"אין מקום לשתיים" - פרק מ"א עד פרק ע'

פרק מ"א  - היא צריכה לחזור

הבית שלה היה האחרון בשורת הבתים, ועל פי רוב שמחה בת שבע בעובדה זו. היא הספיקה לשוחח עם כל החברות ולא נאלצה להיפרד מן הקבוצה הצוהלת והסואנת ב"טוב, הגעתי הביתה, להתראות". כמו שנהגו הבנות שבדרך.

הן שוחחו ביניהן על אסיפת הכיתה שהייתה מוצלחת מאוד, לדעתן. "היו כמה קטעים לא-לעניין", אמרה טובה בהחלטיות, "נגיד, הקטע הזה של התמונות של דבורי, היה ממש לא מוצלח. אבל חוץ מזה, היה נהדר".

"למה את חושבת שזה לא מוצלח?" זהבה, נערה שקטה ועדינה, לא אהבה לקטול את מעשי ידיהם של אחרים. הני השקיעה הרבה בכל פרט של התכנית שנגעה לדבורי, ולא נאה להכריז קבל עם ועדה שהתכנית אינה יפה. כן, גם היא סוברת שהיה בזה טעם לפגם, אבל לא תכריז את דעתה בקולי קולות.

"ככה", אמרה טובה, "זה ברור. לא לעניין וזהו זה".

"גיטי נראתה סובלת ממש", אמרה  רייזי, גם היא בקול שקט, אלא שבניגוד לזהבה השקטה, טון הדיבור של  רייזי היה גבוה יותר בדרך כלל...

"את חושבת שהיא נפגעה שלא שיתפו אותה בתכנית על דבורי?" חקרה רחלי.

"זה לא זה", אמרה  רייזי בביטחון עצוב, "זה כל התכנית. לא היה לה קל לראות את כולנו שמחות וצוהלות, שוכחות שיש לנו חברה פצועה, נכה ומיוסרת".

"הי, אל תאשימי, גם את צהלת ושמחת!" תקפה טובה.

"לא אמרתי שלא".  רייזי חשבה בתוככי לבה שזה לא נכון. היא לא צהלה ושמחה. היא כן העמידה פנים כאילו הכול כרגיל, אבל לבה מחה וצעק. הבנות אחרי טראומה; נכון. אבל היא לא חושבת שהן תינוקות. הן צריכות להבין, שגם כשקורה משהו עצוב, לא צריך למהר ולהרגיע אותן, בייחוד לא כשמישהי אכן שילמה מחיר כבד כל כך. היא לא אמרה דבר. פניה של גיטי היו מעונות וחיוורות, וגם כשקיבלו כולן קבלה לזכותה של דבורי, והאווירה אכן הייתה רצינית ומקבלת, היא לא נראתה מאושרת.

"נו? אז מה רוצה מאתנו?"

"לא אמרתי שאני רוצה מכן. אני רוצה מעצמי בדיוק כמו שאני רוצה מכן. זה לא היה כל כך... במקום, אסיפת הכיתה הזו".

"גיטי יכולה הייתה שלא לבוא", אמרה רחלי, "בעיה שלה שהיא באה".

"ככה?" רייזי נדהמה באמת, "ככה? זהו זה? חברה שלנו פצועה קשה, חברתה הטובה מתייסרת בגללה, ואנחנו זורקות אותה מהמעגל החברתי כי אנחנו רוצות לשוש ולשמוח בלי נקיפות מצפון שאיננו מספיק רגישות?"

"למה לא אמרת לבטל את אסיפת הכיתה?"

"אף אחד לא שאל אותי".

"יכולת ללכת ולומר למורה שזה לא לעניין".

"נניח שההחלטה התקבלה, ונניח שזוהי החלטה שגויה", אמרה רייזי בתקיפות, "זה לא אומר שאנחנו לא יכולות להתנהג בסדר בהתאם להחלטה שהתקבלה".

"שזה אומר?" רצתה טובה לדעת, הגם שבתוככי לבבה ידעה את התשובה.

"הבדיחות הרגילות, רעמי הצחוק, כל הדברים הללו..."

"...שעושים אסיפת כיתה נחמדה!"

"אנחנו לא צריכות לעשות אסיפת כיתה נחמדה, טובה. אנחנו צריכות לזכור, שהמטרה שלנו הייתה להתאסף לכנס רציני לרפואתה של דבורי".

"המורה אמרה במפורש שזה בשביל שנשתחרר קצת מהטראומה".

"המורה לא אמרה את זה לך במפורש, רחלי".

רחלי וטובה החליפו מבטים לא מרוצים. רייזי לא התרגשה מהן.

"אני חושבת שרייזי צודקת", אמרה גם מיני, "אסיפת כיתה יש, ואביגיל גם השתדלה לארגן אותה באווירה רצינית. אנחנו היינו צריכות להיות רציניות יותר".

"אכן", אמרה רייזי בצער, "אבל לא הבנו את זה בזמן, וחבל. אני חושבת שגיטי נפגעה מאוד".

"למה היא באה?" חזרה רחלי על דבריה.

רייזי רצתה לגעור בה על אטימותה, אבל היא לא נהגה לעלוב בבנות בפומבי. היא רק אמרה בשקט, "אני חושבת שהיא באה כדי שאביגיל לא תיפגע".

"רק בגלל זה?" רחלי התקשתה להאמין.

"אני חושבת".

"אולי אלו שהכינו את התכנית יכלו לשאול את גיטי מה דעתה", אמרה טובה.

"את התנדבת להכין את התכנית או לשאול את גיטי מה דעתה?"  רייזי כעסה. הדרך הילדותית ביותר היא להשליך הכול, את האחריות כולה, על כתפי אחרים.

"לא".

"אז איך יש לך בכלל פתחון פה לתת עצה למישהי?" היא לא הצליחה להבין, בכל פעם מחדש, התנהגות נטולת אחריות של אחרות. היא עצמה לא הייתה טיפוס כבד ורציני, אבל כן הייתה, בכל מאודה, אחראית ורגישה. פתאום היא שמה לב לשתיקתה יוצאת הדופן של בת שבע. מבט חטוף הוכיח לה, שבת שבע חיוורת מעט, אך מקפידה לשמור על שתיקה. היא החליטה לא להתערב. החברות נפרדו זו מזו במהלך הדרך, ונשמטו אחת אחת לביתה. בדרך כלל שמחה בת שבע להישאר אחרונה, אבל כעת... כעת איימה עליה הבדידות. היא לא השתתפה בוויכוח, ולא משום שלא היה לה מה להגיד. הלחץ שיתק את ראשה ואת לבה, התפאורה שבנתה היום, לכבוד אסיפת הכיתה, נשארה בכיתה עד מחר. ואם מחר היא תיפול על נערה מקדימה-לבוא, משכימת-קום?

החבורה התפרקה, ורק שרי, שביתה מרוחק מביתה של בת שבע רק עשרה בניינים, עוד הילכה לצדה. "מה את אומרת?" שאלה אותה, " רייזי צודקת?"

"כן".

"לא היו צריכים לעשות את אסיפת הכיתה הזאת?"

"כן".

"כן – שלא היו צריכים?"

"כן".

שרי העיפה בה מבט מוזר, ואחר העדיפה שלא להיכנס לעומק העניין, "להתראות", אמרה לה, "הגעתי. אני מקווה שתצליחי ללכת את הדרך הזו לבד..."

בת שבע ניסתה להתנער. היא אמרה ברצינות דומה, "כן, תראי אלו פקקים יש..."

שתיהן צחקו. שרי נכנסה לבניין בו היא גרה, והיא המשיכה ללכת ברחוב.

חושך שרר ברחוב. השמים היו כהים, ולמרות העובדה שהשעה הייתה רק שמונה וחצי, היה הרחוב ריק להפליא. משהו, כמו בסיפורי הילדים, זחל ללבה של בת שבע, לופת אותו באימה. התפאורה. היא צריכה לחזור. היא צריכה לחזור לכיתה, לפרק את התפאורה לפני שתמוטט.

הפחד לפת את לבה באצבעות קרות ומאיימות. תחושה דומה לזו שלפתה את לבה אז, במרפסת. מנהרה חלקלקה ומאיימת, שבולעת הכול אל תוכה ולא נותנת לשום רגש לפרוץ החוצה. כאילו השליך אותה מישהו לבור עמוק, וסגר אותו במכסה. נשימותיה הפכו כבדות. האוויר בריאותיה הולך ואוזל. היא לא רואה דבר, נאבקת על כל נשימה. כל גופה רועד, גופה נשטף בזיעה, צמרמורות חולפות בו. לבה הולם בפראות איומה, והיא מנסה להתקדם לכיוון הבית ולא מצליחה. פוסעת עוד פסיעה, ונכשלת.

היא לא ידעה כיצד, אבל משהו בתוכה התנער, ואילץ אותה לרוץ. היא נרתעה, ופרצה בריצה מבוהלת ודחופה, פורצת אל ביתה כשהיא רועדת, מזיעה ולבה הולם כסוס מרוץ על הקרקע. פניה חיוורות כסיד, שערותיה סתורות, ונשימתה קטועה.

היא לא יכולה להישאר בבית. היא צריכה לחזור. היא צריכה לחזור לכיתה, לפרק את התפאורה. היא צריכה ל... היא צריכה ל... היא צריכה ל...

פרק מ"ב  - חרדות

"יש לילדה התקפי חרדה", אמרה מנוחה חיימוביץ' לבעלה. הוא לא ענה.

"יש לה התקפי חרדה". היא אמרה שוב, אולי לא שמע. היא ידעה ששמע, ומילותיה רק נתנו משנה תוקף לדבריה.

"איך את יודעת?"

"לא שמעת מה שסיפרתי?"

"את יודעת לזהות התקף חרדה?"

"לא ממש, אבל אני יודעת לזהות נערה חרדה".

"היא פחדה להיות ברחוב מאוחר בלילה". הוא לא נכח בבית כשחזרה בת שבע. הוא לא ראה כיצד נכנסה הביתה. מנוחה סיפרה לו על כך מאוחר יותר, אחרי שהלכה בת שבע לישון.

"מאוחר? שמונה וחצי זה מאוחר? לנערה בת שש עשרה וחצי, כמעט שבע עשרה, שעד לפני חודש התהלכה ברחוב ללא דאגות גם בעשר וחצי אף על פי שביקשנו ממנה, בכל לשון של בקשה, להגיע הביתה עד תשע?"

"מה את רוצה להגיד בזה?"

"היא חרדה, אבשלום, היא חרדה".

"מה זה אומר?"

"אתה ראית איך היא נראתה בלילה ההוא, כשרבקי העירה אותנו", הזכירה מנוחה לבעלה, "ברור היה לך שמדובר במשהו לא פשוט".

"לא פשוט?" הוא זכר גם זכר את אירועי הלילה, אבל קיווה שזה משהו חד פעמי, "אל תוציאי דברים מפרופורציות".

"להוציא דברים מפרופורציות? אני מוציאה דברים מפרופורציות? אתה ראית אותה בדיוק כמוני!"

"אכן, ואני ראיתי נערה שנבהלה ממשהו, והכול חזר לתקנו, מנוחה".

"לא חזר לתקנו, אבשלום, שום דבר לא חזר לתקנו. מה זה נקרא חזר לתקנו? שהיא פרצה לכאן כרוח סערה, חיוורת כשלג, עם דופק משתולל והיא שטופת זיעה כליל, לא מסוגלת לדבר מרוב אימה?"

"אלו תיאורים סנסציוניים".

"אתה לא היית כאן", מנוחה לא הכירה את מנגנון ההכחשה. היו לה מנגנוני הגנה אחרים, אבל הכחשה לא נמנתה עליהם. לכל אחד העניק הקדוש ברוך הוא מנגנוני הגנה אחרים לנפשו: האחד מכחיש, השני מדחיק, השלישי מתעלם.

"נכון, וזה חבל מאוד. אם הייתי, הייתי מוכיח לך שאת מגזימה".

"אבשלום, אני לא מגזימה!" היא לא הבינה מדוע הוא מתעקש לגמד את האירוע או אפילו להעלים אותו לגמרי. הם נפלו בפח המוכר ביותר: כשאחד ההורים מבוהל וחרד, השני מנסה לשמור על המצב כמו שהיה.

"אני לא יודע מה לומר. אני יודע שהיו לי כמה וכמה ילדים פחדניים, ואף אחד מהם לא הפך לבעייתי בגלל זה. את לא זוכרת כמה חיים פחד מכלבים? בכל פעם שראה כלב היה צורח צרחות אימה, דורש שאקח אותו בידיים, משתולל מרוב פחד. למה לא חשבת שיש לו חרדות? או, למשל, את זוכרת איך חני הייתה היסטרית מנמלים? כל נמלה הוציאה אותה משווי משקלה. ואליהו? הוא לא מסוגל לעלות על מתקן גבוה. בקושי מתנדנד בנדנדה. יופי, בואו נאסוף את כל המשפחה שלנו, ונכריז עליה כעל מוכת חרדות".

"לא, אף פעם לא אמרתי לך שמישהו מהמשפחה שלנו חרדתי. אני זוכרת איך רבקי הייתה חוששת ממבחנים כשהתחילה את הסמינר. היא הייתה נהיית לחוצה, שוכחת את החומר, רועדת ומודאגת, ואני רק נתתי לה כמה עצות ותו לאו. אמרתי לך שהיא חרדתית? אמרתי לך שיש לה בעיה? לא. אני זוכרת כמה אליהו פוחד מגבהים וממתקנים. אני זוכרת כמה פחד חיים מכלבים. העובדה שלא אמרתי לך דבר על חרדות כשזה נגע אליהם, רק צריכה להדגיש לך כמה איני מגזימה ואיני יוצאת מכליי סתם כך. גידלתי משפחה פחדנית, כל אחד פחד ממשהו אחר. אתה זוכר שרבקי פחדה מגנבים? ילדונת פחדנית היא הייתה, ואני חושדת בה שעד היום נותר לה משהו מהפחד הזה. היא נועלת את דלת הבית פעמיים ובודקת אם הבריח סגור. היא מודאגת, אולי אפילו פחדנית, אבל היא לא חרדתית".

"ובת שבע? אני חושב שהיא הילדה האמיצה ביותר שיש לנו..."

"הייתה, אבשלום. הייתה. הנערה הזו סובלת מחרדות, ואם תשאל אותי, הכול קשור בתאונה ההיא, באירוע שבו התפאורה נפלה".

"את יודעת שגם בת שבע שלנו העמידה את התפאורה שם".

"זה בדיוק העניין! אני חושבת שהיא חוששת שזה יקרה גם בפעם הבאה שהיא תהיה אחראית לתפאורה. אבל היא אומרת שהכול משמים, ושאין לה שום נקיפות מצפון בנוגע לזה. היא לא מאריכה בדיבור על הנושא".

"את לא יכולה לאלץ אותה לדבר".

"מי דיבר על לאלץ? אני רוצה לשמוע אותה, אני רוצה להבין אותה, אני רוצה להרגיע אותה!"

"אם תהיי לחוצה ותדמייני דברים, היא בטח לא תירגע".

"אני אולי לחוצה, כי אני רואה את הבת שלי סובלת, אבל אני לא מדמיינת. בשום פנים ואופן לא, אבשלום. אני מזהה תופעה כשאני רואה אותה, ואני רואה שהבת שלי סובלת מחרדות גבוהות. אני חושבת שהיא צריכה עזרה".

"עוד מעט תגידי שהיא צריכה טיפול פסיכולוגי".

"אמת ויציב, זה בדיוק מה שהיא צריכה".

אבשלום נעץ ברעייתו מבט המום, "מה???"

"למה אתה מתפלא? אתה חושב שזה מוזר כל כך? היום הרבה אנשים הולכים לפסיכולוג. זה לא מה שהיה. אנשים שקשה להם עם משהו, אנשים עם מטען על לבבם, אנשים שרוצים לפרוק את מה שכואב להם... זה לא נדיר כל כך היום".

"את יודעת מה יקרה אם מישהו ישמע שהיא הלכה לפסיכולוג?"

"לא, וזה גם לא מעניין אותי".

"לא מעניין אותך? זה יכול להזיק לה בשידוכים! להזיק אפילו לרבקי, היות שיש לה אחות בעייתית! שלא לדבר עליה עצמה! מי ירצה נערה שעברה טיפול פסיכולוגי כדי להתייצב? את היית לוקחת אותה ככלתו של בנך? את הורסת את עתידה במו ידייך!"

"קודם כל, אף אחד לא צריך לדעת..."

"הדברים הללו מתפרסמים!"

"שנית כול, אני לא יודעת אם אקח נערה שעברה טיפול פסיכולוגי, אבל נערה שסובלת מחרדות, זועקת זעקות משונות באמצע הלילה ונתקפת בקוצר נשימה ובהיסטריה – בוודאי שלא אקח. לבת שבע יש בעיה, אבשלום, וכדאי שתכיר בזה".

"את הופכת את הפחד שלה לבעיה. כל דבר היום הופכים לבעיה!"

"הלוואי שזה היה פחד רגיל. אנשים שמפחדים פחד רגיל, לא מתעוררים בלילה שטופי זיעה ולא מצליחים לנשום. לא צועקים ולא מתנהגים כמו שהיא מתנהגת. אין להם דופק מהיר וזיעה מוגברת. יש לה חרדות, אני מכירה בזה, ואני מקווה שטיפול פסיכולוגי יספיק".

"יספיק?! מה יכול להיות גרוע יותר?!"

"פסיכיאטר. כדורים. וחמור מכול – אשפוז".

"אם עד עכשיו חשבתי שאת מגזימה..."

"לא אמרתי שזה יידרדר, חלילה, לשם. אני מקווה שטיפול פסיכולוגי טוב יספיק". מנוחה הביטה בווילון המתנופף ברוח והשלימה חרש, "ואני מקווה שאנחנו לא מתחילים מאוחר מדיי".

פרק מ"ג - קבלות

"אז מה אם קיבלתי קבלות לרפואתה?" בת שבע הייתה סמוקה מכעס, "אפשר לחשוב כמה זה רע!"

"זה לא רע", אמה דיברה בשקט, מקווה שקולה משדר את הרגשות שרצתה לשדר לבתה, "זה לא רע. זה טוב. זה נפלא לקבל קבלות לרפואת חברתך, אבל את יודעת שלא לזה אני מתכוונת".

"רע להתחזק בצניעות? גרוע להתקדם בכוונות בתפילה? מזיק להקפיד שעתיים ביום על שמירת הלשון?"

"חס וחלילה. אלו דברים טובים וראויים".

"אז למה אתם מתנגדים? למה אתם מתנגדים שאקבל על עצמי דברים טובים וראויים?"

"העניין הוא לא אם הדברים טובים וראויים, אלא כמה חשיבות את מייחסת להם".

"אני חושבת שאני צריכה לייחס את החשיבות העליונה ביותר לדברים הרוחניים בחיים".

"כמובן, אבל הסמיכות שלהם למה שקרה לדבורי, מעוררת תמיהות".

"למה? שמעתי שקבלות טובות עוזרות מאוד לחולה".

"אמת".

"באסיפת הכיתה כולן קיבלו קבלות לרפואתה".

"וזה נהדר, בת שבע". מנוחה לא הייתה צינית.

"בכלל, מי ביקש מרבקי להסתכל לי בדברים האישיים? במקום לכעוס עליה, את מפנה את האשמה אליי?"

