקורנס. כאב חד פילח את עינו הימנית, אות מוכר וישן למתח העצום שחש.

נעצר ליד מכונת שתייה חמה, והזמין כוס קפה שחור חזק. ביומיים האחרונים התזונה שלו מתבססת על קפה ותה לסירוגין. הכוס הפשוטה צנחה בחוסר חן על המשטח הממתין לה, ונעצרה בתנוחה אלכסונית נתמכת בשני ברזלים בצידיה. המכונה 'השתעלה' קלות, ואז נשמע זרם קל, וקפה לוהט הוערה אל הכוס הממתינה בדומייה.

גיורא היה מרוכז לרגעים במכונה שמולו, לא שת ליבו לשיחה שהתנהלה בין האחיות לרופא בדלפק שלצידו. לפתע ננער, הקולות חדרו מבעד לערפל בראשו.

"לא הבנתי, כיצד ייתכן שבחורה בעלת מראה מערבי כל כך נושאת תעודת זהות פיליפינית?!" התפלא הרופא.

"הזרה טוענת שאיבדה את הוריה בסופת צונאמי שהתרחשה בפיליפינים לפני כחמש עשרה שנים, בשנת 1999, בהיותה בת שלוש. אין לה כל מידע על אודות מוצאה המקורי. היא אומצה על ידי משפחה מקומית וגדלה כפיליפינית לכל דבר," הסבירה האחות.

"וכיצד הגיעה אל ספינת המרמרה?" תמה הרופא, מיטיב את משקפיו על אפו בריכוז.

"לפני כשנה יצאה ללימודים בהרווארד, ארה"ב, שם פגשו בה פעילי הארגון 'אל פלסטין', שטפו היטב את מוחה, ודברו אל ליבה הרחום בשם ההומניות. משם הייתה הדרך קצרה להגעתה למשט."

"סיפור מוזר. אין להכחיש כי יש היגיון כלשהו במהלך שהבחורה מתארת," המהם הרופא, "אך בכל זאת, זהו סיפור שיהא על משטרת ישראל לחקור היטב."

גיורא היטיב את אחיזתו בכוס הפלסטיק. סחרחורת קלה תקפה אותו והוא עצם את עיניו בחולשה. זה יומיים אינו מוצא מנוח לגופו. הוא ישן ברכבו, מקיץ עם שחר ואחר כך נכנס אל תאה של נורית, אך זו אפילו אינה מרימה את עיניה לקראתו. היא אינה מוכנה לשוחח אתו כלל. ובכל זאת, הוא יושב לידה ומדבר אליה ללא הרף.

כמה השפלה יש במעמד הזה. הוא - עושה ככל יכולתו כדי שתשתחרר מהר ככל האפשר, והיא – אפילו אינה מגיבה לדבריו. עושה רושם שהמבוכה סביב סיפור המשט דווקא הקשיחה את ליבה והעמידה אותה במעמד מצוין מולו, לפחות מבחינתה. הוא מתבייש ומתנצל בפני כל מי שמתעניין אצלו, והיא אולי שמחה בעקיפין לגרום לו מבוכה זו. הוא חש כי הוא חייב לעשות הכול כדי להציג בפני התקשורת תמונה משפחתית מעט יותר. לפחות תמונה משותפת שלו ושל נורית בצוותא. מספיק בושות כבר נגרמו לו בעטיה של הפרשייה המוזרה הזו.

כמה מסובכים הרגשות, תהה לעצמו. ברגע אחד אני חש חמלה איומה כלפיה, בתי היחידה, שהגיעה למצב כזה, אסורה בתאה כאחרונת הפושעים נגד ישראל. וברגע השני זעם מקציף מתערבל בתוכי בעוצמה. אני כועס עליה עד המקום הכי עמוק בתוכי.

עדיין ניצב אל מול עמדת הרופאים והאחיות, הדיבורים המהוסים של האחיות חודרים לתודעתו.

הפיליפינים. סופת צונאמי. שנת 2001. ילדה כבת שלוש. המידע מתערבל במוחו באיטיות כמו בבלנדר משומש רב שנים.

הרי הוא עצמו נסע לפיליפינים לאחר הסופה, לאתר נעדרים ולסייע לישראלים הזקוקים לעזרה.

זיכרונות מאותם ימים עולים במוחו, תמונות צפות. הוא, גיורא של לפני 15 שנה, עדיין מלא מרץ וחיוניות, עומד במאהל המאולתר שהציבו חיילי צה"ל בלב ליבה של העיר סבו, צופה בדרמה הזוועתית שנגלית לעיניו.

פעמים רבות נסע לסייע באסונות טבע במסגרת תפקידו בצבא, אך מעולם לא התרגלו עיניו לאבדן. למוות. לשכול. הזעזוע שחש בבואו לפיליפינים לאחר הצונאמי לא יישכח מליבו לעד. הוא זוכר במוחש את האימה שבעיניהם הגדולות של הילדים הקטנים המהלכים יחפים על הכבישים הרטובים, מבטם קרוע לרווחה, מחפשים אחר הוריהם או כל נפש מוכרת אחרת, מתנפלים על כל פיסת לחם שמוצעת להם. רזים להחריד. מורעבים עד מוות.

בחורים מגודלים עסקו בביזה, וגיורא הביט בעיסוקם בתיעוב. למשטרה המקומית לא היה זמן לטפל במקרים זוטרים בימים קשים אלו. הללו ניצלו את המצב, פשטו על דירות ובזזו מכל הבא ליד. הביזה התבצעה בעיקר במקומות הרחוקים מעט מחוף הים, מכיוון שהבתים הקרובים לחוף קרסו בסופה וקברו תחתיהם את יושביהם.

הסופה הביאה עמה אף גשמים עזים ורוחות סערה חזקות והקשתה ביותר על חילוץ הגופות והטיפול בפצועים הרבים שהיו מוטלים בכל מקום.

כוחות המשטרה כיבוי האש והחילוץ היו עסוקים בפינוי מהיר של ההריסות למטרת מציאת הגופות הרבות המוטלות תחתן וברחובות העיר.

פחות מדי כוח אדם היה באזור ויותר מדי עבודה קשה ומתישה פיזית ונפשית.

גיורא פעל ככל יכולתו, חבש את פצעיה של ילדה קטנה שהעצב והחרדה נשקפו מעיניה הגדולות, האכיל דייסה מבקבוק תינוק רך שנמצא נטוש על ידי גבר מקומי באחת מקרנות הרחוב, השכיב נער חלוש ורזה להחריד על מיטה מתקפלת והשקה אותו בכפית מעט תה חם.

העבודה הייתה מאמצת ומאתגרת. גיורא וחבריו הגישו עזרה אינסופית לתושבי המקום, אך בה בעת גם שמרו על קרבה למוצבים שהציבו ברחבי העיר סבו לטובת הישראלים ששהו בפיליפינים בעת הסופה, ואלו אכן הגיעו טיפין טיפין, ונשמו לרווחה כשגילו אנשים דוברי עברית ומקום חם ומזין.

מדינת ישראל שלחה לפיליפינים כ-90 טון ציוד, ומשלחת המונה 147 חברים אשר בעבודה מאומצת של מספר שעות הקימו בית חולים שדה לטיפול בפצועים הרבים, הייתה בו מחלקת ילדים, פנימית ומחלקה אמבולטורית. המחלקות הופעלו על ידי רופאים ישראלים מתנדבים וכן היו בו חובשים, אחיות רנטגן, עובדי מעבדה ופרמדיקים רבים שהוטסו במיוחד לעזרה במקום.

אפילו ניתוחי חירום נערכו בהצלחה על ידי טובי הרופאים בבית חולים השדה.

הציוד הקל מאוד על בתי החולים בסבו, ונתן מענה חלקי גם לבעיית החשמל והמים החריפה.

אך יותר מכול נחרט בגיורא מראה של הישראלית הצעירה אשר הגיעה כיומיים לאחר סיום הסופה אל בית חולים השדה שהקימו ובעיניה כל הצער שבעולם. כל גופה טולטל מהסערה המטורפת, והיא סחבה את עצמה בכוחות על אנושיים. כבר מרחוק ניגשו מספר מתנדבים לסייע לה.

