חינוך ילדים
הורות במחשבה חיובית: האם לא אנחנו מובילים את ילדינו להתנהגויות נלוזות?
אני שואל את עצמי שאלה כואבת: האם לא אמו המסורה, שמילאה אחרי רצונותיו ולא עצרה בעדו, כלום לא היא זו שכיוונה אותו מבלי משים ל"הצלחה" זו בחיים?
- הרב דוד פיירמן
- פורסם י"ח סיון התש"פ |עודכן
(צילום: shutterstock)
יש המבהירים לילדיהם את כללי המותר והאסור בלבד. אך עלינו להתוות לילדינו את הנתיב הנכון גם ברוחניות. "ושם דרך אראנו בישע א-לקים".
עלינו לתת את הדעת להחדיר בילדים גם השקפה יהודית, ערכים יהודיים ואידיאולוגיה יהודית: מהי תכלית הבריאה ומה תפקידנו בעולם, מהו מעמדו של עם ישראל, כיצד עלינו להתייחס לעניינים שבחומר, כיצד להתייחס אל הממון וכיצד להשתמש בו בתבונה; מהו "צורך" ומהן "מותרות"; התייחסות אל אירועים שונים סביבנו וכן התייחסות למידות שונות כגון – זריזות ועצלות, שמחה ועצב, תקווה ואכזבה, אהבה ויראה, אמונה ובטחון.
סופה של ותרנות
סיפור ישן נושן מספר לנו על פושע מבוקש, שבאמתחתו היסטוריה מגוונת של עבריינות, מגניבה ועד נטילת נשמה. כאשר סוף סוף הניחה המשטרה את ידה עליו, נשמו כולם לרווחה. לאחר שנערך לו משפט, נגזר דינו למוות בתליה.
בקשתו האחרונה - להיפרד מאמו הקשישה ולנשק לה – כובדה, ומתוך הקהל הוזעקה זו כשהיא מיבבת מרה ודמעות ניגרות מעיניה. כאשר התכופף הבן לנשקה, נשמעה לפתע זעקת שבר נוראה. מסתבר שכשם שאצל עשיו במפגשו עם יעקב כתוב "וישקהו" ונקוד על אותיות אלו, ודרשו חז"ל "מלמד שביקש לנושכו", גם כאן נתהפכה הנשיקה לנשיכה. הוא נשך באכזריות מרובה את אוזן אמו עד זוב דם.
"רשע מרושע", רגזו כולם, "כלום דאגה אחרת אין לך בלבך המושחת אלא לבצע עוד מעשה מרושע ברגעיך האחרונים? ולמי? לאמך הקשישה, שכל חייך הסבת לה צער ומכאובים. זה מה שמגיע לה ממך עכשיו?".
"הניחו לי ואסביר", אמר אותו "בן יקיר": "כשהייתי ילד קטן כבן שנה, ולא מצא חן בעיני דבר מה שאמי אמרה לי, הגבתי ואמרתי "אמא פויה" ואף הרמתי את ידי להכותה. התמוגגה אז אמי מנחת: "ראו כמה פיקח הוא". כשלקחתי צעצועים מילדים אחרים והם התלוננו, אמרה אמי: "לא נורא, הן רק ילד הוא". כשהכיתי אחרים, אמרה: "בוודאי הם התחילו". כשהגיעו תלונות מבית הספר, אמרה אמי: "הם לא מבינים אותו, צריך לפטר אותם; כל מובטל הופך היום לאיש חינוך".
כששלחו אותי הביתה מבית הספר, אמרה אמא: "מי צריך אותם בכלל, אתה הרבה יותר טוב מהם". כך לימדה אמא תמיד זכות וגוננה עלי, עד שכל המעקשים נעשו לי כמישור והגעתי להיכן שהגעתי. אנא, היו אתם שופטי צדק - מי הביא אותי לחבל התליה? למה אמא לא הוכיחה אותי? מדוע לא עצרה בעדי ולא הענישה אותי? עכשיו היא מורידה דמעות... נשכתי אותה כדי שתדע לה שבעטיה הידרדרתי עד הלום...".