"אני לא מפנה שום אשמה, בת שבע, ואת יודעת את זה".

"למה לא גערת ברבקי? מי הרשה לה להסתכל לי בדברים? את תמיד אומרת לשמור על פרטיות!"

"אמת, ואני אכן גערתי בה".

"ובכל אופן את משתמשת בחטטנות שלה נגדי".

"נגדך?" מנוחה הייתה כאובה. היא הביטה בבתה בעיניים עצובות, "את באמת חושבת שאני נגדך?"

"אז למה את רוצה שאלך לפסיכולוגית?"

"מפני שאת נראית לי... לא טוב".

"לא טוב?"

"לא טוב. את נראית לי סובלת".

"אני באמת סובלת. יש בכיתתי נערה שאיבדה את רגלה. אני מיוסרת וכואבת עמה. לא ברור?"

"בת שבע, את ראית בעצמך..."

"ראיתי בעצמי שאכפת לי מאוד. כן. אכפת לי וכואב לי, אני מרגישה שהכאב שלה הוא גם הכאב שלי".

"כל בנות הכיתה רצות בלילה לפרק את התפאורה שהרכיבו כדי לא להזיק למי שאולי תבוא למחרת?"

"אף בת מהכיתה לא הרכיבה את התפאורה שהרכבתי אני, אמא".

"אז את חושבת שזאת האחריות שלך, לדאוג שהתפאורה שהרכבת לא תיפול?"

בת שבע לא הייתה שוטה. היא ידעה בדיוק למה מתכוונת אמה, ולאן היא חותרת. היא הבינה היטב לאן השיחה הזאת מובילה אותה, ובמקום ללכת סחור-סחור, חתכה אותה באמצעה והגיעה אל הסוף, "אמא, אני מבטיחה לך, ואני מוכנה גם ללכת לפוליגרף על זה, אם אתם רוצים. אני לא חושבת שאני אשמה בעניין הזה של דבורי. אני לגמרי לא חושבת שבגללי התפאורה נפלה, לא חושבת! זה קרה, כי השם תכנן כך את הדברים. מה, אתם חושבים שאני כופרת באמונה?"

"חלילה".

"אז למה אתם רוצים שאקח את האשמה על עצמי אם הכול משמים?"

"אנחנו לא רוצים שתיקחי את האשמה הזאת, אנחנו רוצים שתסירי אותה מעל שכמך".

"אין צורך להסיר משהו שמעולם לא הנחתי, אמא".

מנוחה נאנחה, "למה את כל כך נרתעת, בת שבע?"

"אני לא חושבת שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי, אמא".

"היום זה לא נורא כל כך, הרבה אנשים הולכים לפסיכולוג. זה לא מה שהיה פעם".

"אולי, אבל אני לא מכירה עוד חברה אחת שהולכת".

"זה מפני שטרם מקובל לדבר על זה בקול".

"אם זה היה חוג תפירה או ריקוד, זה לא היה סוד, נכון?"

"בת שבע, את יכולה להמשיך ולהתווכח. אני לא אכריח אותך לעשות מה שאינך רוצה, אבל אני מבקשת, מבקשת מאוד מאוד שתעשי את זה. בשבילי".

"בשבילך?"

"כל 'בשבילך' הוא 'בשבילי', בת שבע".

* * *

"את חושבת שהכול בסדר אתך?" בת שבע ישבה מול הפסיכולוגית ותופפה ברגלה בעצבנות. כל הסיטואציה הזו לא התאימה לה והיא רצתה למצוא עצמה הרחק משם. הפסיכולוגית דיברה במבטא בריטי שהסגיר את מוצאה, ואחרי שהזדהתה בשמה, היה מוצאה הבריטי מודגש עוד יותר.

"כן, א..."

"את יכולה לקרוא לי ויקטוריה", היא הייתה בשנות השישים המוקדמות שלה, ושמה ניתן לה היות שנולדה בעשרים וארבע במאי, יום הולדתה של המלכה ויקטוריה. הוריה, בריטים נאמנים ויהודים מתבוללים, התלהבו מתאריך הלידה המיוחד של בתם, וקראו לה בשם זה. הרבה תהפוכות ידעה הילדה-נערה-אישה עד שהכירה את בוראה. רק בשלהי שנות הארבעים שלה אירע הדבר. שנתיים אחר כך עלתה לארץ יחד עם בעלה, והם השקיעו עצמם בלימודי יהדות. הצורך בפסיכולוגית בציבור החרדי דחף אותה, כעבור שנים ספורות, לחזור למקצועה הישן.

"כן, טוב", בת שבע נבוכה. לא נעים לכנות אישה מבוגרת בשמה הפרטי.

"זה יהיה לי נוח, וגם לך". היא הצטחקה, ובת שבע חשה, ברוגז כלשהו, שהיא מחבבת אותה.

"טוב, אז זהו, שאני לגמרי חושבת שאני בסדר".

"תראי, בכל אופן נגרם כאן נזק למישהי, בגלל מה שאת עשית. הגיוני, לגיטימי וטבעי שתחושי קצת רגשות אשמה, קצת עצב, קצת תרעומת, קצת כעס..."

"אני אכן עצובה. כואב לי על דבורי, אבל אני לא מרגישה אשמה".

"טוב, בואי נניח לרגע לנושא. את רוצה לדבר על התקפי החרדה שהיו לך?"

"מי אמר שאלו היו התקפי חרדה? אני לא הצלחתי לנשום. אני חושבת שזוהי בעיה פיזית".

"בעיה פיזית?"

"כן. נשימה זאת בעיה פיזית, לא?"

"אז לא היו לך התקפי חרדה".

"לא".

"ואת מרגישה טוב?"

"מצוין".

"אז למה בעצם הגעת?"

"אמא שלי רצתה שאגיע".

"ואחר כך?"

"אין אחר כך. אני לא רציתי. אמא שלי אמרה שזה בשבילה, אז החלטתי ללכת בשבילה".

"ואין לך שום סיבה לחשוב שיש לך, אולי, קשיי נשימה בגלל מה שקרה?"

"לא חושבת. אני מכירה אנשים עם אסטמה..."

"יש לך אסטמה?"

"לא, אבל אולי משהו בריאותי אחר".

"את תלכי לברר מה?"

"אני חושבת שכן".

"טוב". ויקטוריה נשענה בכורסה שלה.

"זהו?"

"כן".

"ומה אני אגיד לאמא שלי?"

"שאת הולכת לברר למה יש לך התקפים של קוצר נשימה".

בת שבע קמה, נבוכה קצת, הכניסה יד לתיקה, "א... כמה לשלם לך?"

"אמא שלך כבר טיפלה בזה", ויקטוריה חייכה את חיוכה החמים, "אה, כן, הקבלה מונחת על השולחן בכניסה".

"קבלה?" בת שבע התחלחלה. מאין יודעת הפסיכולוגית ההיא על הקבלות שלה? רבקי התקשרה גם אליה לספר את זה? אולי אמא?

"כן, קבלה על התשלום". ויקטוריה לא הבינה בהלה זו למה היא עושה.

"אה, קבלה על התשלום".

ויקטוריה לא סברה שיש כאן נערה עם קשיי הבנה. היא העמיקה להתבונן בעיני הנערה ואמרה, "כן. על התשלום".

"קבלה?"

"קבלה".

פרק מ"ד - מבחן יושר

המורה חילקה את הדפים, ושקט השתרר בכיתה. זה היה המבחן הראשון מתחילת שנה, ועדיין היה בכולן הרצון להצטיין ולהצליח. לפעמים אחר כך נמוג הרצון הזה, מיטשטש ונעלם, אבל בראשית שנה הוא עדיין יציב וחזק אצל רובן.

לא אצל גיטי.

גיטי ישבה מול דפי המבחן במתמטיקה, ועיניה חולמות. אם לא הייתה חוששת מהמורה, הייתה מציירת ציורים קטנים בקצה הדף: בית קטן, פרפר ופרח. אולי מעטרת בעיגולים קופצניים, בריבועים תחומים ובמשולשים חדים. אבל גם בלי לעטר את דף המבחן, היה הריכוז ממנה והלאה. היא לא הצליחה להתרכז במשוואות שלפניה, והיה זה המקצוע האהוב עליה ביותר.

גיטי הצטיינה במתמטיקה. אלגברה היה המקצוע החביב עליה ביותר, ואת המקום השני תפסה הגיאומטריה. היא הייתה פותרת מבחנים כהרף עין, בשעשוע ובהנאה, ואהבה לעשות זאת גם בזמנה הפנוי.

המורה מלמן הייתה מורתה גם בשנה שעברה, והיא הכירה את כישרונה של גיטי. כעת, משחלפו הרגעים והנערה נראתה חולמת ולא מרוכזת, עקבה אחריה המורה בתמיהה. הדקות נקפו ועברו, והעיפרון עודו שמוט בידה, טרם פעל אפילו פעולה אחת. היא ניגשה אליה.

"גיטה?"

גיטי ניתרה ממקומה בבהלה. הקול הסמכותי הקרוב, שבא עדיה במפתיע, הזניק אותה ממקומה, קורע אותה מסבך הרהוריה, "מה?"

"את נראית לי לא מרוכזת. קרה משהו?"

גיטי חייכה חיוך מר. קרה משהו? נו, המורה, חשבה בלבה בכאב, נסי נא להיזכר... מה קרה לפני שבועיים ימים? מה התרחש? איזה אירוע זעזע את עולמי? המורה ידעה וגם זכרה, גיטי הבינה זאת גם בלי שהמורה תענה לחיוכה האילם, הכואב, אבל היא בוודאי לא יודעת איזו השפעה יש לאירוע הטראומתי הזה על חיי.

כמה זוגות עיניים הורמו מן המבחנים לעבר המורה שעמדה ליד הספסל השלישי ושוחחה בשקט עם גיטי. רוב העיניים היו סקרניות, מיעוט מהן מרחמות, והיה זוג עיניים אחד, שהתגלגלו בחוריהן מרוב אימה ופחד.

איילי.

לבה פעם בפראות, כתופים בידי מתופף אפריקני. אם הייתה המורה מתקרבת עוד כמה צעדים... שפתיה יבשו, ופניה, שהיו חיוורות גם כך, לבנו על רקע הדף. לפניה, בגודל זעיר כגודל דף 'ממו', היו מונחים צילומים מספר המתמטיקה. היא עיינה בהם ובמבחן לסירוגין, ובשפה פשוטה, העתיקה במבחן.

איילי לא ידעה מה תעשה אם תתגלה. היא לוקחת את הסיכון הזה כל מבחן, ויודעת שאין לה את המותרות שבהיתפסות. היא חייבת לעשות זאת, כי היא חייבת להישאר בהקבצה אל"ף, וחייבת שהציונים שלה יהיו מעולים. היא חייבת זאת להוריה, לאחיה, למשפחתה, לסביה, ואולי אפילו, במובן מסוים, לחסידות כולה. חרפה תהיה זו, אם נכדת האדמו"ר, אחת מהצאצאיות היחידות לבית המלוכה של האדמו"ר תהיה בהקבצה בי"ת עם ציונים סביב השמונים. לא, היא לא יכולה לאפשר זאת. היא צריכה לקבל מעל תשעים וחמש, בכל המבחנים, בהקבצות הראשונות.

בניגוד לרפאל, נשכה איילי שפתיה עד זוב דם ונאבקה בכישוריה הבינוניים. רפאל העדיף להיכנע, לוותר, לא לכלות את ימיו על ניסיונות להיות מה שהוא לא. איילי, הבת השנייה במשפחה שניחנה בכישורים בינוניים ובחוסר יכולת להצטיין, בחרה להיאבק.

והמאבק שלה היה נוקב, ומר, וכואב. היא למדה שעות לפני כל מבחן, שיננה ותרגלה, פתרה והתאמצה. לא חסכה כל מאמץ בכל מה שיוכל להועיל לה למבחן. אבל לא יכולה הייתה לקחת את הסיכוי שתיכשל. לפיכך נאלצה להשתמש בנשק אסור: העתקה במבחנים. אביה לא ידע. אמה לא ידעה. לו ידעו, תהיה החרפה גדולה מכדי שיוכלו לשאתה. איילי נרעדה מהמחשבה שאי מי ידע. הצליחה, בתחבולות מחוכמות, להסתיר את הדבר מחברותיה. בעיניהן היא הייתה מצטיינת ומובילה, ציוניה היו גבוהים תמיד, תשובותיה מושלמות ומחברותיה ללא רבב. בשיעורים לא הרבתה לענות תשובות, אבל החברות ייחסו סיבות אחרות לתופעה ולא חשפו את האמת הפשוטה: היא לא ידעה מה לענות. באמת לאמתה לא הייתה מצטיינת. באמת לאמתה, בתוך תוכה, התגוררה נערה נפחדת ורועדת, שצריכה להצטיין ולהצליח כל הזמן. עול חסידות שלמה מונח על כתפיה והיא נרמסת תחתיו.

למבחנים היא למדה לבד. אף פעם לא למדה עם חברות, וידעה שהיא מוותרת על הווי נהדר של בנות נעורים. ידידויות רבות מספור נרקמות במהלך הלימוד למבחן. חברויות מתהדקות, סודות אישיים מתגלים, משפטים מועברים, ולימוד משותף למבחן הוא הרבה מעבר לסתם לימוד. איילי ויתרה על כל זה בלא ניד עפעף. על דברים רבים אחרים ויתרה בכאב לב. על הרצון הטבעי שלה להיות ישרה, לעמוד במבחן החיים שהציבה לעצמה. אפילו את היושר הפנימי שלה נאלצה להקריב על מזבח ההצטיינות. את ההערכה הפנימית שלה לעצמה, ונערות שואבות המון עוצמה וכוח מהערכתן הפנימית. היא הקריבה נתח ושניים של בניית אישיות אמתית במאבקה לבנות לעצמה דמות שאינה היא.

היא גם סירבה לבקשות חברות חלשות ללמוד אתה. בלבה לעגה על ארשת הפנים שעטתה אז, כשאמרה, "אני מצטערת, אבל אני לא יכולה. אצלנו בבית אי אפשר, אתן מבינות... וללכת לבתים אחרים ללמוד אבא שלי לא כל כך מרשה". זאת לא הייתה האמת. אביה באמת ברר וחקר, דרש והתעניין מיהן חברותיה של בתו, היות שידע כמה חשובות הידידות לחינוך שלה, אבל לא אסר עליה ללכת לבתים אחרים אחרי שהחליט כי ראויים הם. איילי הייתה זו שקרעה עצמה מבתי החברות. גם ממפגשים סתמיים בבתי החברות אחרי הצהריים נאלצה להימנע, היות שאם טענה שאביה לא מרשה לכת לבתי חברות ללמוד למבחנים, למה הוא כן מרשה לה ללכת כשאין מדובר בלימוד למבחן? היא לא התנתקה לגמרי מחברותיה, יכולה הייתה ללכת לקניות עם אחת מהן, אבל השעות הארוכות, הקסומות, של אחרי הצהריים בבית חברה, נמנעו ממנה. והרבה, הרבה מאוד קשרים חברתיים לא נקשרו בשל כך. הכול בתוקף אותו איסור שגזרה על עצמה, איסור שנבע מרצונה ללמוד למבחנים בגפה, שאף אחת לא תדע כמה שעות היא משקיעה בלימוד לכל מבחן. אסור שסוד אי-הצטיינותה יתגלה.

בנות חלשות רצו שהיא תלמד אותן... היא הרהרה במצבה הנלעג. אולי הן יכולות היו לסייע לה...

המורה לא תפסה אותה. לא בפעמים הקודמות וגם לא הפעם. אבל המטען הכבד הזה, שנשאה על כתפיה ועל לבה, איים להכריע אותה. כמה כבד המחיר שהיא נדרשת לשלם. לא רק ידידות אמת, שעות עם חברות וזמן-בנות-נעורים מרגש, אלא יותר מכך. את לבה, יושרה, מצפונה וערכיה היא מקריבה על הזכות הזו, להיות נכדת האדמו"ר המושלמת.

פרק מ"ה - מדריכה אחרת

"זהבה?" הקול השקט, הסולידי, התמזג עם ארשת הפנים הנעימה. זהבה נשאה מבטה, והבחינה באיילי. היא חדלה מלצייר, "כן?"

"את יודעת, המרכזת קראה לי היום".

"ומה?" לבבה של זהבה עצר לרגע מפעום.

"הציעו לי הדרכה בט' ", אמרה איילי בקול חלש, גווע.

"וואו!" זהבה התרוממה ממקומה, והביטה באיילי בחיוך גאה ומאושר, ובהתרגשות בלתי מסוות, "זה נהדר, איילי! ברוך השם! ואת רק בי"א! איך זה קרה?"

"תנחשי..."

"הם לא יכלו לחכות, הא?"

"נו, באמת..."

"מדריכה עזבה באמצע השנה?"

"נכון, אבל יש מספיק בנות בי"ב".

"בגלל מי שאת, הא?"

"בגלל מה שאני". הנימה הייתה קצת עצובה, וזהבה ביקשה לעודד את חברתה, "רצית את זה, לא כן?

"לא". איילי השפילה מבט אל טבלת השולחן, לא מרימה עיניה אל ידידתה הטובה. זהבה עמדה לרגע קפואה, הלומת רעם, ואחר הנידה ראשה בהבנה.

"בואי, נרד לחצר", הציעה לחברתה, "אפשר לדבר שם".

הן ירדו אל חצר הסמינר, שרצפות האבן האפורות שלה כוסו בעלים חומים ורטובים, ובשלוליות שלא יבשו. "אני יודעת למה לא רצית", אמרה זהבה בקולה השקט, "את חוששת ממה שתגבנה הבנות כשתשמענה על זה".

פני איילי הוצפו בכמה רגשות בבת אחת. "את מעלה על דעתך מה הן תגדנה?"

"בוודאי", זהבה עקפה שלולית קטנה, "שאת היחידה בסמינר שעושים לה דבר כזה, ושלא חסר בנות בי"ב, ורק מפני ש..."

"אמרי לי את האמת", איילי עצרה מולה, מישירה מבט אל האמת הצרופה, היושר ללא פשרות, הנתון בעיניה של חברתה. "את חושבת שהן צודקות?"

"בואי נהיה כנות", זהבה לא הסתתרה מאחורי מלל חסר משמעות, "ברור שעובדת היותך בתו של אביך ונכדתו של סביך תרמה לא מעט להחלטה הזו. אבל את מתאימה לתפקיד זה יותר מכל בת אחרת שאני מכירה. אולי יעל או גיטי מתאימות כמוך, ואת נבחרת על פניהן בגלל ייחוסך, אבל ללא ספק, את מתאימה להדרכה".

איילי חייכה בעצב, "ומה עם גילי הצעיר?"

"מתי את מתחילה?" ניסתה זהבה להעביר את השיחה לפסים מעשיים, משמחים ומעודדים יותר.

"אינני מתחילה". שוב הורם המבט והושפל, "סירבתי".

"מה?" זהבה נעצרה, נועצת עיניים המומות באיילי. "את – מה?"

"סירבתי. אמרתי למרכזת שאני צעירה מדיי".

"השם ישמור", לפתה זהבה את הגדר המקיפה את הסמינר בחרדה, "את אמרת למרכזת שאת צעירה מדיי?"