"הו... ישראלים, יהודים..." נשמה לרווחה כאשר נכנסה לבית החולים המאולתר. היא קרסה בחולשה על כיסא פלסטיק מזדמן וקיבלה בתודה כוס משקה חם שהגיש לה אחד מן החיילים.

 "עזרו לי בבקשה," התחננה, "איבדתי בסופה את בעלי ואת בתי הקטנה בת השלוש. אינני יודעת מה עלה בגורלם, עוד רגע אשתגע מצער."

מכשיר קשר לווייני, אשר לא היה תלוי חשמל, קישר בין קבוצות חברי היחידה. קל היה לאתר את בעלה של הצעירה, הוא המתין במאהל זמני שהקים צה"ל בצידה השני של העיר. אך את הפעוטה לא זיהו בין הגופות הרבות, אף שעשו ככל שיכולתם למצאה. לאחר כשבועיים הסתיימו החיפושים מבחינתם של הפיליפינים, והפעוטה הוכרזה כנעדרת.

המטיילים הישראלים ששהו בפיליפינים כבר הוטסו לארצם להיפגש עם קרוביהם ולהירגע מהחוויה הקשה שעברו, אך ראובן ונעמה מלצר עדיין בוססו באבלם, וניסו בכל דרך אפשרית להשיג שביב מידע על אודות בתם. הם מיאנו להינחם, ולא היו מוכנים לשמוע על חזרה לארץ.

המקרה נגע לליבו של גיורא. נורית הקטנה שלו שכבה כעת בבטחה ובשלווה במיטתה הרכה והחמה שבארץ ישראל, ואילו בתם של בני הזוג החיוור והחלוש שעומדים מולו, נמצאת אי שם, חיה או מתה.

הוא הבטיח לגברת הצעירה שיעשה הכול כדי למצוא את טלי הקטנה, בין חיה ובין מתה, אך לאחר מאמצים בלתי נלאים נוכח לראות שהדבר בלתי אפשרי. לא היה שום קצה חוט למציאתה של הפעוטה. שום מידע מתאים לא הגיע אל משרדי החיפוש.

הנורא ביותר היה ההתמודדות עם עניין הנעדרים. בני המשפחות התקשו לקבל את ההחלטה הסופית על סיום החיפושים, המשיכו להופיע כל בוקר במשרדי החיפושים של הממשלה, וקיבלו מדי יום ביומו את התשובה הלקונית: "עשינו ככל יכולתנו ובהתאם לחוק למצוא את קרוב משפחתכם. החיפושים מבחינתנו הסתיימו. קבלו את תנחומינו וצערנו."

22,000 נעדרים היו בסופה קטלנית זו. בין הישראלים הבודדים ששהו בסבו באותה עת הייתה נעדרת אחת. יתר הישראלים נמצאו חיים או מתים.

הנעדרת הייתה טלי. פעוטה כבת שלש.

65. בא לי לשיר

נעמה נכנסת אל החדר החמים והמזמין ב"קסם בחיים" כשהיא מסירה באחת מעל כתפיה את הגיטרה החנוטה בנרתיק תכול.

"מה שלומכן בנות?" היא שולחת מבט חם ועוברת בעיניה אחת אחת, שולחת להן גלים של חום ואהבה.

"הבאת את הגיטרה?" רוני שואלת שאלה רטורית. הבנות ידעו שנעמה מנגנת על גיטרה, אך מעולם לא הביאה אותה עימה לקבוצה.

"כן, אני רוצה לבקש מכן לשיר סולו בתורנות," נעמה מחייכת ובוחנת את תגובות הבנות.

"את צוחקת..." תהילה בטוחה.

"לעולם לא אעז," מסננת פסי בבעתה.

"אין סיכוי, נעמה," אומרת נועה.

"מי רוצה להתחיל?" שואלת נעמה מתעלמת ממבטי ההלם שאוחזים בבנות. "אני אלווה בנגינה ואתן תשרנה, כל אחת בתורה. נסינה להיות בחוויה, להתחבר ולחבר אליכן את הבנות, וכן – גם לפגוש את מה שהשיר יציף בתוככן."

"יש לי קול של צפרדע צרודה," רוני מזדעזעת.

"את מספרת לנו שהקול שלך לא נעים לאוזן," אומרת נעמה. "זאת אומרת שלא אכפת לך שנדע זאת, אבל את לא מוכנה לאפשר לנו לשמוע אותו. למה?"

"אני מתביישת," עונה רוני.

"אנחנו כבר יודעות שלטעמך הקול שלך לא יפה. את מספרת לנו את זה עכשיו. מה ישתנה כשתאפשרי לנו לשמוע אותך שרה?"

"אני לא מסוגלת לחשוב על זה. לשיר פה סולו לידכן בקול המקרקר שלי?"

"בואי תתחילי, ויחד נסתכל על מה שיצוף בתוכך," נעמה מציעה.

רוני מתקרבת רועדת, מתיישבת ליד נעמה: "אני רועדת בכל הגוף," היא מכריזה.

"מה את מרגישה?"

"אני מפחדת להביא בפניכן את החלק החלש שלי."

"בואי, ספרי לנו על עצמך. במה את חזקה ובמה את חלשה," מבקשת נעמה.

"אני מאוד חזקה בציור," רוני מסמיקה, "אני לא צריכה לספר לכן... וגם בגרפיקה ממוחשבת, תופרת יפה. אה... מה עוד?" היא מתגמגמת. "אני אוהבת לעזור בכל מה שאפשר, מתקשרת מצוין עם ילדים, נראה לי שאני די ותרנית ונוחה, אני גם טיפוס חרוץ ויודעת לארגן עניינים..." היא מצטחקת נבוכה.

"מצד שני," היא מנמיכה את קולה באחת, "לפעמים אני מתעצבנת מהר, ואני גם סובלת מדיסלקציה, ומעוד מיליון בעיות... אתן יודעות... ואני גם לא שרה כל כך יפה. זהו? עוד משהו?"

"מצוין," נעמה רווה נחת. ניכר שרוני שעברה תהליך מסיבי של חיזוק משאבים. "את יודעת להכיר בערך עצמך. ומה יקרה אם תשירי לנו עכשיו?"

"כלום. אתם פשוט תראו את החלק החלש שלי."

"נכון. אנחנו נראה שאת, רוני, המוכשרת בציור ובהבעה, בטוב ליבך, בקליטת שפות ובהמון דברים נוספים, לא מוצלחת מאוד בשירה."

"כשאת אומרת את זה, זה לא נשמע גרוע כל כך," רוני מסיטה בחדות קווצת שיער מהפנים.

"איפה עוד בחיים פוגש אותך המקום הזה, שאת נמנעת מלחשוף את החלקים הפחות חזקים שלך?"

"וואו... בהמון מקומות. בכול... לא אעז לענות תשובה אם היא לא מצוינת ביותר. לא אעז להראות שום דבר שאינו קרוב מאוד למושלם. הקושי הזה הוא שהביא אותי לפה. הרגשתי שאסור שמישהו ידע על הדיסלקציה. וככה נפלתי שוב ושוב... הסובבים אותי לא הבינו מה מפריע לי, ואני - ידעתי שאסור לי לחשוף את חולשתי."

"כי אם ידעו?" נעמה מנערת את חצאיתה מנמלה זעירה שטיילה עליה.

"מאז שהייתי קטנה לימדו אותי שאין להראות בחוץ את מה שלא נראה טוב."

"כי אם יראו?" שואלת שוב נעמה.

"אז יגלו שיש לי בעיה."

"ואם יגלו שיש לך בעיה, מה יקרה אז?"

"מי שיש לו בעיה, צריך להיזהר מאוד שלא תיחשף," רוני מבוססת באותו המקום.

"למה?"

"אסור שתהיה בעיה, הכול צריך להיראות מושלם, לפחות כלפי חוץ. התאמצתי כל כך כדי להסתיר את הדיסלקציה! הייתי לומדת קטעים שלמים בעל פה, מתחמקת בדרך לא דרך מקריאה... בשיעור אחד ביקשה המורה שאקרא שיעורי בית בתורה. עניתי מזיכרוני את התשובה, וניסיתי לנסח אותה באופן שייראה שאני קוראת. העניין עבר בשלום, אך בסוף השיעור ביקשה ממני המורה את המחברת, ונדהמה לגלות שהיא ריקה לחלוטין."

