האם אולמות האירועים ייפתחו, ומתי?

בימים אלו בהם הנגיף מסרב בכל תוקף להודיע על עזיבתו את השטח, הוא לא מוכן להכריז על כך, הוא לא מגלה תזוזה כמעט.

אנחנו חיים באי ודאות. הכל "ספק".

כל תכנית אינה תכנית - כי יתכן והיא לא תתכן.

כל גיבוש אינו גיבוש, כי יתכן והוא לא יתגבש. כאשר לא ידוע מה נפתח ומה נסגר, ואיזה כתה תיסגר מחר בבוקר, מה יהיו ההוראות החדשות של משרד הבריאות, באיזה אולם יהיו הכינוס, כמה משתתפים מוזמנים, כמה יבואו, מה יהיה עם "שבת שבע ברכות" ואם בכלל, ומתי תהיה הבר מצוה וכמה אנשים יהיו בה? ועוד מאות ואלפי תכנונים שכולם עומדים בסימן שאלה.

הקב“ה מבטל לנו תוכניות, מצמצם לנו אירועים, והופך שוב ושוב את הקערה על פיה, כידוע לכל מי שניסה לעשות או לתכנן דבר מה בתקופה הזו.

כמה מצחיק לשמוע בימים אלו את המילה ”מתווה“ כשהמתווה אינו מתווה ואינו מראה דרך, אלא מתחלף מהרגע להרגע מבלי לאותת.

כמה מגוחך להעיז להשמיע את המילה ”אסטרטגית“ יציאה, כשכל אסטרטגיה מתבטלת ומתחלפת חדשים לבקרים.

מה? עוד לא הבנו? עוד לא קלטנו את המסר? אנחנו לא שולטים. אין לנו מתווה ואין לנו אסטרטגיה, אין לנו תכנית ואין לנו יעדים, רק נותר לנו למסור את ההגה בידי השם.

כל מציאות חיינו כרגע, היא מציאות של ספק. ספיקות המורטות את העצבים.

אחד הדברים הבסיסים בנפש היא אהבת ה"ודאות", וכשדבר זה לא קיים - החיים נעשים קשים, מתוחים ועצבניים.

בבחינה מסוימת, סגר הרמטי יש בו משהו יותר ברור, אין יוצא ואין בא. זה קשה מאוד, אבל זה ברור. אך כעת שום דבר אינו ברור.

איך נתמודד עם המצב הזה?

הרב עזריאל טאובר זצ"ל היה מדבר עם יהודים שהספק כרסם בליבם בנושאים הרבה יותר משמעותיים מאשר היכן תהיה הבר מצוה: שאלות של חיים ומות.

יהודים שהמתינו המתנה מורטת עצבים לדעת את תוצאות הבדיקה של המחלה והאם הטיפולים הצליחו, האם הגידול קטן והם בדרך להחלמה, או לחילופין, הם בדרך לעזוב את העולם.

איך מתמודדים ולא מתמוטטים?

הוא היה נאה דורש ונאה מקיים, שנים רבות הוא אמר כך לכל מי ששאל בעצתו, וכך הוא נהג בעצמו בעת חוליו האחרון.

לפני שנסע הרב זצ"ל לחו"ל, הוא אמר לבנו שהוא מוכן ל-3 אפשרויות: יתכן שהתשובה שאקבל תהיה קשה - להכין את עצמי לפרידה מן העולם, יתכן שהתשובה תהיה שברוך השם הגוף הולך ומחלים, וכפי הנראה אני אהיה בריא לחלוטין, אך יתכן שתשובה היא ששום דבר עדיין לא ברור ואני אצטרך למשך תקופה הקרובה לצאת ולהיכנס בבתי חולים ולסבול מטיפולים מייסרים.

והוא הוסיף ואמר משפט שהוא עיקר הענין: "אני רגוע ושלו! לא איכפת לי מה תהיה התשובה. מה שתהיה התשובה - אני מקבל אותה מהשם, ויודע שהיא לטובתי".

זו היא שלוות נפש בלתי נתפסת, שבמצב כזה האדם לא מאבד את הראש, ומכין את עצמו לכל המצבים ולכל הנתונים.

אנחנו לא יודעים מה יקרה, ועלינו להתכונן ל-3 מצבים

יהודים רבים, שהספק כרסם בליבם והלב היה אכול דאגות ופחדים, השתמשו בעצתו של הרב עזריאל, ולפתע - שלוה עצומה נפלה עליהם.

אני בין כך לא יודע והדבר לא תלוי בי, אני יודע דבר אחד ודאי: שכל מה שיקרה הוא מאת השם, והוא לטובתי, וזה "ודאי", ושאר כל הדברים הם ספק. לכן אני תופס את הודאי ועוזב את הספק. הודאי הוא שהכל מאתו והכל לטובתי בזה או בבא.

אנחנו לא יודעים מה יקרה, ועלינו להתכונן ל-3 מצבים: יתכן שבעוד איזה ימים תעלם הקורונה מן העולם, העולם יחזור לתפקודו המלא, נצא מהמשבר העולמי הכלכלי שהנגיף גורר אחריו.

יתכן חלילה שהמצב יחמיר רח"ל,

ויתכן שאנחנו נדשדש עם הפלונטר הזה עוד זמן רב לא לכאן ולא לכאן, חצי סגור חצי פתוח, והכל בספק למחצה, שליש ולרביע.

מה שאנו ודאי יודעים - שהכל מאת השם וכל מה שקורה הוא לטובתינו, להעמידנו בנסיון ולגמול לנו שכר על זה.

רק בורא עולם נקרא "ודאי", וזהו אחד משמותיו של הקב"ה, "הודאי שמו כן תהילתו" כמאמר הפייטן.