"בדיוק". אישרה איילי חרש.

"למה עשית את זה? את יודעת ש..."

היא ידעה מה עמדה זהבה לומר. נכדות האדמו"ר התארסו ונישאו בגיל מוקדם. סביר להניח שלא תזכה להדריך בי"ב, כי תהיה מאורסת או נשואה. אם לא תדריך השנה, לא תדריך כלל.

"אני יודעת", אמרה איילי בשקט, "אבל אני לא רוצה לשמוע שוב את הקולות ההם... מהכיתה שלנו, מכל שאר הבנות במחזור, ואפילו מבנות הסמינר. את מכירה את זה, כשאני עוברת במסדרון אני שומעת את ה'פססס... הכול בגלל ה...' את מבינה?"

"כן", אמרה זהבה בקול שקט, אבל איילי שמעה "לא" גדול זועק מתוכה.

שתיקה עמדה ביניהן.

"אז אמרת שאת צעירה מדיי?"

"כן".

"ומה אמרה המרכזת?"

"שתקה בהלם".

זהבה צחקה, "אני יכולה לתאר לעצמי..."

"אחר כך היא אמרה, שיש לה פרויקט התנדבותי בשבילי..."

"משהו שייתן לך כבוד, גם אם את לא רוצה הדרכה..."

"זהבה!"

"באמת, איילי, חשבתי שאת רוצה להתבדח".

"הצעתי אותך כבת זוג שלי".

"בלי לשאול את פי?"

"אמרתי לה שאשאל אותך".

"במה מדובר?"

"בילדונת קטנה וחמודה, שצריך לעזור לה ללמוד לקרוא".

"וזה מה שבחרת במקום הדרכה?"

"אכן".

זהבה החרישה. איילי ידעה שהיא לא מבינה. אבל היא, היא לא מוכנה להתחיל להתמודד עם לחישות וקריצות ורמזים ועלבונות ולעג והאשמה. די היה לה בזאת בכל פעם בה נראה היה לבנות (וייתכן שהן צדקו...) כי היא מרוויחה דבר מה מעובדת היותה מיוחסת. די היה לה בזאת. היא את ההדרכה לא תקבל.

* * *

קראו לה מרימי. הי לה צמד עיניים שחורות, לוהטות ושיער ארוך אסוף לקוקו. למתבונן מבחוץ, נראתה מרימי כמו כולן: לבושה בתלבושת אחידה, פניה ילדותיות, תמימות, ילקוט ורוד-תכלת על גבה ותיק אוכל שובב, תואם בצבעיו לילקוט, מקפץ בין ידיה.

אבל מרימי לא הייתה כמו כולן. בתיק האוכל שלה נותר הסנדויץ' שלם, והצטרף אליו ופל מהמורה לקריאה. בתוך הילקוט, במקום שכולן הניחו את מחברות "חורף", "חגים", "ספריה" ו"ילדותנו", הניחה מרימי רק שלוש חוברות דקות, וספר אחד שמן, של חשבון. חצאיתן הכחולה החלקה של כל הילדות הייתה נקייה ומגוהצת, שלמה ומסודרת, אבל חצאיתה של מרימי הייתה קרועה לגמרי. בהפסקה היא טיפסה על העץ שגדל באמצע החצר. טיפסה, אף על פי שהמורה מינה והמורה חיה, ואפילו אמא שלה ואפילו-אפילו המנהלת, אסרו עליה לטפס באיסור חמור. הן הסבירו שזה לא יפה, ושזה מסוכן, ושהיא עלולה ליפול ולהיפצע, התחננו והפצירו וגם הבטיחו פרסים והענישו... אבל היום היא שוב טיפסה.

וגם קיבלה עונש. כלומר, שוב קיבלה עונש.

לפעמים חלמה מרימי על יום כזה, שהיא תשב בכיתה כמו כולן. עיניה השחורות יהיו נעוצות במורה המספרת בדרמטיות על מכירת יוסף, או על השתיים שחיפשו חברות והחפילו את עצמן. (ככה אומרים? החפילו?) ואפילו... אפילו על ילדה טובה-טובה, שקמה בבוקר מוקדם ועזרה לאמא לסדר את המיטות. אותה ילדה טובה מגיעה לבית הספר מוקדם, וכל שיעורי הבית שלה רשומים היטב במחברת. היא יודעת את התשובות לכל השאלות שתשאל המורה. מרימי חושבת על הילדה הטובה, שנגיד שקוראים לה שושי, ויודעת שלעולם לא תהיה כמוה. ובכל זאת, נעים לשמוע אגדות על ילדות טובות כאלו, ונעים לשבת בכיתה בלי להתנועע במקום בחוסר נוחות, ובלי לקבל אף עונש.

אבל מרימי יודעת שכל זה חלום. אולי היא לא מקבלת עונש כל יום, אבל היא גם לא יושבת בכיתה. בכיתה יושבות ילדות טובות, שיודעות לקרוא מצוין ולא קופצות על המקום שלהן כאילו מישהו הבעיר את מושב הכיסא או נעץ בו סיכות. לא פעם, אחרי ששאלה אותה המורה: "יש לך קוצים בכיסא?" הייתה מרימי מעבירה בשקט, כשאף אחד לא ראה, את ידה על המושב. אולי באמת נעץ אי מי נעצים, או סיכות-מהדק, בלי ששמה לב? ואם כן, מדוע עולל אותו אדם תעלול זה רק לכיסא שלה? יום אחד החליפה מרימי בזריזות, כשאף אחד לא שם לב, את כיסאה בכיסאה של לאהל'ה. לכיסא של לאהל'ה הטובה, השקטה, שאף פעם לא מדברת בלי להצביע וכמובן לא קמה ממקומה, אף אחד לא הצמיד סיכות.

בריכוז רב ניסתה מרימי להעביר את השיעור הבא. אבל דבר לא הועיל. אותו גורם נעלם הסיח דעתה באלף דרכים: זבוב נכנס לכיתה, אחרי כן שרה מישהי בכיתה מרוחקת שיר שמרימי הכירה, ואחרי כן נעמדו שתי ציפורים על המרזב ליד הכיתה שלהן וצייצו בלי סוף. תגידו אתם, אפשר להקשיב ככה?

בכלל, על הלוח היו תלויות צורות מוזרות, שעמדו זו לצד זו בסדר מופתי. אלו הן "אותיות", ידעה מרימי. את שמות כולן זכרה בעל פה, אבל את צורתן לא ידעה. המורה וכל הילדות קראו את השאלות שתלו על הלוח, ועוד ענו עליהן תשובות.

איך אפשר לענות תשובות לשאלות שלא נשאלו?

פרק מ"ו - אריה ביער

המורה חיה דפקה על הדלת, וביקשה את מרימי. ציפי, הילדה הכי חרוצה בכיתה, קרצה למלכי. "היא כזאת עצלנית", לחשה גם עדיני לשרי, "כל היום היא הולכת עם המורה חיה לכיתה של המשוגעות".

הדם תסס וטיפס ועלה לפניה הסמוקות. המורה חיה הבחינה בכל הלחשושים, כנראה, כי היא קראה בקול רם: "אני צריכה שמרימי תעזור לי לתלות על הקיר את הקישוטים החדשים. המורה מינה, אפשר לקחת אותה?"

כל הילדות הביטו בה בהערצה, ולבבה החל להתרחב מגאווה. "שטויות", אמרה ציפי למלכי, "מרימי יודעת לעזור למישהו? היא יודעת רק להפריע".

את זה המורה חיה לא שמעה. היא נטלה את ידה הקטנה והמזיעה בזעם בתוך ידה הגדולה והחמה, והן הלכו בצוותא.

בתחילה עזרה מרימי למורה חיה לתלות את הקישוטים, והיה נחמד. אחרי כן הן נכנסו אל החדר הקטן, המחניק והצר, שבו ניסתה המורה חיה ללמד אותה לקרוא.

היא לעולם לא תוכל לקרוא. בחדר הקטן היו   חפצים מעניינים, ומרימי יכולה הייתה להביט בהם ולחלום. היה שם תוכי-צעצוע מדבר, ובובה שניתן היה להדביק לה אף ופה ועיניים. היו שם כמה משחקי חברה, פאזלים וחיות מפרווה שעל גב כל אחת מהן הייתה אות.

"הן היו הרבה חמודות יותר", אמרה מרימי למורה חיה, "אם היית מורידה את כל האותיות האלו מהגב שלהן, ונותנת לי לשחק אתן ביער".

המורה חיה חייכה. "בסדר", אמרה פתאום, "בואי נוריד את כל האותיות, ואת תספרי לי על היער".

מרימי התביישה פתאום. "אבל את גדולה, ואת מורה", אמרה, "ואני סתם ילדה קטנה ועצלנית ומופרעת".

המורה חיה הרצינה, ועל פניה נראה זעזוע עמוק. "מי אמר לך את זה?"

"את לא אומרת שזה לא נכון", חייכה מרימי חיוך בוגר ועצוב, "אז זה אומר שאת בעצמך אומרת את זה".

"זה לא נכון", הדגישה המורה חיה, "את גדולה וחכמה. את מספרת סיפורים נפלאים, שבטח תהיי סופרת כשתגדלי. ומי אומר שאת עצלנית? יש לך קצב אחר משל כל הילדות בכיתה שלך, אבל את לא עצלנית! את מנסה ומשתדלת. עצלן זה מי שלא מנסה".

"אומרים שאני לא משתדלת מספיק". אמרה מרימי בשקט.

"אומרים שאת יכולה להשתדל יותר", דייקה המורה חיה. "ומי אמר שאת מופרעת?"

"כולם. בכיתה ובחצר של בית הספר, אצלנו בגינה וברחבת המשחקים שמתחת לבניין שלנו. כל הילדות אומרות את זה. הגדולות והקטנות. אצלנו בגינה המציאו עליי שיר כשאני באה". לא דמעות עמדו בעיניה, רק תהומות של יגון וכאב.

"תספרי לי על היער", ביקשה המורה חיה חרש, "אני רוצה לשמוע".

מרימי תלשה בחיפזון את כל האותיות השנואות שחברו נגדה במאבקן העיקש, לקחה את דמות האריה והרהרה לרגע. מצח גבוה, קמוט. תלמים-תלמים חרושים בו.

"פעם היה אריה אחד, והוא היה מלך היער". קולה של מרימי היה שקט ומינורי. המורה חיה הקשיבה ברוב קשב. "אבל הוא היה קטן מדיי בשביל להיות מלך, אז באו כל החיות האחרות, ובא הנמר הגדול והחזק, וסילקו אותו מלהיות מלך. הוא הסתובב ביער, לבד, והיה עצוב".

"ומה קרה?"

"שום דבר. עד היום הוא מסתובב ביער עצוב".

"זה סיפור קצר". ציינה המורה חיה, "והוא גם עם סוף עצוב".

"אולי", אמרה מרימי, בהבזק נדיר של הבנה לילדה בת גילה, "אבל זה הסיפור שלי".

* * *

היום ציפתה למרימי הפתעה. אמא נכנסה אל החדר בו ישבה היא ושיחקה כאילו היא טייס, ואמרה שיש לה אורחות. שתי אורחות. מרימי קמה, מופתעת לגמרי. הפתעה? בשבילה? ועוד אורחות? מי יכולות להיות האורחות? אף פעם לא באו ילדות לשחק אתה. פעם אחת באה תמרי, אבל היא חזרה כל כך מלוכלכת ושרוטה עם בגדים קרועים, עד שאמא שלה צעקה עליה ואמרה לה שלא תלך יותר לשחק אתה. פעם, מזמן, באה גם אפרת לשחק אתה. אפרת ילדה טובה, והיא בטח רצתה שמרימי תשמח. אבל אפרת בכלל לא ידעה לשחק באינדיאנים ובשוטרים וגנבים, ורצה נורא חלש בתופסת. אי אפשר לשחק עם כזאת ילדה שכל הזמן שואלת: איפה הפאזלים שלכם, מרימי? איפה הסולמות וחבלים שלכם? יש לכם קלפים של רביעיות? מרימי העיפה מבט מהיר אל הארון, אמרה מהר מהר: "שמה זה נמצא", ורצתה להמשיך להיות שוטר. בשביל מה צריך לשחק בסולמות ובחבלים מצוירים על דף צבעוני, אם אפשר לשחק בסולמות ובחבלים אמתיים? אפשר לקשור את החבל למוט של הסורגים בקצה אחד של החדר, ולוו גבוה שאבא תקע בשבילה בקיר בקצה השני, ולהתגלש לכל אורך החדר! זה הרבה יותר כיף מאשר לשבת על הרצפה או ליד שולחן, ולהזיז חיילים מפה לשם.

"אבא שלך תקע את הוו בשבילך?" נעצה בה אפרת עיניים ענקיות, מתפלאות, "באמת?"

"כן". קבעה בפשטות, לא מבינה במה העניין.

"הוא מרשה לך ככה להשתולל?"

להשתולל?... מרימי חככה בדעתה. "לא, הוא לא מרשה". נזכרה בכל אותם דברים שרצתה לעשות, כמו לרדת בחבל מהקומה שלהם למטה, (זה רק בקומה שנייה, אמא! לא כל כך גבוה!) או להתנדנד על ענפי העץ בחצר. אבא לא מרשה, מה פתאום?

"אז איך את משתוללת ככה בחדר? ואבא שלך עוד עוזר לך בזה!"

"אולי", הרהרה מרימי בקול, "הוא לא חושב שזה נקרא להשתולל".

"באמת!" היא זקפה גבותיה באי אימון.

מאז לא באו אליה חברות. כמה פעמים רצתה אפרת לבוא והיא לא רצתה. משעמם לה אתה! אמא שאלה עוד פעם ועוד פעם: "למה את לא רוצה שאפרת תבוא?"

"כי היא אוהבת לשבת ולשחק בקלפים של רביעיות", אמרה מרימי, "או בסולמות ובחבלים או משחק הסבלנות. אני לא אוהבת את כל המשחקים האלו! אני אוהבת לקפוץ ולרוץ ולשחק בכדור ובחבל".

אבל היום באו אורחות. בשבילה! היא רצה אל הדלת, ונעצרה תחתיה. בפתח עמדו שתי בנות גבוהות, גדולות מאוד. הן היו מהסמינר בטח, מהכי-הכי גדולות שיש בסמינר. עיניה השחורות ננעצו בהן בתימהון אמתי. "מי אתן?" שאלה בפליאה, "ואיך קוראים לכן?"

"לי קוראים איילי", הציגה אחת, נמוכה קצת, את עצמה, והצביעה על חברתה, "וזו זהבה".

"ולמה באתן?"

"כדי לשחק אתך".

"לשחק?" העוותה את פניה בחיוך מלגלג, "מה אתן יודעות לשחק?"

"הכול", הבטיחה לה זהבה, "ואנחנו יכולות ללמד אותך משחקים חדשים".

"שטויות", נשפה מרימי באי אימון, "אתן מאלו שמדביקות אותיות על כל צעצוע, כדי ללמד אותי לקרוא". היא לא הבינה למה פרצו שתי הגדולות בצחוק סוחף, ואמרו אחת לשנייה: "וואו, חכמה הילדה הזאת!"

חכמה. המילה דפקה על לבה הקטן, למוד האכזבות והתסכולים, והמסה שם אי אילו חומות נוקשות ומרד. חכמה. דפקה המילה ונכנסה אל המוח ואל הראש. חכמה. המילה חצתה את כל הרגשות והמחשבות, והגיעה אל הנקודה העמוקה ביותר בלבה.

אחר כך נכנסו איילי וזהבה, והתברר שהן יודעות על משחקים הרבה יותר ממנה. הן קפצו ורצו והשתוללו, וצחקו וקראו... והיה נפלא. בערב הן שאלו אם לבוא שוב.

"בטח!" אמרה בהתלהבות, "היה כיף, נכון?"

"בוודאי", אמרו לה בחיבה, "היה נחמד מאוד לשחק אתך. את ילדה חמודה".

חמודה. המילה החדשה דפקה גם היא ורצתה להיכנס. שתי הנערות מהסמינר אמרו לה שהיא חכמה, וגם חמודה.

"אבל מחר", הרצינה איילי, "מחר נדביק לך אותיות על המשחקים, טוב?"

"אם יהיה כיף", הזהירה מרימי, "אז אני אסכים".

"יהיה כיף", הבטיחה זהבה, "אנחנו נעשה שיהיה לך כיף".

"טוב", היא אמרה, "אז תבואו".

"להתראות", הן נופפו לה בידיהן, והלכו להן.

פרק מ"ז - אל חזור

"כשמדברים על קטיעה", אמר דוקטור רדמן להוריה של דבורי, "אנחנו בעצם מדברים על אֶבל גדול, כאב ואובדן".

"ברור". אביה של דבורי הרכין מעט את ראשו. לכל כך הרבה מושגים התוודע, כל כך הרבה שמע, כל כך הרבה...

"אני מניח שאתם יודעים", הוא המשיך, "מה ההשלכות שיש למה שקרה על מצב הרוח והנפש של הבת שלכם".

"אנחנו מרגישים", אמרה אמה של דבורי בשקט.

"בתחילה היא פחדה, היא הייתה מיוסרת, הכאב שלה הכריע כל דבר", העובדת הסוציאלית דיברה כעת, עיניה מופנות אל האם המודאגת, "היא לא ידעה כיצד תתמודד, איך תקבל אותה החברה, מה ישתנה בחייה מעתה..."

"אני יודעת". מרים לא אהבה שהעובדת הסוציאלית המעמידה פני יודעת-כול בשעה שהיא, האם, כביכול אינה יודעת דבר. זאת הבת שלה. אלו החיים שלה. היא יודעת יותר מכולם מה עובר על הילדה שלה. היא אינה זקוקה למתווכים ולעצות.

כמה כואב, אבל היא כן זקוקה להם. לא תמיד היא מבינה את דבורי. לא תמיד היא יודעת מה עובר על הבת שלה. אנשים אלו, אנשי מקצוע שהתמחו בתחום, יודעים טוב יותר ממנה מה קורה לדבורי, מה היא מרגישה ומה היא מבקשת לשמוע. כמה כואב, כמה. היא, אמה, מרגישה לעתים מנותקת, בשעה שהצוות הרפואי יודע את מלאכתו. הלוואי שהייתה יודעת את מלאכתה באותה יציבות נחושה שהם יודעים.

"עכשיו הגיע אצלה שלב האֶבל. אנחנו רוצים להכין אתכם להתמודדות".

"אבל?" הם שאלו בצוותא.

"כן. כמו אבל על אובדן של קרוב משפחה, אבל המתלווה לכל דבר שהוא, מכל הבחינות, בלתי ניתן להשבה. אנחנו מכנים את זה, משהו שהוא 'אל חזור'. לקטגוריה זאת נכנסים כמובן שכול, יתמות וכל מה שקשור בפטירה של אדם קרוב, וכמוהם, במינון נמוך יותר אך קיים, דברים כמו מסירת ילד לאימוץ או קטיעת איבר. מה שהיה – לעולם לא יחזור להיות, וכאן מגיעים רגעי ה'אולי' ".

"אולי?"