"עבדת קשה כדי שלא ידעו על בעיית הדיסלקציה, רוני. מה דעתך, האם רוב האנשים מושלמים?"

רוני מחייכת. "לא."

"ואיך הם מרגישים עם העובדה שאינם מושלמים?" הקול של נעמה מאפשר התבוננות.

"גרוע מאוד."

"הם מוכנים שמישהו יראה את החולשות שלהם?" נעמה מתעניינת.

"לפעמים אני רואה אנשים שמראים את החלקים החלשים יותר שלהם."

"ואיך את מסתכלת עליהם? מה את חושבת עליהם?"

"הם לא חייבים להיות מושלמים בכול. יש צדדים שבהם הם חזקים, ויש צדדים אחרים שבהם אינם חזקים. ככה הם. יש להם ייעוד ותפקיד, והם עדיין יכולים להיות טובים ומקסימים."

"אבל הם לא מושלמים. יש להם חלקים חלשים," מזכירה נעמה.

"הם יכולים להיות אנשים מדהימים ומיוחדים, ולעשות את רצון ה' בצורה הטובה ביותר. גם אם הם לא מושלמים, גם אם יש בהם חלקים חלשים."

"אז את מוכנה לשיר?"

רוני צוחקת במבוכה. "מה הקשר? ו... למה דווקא אני?"

"את רוצה לפגוש את רוני עם החלקים הפחות מוצלחים שלה ולקבל אותה עם המכלול שלה?"

"אבל למה ליד כולם?" רוני מנסה להימלט.

"ראשית, את לא חייבת כלום. זו רק המלצה שלי. את בהחלט יכולה לשכוח הכול ולהמשיך הלאה. אבל בואי נשמע את התשובה שלך – למה ליד כולם?" שואלת נעמה ברוך.

"אולי כי כאן יש קבוצה תומכת שמלמדת אותי להכיל אותי עם כל החלקים שלי, כדי שאצליח להרגיש כך גם בעולם החיצוני," רוני חשה פתאום תשוקה עזה להתמודד עכשיו בכל מחיר גם עם פחד צולף.

"אבל הן תחשובנה שאני לא נורמלית, מה אני מראה ככה את החלק החלש שלי ליד כולם. אתן יודעות מה, לא אכפת לי לתפור וילון יפה לאולם החמוד שלנו במקום כל זה," רוני מחייכת אל הבנות, ואלה משיבות לה מבט מעודד.

"את יכולה גם לתפור וילון... זה רעיון נחמד," שמחה נעמה, "אך זה לא סותר. תעני לבנות על מה שנוכחותן הציפה אצלך. הן חושבות שצריך להיות מושלמים, שאסור שתהיינה חולשות. מה את רוצה לענות להן?"

"אני רוצה לענות להן שזו אני. ככה אני. יש לי חלקים יפים ומיוחדים, ויש בי חלקים חלשים ולא הכי זוהרים, שזקוקים לעבודה ללא הרף. אבל זו אני, אני עם כל המכלול שלי."

"דווקא המכלול שלך יוצר את המתיקות שלך," מחמיאה תהילה.

"כשגיליתי שאת מתקשה בקריאה," חושפת נילי, "התמלאתי בהערכה כנה כלפייך. אפשר לומר שמאז אני מעריכה אותך אפילו יותר."

רוני שולחת לעברה חיוך מלא הכרת הטוב.

"אבל למה באמת הקב"ה לא ברא אותנו מושלמים?" שואלת פסי, "אני בטוחה שזה דבר פשוט בשבילו לברוא אותנו כלילי המעלות."

"שאלה טובה," מציינת נעמה. "מלאכים הם מושלמים, ומהם יש בשפע לקב"ה. הוא יצר את בני האדם דווקא באופן לא מושלם, כדי שמתוך חוסר המושלמות ישאפו להגיע למילוי החסר שלהם. עובדה זו מעלה אותם לדרגות גבוהות הרבה יותר. מעבר לכך – מתוך החיסרון נוצר כאב, ואז אנו מתקרבים לקב"ה, אז אנו מרגישים ביתר שאת את התלות שלנו בו. אם כך, חוסר המושלמות מקל עלינו להשיג את המטרה האמיתית בחיים."

רוני נראתה מהורהרת. זיוה מזגה כוסות מיץ לנעמה ולרוני והגישה להן, ורוני לגמה באיטיות מהכוס.

"אז בעצם אני בת של הקב"ה שיצר אותי ככה, כמו שאני, לא בטעות, אלא במכוון עבור התפקיד שלי פה בעולם הזה. אני מרגישה שהעבודה האישית שלי היא לעבוד על קבלת החלקים החלשים בתוכי, להשלים גם עם החיסרון, לדעת שהוא מדויק בעבורי, ואפילו לאהוב אותי למרות הדיסלקציה וכל השאר..."

נעמה מהנהנת. ניכר שהיא גאה ברוני ובשקט מתחילה לפרוט על המיתרים, פריטה עדינה ושקטה.

"אתן מוכנות לקבל אותי עם החלקים הפחות זוהרים שלי?" שואלת רוני, נבוכה וחוששת, ומצטרפת לצלילים בשירה. קולה אינו ערב במיוחד, אך בהחלט נעים לאוזן. היא שרה. רועדת בהתחלה, אך בהמשך מתחזקת ושרה מעומק הלב.

הבנות מתרגשות. השירה נעימה להן. היא אינה מתייפייפת ומתימרת, היא פשוטה ואמיתית מאוד.

"ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא..." היא שרה ומרגישה את התפילה בעצמה. מתחברת לעצמה, לאמת שלה. לא של מישהו אחר. למכלול שלה, לברייה המיוחדת שהיא, שה' ברא באהבה, בדיוק מושלם. בלי טעות.

השיר מסתיים, ורוני מרימה פנים סמוקות ומזיעות אל הבנות שמוחאות כפיים בספונטניות, מרוגשות בעצמן.

"את חזקה. זה תרגיל קשה. לא כל אחד היה מסוגל לעמוד בו," נעמה מתפעלת בכנות. "איך זה היה בשבילך?"

רוני מוצפת. "ראשית, עלו בתוכי כל הקולות האלו: איך את מעזה לשיר כך ליד כולם, זה לא הצד החזק שלך, איך את מוכנה לחשוף את עצמך לפגיעות שלהן, להתלחשויות, למחשבות המביכות...."

"ואז?"

"ואז, עניתי להן במחשבתי, כמו שאמרת, ואהבתי פתאום אותי עם כל החלקים שלי, גם החלשים... כי זו אני. ואתן יודעות מה," פנתה אל הבנות, "אני מקבלת גם את המקום הזה, שקשה לי להראות חולשה, כי גם הוא שלי. גם הוא חלק ממני. אני אוהבת גם אותו אף על פי שהוא עדיין לא מעובד לגמרי, אף על פי שאני לא שלמה או מושלמת," אומרת רוני ומתכוונת לכל מילה.

"איזה אומץ," מחמיאה לה נילי. "הלוואי עלי!"

66. קצה חוט

מוחו של גיורא היה עמוס עד להתפקע. קצוות רבים של חוטי מחשבה קטועים נקשרו והותרו בזה אחר זה. הוא היה עייף ביותר. אף שהטה את המושב ברכבו אחורנית עד למקסימום, עדיין נותרה המיטה המאולתרת בלתי נוחה בעליל.

דמויותיהם של בני הזוג הנבוכים והצעירים מלפני 15 שנה צפו ועלו בחלומו שוב ושוב. שבורים ורצוצים רצו מבית חולים אחד למשנהו, נסעו מאזור לאזור כדי לתשאל את המקומיים אם הבחינו בפעוטה בהירת שיער כבת 3, ונתקלו במשיכות כתפיים אדישות פעם אחר פעם.

גיורא נזכר במקרה שאירע ימים מספר לאחר הסופה הקשה.