כבד את אביך ואת אמך!
אם חושבים אנו שזהו סיפור ישן נושן שהעלה אבק, חלודה וקורי עכביש - הרי טעות בידינו. לצערי, זהו סיפור אקטואלי מאוד, חם וטרי, מהיום.
פעם נתלווה אלי תלמיד לאחר השיעור. מכיוון שהדרך עברה ליד מקום מגוריו, הפציר בי להיכנס לביקור קצר בביתו. נעניתי לו על אף השעה המאוחרת. הוא הזמין אותי פנימה וכיבד אותי בישיבה על הכורסא בחדר האורחים. אחר פנה (שומו שמים!) להעיר את אמו האלמנה משנתה: "אמא, אמא, קומי! תכיני לנו תה ותגישי כיבוד".
קשה לי לתאר את הרגשתי באותם רגעים. חשתי זעזוע נורא מהתנהגות זו של אדם כבן 25, המעיר את אמו האלמנה משנתה על מנת להכין לו כוס תה.
מה אומר לכם, לצערי, לימים, כאשר אותו אדם התחתן והקים את ביתו, לא עלו נישואיו יפה. הוא התחתן והתגרש, אחר התחתן בשנית והתגרש וחוזר חלילה, "כל מקדש שביעי".
בפעם האחרונה שפגשתי אותו היה כבר בהליך הנישואין התשיעי שלו. מכל מערכת נישואין נולדו לו בן או בת.
אדם שאינו יודע כיבוד אם מהו, אינו יודע התחשבות מינימלית מהי, סיכוייו לנהל חיים משותפים תקינים שואפים לאפס. אך ברצוני להוסיף ולספר, כי כאשר העיר את אמו האלמנה קמה זו משנתה והכינה ללא אומר את אשר ביקש. היא לא העירה "לא טוב הדבר אשר אתה עושה", ולא אמרה דבר וחצי דבר, ואני שואל את עצמי שאלה כואבת: האם לא אמו המסורה, שמילאה אחרי רצונותיו ולא עצרה בעדו, כלום לא היא זו שכיוונה אותו מבלי משים ל"הצלחה" זו בחיים?
שים לב: גבול לפניך!
תמרור התנועה החיוני ביותר והחשוב מכולם הוא תמרור המורה עצור. התמרור הוא ציור כף יד המוקפת בצבע אדום, המורה באופן ברור, בלתי מתפשר וחד משמעי: כאן יש לעצור.
גם אנו צריכים להציב לעצמנו תמרורים ברורים בחיינו, וביניהם תמרור העצירה: כאן יש לעצור. האדם חייב להעמיד לעצמו גבולות ויש בכוחו של האדם, באיזה מצב שרק יהיה, להציב לעצמו תמרור הזועק אליו במלא ריאותיו: "עצור"...
כאשר מותקנים ברכבו של אדם בלמים חזקים דיים, הוא מרגיש בטוח גם כאשר יש לפתח מהירות; הוא חש שליטה ברכב כיוון שבידו היכולת לעצור ולבלום.
גם את ילדינו יש ללמד לעצור במילה אחת ויחידה: "די". מילה זו תביע אומר - "כאן יש לעצור". נלמד לומר במלא האומץ ובמלא הסמכותיות: "די". נאמין כי די במילה זו ואין צורך להכביר במילים ובהסברים.
כאשר ילד לומד בילדותו לציית לתמרור עצירה זה של "די" - די לממתקים, די למשחק, די להשתוללות, די למריבה - הוא רוכש את מיומנות השליטה העצמית וכל ימי חייו יוכל לומר לעצמו "די" ולעצור בשעת הצורך.
הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת הספרון החדש "סודה של עוגת הגבינה" ניתן לפנות למייל 9999587bb@gmail.com