"אולי אפשר היה להימנע מכך. אולי אפשר היה לעשות אחרת. אולי יכולתי לפעול בצורה שונה ולמנוע את האובדן. אולי אם הייתי עושה כך וכך – האובדן היה נמנע. כל דבר שאין ממנו דרך חזרה – הוא קשה מאוד. הילדה שלכם הגיעה לשלב האבל. היא חושבת על מה שיכול היה להימנע אילו... על מה שהיה קורה אולי... מה הייתה יכולה לעשות אם..."

* * *

"...הייתי קמה מיד, ולא ממשיכה לשבת שם כמו אידיוטית". דבורי שכבה במיטתה, תהום של עצב בעיניה. גיטי חשה את הכאב הממלא את החדר הזה. היא חשה קטנה מול הצער, נבוכה מול הכאב.

מה תענה לה? הכול משמים? את זה אמור אדם לומר לעצמו, לא לחברו. כשמישהו בא לספר לך על צרה שפקדה אותו, לא עלינו, עליך לברר אם מילים אלו ירגיעו אותו או שהוא רק מבקש לפרוק את צערו. אדם יכול ללמוד אמונה, לחיות ולהפנים, אבל אף אחד לא אוהב לשמוע הטפות, בטח לא כשמתו מוטל לפניו, כשרגלה אינה עמה.

"את מבינה את זה, גיטי? הכול היה יכול להימנע. אני לא יודעת מה יהיה מעכשיו, והכול כי הייתי טיפשה. ראיתי את הארמון נופל, לא חשבתי שזה יגיע עד אליי, ולא רציתי שמישהו יתפוס אותי שם, מורה או מישהי אחרת..." היא חייכה בכאב, במרירות, "את מבינה על מה חשבתי? שוטה שבעולם".

"אני בטוחה שאם היית יודעת מה יקרה, לא היית חוששת ממורה..." החלה גיטי לומר, והרגישה שהיא אומרת שטויות.

"הייתי צריכה לדעת", אמרה דבורי בכאב, "עכשיו אני נמצאת בדרך שאין ממנה דרך חזרה. הרגל שלי נקטעה, ושום דבר לא יחזיר לי אותה בחזרה".

"דיברת על זה עם מישהו?"

"כן, העובדת הסוציאלית הסבירה לי שמה שאני מרגישה זה טבעי. הדרך בה אני צועדת היא דרך אל חזור, והיות שאין לי ממנה דרך חזרה, טבעי שאחוש באובדן ובאבל, טבעי שאסתפק, שאכאב את מה שארע... טבעי..."

"לפחות הרגשות שלך לגיטימיים", גיטי חייכה, ואחר אמרה, "את יודעת, דבורי, אני חושבת שאת גיבורה".

"גיבורה וטיפשה".

"אולי. אבל אין בכך סתירה".

שתיהן חייכו.

"כמו יתומה, שיודעת שאביה לא יחזור. כמו אדם שמסר את בנו לאימוץ, ואינו יכול להתחרט. כשמדובר על משהו שאין ממנו דרך חזרה, הרגשות סוערים בתוכך, ואת מצטערת על כל צעד שעשית, או שנמנעת מלעשותו".

'ואת', חשבה גיטי ולא אמרה, 'נמנעת מלעשותו'...

* * *

יתמות היא דרך אל חזור, חשבה גיטי לעצמה אחר כך, האם גירושין הם צעד שיש ממנו דרך חזרה? לה אין דרך חזרה – לא היא החליטה על הצעד שעשו הוריה, ולא היא זו שתוכל לעשות את הפסיעה אחורנית. האם בשבילה זוהי דרך אל חזור, אם אינה יכולה לעשות דבר בנידון? היא צעדה על השביל המוליך לביתה. לביתה? מי אמר שזהו הבית שלה? דווקא בית אמה נקרא ביתה? אולי בית אביה הוא ביתה? היא כבר לא ילדה קטנה, שמודדת את הקשר והשייכות לפי פסק הזמן שהיא נמצאת בו. היא כבר נערה בוגרת, היודעת שמה שחשוב אלו הרגשות שלה.

ובכן, גיטי, מהם רגשותייך? היכן ביתך האמתי? בבית אמך או בבית אביך? נשימתה של גיטי נעתקה לרגע, והיא נשענה על תיבת הדואר עליו רשום היה שם משפחתם. שני הבתים בתיה הם. לא משנה מה עבר, מה יהיה, היא מרגישה שזה הבית שלה.

ואם תינשא אמה לאיש? ואם יישא אביה אישה אחרת? שני הבתים לא יהיו בתיה.

פניה של גיטי חוורו מעוצמת הכאב. לא יהיה לה בית. כעת יש לה שניים, אבל ייתכן שיבוא יום וגם אחד לא יהיה לה.

יתמות היא דרך שאין ממנה חזרה. הפסיכולוגיה בונה תלי תלים של מעשים והרגשות הנובעים מכך שהאדם מרגיש שאין לו דרך לחזור בו.

האם להוריה יש דרך חזרה?...

לפעמים הייתה גיטי מקווה שיתברר שאביה כהן הוא. אם כך, הוא לא יוכל לשוב ולהינשא לאמה, והספק המענה ידעך לנצח. אבל אבא שלה ישראלי, והוא כן יכול לשאת את אמה בשנית.

הגיונה הודיע לה שהוריה לא ישובו ויינשאו לעולם. לבה קיווה בדמעות שכן. מה, האם לא היו זוגות ששבו ונישאו זו לזה מתוך הבנה והסכמה? אולי ההורים שלה כן יחזרו לחיות ביחד, והכול ישוב להיות כשהיה? אולי הדרך בה הלכו אינה דרך אל חזור? אולי תהיה אפשרות לסטות מן הנתיב ולחפש דרך אחרת?

לפעמים עדיפה דרך אל חזור, מאשר דרך שהתמרור בקצה נותן אפשרויות רבות. אפשר לעשות פרסה ואפשר להמשיך באותו נתיב. אפשר להתקדם ואפשר לעצור. אבל היושב ליד הנהג אינו יודע באיזו דרך יבחר הנהג לנסוע.

הלוואי שייסגר הנתיב לתנועה. הלוואי שלא תהיה דרך חזרה.

פרק מ"ח - חפץ חשוד

"את הולכת?" גיטי נשאה עיניה אל אביה, והנידה בראשה בשתיקה. היא נטלה את תיקה הקטן, הכניסה בו בקבוק שתייה, חפיסת שוקולד וספר קריאה, ופנתה אל הדלת. היא לא יודעת אם לא איחרה. אם איחרה, זה חמור מאוד. חמור מאוד מאוד.

"מוקדם, לא?" בדרך כלל הלכה מאוחר מאוד, או אפילו נשארה לישון בביתו.

"אני הולכת לדבורי".

"דבורי. אה". הוא נמלך בדעתו ואחר שתק. היא עצרה לפני הדלת, עיניה מועברות אל השעון ובחזרה לפניו המודאגות של אביה. אולי לא הוגן מצדה שהיא הולכת ככה, בלי לספר קודם ובלי להכין אותו. הוא יודע, כמובן, על מה מדובר, אבל בכל זאת... הוא צריך, אולי, הכנה. היא הולכת לשם כבר שבועיים, וההכנה שלה כבר מאחוריה. היא לא צריכה לברוח ככה בלי להודיע. מבטו הוסיף להיות מודאג, והיא, אף שמיהרה מאוד, הוסיפה, "אני בסדר".

"אני בטוח".

רצתה לומר לו, 'לא, אתה לא', אבל שתקה. לא רק מפני שאינה סותרת את דברי אביה. היו לה עוד כמה סיבות טובות, שהבסיסית בהן הייתה, שהאוטובוס עומד לחלוף על פניה, אם לא תמהר. גם כך התעכבה יותר מדיי.

היא מיהרה אל התחנה, מתעלמת מכתם שזיהתה על קצה החצאית. בדרך כלל היא מקפידה על לבושה, אבל זהו אוטובוס שמגיע אחת לשעה, ואין לה כל רצון להפסיד אותו. היא לא תחזור הביתה להחליף חצאית. זהו כתם קטן מאוד, ואם תחזור – תאחר את האוטובוס. זאת ההזדמנות האחרונה שלה להיום, והיא לא רוצה להפסיד אותה.

האוטובוס הגיע מהר, וגיטי נשמה לרווחה. אף פעם אינה אוהבת להמתין לאוטובוס, אבל היום יש לה סיבה טובה יותר: אם הייתה ממתינה לו, הייתה חוששת שאיחרה אותו.

היא התיישבה בספסל הקבוע שלה, זה שמאחורי הדלת. מוזר ככל שזה יהיה, אף אחד לא תפס אותו מעולם. אף על פי שחלפו כבר... כמה? ארבע עשר יום? חמישה עשר? שיר ילדות ישן הזדמזם בראשה, 'שבע שבתות, שבתות תמימות, שבתות תמימת תהיינה... תספרו חמישים יום...' התפילה הנאמרת לפני ספירת העומר, במנגינה המוכרת. גיטי שתקה לכל אורך הדרך. לא שנוהגת הייתה לדבר לעצמה בדרך כלל, והרי היא הייתה לבדה, אבל היא אף לא ניסתה לנמנם ולא להרפות את גופה. מתוחה כמיתר, שפתיה הדוקות, עיניה מתרוצצות. עד מתי תישאר כך, מכווצת ודרוכה?

האוטובוס עצר.

גיטי סברה שהגיעו לתחנה, אבל מבט החוצה גילה לה טור מכוניות ארוך ומשתרך, בקצהו עצר כעת האוטובוס שבו נסעה. הנוסעים ישבו דקה אחת בשקט, אבל אז קמו והחלו להתנועע, מדברים זה עם זה ומייעצים עצות לנהג ולסובבים אותם. טלפונים סלולאריים נשלפים, ותמיד יש אחד-שניים יודעי-כול, שמספרים לכולם מה קורה.

"חפץ חשוד", אמר איש אחד, מציץ מבעד לחלון החוצה.

נשימתה של גיטי נעתקה. חפץ חשוד! זה אומר, עיכוב של חצי שעה לפחות! אין לה את הזמן הזה להעניק לשוטרים, היא מצטערת!

חפץ חשוד. הוא יכול להסתיים בשום דבר, הוא עלול להסתיים בפיצוץ גדול, שיגרום לחיים נוספים להתרסק, כמו אלו של דבורי. ושלה.

גיטי לא ידעה עד כמה יגעו חייה של דבורי באלו שלה במאמציה להפוך את חברתה למי שביקשה כל כך שתהיה. והיא ביקשה שתהיה זו שהייתה תמיד.

"הם ס.גרו את האזור".

"לא נותנים לעבור".

"יש כאן אנשים שממהרים לבית חולים, מסיבות חיוניות".

"שום סיבה לא חיונית מספיק כדי להסתכן. ואם זאת אכן פצצה?"

"יש כאן ספק פצצה מול ודאי נזק לחולה".

"מה זה נזק לחולה? אתה רופא?"

"לא, אבל אני אבא של חולה, שאם אאחר – הוא ידאג ויבכה. זה יכול להזיק לא פחות מאשר הידרדרות אמתית במחלה".

"אז תתקשר לעדכן אותו שתאחר".

"הוא יצטער ויכאב".

"תגיד לו שיש חפץ חשוד".

"הוא ילחץ וידאג".

הדובר השני השתתק. גם למלאי העצות שלו יש גבול. הדובר הראשון, אב הילד החולה, התרוצץ מכאן לשם. ביקש שיפתחו לו את הדלת ודיבר עם השוטרים, ניסה להתקשר לרעייתו לבקש ממנה שתיסע במונית בדרך עוקפת, ביקש מהחבלן לשער אם זו אכן פצצה אמתית או מדומה...

גיטי חייכה לניסיונותיו של האב להגיע אל ילדו בכל מחיר. אוה, עד כמה הוא דומה לה. מסובבת הכול, מנסה להוביל את הסובבים אותה בשבילים שהיא מבקשת, מתירה לעצמה להעלים מעט מן האמת (בשביל השלום! מותר, לא?) לוחצת פה, מזיזה לשם. אומרת לאמא שאבא אמר כך, מעבירה לאביה את דברי אמה בזמן ובמקום מסוימים כדי ל...

היא לא סתם מחליקה עניינים וסוגרת קצוות. יש לה מטרה חשובה מאוד, שמלווה אותה מאז הייתה ילדונת קטנה. היא צריכה לשמור על הבית שלה. היא צריכה לשמור על ההורים שלה.

והיום, היא צריכה לשמור גם על דבורי.

דווקא האיש הזה, על שלל ניסיונותיו העקרים (השוטרים לא הניחו לו לעבור, אשתו הסבירה לו שאין דרך עוקפת, ובכל מקרה – תגיע אחריו גם אם תיסע במונית, והחבלן צחק ואמר שאם היו חבלני המשטרה יכולים לדעת זאת במבט עין – הרבה אסונות וכסף היו נחסכים), גרמו לה להיעצר ולחשוב. נטייתה הראשונית הייתה לרדת מהאוטובוס, לערוך עיקוף גדול של כל אזור החפץ החשוד ולהגיע לבית החולים. אב הילד החולה נעלם מעיניה, כנראה זה מה שהחליט לעשות. אדם כמוהו, שרגיל לסובב את העולם – או לכל הפחות כך הוא חושב שהוא עושה – לא ילך בדרך הרגילה. הוא לא ייכנע. הוא לא ישב בשקט וישלים עם מה שכולם סביבו משלימים. הוא יחפש דרך אחרת, ויגיע למטרתו בעקשנות ובדבקות. לפעמים זאת תכונה חיובית: עקביות. לפעמים היא שלילית: עקשנות. כשמדובר באנשים, זאת עלולה להיות מניפולטיביות. האב החליט לרדת ולנסות להגיע אל ילדו בכל מחיר.

אבל היא החליטה משהו אחר, משהו, שכל כך לא מתאים לאופייה. דווקא לכן, חשוב לה לעשות זאת מפעם לפעם. להיכנע. לא להיאבק. להשלים עם המצב שנוצר.

וזה אומר, שהיום היא לא תגיע לדבורי.

פרק מ"ט - אם ובת

"אני עדיין לא מבינה למה זה חשוב כל כך", אמה של יעל, שושנה, הביט בבתה במבט שחציו רוגז וחצי תמיהה.

"זה חשוב לי", יעל לא אהבה את הסיטואציה, אבל כמוה, לא אהבה הרבה סיטואציות אליהן נקלעה לאחרונה. היא לא יודעת איך החל מצב העניינים בינה לבין אמה להתדרדר כך. אף פעם לא הייתה יעל נערה עדינה ושקטה, תמיד הפתיעה את אמה במעשיה ובמילותיה שנראו לה נועזים מעט, אבל כל עוד הייתה ילדה, הביטה עליה אמה בשעשוע-של-הנאה. יעל הייתה מרתקת אליה בנות בוגרות ממנה, הופכת למרכז בכל מקום אליו הגיעה, והייתה מהווה מקור-לא-אכזב לגאוות אם. לא פעם היו חברותיה וגיסותיה, אחיותיה ובנות דודותיה של שושנה עצמה, נשים צעירות יותר ופחות, מבקשות לפטפט עם הקטנה השנונה, נהנות מהברקותיה ומחריפותה. הקסם האישי שלה ליווה אותה לכל מקום שאליו הלכה, ושושנה נהנתה מכך.

עד ש... פתאום גדלה יעל באופן מבהיל. גבהה וצמחה, והנה לה נערה בת שלוש עשרה-ארבע עשרה, דעתנית, עומדת על שלה ויודעת מה טוב בשבילה ומה רע. זאת אומרת – חושבת שיודעת. עם כל הכבוד לתבונתה, הייתה היא, התבונה, צעירה מאוד. רק בת שלוש עשרה. גיל זה אינו הגיל המתאים לשקילה עצמאית של המעשים, ולא פעם טעתה יעל בהחלטותיה. היות שהיא נשענה, במה שיכולה הייתה, על החלטותיה בלבד, הייתה טועה לעתים קרובות. זה לא הפריע ליעל, וגם אם לא העריכה נכונה את תגובת החברה על מעשה מסוים שלה, או שגתה באמירה מסוימת, לא נפלה ברוחה. היא השתדלה לתקן את טעויותיה ולהמשיך הלאה. העדיפה לשגות בעצמה וללמוד משגיאותיה, מאשר להאזין לניסיונם של אחרים.

אמה ניסתה למתן את רוחה הסוערת, ללמד אותה פרק ושניים בהלכות החיים, אבל אוזניה של יעל כמו נסתתמו, והיא לא הבינה דבר. היא רצתה, בהחלט רצתה, ללמוד לעשות הכול בעצמה.

אמה חשה מאוימת. זו לא בתה הראשונה, יש לה כבר בן נשוי ועוד בן ובת שגדולים מיעל, אבל הבת הזו חושבת שהיא מבינה הכול לבדה. היא לא צריכה אף אחד. הקסם האישי שלה רק גדל עם השנים, ואמה חששה לה. בנות העריצו אותה והאזינו למוצא פיה, בנות הדודות הקשיבו בכובד ראש לכל מילה שלה, הגם שהיא לא הייתה הגדולה שבהן, וזה היה מפחיד. נערה שלא אוהבת לשמוע לעצתו של אף אחד – לאן תגיע?

היא ניסתה להוכיח ליעל את טעויותיה, ויעל רק התרגזה והלכה, הפכה לחסרת מנוחה ונוחה לכעוס. כל טעות הפכה לקריטית בשבילה, שכן היא רק תוכיח שאינה צודקת, ועל כן היא הפכה נוקשה וחסינת שגיאות.

יעל לא האמינה לעצמה כמה היא מתווכחת עם אמה. בעבר שררו ביניהן יחסי אהבה וכבוד – לאן נעלם כל זה? היא קראה מספיק על גיל ההתבגרות שבו הופכת החֶבְרָה לחשובה יותר מהמשפחה, ודעת החָבֵרָה הופכת לחשובה יותר מדעת האם, אבל... אבל... אבל זה לא רק זה. זה הרבה יותר מזה. היא ואמא שלה פשוט... לא הסתדרו.

בכאב לב ראתה יעל כיצד היא מתרחקת מאמא. בחרדה ובצער ראתה שושנה כיצד היא מתרחקת מבתה. מי יוכל לעצור את הסחף הזה? מי יכול להסביר ליעל שהיא טועה? לעתים, אחרי ויכוח סוער, הייתה יעל שוכבת במיטתה ומהרהרת כמה אהבה נותרה בלב של אמא בשבילה. כל כך הרבה כעסים וטענות הצטברו על האהבה הזו, והיא, מן הסתם, דהתה.

באותו זמן ישבה שושנה והרהרה, האם יעל יודעת כמה היא אוהבת אותה.

עכשיו הן שוב מתווכחות. מלאות כוונות טובות, ומתווכחות שוב...

"למה חשוב שהארון ייראה כאילו מדדת כל בגד בסרגל?" שושנה באמת לא הבינה.

"לא כאילו – זה מה שעשיתי", אמרה יעל, בתמימות כלשהי, כשהיא מציגה בפני אמה את הסרגל שלה, "ויש לי חברות שיש להן מכשיר לקיפול אחיד".

"מכשיר לקיפול אחיד? מה זה?"

"זה עשוי ממפל, ואת מניחה על זה את החולצה ומתחילה לקפל את המפל. כשהוא מתקפל, הוא מקפל את החולצה בצורה סימטרית וישרה. אחר כך את מוציאה את החולצה, ואז כל החולצות מקופלות בגודל אחיד".