משרדי החיפוש הפנו את בני הזוג  מלצר לאחד מבתי החולים בעיר סבו, לאחר שנתקבל משם דיווח על הימצאותה של פעוטה זרה כבת שלוש שמצבה קריטי. הוא עצמו הסיע אותם ברכבו אל בית החולים כשליבו פועם במהירות בלתי נשלטת. בני הזוג ישבו מאחורה מכווצים ולחוצים, לוחשים כל העת תפילה.

הייתה זו שעת אחר הצהריים אך הרחובות היו אפלים. אף על פי שכבר עברו מספר ימים מהסופה, החשמל עדיין לא חזר לפעול, ובבתי החולים הרבים השתמשו בכל מקורות החשמל החילופיים שאגרו לעת צרה זו, עד שהיה נראה שגם הם יאזלו בקרוב, וסופם של החולים יהיה בכי רע ללא המכשור ההכרחי.

שתיקה סמיכה עמדה ברכב. ארובות השמים נפתחו, והגשם לא פסק אף לרגע בארץ למודת אסונות הטבע. מגבי הרכב עמלו ללא לאות לסלק את שטפי המים הרבים שניתכו על החלונות. האווירה ברכב הייתה כבדה, וגיורא מצא עצמו מייחל בכל ליבו שהפעוטה השוכבת בבית החולים היא אכן בתם של בני הזוג הישראלים שכה נקשר אליהם בימים האחרונים.

למרות הכאב העצום שהיו שרויים בו לא שכחו בני הזוג האצילי הזה להודות לו בלי סוף על מסירותו כלפיהם.

מרחוק בלטו בחשיכה אורות בית החולים, וגיורא שמח על שמצא את הדרך במהירות יחסית.

בית החולים הענק היה מלא באנשים. בחדרים ובמסדרונות שכבו בצפיפות חולים, פצועים, ילדים וקשישים ללא סדר. האחים והאחיות רצו מפה לשם, מנסים ללא הצלחה להדביק את קצב העבודה.

עמדת המודיעין הזדקרה אל מול עיניהם בכניסה. הפקידים ישבו בחושך, רק פנסים מועטים הבליחו פה ושם מתוך החשיכה.

"הלו," גיורא היה זה שדיבר, היות שבני הזוג שלצידו רעדו בכל גופם, שיניהם נקשו והם לא הצליחו להוציא הגה מפיהם. "אנחנו מחפשים כבר מספר ימים אחר נעדרת כבת שלוש. הפנו אותנו לכאן לאחר שנתקלה הודעה מטעמכם על הימצאות פעוטה נטושה זרה בגיל זה."

"אהה... הזרה," האיש קימט לרגע את מצחו והביט בדפים שמולו במאמץ. "קומה שביעית. טיפול נמרץ."

בני הזוג מלצר קפצו כנשוכי נחש ומיהרו אל המעליות, שיניהם נושכות את שפתם התחתונה עד זוב דם. המעלית השתהתה קמעה, ונעמה כססה את ציפורניה בעצבנות. דמעות גדולות נשרו על חולצתה ללא שליטה. טלי שלי, הגתה לעצמה שוב ושוב. ה', שמור על ילדתי שתחיה, שלח לה רפואה שלמה, לחשה תפילה שקטה.

גיורא רק היה שם בשבילם. שותק ומכיל את כאבם הבלתי נתפס.

חדר טיפול נמרץ גדול ממדים קיבל את פניהם בצפצופים מונוטוניים. ריח של חומר חיטוי פשוט וחריף נישא באפם. חוסר ההיגיינה במקום החריד אותם, וגיורא כבר תכנן במוחו את העברתה של הפעוטה לישראל באופן הבטוח ביותר.

הם שוטטו במקום, והזדעזעו לגלות את מצבם של החולים השוכבים נטושים במיטותיהם. לא נראה היה שהחולים מקבלים את הטיפול שהם זקוקים לו. גם בימי השגרה בית החולים סובל ממחסור חמור של מכונות הנשמה, מכשירים רפואיים הכרחיים ותרופות. העומס שנוצר בעקבות הסופה הותיר את הצוות הרפואי חסר אונים לחלוטין.

"אנחנו מחפשים אחר פעוטה נטושה בת שלוש שנמצאת כאן. זרה," חזר שוב גיורא על גרסתו.

ראובן ונעמה חשו בסחרחורת איומה, ולמרות זאת כשלו אחר גיורא, אינם מסוגלים להוציא אף מילה מגרונם הצחיח.

"הנה," הצביעה אחות ממהרת על מיטה ענקית שבתוכה שכבה מצונפת ילדה קטנה כבת חמש. צבע עורה של הפעוטה היה שחור.

נעמה אחזה בחולשתה במוט הברזל שבקצה המיטה הגדולה, וטמנה את ראשה בין זרועותיה. הילדה הכושית נשמה בכבדות רבה, וגון שפתיה היה כחול כהה. מצבה הרפואי נראה קשה עד מאוד.

חמלה גדולה הציפה את ליבה של נעמה למראה הילדה. אך הקשה מכול הייתה האכזבה. כל כך קיוו, ציפו והתפללו, נראה היה שאין סיכוי נוסף למצוא את טלי. הייאוש החל לכרסם בתוכם.

ראשה של נעמה התפוצץ מדאגות ומחשבות. מה עוד עליהם לעשות כדי למצוא את טלי?

היא נפלה על כיסא מזדמן ופרצה בבכי מטלטל כשתפילה חמה פורצת ממנה כלבה רותחת. התחננה בכל כוחה לבורא עולם שיעזור להם למצוא את טלי, חיה או לא. הספק הטריף את דעתה.

גיורא הסב מבטו אל החלון בטקטיות. מול עיניו ניבטו השמים, אפורים וכבדים, ממטירים דמעותיהם ללא לאות כבר ימים ארוכים. הרחובות חשוכים ורטובים, והעצים השירו נטפי מים שנערמו על גביהם כמו שקי דמעות.

עצב ושכול שורר בכל פינה. כאב נושק בכאב. העצב הפרטי שלו הכה בו פתאום בעוצמה. עד מתי יוכל כך לחיות עם ענת, אשתו, כשכל התקשורת ביניהם מסתכמת במריבות ובוויכוחים בלבד?

בעוד כשבוע יחזור לביתו, וכבר מעכשיו פועם ליבו בכאב. 'בכל הנוגע לענת אינני יכול לשלוט על עצמי' הרהר לעצמו, 'וכמה מזיקה האווירה הכבדה הזו לנורית הקטנה.'

מבלי לסובב ראשו, לכד בזווית עינו את ראובן אשר הצטרף לתפילתה של אשתו. הם נראו כמתפללים תפילת נעילה, בעת שהשערים עומדים להינעל והגזרה עומדת להיגזר.

'לו ידעו הזוג מלצר איזה בחור מצטיין הייתי אני בישיבה הקטנה...' עלה הרהור משעשע במוחו של גיורא, 'הם רואים אותי כך, גלוי ראש וחתום מבט... בעבר גם אני, כמותם, מצאתי מפלט בתפילה חמה לבורא עולם. אחר כך חשבתי, שללא הגבלה של דת החיים עשויים להיות מושלמים. היום אני יודע שדווקא הגבולות הם שנותנים לנו ביטחון. במרפסת בלתי גדורה קשה למצוא ביטחון, והאדם סובב בפחדים ובחרדות... אם כך, הגדר היא זו שמעניקה חופש פעולה, גדרי התורה מאפשרים חופש פעולה רב יותר מחיי חופש, כביכול!' המחשבה החדשה הפעימה אותו.

עכשיו כבר מאוחר מדי.

אבל מעשה טוב אחד הוא רוצה לעשות. יותר מכול הוא רוצה להחזיר את הילדה לחיק הוריה.

67. מציאה עלומה

קאריל פרילסס חלצה את סנדליה וכך התיישבה יחפה על גדר האבן הנמוכה בחצר הבית שבאי סיקיהור. היא היתה מודאגת וחששות מילאו את ליבה.

השיחה עם ילי הממה אותה. היא לא הבינה הרבה ממה שספרה ילי, מלבד הענין שנתפסה ע"י הישראלים במהלך תוכנית כלשהי שהצטרפה אליה. ליבה אמר לה שמשהו לא טוב קורה לילי.