הקב"ה הוא ה"ודאי" היחיד בכל הבריאה, וכל הנבראים כולם הם ב"ספק". כלומר יתכן מציאות הבריאה גם מבלעדיהם, רק הוא האמת האמיתית והוא "ודאי", כי מבלעדיו אין מציאות כלל ואין ודאות בשום דבר.

במצב כזה אנו נזכרים בדברי חז"ל (חולין ז ע"א) על רבי פנחס בן יאיר שיוצא למצות פדיון שבויים ומבקש מנהר גינאי שיחלוק את מימיו ויתן לו דרך לבצע את שליחותו. נהר גינאי מתנגד וטוען בצדק לכאורה: "אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה". אמר לו: "אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם".

והדבר צריך ביאור. לכאורה טענת הנהר היא טענה חזקה, למה רבי פנחס מתעלם מטענה זו, אינו משיב לו עליה, ונוקט בשיטה של איום, כביכול, אם לא תחלק - תתייבש לעולם.

התשובה לכך היא, שהויכוח הוא לא עם המים של הנהר אלא עם המלאך, השר העליון שממונה על הנהר או על נהרות. השר למעלה סבור שכבוד שמים יוצא במדרגה גבוהה יותר כאשר הוא "ודאי" עושה, משל למה הדבר דומה? בימינו קשה לנו לצייר את ענין כבוד שמים כי אין לנו "כבוד מלכות".

אבל דרך משל, מסדר או מצעד צבאי, אלפי חיילים צועדים בסך לפני המצביא, כולם עם מדים מגוהצים, הכומתות עומדות בזווית המדויקת, המגפיים בוהקות, הסמלים והעיטורים בזווית הנכונה, וכולם צועדים בקצב אחיד, מרימים יד או רגל בבת אחת. המחזה הזה מעורר השתאות, מעורר כבוד. פירוש הדבר שכל אלפי החיילים הללו לא מזיזים יד או רגל מבלי לקבל פקודה, הם כולם בטלים ומבוטלים למנהיג.

למלאך אין כאב ראש ואין תסמינים, והוא לא מכיר את קוביד 19

אם ניתן לומר לפי ערכינו הדל, זו היא עבודת המלאכים בשמים, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כולם עושים באימה וביראה רצון קונם וכולם פותחים את פיהם בקדושה וטהרה, הרושם שמקבלים מנוסח התפילה, הוא אין ספור חיילים כביכול, "אין מספר לגדודיו", שכולם עושים באחדות את אותה הפעולה ואת הרצון האלוקי, זה כבוד שמים היוצא מן המלאכים.

אך יש סוג חייל אחר, שהוא נראה הפוך במאה שמונים מעלות מן החייל שעומד במסדר, הוא לא רק אינו לובש מדים מגוהצים, הוא בכלל אינו לובש מדים: עליו הוטלה המשימה להתחפש למחבל, הוא מגדל שפם, לובש כאפיה ונכנס לקיני הצרעות של המחבלים, אוכל ושותה עמם, מעשן אתם נרגילה ומשחק "שש בש". תפקידו הוא להיטמע בין המחבלים, על מנת להוציא מהם מידע מודיעיני נחוץ.

בעצם כל המלוכה של המלך עומדת על החייל הזה, הרבה יותר מהחייל שעומד במסדר.

החייל הזה הוא אנחנו. נשלחנו לעולם הזה לקיני הצרעות של הסטרא אחרא, לחורי הפתנים הארסיים ביותר בעולם, מדורי הגיהנם של האינטרנט, הטכנולוגיה והתקשורת המקוונת: "והנה שמו הקב"ה לאדם במקום שרבים הם המרחיקים אותו מעבודת השם", ומתוך כך אנחנו צריכים לספק מידע מודיעיני חשוב, להעלות ניצוצות של אור וקדושה מתחתית העולם הזה, מדור הקליפות והסטרא אחרא.

(צילום: shutterstock)

כך שמטבע הדברים האדם כל חייו נמצא במצב של ספק עושה ספק אינו עושה. כאשר התפקיד שלו הוא שליחות בגוב האריות, תפקיד בתוך לוע הארי, אתגר בשטח אויב, ממילא הוא ב“מצב“ של ספק עושה ספק אינו עושה. אך דוקא ממנו עולה שירת הבריאה והוא תכלית הכל.

המלאך שר ועושה, אבל למלאך אין כאב ראש ואין תסמינים, והוא לא מכיר את קוביד 19. אבל היא תהלתינו - דווקא בשל היותיו מציאות של ”ספק עושה ספק אינו עושה“ מעשינו חביבים לפניו, זהו שאומר רבי פנחס בן יאיר לנהר גינאי: "חלוק לי מימך ואם לאו, לא יעברו בך מים לעולם", זאת כדי להודיע כי אני, בהיותי הולך לפדות שבויים, למרות שאינני יודע אם אצליח בשליחותי, תפקידי הוא יותר חשוב מתפקידך. כל הבריאה כולה בטלה לעושי רצונו, עם זה שהם רק ספק עושים רצונו.

זהו זה! כרגע אנחנו חיים ב“ספק“ וצריך ללמוד להנות מזה, להתבונן ולראות איך שהקב“ה מארגן אותנו ללא ”עזרתינו“, במקום להתרגז על ה“לא ברור“ הזה, נלמד לאהוב אותו, כי הוא מכניס אותנו בחיקו של הקב“ה, הוא מקרב אותנו לאבא שבשמים.

במקום לרטון על המצב המעורפל, נהיה מוכנים נפשית לכל צעד שיקרה ולא נאמר "אלהינו למעשה ידינו".

נשנן לעצמינו, שכל מציאותינו בעולם היא "ספק עושה ספק אינו עושה" והיא תהלתנו, שאנחנו מבטלים דעתנו לדעת הבורא.