"אם זו החולצה של אבא ליד החולצה של נחמי – נראה לי שהגודל לא ממש יהיה אחיד".

"יש כזה לחולצות גדולות ולחולצות קטנות".

"נפלא!" שושנה אמרה את המילה הזו בטון צורם מעט, ואחר נאנחה, "יעל, גם אני אוהבת בית מסודר ונקי, אבל נראה לי שאת קצת אובססיבית".

"אני לא אובססיבית, אמא, אני רק אוהבת את זה קצת יותר ממך".

שושנה לא ידעה למה היא כועסת כל כך. היא ניסתה לשלוט בעצמה ולעצור את הלהבות לפני שתגבהנה, "כמה זמן לוקח לך לקפל מכונה עם הסרגל הזה?"

"את כל הכבסים?" יעל לא תיקנה את אמה שלא מקפלים מכונה כי אם את הכבסים שבתוכה. היא לא חצופה, לא תסתור דבריה של אמה, ולא תנסה להוכיח לה שהיא יודעת דקדוק טוב יותר. יש להן די והותר נושאים לוויכוח, לצערה. "נניח שעה, אולי שעה ורבע".

"לי זה היה לוקח רבע שעה, מקסימום עשרים דקות, וגם אם נוריד את העובדה שאני מיומנת יותר, לך זה היה לוקח ארבעים דקות".

"אז מה?" יעל לא הבינה, "כך זה הרבה יותר יפה".

"אבל זה בתוך הארון! מי רואה את זה?"

"אני! כשאני פותחת את הארון, אני רואה!"

"חבל על הזמן, יעל, ואני אומרת לך את זה גם לעתיד שלך, כעקרת בית אם ירצה השם, לא טוב לקפל כל כך מעט כבסים בכל כך הרבה זמן".

"אני חושבת שאמצא את הזמן להקדיש לזה".

"בתחילה כן, אחר כך לא יהיה לך את הזמן, ואת תהיי מתוסכלת ועצבנית. לא חבל?"

"לכן בינתיים לא אעשה את זה?" יעל לא הבינה. גם אמה לא. זה לא היה ויכוח על הארון ועל הסדר. יעל פחדה שאמה מנסה למנוע ממנה לנהל את מחשבותיה ורצונותיה כפי שהיא חושבת. שושנה חששה שיעל קוראת תיגר על התפקוד שלה כעקרת בית. יעל לא הבינה את רצונה של אמה להישאר האם המעניקה והמבינה, שושנה לא הבינה את רצונה של יעל לפלס לה דרך משלה. יעל חשבה שאמה לא מעריכה את הסדר שהיא משליטה בבית. שושנה חשבה שיעל חושבת שביתם לא נקי ומסודר.

ויכוח הוא אף פעם לא על מה שהוא. תמיד יש את מה שאת אומרת, ואת מה שאת חושבת. את המילים ואת מה שמאחוריהן. את ההווה, ובעיקר, כמה בעיקר, את מה שהיה בעבר.

פרק נ' - גם אתה, בְּרוּטוּס?

"אותו יום היה החמישה עשר במארס, שנת 44 לפני הספירה הנוצרית. כלומר, ג"א תשט"ז. יוליוס קיסר הוזהר בידי חוזה בכוכבים שהיה מקורב אליו, שסכנה צפויה לו ביום זה. כשהגיע אותו היום, אמר קיסר לחוזה בלגלוג: 'הנה בא אידו של מארס...' ענה לו החוזה חרש, 'אכן בא, אך טרם חלף...' האזהרה לא הייתה מיותרת. אידו של מארס, כלומר היום האמצעי בחודש מארס, צפן בחובו אסון ליוליוס קיסר".

הבנות האזינו ברתק. למורה שיפמן היה את הכישרון להפוך כל פרט בהיסטוריה לסיפור מרתק. כושרה הרטורי המעולה, בקיאותה המדהימה בים ההיסטוריה והיכולת שלה להעביר פרטים רבים בלי לייגע, הפכו אותה למורה להיסטוריה המבוקשת ביותר בסמינר.

"יוליוס קיסר היה נערץ על האימפריה הרומית בשל הניצחונות שהביא. הוא זיכה את רומי בכיבושים שסחררו אותה והפכו אותה לאימפריה שלטת. אבל באותם ימים הייתה הרפובליקה, כלומר שלטון העם, ערך עליון ברומי. אנשים לא יכולים היו להעלות בדעתם שישלוט עליהם מלך. יוליוס קיסר קיבל הרבה כבוד מהעם הרומאי, וקיבל את התואר 'דיקטטור'. הוא הפך לשליט על כל האזור, אבל לא על רומי. אין שליט יחיד על רומי.

"יוליוס קיבל גם את התואר 'אבי המולדת', והוכתר פעם אחר פעם לקונסול, אבל לא הסתפק בכך. הוא קיבל את התואר 'דיקטטור' לכל ימי חייו, והורשה ללבוש מדי שרד בכל עת. החודש 'יולי' נקרא על שמו, והוא החל נועל מגפי ארגמן, כמו מלכי רומא הקדומה, אלו שקדמו לשלטון הרפובליקה הנוכחי.

"העם עקב בחרדה אחר התנהגותו של האיש שהעריצו. הם פחדו שינסה לחולל מהפכה ולשלוט ברומי שלטון יחיד.

"נכבדי העם פנו אל ברוטוס בבקשה לעצור את יוליוס קיסר. ברוטוס היה האיש האהוב על קיסר, שקיסר גידלו וטיפחו, ואף שכמה פעמים התייצב מולו, סלח לו קיסר, חנן אותו והגדילו מעל אוהביו. קיסר העשיר אותו, גידל אותו בחיבה ובסלחנות יתרה, בניגוד לשלטון הקשוח ששרר באותם ימים.

"'איך אבגוד באיש הזה, שהיה לי כאב רחום?' שאל ברוטוס את המבקשים ממנו להתנקש בחייו של קיסר, 'איך אוכל להרוס את חייו?'

"'אולי יקר לך יוליוס קיסר', ענה לו קיקרו (יש הוגים: ציצרו), שהיה אחד מגדולי הנואמים בסנאט, פילוסוף, מדינאי וסופר ידוע, 'אבל הרפובליקה יקרה יותר. אם לא תהרוס את קיסר, הוא יהרוס את רומי'.

באסיפה חשאית שנערכה, הוחלט להתנקש בחייו של יוליוס קיסר. ברוטוס, ביחד עם מתנקשים נוספים, קיבל על עצמו את המשימה.

באותו יום התאסף הסנאט בתיאטרון פומפיוס. קיסר היה לבוש במדי השרד שלו ולא חשד במאום. המתנקשים קרבו אל יוליוס קיסר. בתחילה לא הבחין בכך. היו אלו סנטורים מכובדים, מהמשפחות החשובות ביותר ברומי. רובם היו אנשים שחבו את כספם ואת כבודם לקיסר. הם שלפו מולו סכינים, ודקרו אותו. קיסר היה איש מלחמה וניסה להיאבק בהם ולהכריע אותם. לפתע, מתוך קבוצת המתנקשים, נראתה דמותו של ברוטוס. קיסר קפא על עמדו, כלא מאמין. ברוטוס! האיש שאותו אהב, חיבב וכיבד כל כך, שנתן בו אימון מלא, כסף ואהבה... הוא לחש בכאב: 'גם אתה, ברוטוס?' וחדל להיאבק. הוא כיסה פניו בגלימתו, והניח למתנקשים לרצחו נפש. הם רצחו אותו בעשרים ושלוש דקירות סכין, והניחו לו להתבוסס בדמו.

"משפטו של קיסר: 'גם אתה, ברוטוס?' הפך להיות סמל לבגידה באדם קרוב, באדם שנתן לך יותר מכול, באדם לו אתה חייב כל כך הרבה, ועם זאת – אתה בוגד בו. דמותו של ברוטוס הפכה לשנויה במחלוקת. היו שראו בו בוגד שפל, איש חסר מצפון שבגד בצורה הנוראה ביותר במיטיבו, והיו שראו בו איש ישר ונאמן שהתגבר על נטיותיו האישיות למען הכלל והקריב את אהבתו ומצפונו על מזבח מדינתו. הוא חשש שיוליוס ישתלט על רומי ויהפוך עצמו למלך, ועל כן עשה כל שיכול, כולל רצח האיש שאהב, כדי להגן על מדינתו".

* * *

איילי נותרה לשבת על מקומה. ברוטוס הקריב את המצפון שלו. היא מרגישה את הכאב הזה, מפלח ונורא, עובר בלבה. יש ערכים, הוא לבטח חשב, ששווה וצריך להקריב בעבורם את המצפון. אבל מה הוא היה באמת, בתוככי לבבו, בוגד נאלח, איש חסר מצפון ואנוכי, או אדם ששם את טובת מדינתו מעל לטובתו האישית? ומה היא עצמה? מקריבה את מצפונה על מזבח החסידות? איזו מחשבה אווילית, אנוכית... את רוצה להצדיק את העובדה שאת מעתיקה במבחנים? את העובדה שאת אינך מי שאת מתיימרת להציג שאת? הרי את עושה את זה כדי לפאר ולרומם את שמך, לא יותר מזה! הקול האחר דמע והתנגד: 'לא נכון. אני לא עושה את זה בשביל עצמי. אני חייבת לעשות את זה, חייבת. לא למעני, למען כבוד בית אבא. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי להרפות, לא להצטיין, לקבל ציונים נמוכים. כמה קשה להקריב את הדבר החשוב לך מכול – המצפון שלך. הוא פשוט לא נותן לך מנוח...' מה מול מה? האכזבה של אבא או היושר הפנימי? לכאורה, התשובה אמורה להיות ברורה: ברור שעלייך להפסיק את ההעתקות ולהיות מי שאת באמת. אבל הלב שלה לא מניח לה לעשות את זה. היא מסתמכת על כל מיני שברי דעות כוזבות המתירות להעתיק במבחנים. אבא מול האמת. קריעה.

יעל הרהרה במה שהדבר אומר לגביה. בגידה איננה רק נשיאת חרב אל האיש שאהב אותך. כל מילה, כל התנהגות, כל העווית פנים, היא נעיצת סכין בלב האנשים שאוהבים אותך יותר מכול. אמא כאובה בכל פעם שהיא מתנגדת לדבריה, אבל רגשותיה סוערים בתוכה. היא מרגישה שקשה לה כל כך, קשה לה... אפילו ברוחניות. היא רוצה להירשם לאחת מאפשרויות ההתנדבות שיש בסמינר, אמא לא אוהבת את זה. זה לא שהיא לא סומכת על הסמינר שבדק היטב את הבתים אליהם הוא שולח את תלמידותיו, זה רק שהיא לא אוהבת שבנות מסתובבות הרבה מחוץ לבית. היא רוצה ללכת כל שבת לתפילה – אמא לא תמיד מאפשרת לה. לפעמים צריך לשמור על האחיינים, לפעמים צריך לעזור לחתוך עוגות ולקצוץ סלטים. אמא לא מבינה את צרכיה הרוחניים, למשל להעמיק בלימוד ספר כלשהו... אבל אמא היא אמא, וצריך לכבד הורים. גם כשהיא חושבת שהיא עומדת בפני התקדמותה הרוחנית? מה מול מה? האכזבה של אמא או ההתעלות האישית? אמא מול עולמה הרוחני. קריעה.

גיטי לא קמה כשנשמע הצלצול. היא הרהרה בכאבו של קיסר, שראה את האיש האהוב עליו בוגד בו בצורה מזעזעת כל כך. היא לא ידעה מה עבר במוחו של ברוטוס באותם רגעים, אבל ידעה לכאוב את כאב הקריעה.

מה חשוב יותר? האדם שאוהב אותך, שנותן בך את אימונו, או המדינה שלך? על מה תקריב את ערכיך? מה חשוב יותר, להרגיע את אמא או לבקר את אבא? להעביר מסר מאמא, או לצער את אבא? מה חשוב יותר? מה יותר ממה? אבא מול אמא. קריעה.

שלוש נערות נותרו על מקומן, שקועות בהרהורים מכאיבים. המורה הצליחה להעביר את הסיפור בצורה עוצמתית וחיה, עד כי שלושתן מצאו עצמן ברחובה של רומי, מביטות בעיניו של ברוטוס, וחשות את כאב הבגידה, המצפון והקריעה.

גם אתה, ברוטוס?...

פרק נ"א - מלחמה

זהבה ואיילי ישבו ושיננו את האותיות. להפתעתן, ידעה מרימי את כל אותיות הא' ב' בעל פה, אלא שאת צורתן לא ידעה לזהות. בעיית הקשב והריכוז הקשה שלה לא הניחה לה לשבת יותר מחמש דקות ברציפות, אבל הן עזרו לה לפרוק את מצבורי המרץ והאנרגיה בצורה חיובית: הן ערכו הפסקות ארוכות ובהן שיחקו עמה ונתנו לה את תחושת הפורקן וההצלחה לה הייתה זקוקה.

"היא מעולם לא חוותה הצלחה", הסבירה להן המורה קרמר, האחראית על ההתנדבות שלהן, "אתן מבינות? כל חייה רצופי מכשולים, איסורים והגבלות בהן איננה מצליחה לעמוד. קשה לה בכול: בלימודים ובחברה, בחיי היום יום ובבית, בבית הספר ובחצר. בכל מקום היא מרגישה דחויה בגלל נטייתה לפראות ולאלימות. היא מעולם לא חשה אהובה בשום מקום, ואף פעם לא טעמה הצלחה!"

והן נתנו לה את ההצלחה יום יום, שעה שעה. היא הצליחה לקשור חבלים זה לזה, והצליחה לבעוט בכדור למרחק עצום. היא הצליחה להשיג אותן בתחרות ריצה (בקלות רבה, הודתה איילי), ותמיד-תמיד ידעה יותר מהן בכל המשחקים. פתאום היא גם התחילה להצליח לזהות את האותיות, והן הריעו לה בהערצה כשדקלמה להן את שמותיהן. ("ידעתי כבר מזמן, זה לא חוכמה", הפטירה היא, זורחת מאושר.)

מרימי עלתה על מסלול ההצלחה. אי אפשר לומר שהיא הייתה על פסגת ההצלחה, אבל ברגע שעלתה על המסלול, כבר נעשה הכיוון ברור יותר. היא מכוונת כלפי ההצלחה, ולא מדורדרת אלי כישלון. היא בדרך לפסגה. המלחמה שלה ממשיכה, אבל באחד הקרבות היא כבר ניצחה.

זהבה חשבה לתת לה לבטא במקום כלשהו את יכולותיה. "חייב להיות משהו שהיא כן יודעת לעשות!"

"כלומר?" איילי לא הבינה בתחילה.

"אני חושבת על זה עכשיו. לכל אדם יש מקום בו יוכל להצטיין. אין לך אדם שאין לו שעה".

"מה, למשל?"

"לנגן, אולי".

"לזכור את שמות התווים, כולם ואת הציור שלהם, להבדיל בין מפתח סול למפתח פה, בין יד ימין לשמאל, ללמוד אקורדים..." היא אמרה בבעתה, "היא תתקשה בזה עוד יותר וזה יתסכל אותה עוד יותר. חוץ מזה, היא תשבור את הקלידים באצבעותיה הנוקשות, והכול יימאס לה מהר מאוד".

"ציור, שירה". שפעה זהבה רעיונות.

"ייתכן", איילי הנהנה, ביתר התלהבות, "ציור זה דווקא רעיון לא רע, וייתכן שיש בזה משהו. נדבר על כך עם המורה קרמר ועם אמא שלה, ונראה מה הן תגדנה".

"תשאלי אותן", זהבה הרימה את הספרון המצויר שבעזרתו ניסו ללמד את מרימי לקרוא, ודפדפה בחוסר מעש בין הדפים. ראתה את הגוזל הקטן שנולד בראש ההר, והסתכל על כולם מגבוה. איילי הציצה בספרון מבעד לכתפה, ובבת אחת חשבו שתיהן על שני דברים שונים, בלי לשתף האחת את השנייה.

זהבה העבירה אצבעה על הגוזל הקטן, והנידה בראשה. החיים קשים, גוזל יקר שלי, ואינך יודע לאילו מאבקים אתה צפוי. איילי חשבה על זה שנולד בפסגה, זה שעליו לפצות ולרצות כל הזמן, זה שעיני כל נשואות אליו – והוא עדיין גוזל קטן ורך בשנים, ואין לו הכלים והיכולת. הו, גוזל שלי, הרהרה לעצמה, כל כך קשה לך לחיות על ההר.

* * *

מרימי, בעצתה ובסיועה של זהבה, התחילה ללמוד לצייר. לא, היא לא התגלתה ככוכב עולה, אבל לעומת שאר אחיה ואחיותיה, חברותיה לכיתה ולשכונה שלא ידעו דבר וחצי דבר, היא הייתה הכוכבת היחידה בתחומה. ביטחונה העצמי נסק לגבהים, ועמו – גם ציוניה. היא התחילה לקרוא בשטף ובלי להתבלבל מלים קצרות, ועיניה הבורקות היו כאלפיים עדים על השינוי לטובה שמתחולל בה.

הרבה יכלו איילי וזהבה לזקוף לזכותן, כך שהן לא התפלאו כלל על שביום מן הימים נקראו שתיהן לבית משפחת ציטרון לצורך שיחה עם אשת מקצוע מיוחדת שהתמחתה בתחום הקריאה. היא הייתה אישה נמוכת קומה ונמרצת, גלוית ראש, שהשתדלה להתאים את לבושה אל הבית שאליו הגיעה. היא הציגה עצמה בשמה - שיר.

"שמעתי על המקרה של מרים", פתחה ואמרה, "והייתי שבעת רצון מהדרך בה נקטתן כדי לסייע לה להתגבר על קשייה. הפרעת הקשב והריכוז בה היא לוקה בתוספת הדיסלקציה שלה, גרמו לצוות סטודנטים מ'בר אילן' לקרוא את התיק שלה. זהו תיק מורכב ומעניין, והם ביצעו עליו מחקר ועבודה". איילי וזהבה האזינו לכל בנימוס, כשהן אינן יודעות למה לצפות, ומדוע הן קשורות לכל זה.

"הגענו למסקנה, שישנה שיטה שלא נוסתה עדיין, שיטה שתקל עליה בלימוד הקריאה".

"היא קוראת", מחתה איילי, "היא קוראת מצוין!"

"כמה?"

"מילים". הודתה איילי, נבוכה מעט.

"מילים", חזרה שיר כהד, "ארוכות או קצרות?"

"בארוכות היא די מתבלבלת", הסכימה איילי.

"אני מדברת על מילים ארוכות, על משפטים שלמים, על טקסטים ארוכים, על קריאה בהירה ורצופה ללא שגיאות".

איילי וזהבה החליפו מבטים ספקניים.

"זה יקרה", הבטיחה האישה, בטוחה בעצמה, "הסטודנטים עבדו קשה, ואני חושבת שהם הגיעו לפריצת דרך מסוימת, שתקל על מרים בהרבה, ותביא אותה לדרגות חדשות של קריאה, הבנה וריכוז".

"אם ירצה השם", אמרה זהבה.

שיר הנידה בראשה. "לצורך כך, נצטרף כולנו לצוות אחד. אני מבינה שאתן מעוניינות להמשיך לעבוד עם מרים, נכון?"

"בוודאי!"