היא לא מבינה בארגונים למיניהם וודאי לא במשט שמטרתו עלומה, היא רק יודעת שצריך לפעול ולהציל את ילי.

תמונות חיות מלפני 15 שנים צפו מול עיניה. סופת הצונאמי הקשה פגעה למזלם מעט מאוד באי, בשל כיוון הרוח, אך עקב הפגיעה בטרסות האורז נאלץ בעלה לשהות במקום עבודתו שעות רבות ביום.

הסופה ההיא הביאה אל חייה יחד עם הרוחות העזות וגלי הים המאיימים גם פעוטה זהובת שיער ומבועתת עד מוות. לאחר שבועיים של טיפול מסור ביותר מצידו של צ'ימנוט התאוששה הקטנה באורח פלא, ואז הגיע הזמן להחזירה לרשויות שיאתרו את הוריה.

שבועיים אלו היו, כאמור, עמוסים ביותר. היה צורך לשקם את הטרסות, ולנסות להציל מה שאפשר. מרליטו כמעט ולא שהה בבית.

קאריל פרילסס ידעה שהדבר הנכון ביותר הוא לדווח מיד לרשויות או למשטרה בעיר הגדולה הקרובה, סבו, על הפעוטה שנמצאה, אך לא ידעה כיצד לעשות זאת. טלפון לא היה בביתם, וגם אילו היה כזה, רשתות התקשורת ממילא נפגעו בסופה האיומה, ולא ניתן היה ליצור קשר בימים מטורפים אלו.

וכך חזר מרליטו הביתה ערב אחד והפעוטה בידיו. "ד"ר צ'ימנוט טוען שהיא בסדר גמור," הכריז בהתרגשות.

"חייבים לנסוע לסבו ולדווח על מציאת הילדה," אמרה קאריל. "ייתכן שהוריה חיים והם דואגים לה. היא לא נראית מקומית, ומן הסתם הוכרזה כנעדרת."

"אינני יכול להפסיד יום עבודה כעת," מרליטו היה נחרץ. "בעוד מספר שבועות, לאחר שיתשקמו הטרסות, אסע לסבו ואודיע שם על המציאה."

"ייתכן שהימים הללו קריטיים," ניסתה קאריל שוב. אך מרליטו העסוק לא מצא זמן מתאים לנסיעה.

קאריל אהבה ילדים, והסכימה לגדל את הקטנה בביתה עד אשר יימצאו קרוביה. הימים הראשונים היו קשים. קאריל חפשה בין אנשי האי מישהו שיצליח לתקשר עם הילדה, אך כל השפות שהוצעו לה לא הדליקו אור בעיניה הכבויות. מי יודע מאין בעולם הגיעה התיירת הקטנה? אפילו אנגלית לא הבינה.

קאריל לא הייתה בטוחה באשר לשמה של הילדה. היא חזרה ואמרה לקטנה בהצביעה על גופה: "אני קאריל, זה מרליטו. וזה?" שאלה עודה מצביעה על ילי. וילי חזרה ואמרה שוב ושוב בשקט ובמתיקות: 'אלי'. מרליטו חזר על השערתו ששמה ילי.

קולין, שכנה שהבתה הייתה בגילה של ילי, נידבה בעבורה מספר בגדים במידה מתאימה, וכך ניתן היה להסיר מעליה את שכבות השמיכות שבהן עטף אותה הד"ר בהיעדר בגד מתאים.

עם בוקר הייתה קאריל מחממת מים על האש ורוחצת את ילי הקטנה, שרה לה שירים ומלמדת אותה את שפת המקום. מיום ליום החלה הפעוטה להיפתח ובמהירות רבה קלטה את השפה הזרה. עם הזמן אף התרגלה לסגנון האוכל שבתחילה הרתיע אותה, אכלה עימם בצוותא את הארוחות והנעימה להם בחוכמותיה.

מרליטו היה מוקסם בכל פעם שביטאה ילי הקטנה משפט בטגאלוג ושיבח את קאריל על טיפולה המסור בילדה.

לאחר כחודש שוקמו הטרסות, ועונה יבשה יותר פרשה חסותה על הפיליפינים. הבננות הצהובות והבשלות היו מוכנות לאכילה מיד עם הקטיף, ואגוזי קוקוס גדלו לתפארת. עצי הדקל הרבים שגדלו על קו החוף, זקפו קומתם מיתמרים אל על נהנים מחומה של השמש.

בבוקר אחד קם מרליטו ונסע לסבו לדווח על מציאתה של ילי. הנסיעה במעבורת הייתה ארוכה ומתישה, ולאחר שירד ממנה היה עליו לשכור ג'יפני בתוך העיר סבו כדי להגיע אל תחנת המשטרה.

מרליטו שמח על כך שלא שעה לבקשתה של קאריל לקחת עימו את ילי. היא קטנה וחלשה, ונסיעה כזו אינה מתאימה כלל לגילה.

הוא פנה לתחנת המשטרה הגדולה בעיר ופנה אל העמדה הראשונה שמצא.

"לאחר הצונאמי מצאתי סמוך לשדות האורז שבבעלותי פעוטה זרה כבת שלוש."

השוטר שקיבל את פניו היה קצר רוח ועסוק מאוד. "מלא כאן פרטים," הגיש לו דף צפוף אותיות בפיליפינו. מרליטו ידע מעט קרוא וכתוב בטגאלוג, השפה המדוברת באי סיקיהור, שפת הפיליפינו בלבלה אותו תמיד למרות היותה דומה לטגאלוג.

"אוכל לקבל טופס כזה בטגאלוג?" ניסה מרליטו, וקיווה שבשפה זו יוכל להבין את הנדרש ממנו.

"לא, ואל תפריע בבקשה יותר. אנו עסוקים כאן בפרשה פלילית קשה מאוד. מצידנו הסתיימה פרשת הנעדרים בסופה." עייפות נשמעה בקולו. "22,000 נעדרים וים של עבודה בלתי נתפסת, חשבתי שסיימנו עם זה. למה בעצם נזכרתם רק עכשיו?" הוא הרים את ראשו בחדות והביט בביקורתיות במרליטו.

"אהמ..." מרליטו נבהל מעט ומילותיו נאלמו. "היא הייתה פצועה. טיפלנו בה... עכשיו החלימה."

"זו לא סיבה," רעם קולו של השוטר. "מבחינה חוקית הייתם צריכים לשלוח מישהו לעדכן על המציאה."

מרליטו נבהל מאוד, ועיניו הקטנות התרוצצו במהירות. "היא הייתה חולה מאוד. טיפלנו בה עד כה. הייתי עסוק מאוד בשיקום הטרסות שלי," דיבורו היה קטוע ומגומגם.

"כיצד הגיעה עד לשדות האורז?"

"אינני יודע," מרליטו משך בכתפו. "ככל הנראה מישהו נשא אותה עד לשם במטרה לסייע לה, ואז התעייף או התחרט, או...."

"אם אתה רוצה עצה טובה," קטע אותו השוטר גדול הממדים בחדות, התכופף אליו ולחש לתוך אוזנו, "אל תתעסק עם הסיפור הזה. רק רע יצא לך מכל זה. תיאלץ לעבור חקירות קשות. עובדת היות הילדה זרה אף מסבכת את העניין עוד יותר. מדינות נוספות בעולם יבחשו בסיפור הזה. השאר אותה במרכז העיר, ומי שימצא אותה - יעשה כמיטב הבנתו."

מרליטו נבהל. הוא לא היה בקיא בענייני העיר הגדולה, וידיו הגסות, העמלות, לא כתבו מאז היותו נער אות או מילה. הוא לא נזקק לכך בחיי היומיום. התהליך נראה לו מאיים ומפחיד. הוא החליט להשאיר כרגע את העניינים כמות שהם.

וכך נשארה ילי הקטנה בבית משפחת פאגוד. מיום ליום התרגלה לסגנון החיים החדש, ומיום ליום דרשה פחות את הוריה.

ועכשיו, ילי נמצאת בארץ זרה ורחוקה וזקוקה לה.