"אז אתן ואני מרכיבות צוות שיעבוד בצורה אינטנסיבית עם מרים. אני אתן לכן חומר קריאה בנושא הדיסלקציה, וניפגש כאן מחר, בסדר?"

"בעזרת השם", אמרה איילי בשם שתיהן, והן יצאו מן הבית.

משהו ניקר באיילי. משהו קלוש, כציפור המנקרת בשלג. שיר הזו אינה חרדית. הן לא אמורות – היא לא אמורה, על כל פנים – לשבת במחיצתה של אישה לא חרדית, משום סיבה שהיא.

אבל הסמינר אישר! מחה קול מתוכה, הסמינר אישר לנו את ההתנדבות הזאת!

אולי, אבל את לא ברמה שאת אמורה לצפות לאישורי הסמינר. את אמורה לדעת לשים לעצמך גבולות.

היא השתיקה את הקול הזה. לא היו לה כוחות להתמודד אתו. היא נמצאת במערכה, כבר שנים, על דמות נכדת האדמו"ר המוקפדת. אין לה כוח להילחם בחזית נוספת.

אבל שם, דווקא שם, מתפתח קרב של ממש. משם נפתחת עדיה הרעה.

פרק נ"ב - מי את באמת

איילי הייתה שקועה במחשבותיה בדרך חזרה. כמה דקות ארוכות ארך המאבק הפנימי, בסיומו ניערה את ראשה. היא נשארת. היא תישאר. היא פתחה את פיה כדי לומר משהו, וראתה שגם זהבה מהורהרת.

"קרה משהו?" העזה לשאול, כשהחלו להתקרב לביתה של זהבה.

"אה?" היא הרימה מבטה, ופגשה את עיניה הדואגות של חברתה.

"את נראית מהורהרת". ציינה איילי.

"אני אכן כזאת". השיבה לה זהבה, חיוכה העדין מאיר את פניה.

"מדוע, אם יורשה לי לשאול?"

"אני שוקלת... כלומר, שקלתי... אני חושבת להפסיק את ההתנדבות".

"מה???" היא נדהמה. סקרה בבדקנות חוקרת כל תג ותג בפני חברתה, ועיניה פעורות מהלם מוחלט. "מה אמרת?"

"חשבתי על שיר", אמרה זהבה מהוססת, "אני לא יכולה לעבוד אתה בצוות".

"למה?" זו הייתה שאלה אווילית, חשה איילי, אבל שאלה אחרת לא עלתה על דעתה.

"מפני שהיא איננה דתייה". לחשה זהבה.

איילי מיהרה למחות: "ביקשו ממך שתהיה הרב שלך? היא בסך הכול מדריכת קריאה!"

"אני יודעת", דוק ורדרד עטה את לחייה של זהבה, "תראי, את אחרת... את יכולה לשהות במחיצתה ללא חשש. את נולדת גבוה, את לא חוששת לכל צעד שלך. אני לא זכיתי להיות כמוך. איני בת קדושים, ואני מפחדת על כל צעד שאני מבצעת שמא יפיל אותי מחדש. אני לא יציבה כמוך, אני לא יכולה לעבוד במחיצת אישה לא דתייה".

"אבל החסד!..." קראה איילי בלהט, "תחשבי על מרימי המסכנה!"

"החסד?" חיוך רב משמעות עלה על שפתיה של זהבה, "את יודעת כמה רבות הבנות שהשתוקקו לבצע את החסד הזה. את יודעת שקיבלנו אותו רק בזכותך. ישנן בנות רבות וטובות שיעשו זאת. אני את הרוח שבי לא מסכימה לסכן. אני יודעת שזה בסדר, שזה בהסכמת הסמינר ואפילו בהוראתו, אבל אני... ובכן, אני מרגישה חלשה. אני לא רוצה להסתכן".

איילי פתחה את פיה כדי להשמיע התנגדות נוספת, אבל אחרי כן שבה וסגרה אותו.

"אני מצטערת", אמרה זהבה בקול איטי, "אם פגעתי בך".

"לא פגעת בי", הזדרזה איילי לומר, "אבל אני לא בטוחה שאת צודקת".

"יש בי קול פנימי, אינטואיטיבי, שמנחה אותי כבר שנים", אמרה זהבה חרש, "ואני קשובה לו".

"אולי אשאל את אבא שלי?" הציעה איילי פשרה, "מה שהוא יאמר נעשה".

"לא, לא", זהבה נענעה בראשה לשלילה, "חשבתי על זה כל הדרך. אני שלמה עם החלטתי".

"ומה יהיה על מרימי?" אמרה איילי באומללות, "איך ניפרד ממנה?"

"אני לא מבקשת ממך לעשות כמוני!" אמרה זהבה בתקיפות, "את יכולה לצעוד בדרך שונה ממני. אני צריכה להיזהר יותר. ובקשר למרימי? אשתדל להיפגש עמה, אבל בתכיפות מעטה כדי לא להפריע למתנדבות החדשות".

קולה של זהבה היה כה שליו, הבעתה כה מוצקה, ואיילי חשה קנאה עזה. היא הייתה כל כך שלמה עם עצמה, כל כך מוותרת בקלות בשביל הערכים שנראו לה נכונים וצודקים. היא חשה עצמה קטנה פתאום, גמדה. אבל לוותר גם היא – את זה לא יכולה הייתה לעשות.

* * *

"לך קל יותר ממני", אמרה זהבה בפעם העשירית מאז נפתח הוויכוח ביניהן, "את יכולה להישען על זכות אבות. לי אין זכות כזו!"

"את חושבת שזכות זו תמיד קלה היא?" שאלה איילי בתרעומת.

"לא אמרתי". מחתה זהבה.

"אמרת... אמרת שאינני מבינה..."

"אמרתי שאינך מבינה את גודל הזכות שנפלה בחלקך, ואת אכן לא מבינה", חזרה זהבה על דבריה בפשטות, "את אינך מבינה".

"לא, לא", אמרה איילי במרירות, "אולי תסבירי לי?"

"ברצון", זהבה הרהרה לרגע, ואחר אמרה: "דברים הברורים לך לגמרי, לי אינם ברורים בכלל. אני צריכה להיאבק על דרכי לפסגה, בעוד את כבר גדלה שם".

* * *

באותו לילה לא יכולה הייתה איילי להירדם. היא נכדת האדמו"ר. היא בתו של אביה. ממנה מצפים לגדולות ונצורות. איך היא לא מצליחה לעשות מה שבעיני זהבה קל כל כך?

מאז הייתה ילדה חונכה איילי לראות את עצמה כסמל ודוגמה לאחרות. הרבה דברים שראתה אצל אחרות, ידעה שלא תעשה. בגדים שונים שחברותיה לבשו, היא ידעה שהיא לא תלבש. "ולא, חלילה, שהם אינם צנועים", אמרה אמא, "אבל נכדת האדמו"ר שליט"א צריכה לשמור על עצמה יותר, גם כי היא בת קדושים, וגם כי היא משמשת דוגמה לאחרות".

איילי ידעה זאת. רגשות הלב תפסו את המקום הראשון בחייה, הרבה יותר מדעתו היציבה של השכל. כשהייתה ילדה הייתה מסתובבת מלאת גאווה בשמחות הגדולות שנערכו במשפחתם, לבושה בשמלה מהודרת ונהנית מליטרת הכבוד, לא היה לה שום עול, על חייה לא הֵצֵלָה שום אחריות.

אחר כך, כשבגרה, החלו הלימודים להיות קשים יותר, והיא הרגישה, לבהלתה, שאינה מסוגלת להמשיך ולהיות מי שהוריה ציפו שתהיה. בכיתה ו' היא עוד נאבקה בעזרת שעות לימודים ממושכות, בכיתה ז' החזיקה ראש בקושי מעל הגלים, ובכיתה ח' אירע הדבר: היא החלה להעתיק במבחנים. מצפונה ייסר אותה בתחילה. באופייה הייתה איילי נערה ישרה, ובתחילה כאב לבה על מה שהיא עושה על מנת להצליח. ככל שחלפו הימים, הפך הליך זה לשגרתי בעיניה. היא שיננה לעצמה, שהיא עושה זאת למען מטרה טובה. היא חייבת לכבד את שמו של אביה ולא לבייש את שם סביה. היא מוכרחה. אינה רוצה – אבל חייבת.

בכיתה ט', י' וי"א זה היה הנוהל הקבוע. לימודים מתישים לאורך הימים שקדמו למבחן – והעתקה לכל צרה שלא תבוא. אף אחת לא ידעה, שיטותיה היו משוכללות ויעילות. אפילו זהבה – מי שהייתה הבת הכי קרובה להגדרה של חברה טובה שלה – לא ידעה.

איילי לא ידעה למה היא נזכרת בזה עכשיו. מה זה קשור לעניין ההתנדבות, שיר החילונית וכל מה שכרוך בזה? התשובה הלמה בדעתה, טופחת על פניה. היא ידעה מהי התשובה. היא הבינה אותה ללא מאמץ רב.

מה שאת עושה, איילי, זה מה שהופך אותך למי שאת. היושר אינו נחלתך, וכיוון שכך, את לא מי שהיית רוצה להיות. התחלת להידרדר במדרון, ולא שמת לב לכך. העתקה במבחנים היא מעשה שלילי, ולא משנה לשם מה נעשה. זה לא רק חוסר היושר: זה חוסר באמונה – אינך מאמינה שהציון נגזר משמים? זאת גאווה – את לא מוכנה להיראות לא מושלמת. דברים רבים ורעים גורר מעשה זה בחובו, ואין לו כל הצדקה. הוא זה שמביא אותך למעשים אחרים, גרועים יותר. אולי את נכדת אדמו"ר, אולי את שומרת על תדמיתך, אבל תדמיתך איננה מי שאת. המעשים הם אלו שהופכים את האדם למי שהוא באמת.

פרק נ"ג - חיים שהיו

"היא מחכה לטלפונים". גיטי לא הרבתה לדבר מאז מה שקרה. היא מיעטה מאוד להשמיע את קולה בכיתה, והעובדה שהייתה אהובה, פופולרית ונשמעת, הלכה ושקעה, הלכה ושככה. זוהי דרכו של עולם: מי שנעלם לפתע, נשכח. בגיטי עברה מחשבה עגמומית: גזירה על המת שישתכח מן הלב, לא כן? זה גם טבעי. אם אתה לא נמצא, דעותיך נשכחות. מה שפעלת – טובע בתהום הנשייה. אמרותיך נעלמות, ואתה, על מי שהיית ומה שהיית, נשכח מזיכרונם של האנשים.

כואב, אבל אמתי.

"באמת?" יעל, שישבה לידה, הטתה ראשה בהתעניינות, "היא באמת רוצה שנתקשר אליה? אני מתכוונת, היא לא חלשה מאוד וכואבת?"

"היא כן. אז מה?"

"אולי לא יהיה לה כוח ונוח שיתנפלו עליה עשרות בנות מנדנדות".

"לא יתנפלו, ובוודאי שלא ינדנדו", אמרה גיטי נחושות, "אבל ברור לי, שלטלפונים היא מחכה".

"רגע, רגע, ברור לך? היא לא אמרה במפורש?" הני, שדעתה נשמעת תמיד.

"לא..." החלה גיטי לומר.

מעגל החברות, שכעת הפך צפוף יותר, התרשם לשלילה, "אם היא לא אמרה לך במפורש, איך את מצפה שנטריד אותה?"

"הייתה נגרמת לנו אי נעימות רצינית אם היינו מתקשרות בלי שהיא רוצה!"

"אם היא מסרבת לקבל טלפונים, למה שנביך אותה?"

"באמת, גיטי, מתאים לך להיות רגישה יותר למצבה!"

"לא אמרתי שהיא לא רוצה", אמרה גיטי, מסמיקה מעט מההערה האחרונה, "כן אמרתי, זאת אומרת, מה שהתחלתי להגיד, זה שלא יצא לנו לדבר במפורש על כך שיתקשרו או לא, אבל כן יצא לנו לדבר על זה שהיא משועממת מאוד ומחפשת תעסוקה. היא קוראת, אבל קשה לה להתרכז. שומעת מוזיקה, אבל כאובה מדיי בשביל ליהנות. מבקרים זהו הדבר הטוב ביותר כדי להעסיק אותה ולהעביר את הזמן. אומרים שמבקר לוקח אחד חלקי שישים מן המחלה של החולה".

"מבקרים?"  רייזי נראתה דאוגה, "את חושבת שהיא רוצה שיבקרו אותה?"

"ביקורים ממש עוד לא", הסכימה גיטי, "אבל טלפונים. קצרים, מתעניינים ומעניינים. לא להלאות אותה בשיחה ארוכה, אבל כן להתעניין".

"המדריך למשתמש", ציינה הני.

גיטי הפנתה אליה מבט, "אף אחד לא העניק לי מדריך למשתמש, הני, אבל אני כתבתי אותו בעצמי".

הני נבוכה, וזה לא היה באופייה. גיטי המשיכה, "היא באמת רוצה לראות שלא המשכתן הלאה בחיים ככה, כשהיא שכבה בבית החולים מחוסרת הכרה ופצועה קשה. תראו לה שאכפת לכן ממנה, זה הכול".

גיטי ביקשה לנער את מעגל החברות שהקיף אותה לפתע, אבל גילתה שהדבר בלתי אפשרי. בנות רצו לדעת עוד ועוד פרטים על המצב הרפואי, הנפשי, הפיזי והכללי של דבורי. הרבה לא יכולה הייתה גיטי לומר, בין מפני שלא ידעה, ובין מפני שאת מה שכן ידעה – לא רצתה להעביר הלאה. דבורי אינה מרכולת בשוק, ואין לה חשק שמחר ידברו עליה בכל הבתים של בנות הכיתה, ולמחרת – ברחוב החרדי כולו.

"היא מדברת?" רצתה טובה לדעת.

"בוודאי!" גיטי הזדעזעה, "למה את חושבת שלא?"

"אני יודעת? לפעמים נפגע גם המוח".

"אלו שטויות! היא נשארה בדיוק כשהייתה, עם אותה תבונה ואותו שכל, עם אותם רגשות ואותן הרגשות. היא רק... רק..."

"איבדה רגל", השלימה טובה, בחוסר טקט מסוים.

גיטי הזדעזעה שוב, אבל הפעם שתקה.

"יש לה מצב רוח טוב?" רצתה רחלי לדעת.

"נהדר. בסך הכול מה קרה? רק איבדה רגל..." אמרה גיטי בציניות.

רחלי לא קלטה את הציניות, "אני חושבת שזה אמור היה להשפיע על מצב הרוח שלה", אמרה ברצינות, "או שהיא עדיין לא קולטת מה קרה? כבר סיפרו לה?"

"לא היה כל צורך לספר", גיטי החליטה לנהוג בסובבות אותה באורך רוח, בין אם הערותיהן מטופשות ובין שהן חסרות בינה או נטולות טקט, "היא הרגישה זאת היטב".

"כאבי פנטום", אמרה יעל בשקט.

"אמת", גיטי הישירה אליה מבט ואחר העבירה אותו על פני החברות, "המצב שלה לא פשוט מבחינה פיזית. היא סובלת מאוד. אבל התפקיד שלכן זה לא להכביד עליה בשאלות או להקשות את מצבה הפיזי, אלא להתעניין בנחמדות וזהו".

בלבה הצטערה גיטי על הקולקטיביות שהעניקה לשיחה הזו. היא הייתה צריכה לתפוס את יעל, הני, בת שבע,  רייזי, זהבה ואולי גם את איילי ונחמי, ולהורות להן בשקט להתקשר אל דבורי. היא לא חושבת על שום דבר טוב שיצא מכך שרחלי או טובה תתקשרנה ותשאלנה שאלות לגבי מצב הרוח ומצב הנפש, מצב הרגל ומצב הכאב. דבורי אולי לא תטרוק להן את הטלפון בפרצוף, כמו שהיא עצמה הייתה עושה, אבל תכאב ותצטער, וזה לא הזמן להכאיב ולצער אותה. די לה בכאב ובצער הקיימים.

"את בטוחה שזה היה רעיון טוב?" שאלה אותה  רייזי אחר כך.  רייזי הייתה נערה קלילה ועליזה שדבורי חיבבה מאוד. היא הייתה פשוטה וזורמת, לא מבריקה, כן נעימה וידידותית.

"מה?" הן התהלכו לאורך חצר הסמינר הגדושה בפעילות תוססת של בנות מטיילות, מפטפטות בקבוצות או בזוגות, או משחקות בכדור.

"להגיד לכולן להתקשר. אני לא מדמיינת את דבורי מאושרת מזה".

"את צודקת", היא נאנחה, "לא התכוונתי שכל כך הרבה בנות תשמענה את זה".

"ככה זה, כשאת מדברת, הן רוצות לשמוע..."

"זאת אמורה להיות מחמאה?"

"הייתה..."

גיטי עצרה מלכת, "כלומר?"

 רייזי לא ענתה. עיניה הורדו אל דיגום אבני המדרכה שריצפו את אדמת חצר הסמינר, ואחר כך הופנו שמאלה אל הגדר הגבוהה והכחולה.

" רייזי!"

"ברור שאת מתנתקת, גיטי, אני בטוחה ששמת לב לכך".

"דבורי לא נמצאת,  רייזי", קולה של גיטי רעד והיא השתדלה לייצב אותו, "עם מי את רוצה שאתיידד?"

"דבורי לא כאן, אבל היו לך הרבה ידידות מלבדה. בימים שלא הייתה, לא נאלמת. את דיברת וצחקת, שיתפת פעולה והיית מי שאת, גם כשדבורי נסעה לחו"ל לשבועיים, וגם כשחלתה באנגינה למשך עשרה ימים. לא כעת, לא עוד. את נעלמת, גיטי, את צריכה להכיר בזה".

"דבורי נעלמה, לא אני".

"דבורי נעלמה", אמרה  רייזי באיטיות, "אבל אף אחד לא הכריח אותך להיעלם בעקבותיה".

"לא הכריח", גיטי דיברה בקול כמעט בלתי נשמע.

"את רוצה לייצר בשביל דבורי חיים חדשים, לא כן? את רוצה לקשר אותה עם כל בנות הכיתה. את רוצה שהיא תהיה מי שהייתה. אי אפשר לייצר בשבילה חיים חדשים, כשאת ממשיכה להרוס את אלו שהיו. אי אפשר לבנות בניין, כשאת יסודותיו את מקעקעת ללא הרף".

פרק נ"ד - שונות

ובכל אופן, התקשרה  רייזי אל דבורי. היא סברה, ובצדק, שהיא תהיה מאלו שדבורי כן תשמח לשמוע את קולן.

כשצלצל הנייד של דבורי, מתעורר לחיים בשעה שקטה למדיי, הופתעה דבורי לגלות על הצג מספר לא מוכר. בדרך כלל התקשרו אמה או אביה או גיטי. שני, אחותה, התקשרה גם היא הרבה, וכמוהם יענקי ולייבי, שרי ותמר. אחיה ואחיותיה הנשואים הרגישו אחריות על מצבה, ואלו שבבית – דאגה כנה.

לא תמיד היא הרימה את הטלפון, לא פעם ביכרה את השקט של בית החולים ואת המנוחה הנלווית אל השקט. לפעמים היה הכאב חזק מכדי שתוכל לדבר, ולפעמים הייתה ישנה תחת השפעת התרופות. הפעם זה היה מספר לא מוכר, וסקרנותה של דבורי התעוררה.