68. טלי או ילי

גיורא ידע שעליו לפעול במהירות. אם אכן ילי זו היא בתם של הזוג הצעיר שפגש בפיליפינים, עליהם לדעת זאת מהר ככל האפשר. מה היה שם משפחתם של הזוג? ניסה להיזכר ללא הצלחה.

הוא נהג לכיוון ביתו שבהרצלייה מנסה לסדר את מחשבותיו. ייתכן שהוא עד כרגע לדרמה אנושית מטלטלת. פעוטה ניצלה בדרך לא הגיונית מצונאמי רב נפגעים, נחשבה כנעדרת במשך 15 שנה, ובעצם חיה את חייה בבית משפחה פיליפינית שאימצה אותה.

ומה אם הכול פרי דמיוני? הסתייג לפתע. כיצד אפשר להיות בטוחים שהסיפור הזה, שנראה תפור כה יפה, הוא אכן אמיתי?

האחות סיפרה לרופא בפירוש על פי דבריה של ילי, שנמצאה לאחר סופת הצונאמי ב-1999 ואומצה על ידי משפחה מקומית. אך איזו עילה יכולה להיות למשפחה לאמץ ילדה במקום לדווח על מציאתה במקום הנכון ולהחזירה מיד? הפעוטה ההיא הייתה הנעדרת הישראלית היחידה בסופה זו, אך ייתכן מאוד שהיו נעדרים רבים נוספים ממדינות אחרות, וילי אינה אותה נעדרת מבוקשת.

הוא נסע במהירות גבוהה. הכביש נבלע תחת גלגלי הרכב היוקרתי שלו, וחשף פיסות נוספות כל העת. מחשבותיו נעו כמו על סליל.

כרגע הערכת המצב היא כזו, ניסה לסדר במוחו הרצוץ את רצף האירועים הצפוף: ילי, או איך שלא קוראים לה, שוכבת בבית החולים ואינה מתארת לעצמה שייתכן שקצה החוט לשורשיה משתלשל מכיסי הישר אל הוריה הישראלים.

ונורית גם היא נמצאת פה בארץ, מבלי יכולת לטוס חזרה בשנים הקרובות, אך אינה מוכנה לשוחח איתי מטוב ועד רע. כנראה בקרוב תשוחרר. כל נוסעי הספינה ישוחררו בימים הקרובים ויוטסו לארצות מולדתם. האם תרצה לחזור הביתה?

כמה פחד ובושה חווה ביום שבו נודע שנורית הצטרפה למשט המרמרה. והנה עכשיו כולם כבר ראו את העיתונים שבהם פורסמו כתבות הצבע הענקיות אודות נורית שלי. המשט לעזה עורר סערה עזה בעולם, ישראל מואשמת במחדלים קשים ובאלימות מגונה, העולם בוחש, מדינות נחשבות מגנות, ציירים מאיירים קריקטורות אנטישמיות בגנות תפיסת הספינה, כתבים ועיתונאים מוכשרים יותר ופחות עטים על כל בדל מידע בנושא.

מכרים רבים התקשרו לאחר חשיפת הסיפור. המומים מהשמועות. לא ייאמן! הגל הענק הזה עבר עליי ונשארתי בחיים, גיחך לעצמו.

אך למרות הכול, נורית חשובה לי. אני חש שעשיתי טעויות רבות בגידולה. הייתי עסוק מדי בעבודה ופחות מדי בה, והיא יתומה ובודדה. אולי הייתי צריך לנסח לנורית מכתב, להסביר ואולי אפילו להתנצל... אני רוצה כל כך שהיא תחזור הביתה!

הכבישים היו ריקים וחלקים, ואורותיהן של מכוניות ספורות בלבד הבליחו פה ושם מתוך החשיכה. גיורא נהג במהירות, והנסיעה עברה מהר מן הצפוי. הוא החנה את רכבו בזהירות במוסך בחצר הבית, דומם את המנוע ויצא מן המכונית. רגליו היו כבדות כעופרת.

ראשית, אחפש במסמכים הישנים, החליט. אולי אמצא קצה חוט.

הוא העלה אור בחדר העבודה שלו ופנה אל ארון הארכיון, כפי שאהב לקרוא לו, שם תייק מסמכים ותצלומים מיוחדים ממשלחות החילוץ שניהל.

הפיליפינים. תיקייה עבת קרס. אירועים קשים רבים היו בפיליפינים. סופת טייפון קטלנית, צונאמי, התפרצות הרי געש. תמונות עוצרות נשימה מאירועים מיוחדים שאירעו בזמן שהות יחידת החילוץ בפיליפינים היו שמורות עימו.

תינוק פיליפיני נולד בבית חולים השדה שהקימו. שמו נקרא על ידי הוריו ישראל, לאות הוקרה לישראלים על סיועם הרב. התינוק ההוא אמור להיות היום ילד כבן 12, חייך לעצמו חיוך קטן בשביעות רצון והמשיך לדפדף בין דפי הקלסר עב הכרס.

תמונתה של תינוקת מלוכסנת מבט כבת חמישה חודשים, שנמצאה כמעט ללא רוח חיים על אחד הגגות השבורים למחצה, וחזרה לחיים באורח פלא ממש.

תמונת ילד כבן 10 הנפגש עם הוריו לאחר מספר ימים שבהם ניסו לאתר אלו את אלו. תמונה ששווה אלפי מילים. הילד חבוק בזרועות שני הוריו, דמעות ההורים מרטיבות את דש חולצתו, והוא מסרב להינתק מהם.

מסמכים שונים. תיאורי חילוץ, עוד ועוד תצלומים....

הנה זה! ידיו של גיורא רעדו. עיתון צהבהב דהוי, ותמונת פעוטה כבת 3 מככבת בעמוד הראשון: נעדרת ישראלית בסופת הצונאמי הקשה ביותר שפקדה את הפיליפינים. הכותרת זרחה מול עיניו כמו באלף זרקורים. אולי כאן כתבתי את פרטי הזוג ההוא. באותה תקופה כה קיוויתי שאחזור לארץ אחריהם ובידיי הנעדרת הקטנה!

כתב ידו בעט כחול נובע בלט על גב העיתון מבין האותיות המרובעות:

הנעדרת: אביטל מלצר בת 3. שמות הוריה: ראובן ונעמה מלצר. כתובת: רחוב הנרקיס 8 בני ברק.

'טלי וילי,' חשב גיורא לעצמו. 'השמות דומים... ואולי אני סתם מדמיין בשעה מאוחרת כל כך, ומחר בבוקר אמצא שאין לדברים כל שחר.'

גיורא לא היה מסוגל לפנות למיטתו לישון, והמתין בקוצר רוח לאור השחר שיעלה. מספר הטלפון המבוקש דגדג בין אצבעותיו והוא תהה האם העניין אינו חשוב מספיק כדי להעיר את הזוג שמחכה מזה 15 שנה לבשורה טובה.

עם קרן האור הראשונה חייג ביד רועדת את המספרים שהופיעו על הנייר המהוה שבידו.

69. ציפייה מתוחה

הטלפון בבית צלצל ללא הפוגה.

חני הרימה את השפופרת באנחה כבדה. היום ניתן מטעם הסמינר יום חופשי לצורך הלימוד למבחן המסכם בהיסטוריה ישראלית. הבוקר חשבה לסיים סופסוף את הלימוד למבחן, אך הצלצולים הבלתי פוסקים של הטלפון הפריעו לה להתרכז. השיחה מן הסתם אינה מיועדת בעבורי, חשבה בלאות, ובכל זאת ניגשה להרים.

"הלו," קול קצר סבלנות.

"שלום, האם הגעתי למשפחת מלצר?" קול גברי בקע מבעד לשפופרת, התרגשות מה ניכרת בין המילים.

"כן. מי מדבר?"

"האם שמות ההורים הם ראובן ונעמה?"

"אהה," ענתה חני בחטף ודפדפה דף במחברתה.

"אני מדבר עם האמא?"

"לא. זו הבת."

"אפשר לדבר עם האבא או האמא?"

"הם לא נמצאים כרגע."

"אני מנסה להשיג אתכם כבר משעה מאוד מוקדמת בבוקר. העניין דחוף. אפשר לקבל את מספר הפלאפון של אחד ההורים?"

"אבא שלי לומד ב'כולל', והפלאפון שלו סגור עד השעה 1.15 בצהריים. אתן לך את המספר של אמי. היא בעבודה כרגע, אם זה דחוף, אפשר לנסות," הדפים המסכמים דגדגו את אצבעותיה של חני, והיא שאפה לסיים את השיחה ולהמשיך בלימוד.

"אוקי," נשמעה נימה מסכמת בקולו של האיש.

חני ציינה לעצמה שהאיש נשמע נרגש במיוחד או עייף מאוד או שמא גם וגם.

________________________________________________________________

הזמן עבר בעצלתיים. סיבים דביקים של מתח השתרגו סביב צווארה המתוח של נעמה, שכמותיה כאבו, והיא הניעה אך בקושי את צווארה הנוקשה.

הרופא הפרטי שבמרפאתו ביקרה הבטיח שמיד כאשר יקבל את תוצאות בדיקת הדי-אן-אי יתקשר לעדכן אותה בתוצאות. היא ישבה לצידו של ראובן המתוח כקפיץ על הכיסא הנוקשה שבמטבח, שניהם מלמלו פסוקי תהילים ומדי פעם העלו השערות חסרות שחר והיגיון בנוגע לתוצאת הבדיקה.

מפאת חשיבות הבדיקה ותוצאותיה הרות הגורל נבדקים הנתונים ארבע פעמים ברציפות. לאחר מכן נערכת הצלבת מידע עם הנבדק השני, ואז התשובות, שלעיתים כה רבות הופכות על פיהם את חייהם של הנבדקים, מופיעות באופן סופי ונשלחות אל הרופא המפנה.

"נעמה, שתי משהו חם," מפציר קולו של ראובן. הוא מניח לידה כוס תה לוהטת ופרוסת עוגה, ובעצמו מתיישב, כפות ידיו לפותות זו בזו ושפתיו משתרבבות החוצה ונעות ברעד קל. המתח חתך את האוויר בהצלפות חדות.

הם שלחו את הילדים אל אמה, רצו שקט וזמן כדי להתכונן לבשורות הטובות שאולי יגיעו בקרוב.

מעניין מה תגיב חני אם התשובה תהיה חיובית, חשבה לעצמה, וחיוך קטן עלה על שפתיה. הילדים אינם מודעים כלל לקיומה של אחות גדולה. בשלב כלשהו החליטו בני הזוג להעלים את הדבר מילדיהם כל עוד הם קטנים. כשגדלה חני חשבה נעמה שמן הראוי לשוחח איתה על הנושא, אך השיחה הזו טרם קוימה מאלף ואחת סיבות.

באותו היום כשצלצל אליה גיורא חשה נעמה כמו באחד מאלפי החלומות שהיו שבים ופוקדים אותה. בחלומותיה היה אדם מושיט לה פעוטה ורדרדה ובריאה, מניף אותה באוויר ומספר שמצא אותה. החלום היה מסתיים תמיד בהיעלמות פתאומית ובלתי הגיונית של האיש עם הפעוטה שבזרועותיו. לעיתים הוא נמוג כמו ערפל, ולעיתים התאדה כמים חמים ומעוות את צורתה בהעוויה משונה. בפעמים אחרות היה מגיע נשר ענק ממדים ונושא את האיש עם בתה הרחק הרחק לקול זעקותיה...

"ייתכן שיש בידינו קצה חוט הקשור לבתכם הנעדרת משנת 1999," דיווח הקצין ההוא הזכור לטוב, שניסה בעבר לעזור להם בכל דרך אפשרית. הוא ניסה לשוות לקולו רשמיות וקור רוח, אך לא הצליח להסוות את הרעד בקולו.

"מממ... מה... מה זאת אומרת קצה חוט? היא חיה? איפה היא???" נעמה עצרה לפתע את שטף הדיבור. נדהמת, נוחתת כמו מפלנטה אחרת לאחר דיון קבוצתי סוער ב"קסם החיים".

"אני מעדיף שנדבר לאחר שתבצעו בדיקת די-אן-אי מסודרת. תוצאות הבדיקה יושוו עם תוצאות הבדיקה של הבחורה שנמצאה, ואז נהיה חכמים יותר."

"כ...כן ודאי," קולה של נעמה היה סדוק מהתרגשות ומציפייה.

ואז טיפס במעלה חוט השדרה הפחד מאכזבה, והיא, מתוך מודעות, יצרה לעצמה באופן טבעי מנגנון הגנה של חוסר אמון ובו בזמן גם קלטה את היותו מנגנון הגנה.

לא ייתכן, הרגיעה את מוחה הקודח ממחשבות. במאה ה-21 לא קורות דרמות כאלו. אנשים מעודכנים ומתעדכנים. לא ייתכן שמי שגידל את הילדה הזו לא שמע מעולם על החיפושים שנערכו אחריה. הרי בכל השנים הללו עשינו הכול כדי לחשוף אנשים רבים ככל האפשר לחיפוש הזה. עשינו כל השתדלות אפשרית כאן עלי אדמות. נבדקה האפשרות שהילדה נמצאה בפיליפינים, נבדקה גם אפשרות שהיא נלקחה מהפיליפינים וגדלה במקום אחר בעולם. עשינו כל שניתן כדי לברר ולבדוק. דאגנו לפרסם פרסומים ברורים באינספור שפות. במקביל קרענו את השמים בתפילות. אך דבר לא התקדם במשך כל השנים הללו.

"אתה מאמין שהדבר ייתכן?" היא שאלה בפעם המאה הערב את ראובן. "איפה הייתה כל השנים? אצל מי גדלה? איך היא נראית? מה היא לובשת? מה היא אוהבת לעשות? האם היא חיה כגויה פיליפינית במשך 20 שנה?" הכאב בצבץ מכל מילה.

"איזו תינוקת מתוקה היא הייתה..." ראובן פתח שנית את אלבום התמונות של טלי שנעמה הורידה היום מהארון העליון בחדר השינה, החבוי מעיניהם של הילדים.

שוב דפדפו כחולמים בין התמונות המתוקות.

טלי תינוקת בת יומה, אדומה וקמוטה ופיה קפוץ בחוזקה.

טלי מתהפכת, מוחאת כפיים, צועדת את פסיעותיה הראשונות.

טלי לובשת שמלה זעירה נפוחה וחגיגית לכבוד חתונה של דודה.

המזכרת האחרונה מטלי הייתה כבר בפיליפינים. טלי הקטנה בבית המעוצב באופן זר כל כך, לבושה כנסיכה. נעמה נשברה, וכתפיה רטטו בבכי כבוש.

אותו היום יצאה עם טלי אל החופים הלבנים לטייל. כמה צער הסב לה אותו טיול אומלל.

אילו לא הייתי יוצאת איתה אולי לא הייתה נעלמת. באזורים המרוחקים מהים הכה הצונאמי בעוצמה פחותה... המחשבות הישנות אך המוכרות שבו ולפתו אותה, מתפתלות סביבה כפתן אכזר ומאיימות לחנוק את גרונה הנפוח מבכי.

'רגשות האשמה / השליטה...' הזכירה לעצמה. 'האשמה המוכרת הזו, מהימים ההם... זו שבדקתי בזכוכית מגדלת ומצאתי שהיא משחקת תפקיד חשוב לטובתי. חשוב אך גם מוטעה, כביכול משדרת לי שאני בסדר, עושה מה שצריך, וגם מזהירה אותי מפני טעויות בעתיד.'

'תודה אשמה יקרה שלי,' נזכרה פתאום נעמה בחיוך בשיחה שערכה בזמנו עם האשמה. 'תודה שאת באה להגן ולשמור ולהזכיר. היום ברוב המקרים אני מסתדרת נהדר גם בלעדייך... אבל כרגע באת ואני מקבלת אותך. את חלק ממני, חלק שבא לנסות להגן ולשמור עלי, אז תודה.'