"שלום".

"דבורי???" זאת הייתה  רייזי, זועקת בהתרגשות ודומעת בו בזמן. חמימות של חיבה החלה להתעורר בלבה של דבורי.

"אני", ענתה, מחייכת למרות הכאב.

"את יודעת מה עשית?"

"אני אשמה?" היא צחקה. ב רייזי יש משהו כל כך תמים וישיר, שאי אפשר להישאר אדישים לידה.

"אני יודעת? אם לא היית יושבת במקום לא לגאלי, כל זה לא היה קורה! את תמיד צריכה להיות שונה, לפרוץ את הגבולות, ואחר כך כולנו צריכות לשלם את המחיר!"  רייזי היא  רייזי. לא פוחדת לגעת בנקודות הכואבות, המדממות, ביודעה שאצבעותיה עדינות מכדי להכאיב.

"תאשימי את הצוות בסמינר, שלא דאג לי למקום טוב יותר, או לחילופין שלא נזף בי מיד וסילק אותי מהמקום שמצאתי", מחתה דבורי.

"את תמיד תמצאי את מי להאשים..."  רייזי צחקה, ומשהו, קליל כל כך, בצחוקה. כאילו חדר האביב מבעד לחלונות בית החולים.

"את יכולה להאשים גם את עצמך. אם היית נותנת לי את המקום שלך..."

"עד שתפסתי אותו! למה שאני אוותר?..." התרעמה  רייזי בקול מתלונן.

שתיהן צחקו. דבורי מצאה עצמה צוחקת ממש.  רייזי הייתה טובה בחיקויים, ועתה נשמעה כילדונת בת ארבע.

"מה נשמע, דבורי?"  רייזי הרצינה קצת. קצת ולא יותר. אי אפשר לבקש ממנה להרצין הרבה.

"מעולה. את יודעת, שתי רגליים זה ממש מיותר. אפשר ללמוד להסתפק באחת. איך בכיתה?"

 רייזי קלטה את הסטת הנושא, "בכיתה? משעמם".

"למה?"

"את לא נוכחת, גיטי לא נמצאת..."

"גיטי לא נמצאת?"

"טכנית, היא נמצאת. נפשית – לא. היא מרחפת, לא על הקרקע".

דבורי נרעדה, "זה בגללי?"

"וודאי. רק מה חשבת?"  רייזי לא טאטאה את האמת ולא העלימה אותה.

"את חושבת שהיא עושה את זה בכוונה?"

"לא יודעת. לא נראה לי. אני לא הייתי בלב שלה, אבל אני חושבת שהיא פשוט... עצובה. אולי קצת יותר מזה. משעמם לה בלעדייך, אז היא מסתגרת בתוך עצמה".

דבורי דווקא לא חשבה כך. היא לא סברה שגיטי תשתעמם בלעדיה. יש לה מעמד חזק די והותר כדי להסתדר בלעדיה. זה... זה משהו אחר. יותר מזה. אולי גיטי מתנתקת כדי לשמור לה מקום.

"מסתגרת?" שאלה בשקט.

"תראי, המצב לא גרוע כל כך, היא התחילה היום לומר משהו, וכבר הקיפו אותה עשרים בנות לשמוע מה יש לה להגיד, רק שבדרך כלל היא לא מתחילה לומר שום דבר".

"גיטי???"

"כן, גיטי. היא השתנתה, דבורי, לא רק את. לא הייתי מספרת לך את זה, אבל אני חושבת שאת יכולה להשפיע עליה".

"להשפיע עליה – מה?" לדבורי נעמה המחשבה עד כמה מסורה לה גיטי. לא שהיא הייתה רוצה שחברתה תקריב את כל עולמה החברתי בעבורה, אבל איכשהו, מבעד למעטה הזעזוע החיצוני והצער הפנימי, הייתה קצת שמחה. גיטי לא השליכה אותה והמשיכה הלאה. אכפת לה ממנה. כשהיא לא נמצאת, כביכול גם היא איננה. מתוק הוא כאב הצער הזה. אולי תדבר עם גיטי על כך, אולי לא. רק אם תהיה השעה כשרה וטובה.

"להשפיע עליה, להסביר לה שגם אם את לא נמצאת, כדאי לה להיות עם שאר החברות, אחרת ישכחו ממנה".

"אה". דבורי לא רצתה להאריך בנושא, "על מה היא כן התחילה היום לדבר?"

"כמובן, על חברתה הטובה, דבורה בת מרים!" עליצותה של  רייזי שבה אליה. נושאים רציניים לא היו לרוחה.

"מה היא אמרה עליי?" דבורי נדרכה.

"שאת מרגישה קצת יותר טוב, ושאפשר להתקשר אליך".

"לכן את מתקשרת?" סנטה בה דבורי.

"תראי, אני רציתי מזמן, רק חיכיתי לאו. קי., אני לא רוצה להטריד".

"את לא מטרידה".

"היום אולי לא, אתמול ייתכן שכן".

דבורי חככה בדעתה, ואחר בחרה באמת, "את צודקת".

 * * *

הטלפון הבא היה מיעל. היא התעניינה במצבה של דבורי, ואחר כך הציעה לבוא ולבקר, מתי שדבורי תרצה. דבורי אמרה בכנות שהיא עדיין לא כשירה למבקרים, אבל ברגע שתוכל, תשמח מאוד, "אל תדאגי, יהיה לכן מספיק זמן", היא חייכה, "אני לא הולכת להשתחרר בקרוב".

יעל שמעה וקיבלה, "אז תעבירי לנו הודעה עם גיטי?"

"לא. את יכולה להתקשר לכאן עוד פעמים, אני אשמח".

"כן?" יעל היססה.

"כן. אם זה היה מכביד, הייתי אומרת לך. כשם שלא חששתי להגיד לך שאיני כשירה עדיין לביקורים".

אחר כך התקשרה נחמי, ולאחריה – זהבה. אחר כך התקשרה רחלי, השיחה אתה קצת עייפה את דבורי, והיא מיהרה לסגור, חשה בנקיפת מצפון קלה. היא לא אוהבת להיחקר על מצבה המדויק של פציעתה ומה אומרים הרופאים, שתסלח לה חברתה היקרה. יש בנות שלא ניחנו בעודף טקט. אחר כך התקשרה טובה, ושאלה אם דבורי תרצה ספרים מהספרייה שבביתם, וספרי קומיקס דווקא, כי היא שמעה שהיא משועממת וקשה לה להתרכז, והיא גם הולכת להיות הרבה זמן בבית חולים.

דבורי החמיצה את פניה, אף אחד לא אוהב לשמוע שהוא משועמם וקשה לו להתרכז, ועוד יותר לא אוהב לשמוע שהוא הולך להיות הרבה זמן בבית חולים. אולי יש כאלו שלא אכפת להם שאומרים שהם משועממים ולא מרוכזים, אבל דבורי לא אהבה להציג עצמה כפצועה מיוסרת ומשועממת. הגם שכל מילה מההגדרה הייתה נכונה.

אחר כך התקשרה איילי. היא דיברה בנעימות ובטון שליו, כדרכה, ואחרי שיחה ידידותית בת כמה דקות שאלה את דבורי לשמה המלא. "דבורה בת מרים? אין לך עוד שם?"

"ככל הידוע לי, לא". איילי הייתה בת שיחה נעימה עד כה, ודבורי עוד ניסתה להתבדח.

"ולאמא שלך? סבא שלי אומר שחשוב לדעת את השם המלא".

"ואת יודעת אותו". דבורי חשה בגלים של קוצר רוח.

"בסדר, אני אבקש מסבא שלי להתפלל".

דבורי החווירה והסמיקה לסירוגין. מה היא אמורה להגיד? איך היא אמורה להגיב? לפרוץ בבכי נרגש של תודה? לא מתאים לה. לבכות מהתרגשות? לא נראה לה. לסרב בנימוס? היא לא תסרב לתפילות האדמו"ר, אבל איכשהו, זה נראה לה חסר טעם. מאוד חסר טעם.

היא סגרה את הטלפון. אחר כך תסביר שהיו בעיות בקליטה.

אחר כך התקשרה גם מיני, וצילה, והני ו...

דבורי חשבה לעצמה, בשעשוע, כיצד הייתה מקטלגת את השעות הללו. היו לה שעות של כאב, שעות של חרדה, שעות של ייסורים קשים ושעות של צער נוקב. שעות של געגוע ושעות של תקווה. שעות של ידידות ושעות של נחמה. שעות של אהבה ושעות של מסירות. כיצד הייתה מקטלגת את השעות הללו, לו הייתה מתבקשת לעשות זאת? מילים, הרבה מילים, בלי כל מטרה. הרבה שיחות שאינן קשורות זו לזו. הרבה טקסט, הרבה מלל, שאלות ותשובות, שאין ביניהן שום קשר, שום נושא מאחד. המילה היחידה שעלה בדעת הייתה: שוֹנוֹת...

שתהיה בריאה, גיטי, אמן.

פרק נ"ה - כרוך באסון

אחר כך באו ימים אחרים. אולי בעיני המתבונן הם נראו רגילים בתכלית, אבל גיטי, שסימנה ביומנה כל יום שחלף, התקשתה לעמוד במרוצתם. הם היו מהירים מדיי, סוחפים מדיי, ולא הייתה בהם התקדמות כפי שרצתה. היא רצתה לראות התקדמות, רצתה לחוש אותה, רצתה לראות את דבורי מתאוששת, את הגדם מחלים, את דבורי כבר עוברת לשיקום, את החיים מתקדמים, יפים יותר מכפי שהיו.

אבל זה לא קרה.

כלומר, מצבה של דבורי היה יציב יותר, והגדם החלים לאטו. הרופאים החלו לדבר על פרוטזה, אבל הכול התקדם לאט כל כך, עד שגיטי חשה את עצביה פוקעים. רצתה, רצתה כל כך, לראות את דבורי משתחררת מבית החולים.

בינתיים היא התמידה בביקוריה. יום יום נסעה לבית החולים, מגיעה אל דבורי בדיוק של שעון שוויצרי. תמיד אמרו לה שהיא דייקנית, וביקוריה אצל דבורי רק איששו את הדבר, חיזקו והגבירו אותו. אף אחד לא ביקר בתוככי לבבה של גיטי, קורא מתוכו את הסיבה לביקוריה הדייקנים אצל חברתה. אמת, הסיבה הראשונית הייתה אהבתה לדבורי. האהבה הגדולה, שגרמה לה לשכוח הכול מלבד חברתה השוכבת בבית החולים. הסיבה השנייה הייתה דאגה, והשלישית חרדה עמוקה.

היא דאגה לדבורי. פחדה שמשהו יקרה אם תהיה לבדה בבית החולים, ושוב היא לא תהיה לצדה, כשם ששכחה לדאוג לה אז, כשהתמוטטה התפאורה עליה והיא הייתה לבדה. היא לא תשכח שוב. גיטי, בניגוד למה שחשבה אמה וחשבו עוד כמה אנשי מקצוע, לא האשימה את עצמה שלא פעלה כראוי. ברור היה לה כי לא הייתה במצב נפשי ראוי כדי לזכור את דבורי מיד. ברגע בו החזיר משהו את זיכרונה, היא קראה מיד לכוחות ההצלה, דייקה במסירת הפרטים וסייעה בהצלת חברתה. אבל לשכוח להיות שם שוב כשדבורי נפצעת? לא, לא שוב. היא לא תשאיר את חברתה לבדה.

הסיבה השלישית הייתה חרדה עמוקה. עמוק בתוך הלב שלה שכן הרגש ההוא, אותו כבר חשה בעבר לא פעם, והוא היה זה שהחריד אותה בכל פעם מחדש, לא מצליחה הייתה לעמוד מול עוצמתו שפילחה את נשמתה. היה בה רגש נורא. עלתה בה מחשבה איומה: כל מי שקושר גורלו בגורלי, מוכה באסון.

את המחשבה הזו היא דחקה מראשה. היא הייתה חלשה מכדי שתוכל להתמודד מולה, ועל כן בחרה בבריחה.

אבל בריחה, כמה שתהיה טובה, מסתיימת לבסוף. הבורח מתעייף ונתפס. גיטי לא העזה לגעת, תחילה, במחשבה זו, שניתקה אותה מהעולם כולו והציבה אותה מול עצמה, אבל אחר כך מצאה עצמה שוב ושוב מדשדשת בביצה עכורה זו, ומתייסרת נוראות.

אמא ואבא שלה. שני האנשים האהובים עליה ביותר, היקרים לה, שבעבורם מוכנה הייתה לעשות הכול, נפלו בגורל זה. אפילו ריני. כשחשבה על כך הייתה מצטמררת כולה. ריני, חברת הילדות שלה, החברה הטובה שהייתה לה בחיפה, נסחפה גם היא באסון שמלווה את ידידיה. משפחתה איבדה את כספה, הם עברו לדירה קטנה ועלובה ומתקיימים בקושי. קודם לכן היה אביה יהודי עשיר ונשוא פנים, ובשל ידידותה של בתו הקטנה עם ילדונת שאסון כרוך בגורלה, איבד את רכושו. אחר כך הייתה עטי, המתכתבת שלה. הן התכתבו תקופה ארוכה, והיו מעודכנות זו בחייה של זו, עד שהתגלתה הסוכרת אצל עטי, והיא הפסיקה את ההתכתבות שלה באחת. במכתב האחרון סיפרה על החדשות, והודיעה שלא תמשיך להתכתב היות שהיא עמוסה וטעונה רגשית.

גיטי לא שכחה את האנשים הללו. איך יכולה הייתה לשכוח? כל אחד חרת בלבה הירא חריתה עמוקה ומייסרת. לא מסוגלת הייתה להתיקם מזיכרונה.

גם תהילה. תהילה, בת השכנים הצחקנית והחביבה מקומה ראשונה, ששימשה לגיטי אחות אוהבת ובוגרת כשהגיעה לבני ברק, מנותקת ונטושה. גדעו אותה מכל מה שאהבה והכירה, ושתלו אותה, במהירות ובחוסר זהירות מספקת, באדמה חדשה.

תהילה אימצה אותה בחום ובחיבה, הדריכה אותה ברחובות העיר הזרה, הראתה לה היכן המכולת והיכן קונים מכשירי כתיבה, גילתה לה את מקומות המחבוא של ילדי השכונה ואת הפרצות בגדרות שדרכן ניתן לקצר את הדרך... וכמובן – הפגישה אותה עם בת השכנים מן הבניין הסמוך, שעזרה לה להתאקלם בקרב ילדי השכונה. תהילה קפצה לבקרה לא פעם, אף שהיא כבר הייתה בכיתה ד' בסמינר, והיא רק בת עשר. היא הלכה אתה לסיורים כמו ילדה קטנה, קפצה אתה מעל גדרות ולחשה לה את הקודים של ילדי השכונה. פעם או פעמיים בשבוע עלתה לשאול אם היא, גיטי, צריכה עזרה בשיעורי בית. גיטי נעזרה בה הרבה, שכן עם כל כישוריה, הייתה הרמה בבית הספר החדש שונה מאשר בזו הישן, וחלפו חודש-חודשיים עד שהצליחה להסתגל.

תהילה התמסרה אליה מעל ומעבר, וגם אחרי השנה הראשונה והקשה, הוסיפה להתעניין בה ובמצבה החברתי והלימודי.

שנה אחר כך היא נישאה, וגיטי ואמה הופיעו בחתונה שלה מהתחלה ועד הסוף. שתיהן ידעו כמה הן חייבות לנערה האצילית הזו, שנתנה להן את לבה וזמנה.

כמה שנים חלפו מאז? ארבע שנים? חמש? כן, חמש שנים נשואה היא, וטרם זכתה לילדים.

והיא, גיטי, אינה יכולה לשאת פניה אליה.

יבואו אנשים ויגידו שהיא הוזה. אחרים יגידו שהיא כופרת. יהיו שילעגו, יבטלו ויכעסו. אבל עמוק בלבה של גיטי לא ישכנעה איש. היא מרגישה, בעומק נשמתה, את הרגש הזה. היא בטוחה בו. היא מרגישה אותו, ולא פעם ולא פעמיים הוכח שצדקה. היא אינה רדופת הזיות סיוט. זאת מציאות חיים קודרת ומאיימת. אל לו לאיש לכרוך גורלו בגורלה. היא ממיטה אסון על יקיריה.

עם דבורי היה הכול כשורה, בתחילה. הן היו ביחד, והיה להן טוב כל כך. היא פחדה. פחדה מהרגע שבו יקרה משהו לדבורי. חששה נוראות, שגם אחריה תרדוף אותה קללה איומה ותהרוס את ידידותן לעד.

ככל שנקפו הימים, ככל שחלפו השנים, החל משהו בלבה מתרכך ונרגע. השלווה הייתה ברוכה, ושום דבר לא הפר אותה. הכול היה כל כך בסדר, עד ש... עד ש... עד שקרה האסון הנורא ההוא.

והיא, גיטי, אינה יכולה לשאת פניה אליה.

פרק נ"ו - אם היית יודעת

גיטי יצאה מן הבניין בדרכה לבית החולים. היא יצאה קצת מוקדם כדי להספיק לקנות לדבורי עט ודפדפת שביקשה. היא לא מיהרה היות שחישבה די זמן ללכת בניחותא, לבחור עט נוח לשימוש וגם בלוק שיהיה לדבורי נוח לכתוב עליו.

מולה, בצעדים נינוחים, התקרבה מישהי מוכרת. גיטי קפאה על עמדה כשזיהתה את המתקרבת, וחייכה מיד, "תהילה!"

"גיטי!" בת השכנים, המבוגרת ממנה בשמונה שנים וקצת, חייכה אל הנערה הנבוכה, "מה שלומך?"

"בסדר, ברוך השם", גיטי עצרה תחתיה, אבל לא ידעה בדיוק איך תמשיך. האישה הצעירה נראתה שמחה לראותה, וברור לחלוטין כי הקשר ביניהן לא דעך. הוא אולי הסתתר ונחבא, שתיהן לא הרבו לפגוש זו את זו, אבל כשנפגשו, מיד נוצר ביניהן החיבור, והן יכולות היו לשוחח ביניהן על כל נושא שבעולם. כאילו לא הפרידו ביניהן חודשים.

גיטי פגשה את תהילה אחת לחודש-חודשיים, ולפעמים בתדירות גבוהה יותר כאשר באה תהילה לבקר את הוריה. גיטי שמחה לשוחח עם חברתה הגדולה. ככל שחלפו השנים, הפך הקשר ביניהן לקשר של ידידות, יותר מאשר קשר של תלות. בתחילה הייתה גיטי נפחדת ובודדה, אחר כך התייצבה ונהייתה חברותית ואהובה, אחר כך התבגרה עוד יותר, וכבר היה לנערת הסמינר מה לשוחח עם כמעט בת המצווה, וככל שעברו השנים, היטשטשו השנים המפרידות ביניהן, והן נהיו לידידות. גיטי הייתה נערה בוגרת מאוד וחכמה, ותהילה העריכה אותה. גיטי גם לא התחמקה ממנה כמו חברותיה, שזכו לחבוק תינוק שנה אחרי החתונה. הקושי שעברה גיטי בחייה, המשברים שעליהם התגברה והסערות אותן צלחה, הצמיחו אותה והפכו אותה לבוגרת ולמבינה. היא ידעה מהו כאב, ולא נרתעה מלגעת בו. אם למישהו כאב כלשהו, אין כל טעם בהפיכתו לבסיס החיים. האדם מבקש לשכוח מן הכאב, לא לזכור אותו. אבל החברה טורחת להזכיר לו שהוא, בעצם, מסכן. ואחר. וצריך להתחשב בו, או לחילופין – לדחות אותו ולהתחמק ממנו.