איזו הקלה הגיעה אז, אחרי ששחררה את ההתנגדות לתחושות האשמה. אחרי שהסכימה לקבל את העובדה שהאשמה היא חלק ממנה, ויש לה תפקיד בשלב זה של החיים. לאט לאט, מבלי משים, דווקא אחרי ששחררה, דווקא כשכבר לא הפריעה לה כל כך העובדה שהאשמה תמשיך לחיות בתוכה, הפסיקה האשמה האיומה ההיא לרדוף את לילותיה.

'הי, את, מה נזכרת עוד פעם אחרי שנים,' סנטה נעמה באשמה. היא נזכרה בתהיות שעלו בה בעקבות רגשות ששבו והופיעו לאחר הקלה מסוימת

"אז בשביל מה עבדתי וחפרתי וקיבלתי אם בסוף הכול חוזר?" שאלה אז את אורית המטפלת הרגשית.

"זו עבודה ספירלית," הסבירה אז אורית. "אנחנו פותרים חלק אחד שמהווה בעבורנו ניסיון, ומצפים לפתרון קסם. בשלב מסוים אותו דבר עצמו חוזר להוות ניסיון בעבורנו, ואנחנו מתפלאים ואפילו כועסים: איך ייתכן שעשינו עבודת שורש אמיתית ושוב הכול חוזר? בדיקה מעמיקה מגלה שההרגשה חזרה באופן מינורי, מתון ורגוע הרבה יותר. פוגשים שוב את המקומות האלו, אבל בעוצמות נמוכות הרבה יותר. ההצפות הן רק בהתחלה, בפעמים הראשונות שבהן נפתח הנושא..."

קול קרקוש כפית בכוס הזכוכית קטע את השתיקה הארוכה במטבח הקטן. נעמה נרעדה, נעורה מהרהוריה וחזרה אל המטבח החמים והקטן: "אני תוהה כיצד מגשרים על פערים כה עצומים של זמן ושל תרבות..."

"נעמה. אל תפתחי תקוות שווא," ביקש ראובן. "ייתכן שמדובר בנעדרת אחרת. היו בסופה הזו המוני נעדרים..."

"נו, באמת. כמה נעדרים תושבי חוץ היו שם?" ניסתה נעמה להתנצח.

הפלאפון של ראובן צלצל במנגינה המוכרת והקפיץ את שניהם בבת אחת.

70. "ברכי נפשי את ה'"

"ופה הייתי צועקת לגלים שישיבו לי את הוריי," אמרה ילי באנגלית במבטא מוזר ושלבה את רגליה לישיבה מזרחית אופיינית. "שעות הייתי יושבת כאן, מתבוננת באוקיאנוס וחולמת. לא ידעתי למה להתגעגע, אבל הלב שלי התכווץ מגעגועים עזים."

ראובן הביט באוקיאנוס ובלע את רוקו, חש שוב באימה ששבה ותקפה אותו כל אימת שנזכר בצונאמי האכזרי שהפתיע ללא כל הודעה מוקדמת.

בתו הבכורה כאן לצידו לבושה כגויה לכל דבר, אינה דוברת מילה בעברית, אך מרגישה כל כך שייכת אליהם.

עוד מעט ילכו אל בית משפחת פאגוד – מרליטו, קאריל פרילסס ופרדליטו, האנשים שהיו לבתם משפחה, שהעניקו לה שנות ילדות יפות אך מנותקות ממקורה.

הם חשו הכרת הטוב רבה על טיפולם המסור של בני משפחת פאגוד, אך גם אכזבה על שלא ניסו יותר... שלא עשו כל שביכולתם כדי להחזיר את טלי הביתה... עם זאת הם מאמינים שמה שנעשה היה חלק מתצרף מתוכנן ומדויק על ידי הקב"ה.

היום הם יסגרו מעגל. יקפלו קצוות שהיו פרומים זה שנים ארוכות. טלי תיפרד מהמקום שבו גדלה, מהמשפחה שהעניקה לה כל שיכלה בכלים שהיו ברשותה. ואולי ינשור היום חלק נוסף, כדי לפנות מקום לחלק חדש וטהור בנשמה היהודייה והזכה הזו, שמתעניינת בכל ליבה במשמעות, באמת, בתכלית. טלי היא תינוק שנשבה, והבחירה החופשית לא תהיה פשוטה בעבורה.

לפתע זמזם שיר מוכר באוזניו של ראובן. מאין מגיע השיר הזה לתודעה שלי עכשיו? הייתכן??? ראובן התבלבל לרגע, ובשרו נעשה חידודין חידודין: "ברכי נפשי, ברכי נפשי את ה'..."

הוא התיישר בחדות ושאל את נעמה: "גם את שומעת את מה שאני שומע? מישהו כאן שר את השיר ברכי נפשי בלחן של קרליבך. אני בוודאי מדמיין... מי ישיר פה בפיליפינים הרחוקה שיר מספר התהילים?" המילים נשמעו קרובות יותר וברורות, ובעל המבטא הפיליפיני שר אותן בדיוק מרבי.

גבר פיליפיני עבר על יד החוף. למראה התדהמה שעל פניהם עלה על פניו מבט משועשע, והוא שאל בעברית צחה: "מאין אתם? מישראל?"

"כן, ומנין לך השפה העברית?" שואל ראובן בתדהמה.

"עבדתי בישראל קרוב לעשר שנים," ענה הגבר בחיוך.

"ומנין אתה מכיר את השיר הישן והיפה הזה?"

"הקשיש שעבדתי בביתו אהב מאוד את השיר הזה, וכשבאו בני המשפחה לבקר, הם תמיד שרו איתו את השיר הזה. עם השנים למדתי להכיר אותו, כשם שלמדתי דברים רבים נוספים."

ראובן ונעמה הביטו זה בזו והחלו לצחוק עד דמעות לשמע קולו של הפיליפיני הזר, ששר בדבקות "ברכי נפשי". ילי חשה נבוכה וביקשה את תרגום המילים.

הגבר המשיך לספר להם על הקורות אותו בארץ ישראל. הוא היה בקי בהלכות לפרטי פרטים: בשר וחלב, הלכות שבת, חגים... הוא נהנה להיזכר בתקופה הארוכה שהייתה ועברה, וראובן ונעמה היו משועשעים ביותר.

ראובן איחל לאיש הצלחה, והלה עזב את המקום. שקט סמיך מילא את האוויר. בריזה נעימה החלה לנשב, הניעה ברשרוש קל את צמרות הדקלים הגבוהים והביאה בכנפיה תקווה חדשה.

נעמה נטלה את ידה של ילי ושילבה אותה בשלה. היא התעלמה מהחיצוניות, מהשפה, מהמבטא, מהמקום, והתחברה אל הלב, הלב של טלי, ילדתה הקטנה, אותו לב הפועם מאז היותה נישאת בתוכה, ממשיך לפעום ומרגיש גם ללא מילים. קל להתחבר אליו כשמניחים את החיצוניות בצד.

היא עצמה את עיניה, ידה אחוזה בידה של טלי שלה, שולחת לה גלי אהבה, מדברת ללא מילים אל הלב הקטן ההוא, שגדל והשתנה עם השנים.

היא התבוננה באצבעותיה הארוכות והעדינות של טלי. הן היו ענודות בטבעות רבות ומשונות ועליהן חריטות שנעמה לא הצליחה לזהות. זו השיבה לה בלחיצה טבעית.

וכך, בשקט שנוצר החל ראובן לזמזם בשקט, בנעימות, את השיר "ברכי נפשי את ה'", ומתיבה לתיבה גבר הטון והוא נתן קולו בשירה.

לא ייאמן. הפיליפינים. האי סיקיהור הנידח. נוף בראשיתי עוצר נשימה, התאחדות משפחה. "ברכי נפשי את ה'... " ראובן עצם את עיניו, מתעמק במילות הפסוקים.

"אין ספק שאם הקב"ה שלח לנו את השיר המקסים הזה עכשיו בפיו של הגוי, יש פה עניין גדול בשבילנו," אמר ראובן באנגלית משובשת מעט, ושלשתם הרהרו בדבקות במילות השיר: "ה' אלוקי גדלת מאוד מאד מאד... הוד והדר לבשת..."

האוקיאנוס נגלה מולם תכול בוהק, ושוליו מתקרבים, נוגעים לא נוגעים בחול הים הבהיר: "ברכי נפשי את ה'..."

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.