גיטי לא נהגה כך. היא דיברה עם תהילה על כל נושא, והיות שבניגוד לחברותיה, נשים צעירות שילדיהן הן כל עולמן, לא אמרה גיטי בכל משפט שני, "בואי תשמעי מה אמר הקטן שלי", או, "מה את אומרת? בגיל ארבעה חודשים כבר לתת טעימות?" "אני אובדת עצות. לא יודעת מה לעשות עם התינוק. אין לי מטפלת בשבילו. אני לא סומכת על אף אחת". "מה עדיף? משפחתון או מעון?" "בשילב עושים עכשיו מבצע על החורף, אחד פלוס אחד". "אני לא קונה במבצעים. אם אני באה לקנות בגדים בסוף עונה בשביל השנה הבאה, בסוף אני נשארת עם בגדים בגדלים הלא נכונים. הילדים נותנים קפיצות משמעותיות בגיל הזה. עדיף לקנות מה שאת צריכה בזמן שאת צריכה".

גיטי לא דיברה על כל זה וגם לא הפסיקה לדבר על זה כשתהילה התקרבה, מפני שזה פשוט לא עניין אותה. ככל שזה כואב, הרגישה תהילה שהיא מתנתקת מבנות גילה. דווקא עם גיטי יש לה יותר מה לדבר.

"ממהרת?" שאלה אותה, כשגיטי ביצעה חצי פסיעה לכיוון היעד.

"ככה-ככה".

"אפשר ללוות אותך?"

"בשמחה".

הן החלו ללכת בצוותא. עתותיה של תהילה היו בידיה, והיא לא אהבה להרגיש מסכנה בשל כך. הקושי הוא קושי, אבל יש גם גוונים יפים בכך שהיא אינה צריכה למהר כל היום.

"לאן, אפשר לשאול?"

"אפשר". גיטי חוככת בדעתה מה תענה. היא לא יודעת למה נבוכה כל כך כשראתה את תהילה. כאילו הבחינה בהוכחה חיה למה שהיא חושבת. אחד מן האנשים שלהם גרמה צער, שבשלה נגרמה להם צרה, בא פתאום מולה. זה היה מוזר, ואלמלא חשבה שזו השגחה פרטית, הייתה מכנה זאת 'צירוף מקרים'.

"אז?..."

"לבית חולים".

"מה יש?" תהילה לא הייתה מעודכנת. היא לא דיברה עם גיטי כבר למעלה מחודשיים.

"חברה שלי מאושפזת".

"דלקת ריאות שהסתבכה?" באיזו מחלקה יכולה נערה צעירה להיות מאושפזת? קודם כול מקובל לחשוב על הדברים הפשוטים.

גיטי נאנחה, "הלוואי", היא אמרה, ביבושת כביכול, "היא איבדה את רגל ימין".

"אוי". תהילה נשכה את שפתיה, מחווירה. ידה הורמה אל פיה, ועיניה אמרו צער. יש אנשים שצרתם הופכת אותם לאטומים ואנוכיים, טורקת בפניהם את הדלת לחיים של אחרים. יש כאלו שהיא פותחת להם דלתות לרגישות לזולת.

"כן". גיטי לא ידעה מה להוסיף.

הן נכנסו לחנות למכשירי כתיבה. גיטי בחרה את כלי הכתיבה המתאימים, ויצאה החוצה.

"איך זה קרה?"

"נפלה עליה התפאורה של הבמה בהצגה של הסמינר".

תהילה שתקה. כל תו בפניה אמר כאב והשתתפות בצער. גיטי הכירה אותה כרגישה וכמשתתפת, ואישיותה לא השתנתה. מעניין, לו ידעה תהילה שסיועה לגיטי יעכב את ישועתה, הייתה עושה זאת? דחף עז עלה בגיטי לשאול אותה. היא ידעה שלא תוכל לשאול את תהילה ישירות, לא עד כדי כך הגיעו הקשרים ביניהן, וגיטי לא סיפרה על מחשבתה לאיש, אפילו לא להוריה או לדבורי, אבל הצורך היה כה נואש, והיא החלה לסובב סביבו. "אם היו אומרים לך", אמרה לפתע, "שאם תשבי על הבמה קרוב, כדי לראות את חברתך היטב, תאבדי את רגלך. היית עושה זאת?"

תהילה הביטה בה בהשתוממות עצומה, "ברור שלא".

"ונגיד שהיה חשוב מאוד לחברה שלך שתראי אותה?"

"עד כדי איבוד רגל? מה, זה עניין של חיים ומוות?"

"נניח שכן".

"אם זה עניין של חיים או מוות בעבור החברה שלי, מאיזו סיבה שלא תהיה, את שואלת אם הייתי מקריבה את רגלי כדי שהיא תחיה? מן הסתם כן".

"כן? היית מוותרת ויתור גדול כל כך, מקריבה הקרבה עצומה כל כך, רק בשביל שהיא תחיה?"

"לא הגעתי לשעת מבחן, אבל אני חושבת שכן".

"נגיד, אני אתן דוגמה טיפשית, אבל העזרה שלך לי. את זוכרת כמה עזרת לי בזמנו? כשהגעתי לכאן?"

"זוכרת. זאת לא הייתה עזרה עצומה כל כך, אני אהבתי מאוד ילדים, ולא היו לי אחיות צעירות. אחיינים שלי התגוררו רחוק, כך שהיית אופציה חביבה מאוד בשבילי".

"אני מדברת על 'אם היית' ".

"בסדר, אם הייתי – מה?"

"אם היית יודעת, שהעזרה הזאת שאת מעניקה לי תזיק לך בהמשך החיים, היית מעניקה אותה? זה לא עניין של חיים ומוות, ובכל אופן זה חשוב". גיטי ידעה שהיא נשמעת מוזרה על גבול המטורפת. לא היה לה אכפת. לפחות היא תדע מה חושבים עליה כל האנשים שבגללה נפגעו באסון.

"תלוי כמה חשוב, וכמה הנזק בהמשך החיים יהיה גדול. ברור שהיה נזק מסוים שהייתי מוכנה לספוג כדי לעזור לאחר. עזרה לאחר היא לא רק כשנוח לך. לפעמים היא כרוכה בהקרבה כלשהי, ואני נכונה להקריב אותה. הקדוש ברוך הוא ציווה עלינו לאהוב ולהעניק, גם אם לא נוח לנו לעשות זאת. אבל ברור שאם הנזק גדול, אני לא חייבת לעשות זאת. יש כאן שיקול כבד".

"אהה". לא זאת הייתה התשובה שביקשה לשמוע. טוב יותר מ'לא' נחרץ, גרוע יותר מ'כן' החלטי.

"אבל, גיטי", תהילה הביטה בעיני שכנתה. לא ידעה מדוע שאלה זאת, אבל ברור לה, שאדם אינו שואל שאלות היפותטיות בדרך כלל, "אולי זה יישמע לך ילדותי, אבל מלתת לא מפסידים. איננו יודעים חשבונות שמים, אבל הנותנים אינם מופסדים מנתינתם. אם הייתי יודעת? איננו יודעים את העתיד. אנו יודעים את ההווה, ובו אנו מצווים לפתוח יד ולב לאלו שזקוקים לנו. איננו יודעים חשבונות השם, אנו כן מודעים למצוותיו".

פרק נ"ז - רשומה בפנקס

היא הגיעה אל היעד. האוטובוס התפתל בדרכו המוכרת, שנעשתה לגיטי מוכרת יותר ויותר כל יום. הנוסעים היו, חלק מהם, מוכרים. היו אנשים שנסעו, כמוה, יום יום אל בית החולים. הורים או אחים, קרובי משפחה או חברים טובים. אנשים שלא התייאשו ולא ויתרו, וכמוה, נסעו יום יום במסלול העצוב הזה, שמעביר אנשים מעולם הבריאים לעולמם של החולים. הם לא נסוגו ולא הרפו, ועם כל יום שחלף, התמידה עקשנותם לפעם בם, והם הגיעו לבקר את יקירם.

חלק מן האנשים לא היו מוכרים. אנשים שבאו פעם אחת לבקר חולה, וחזרו אחר כך לביתם ולענייניהם, אנשים שזכו וביקרו חולים שהיו מאושפזים יום או יומיים, אנשים ששינו את זמני הביקור שלהם או דיללו אותם.

גיטי הייתה מהמוכרים. שום דבר לא ריפה את ידיה, ומנע אותה מלהגיע לבקר את דבורי, יום אחרי יום.

גיטי ירדה מן האוטובוס, ונכנסה בצעד איטי אל הלובי. ריח שאי אפשר לטעות בו, אנשים מדברים בקולות מהוסים, קולות צחוק קלים ואנחות הנבלעות בינות למילים. מי בולע את מי? לכאורה, אנשים מתבדחים, צוחקים ומשוחחים. לכאורה. זה מהווה את המסך לדבר האמתי: כאב. כאב חד, פוצע, צער איום ואֵבֶל שאין לו ארוכה. זה הסיפור האמתי, וכל היתר אינם אלא מסך עשן. מתעה? מטעה? לא. מי שהיה שם, יודע. מי שנמצא שם, מבין.

את הדרך לחדרה של דבורי יכולה הייתה גיטי לעשות בעיניים עצומות. היא נכנסה בצעד די בטוח, וזיהתה את חברתה מעיינת בעיתון כלשהו. הווילון היה פתוח, ולא היה זה באופייה של דבורי. היא הבחינה בה, ובעיניה ריצדה שמחה פשוטה. היא קיבלה את פניה בחיוך, "ברוכה הבאה".

גיטי עטתה חיוך על פניה, וחשה עצמה כמהלכת על במה לאור הזרקורים. כל תג ותג בפניה זעק הצגה וחוסר טבעיות. כן, החיוך היה אמתי, וכמוהו הכאב, אבל כל תפאורת הרקע זרה הייתה.

היא התיישבה, "איך המרגש?"

דבורי משכה בכתפיה, "אני אוהבת להגיד שטוב יותר. אנשים פשוט מצפים לזה, ואת לא יכולה לאכזב אותם".

"את יכולה לאכזב אותי".

"לא, אני לא".

שתיקה עמדה ביניהן. הן היו ידידות טובות, וחברות אמיצה נשזרה ביניהן. שתיקות לא היו זרות להן, אבל כעת לא היה להן מקום. כל כך הרבה דברים אחרים תפסו את המקום ההוא.

"כבר מדברים על שחרור?" גיטי הביטה בדבורי המתנועעת במיטתה, מנסה לסדר את הכרית ומרימה מעט את חלקה האחורי של המיטה. היא ידעה את התשובה, ושתיהן לא אהבו להאריך במצבה הרפואי של דבורי. התעניינות כללית, כן. לא מעבר לכך. הן עדיין שתי חברות שוות ערך, ואם כי ערכה של דבורי עלה בעיני גיטי, לא ידעה גיטי אם דבורי תשמח לשמוע את הסיבה לכך.

"שחרור? לא". דבורי השפילה עדיין את מבטה אל מיטת הברזל, ורק כשהביאה אותה למצב בו רצתה שתהיה, העבירה עיניה אל חברתה.

"אפילו לא מדברים?"

"אנחנו בהליך ארוך", אמרה דבורי קלילות, "תחילה יש להתמודד עם הגדם וכל מה שקשור בו, ורק אחר כך לנסות להתאים פרוטזה".

"אה".

"התחילו ללמד אותי להתנייד", בישרה דבורי בפנים שלוות את מה שאמור היה לגרום לה אושר גדול. גיטי לא זינקה מהתרגשות. למודה הייתה, מקץ שבועיים וחצי של סבל, עליות-ירידות, שינויים מפליגים במצב הרוח וכל מה שקשור באובדן הגדול שחוותה חברתה, לדעת כי לא כל מה שאמור לשמח קטוע רגל, בהכרח משמח אותו. לפעמים יש דברים קטנים המזניקים את מצב רוחו לגבהים, ודברים תפלים המצניחים אותו לתהומות ייאוש. בשורות משמחות מתקבלות לעתים באדישות, ומצערות – בשמץ חיוך. אף פעם אינך יכול לצפות התנהגותם של בני אדם, וכאלו שחוו מהלומה כה מהממת בשלב זה של חייהם, בוודאי אינם ניתנים לצפייה או לחיזוי.

"את שמחה?" שאלה גיטי בזהירות.

"אמורה להיות". דבורי מתחה חיוך מדומה על פניה, ושתיהן הצטחקו, "לא?"

"את מפחדת?"

"קצת".

"ממה, מהכאב?"

"אולי. גם מזה, שאתאים לי פרוטזה, ארוץ עמה בקלילות במסדרונות הסמינר, ואנשים יצפו ממני להיות כשהייתי. מה השתנתה הנערה הזו מכל הנערות? פעם הייתה נכה. היום יש לה רגל תותבת והכול בסדר. מסמנים פס ארוך על השם שלי שנמצא בפנקס המסכנים, ועוברים למסכנה הבאה".

"לא ידעתי שאת כל כך רוצה להיות בפנקס המסכנים".

דבורי התחייכה, "לא, אני לא אוהבת להיות בפנקס המסכנים, אבל לא אני רשמתי אותו שם אלא הקדוש ברוך הוא, ואי אפשר להתעלם מן העובדה שהוא רשם אותי שם".

"אולי נרשמת שם, אבל זו אינה סיבה לא לרצות להימחק משם". התעקשה גיטי.

דבורי החליקה על שמיכת בית החולים, ואמרה מתונות, "אני לא צריכה להירשם בפנקס המסכנים כדי להשיג טובות הנאה", אמרה בשקט, "אבל אני מפחדת להתמודד עם העולם שבחוץ. אמת. אני לא מתביישת לומר זאת. אנשים מצפים ממך לסגור פרק זה בחייך, ואת לא יכולה".

"אז תאכזבי אותם".

"אני כבר מאכזבת". התנשמה עמוקות, "חשבתי שלא אכפת לי כל כך מאנשים, אבל מסתבר שאכפת לי. מוזר, אבל נכון".

גיטי החרישה. היא סברה שזה טבעי, אבל לא אמרה זאת לדבורי. די אנשים מנחמים יש סביבותיה, היא לא נמצאת במקום הזה, האומר: "טבעי שתבכי, טבעי שתתאבלי, טבעי שתצטערי, טבעי שתכעסי". בעיניה, כל מה שדבורי חושבת או מרגישה הוא טבעי. היא לא רוצה להיות זו שאומרת זאת. היא לא יודעת אם דבורי תאמין לה או לא, והיא, גיטי, אינה מבקשת להתווכח. הפנקס ההוא, של המסכנים, פתוח מול עיניה. אבל לא רק דבורי רשומה בו. באחד העמודים הקודמים, לפני כמה שנים, נרשם שָם שֵם אחר. רשום שם: "גיטה שוורץ, בת להורים גרושים".

פרק נ"ח - להיות שלך

"דבורה ביקשה???" המורה הופנר הביטה בגיטי בתדהמה, "את בטוחה?"

"כן". גיטי הייתה שלווה.

"דבורה ביקשה? מעצמה?"

"היא כבר בהכרה מלאה, סובלת פחות, מתחילה להתנייד, והיא רוצה להשלים חומר לימודי כדי להיות בעניינים. למה זה מפתיע כל כך?"

"לא חשבתי שזה יעניין נערה במצבה", הודתה המחנכת.

"אולי זה באמת לא עניין", גיטי משכה בכתפיה, "והיא אכן לא ביקשה את זה מעצמה".

"אז אולי לא כדאי להעמיס עליה את הנושא הזה כעת, גיטה? אני די בטוחה שזה לא מה שהכי חשוב לה כעת".

"זה כן חשוב לה כעת". גיטי דיברה בביטחון מוחלט, "אני... איך לומר? די שכנעתי אותה בנידון. אני חושבת שזה כן חשוב, ולא מפני שאני חושבת שהלימודים חשובים כל כך. אני חושבת שזה טוב ובריא שיש לה משהו להתעסק אתו חוץ מאשר הנושא הכאוב. היא תלמד, תקרא, תיבחן... זה טוב יותר מאשר לשקוע במחשבות דיכאוניות על העתיד. ואם היא שוקעת במחשבות, היא באמת יכולה להיכנס לדיכאון".

המחנכת הביטה בהערכה בתלמידתה השקטה. היא לא העריכה אותה כראוי. עד כה סברה שגיטה שוורץ איננה מן הבנות הנבונות בכיתה. העובדה שדעתה לא נשמעה ברחבי הכיתה רק חיזקה את ההשערה. גיטי ישבה בשיעורים וחלמה. במבחנים קיבלה ציונים טובים יחסית למה שהיא נראית, אבל המורה חשבה שזה מפני שהיא משקיעה מאוד בלימוד למבחן. היא לא העלתה בדעתה שגיטי עוברת על החומר מלמעלה, רק כדי לא להיות מנותקת לגמרי מהלימודים, על מנת שתוכל ללמד את דבורי בבוא העת את החומר שהחסירה.

"זה נכון", אמרה לה, "את חושבת נכון".

גיטי לא התרגשה מהמחמאה, ולא מן הסיבה שהיא הייתה כה צנועה עד כי סלדה ממחמאות – היא פשוט לא חשבה שזו מחמאה. מן המורות הקודמות, קיבלה גיטי יחס של כבוד והערכה, והיא לא העלתה בדעתה שהמורה הופנר חושבת שהיא מהבנות החלשות ביותר בכיתה. בדעתה נותרה תדמיתה כשהייתה: מובילה, נבונה, חזקה, מרכזית. היא לא ידעה עד כמה התרחקה מהמקום ההוא.

"אז אפשר?" שאלה בפשטות, "להתחיל, בבקשה, בשיעור הזה?" היא הוציאה מכשיר הקלטה איכותי, "אני אניח את זה על שולחן המורה", אמרה, "ואחר כך אעביר את זה לדבורי. טוב?"

"בסדר גמור", עקצוץ של אי נוחות עבר באסתר הופנר. היא לא אהבה במיוחד שמקליטים אותה, והתקשתה לשאת את המחשבה שקולה ישתמר ויהדהד אחר כך בבתי תלמידותיה, אבל כאן... כאן לא היה מקום לסירוב. הקול לא יהדהד בבית התלמידה כי אם בבית החולים... ברור היה לה שעליה להסכים.

השיעור החל. המורה השתדלה להתעלם מהמכשיר המונח על שולחנה ולהתרכז בחומר הנלמד. מדי פעם הגניבה מבטים חטופים אל המכשיר ואל גיטי לסירוגין. הנערה נראתה שאננה ושלווה, ולא היה בה כל סימן למאמצים שהיא עושה על מנת לשמר בחברתה את החיים הנורמליים, הרגילים, שמחוץ לבית חולים.

פתאום היא הרגישה, שאינה מכירה את תלמידתה כלל. גיטי נראתה לה מסוג הבנות השקטות, השוליות, שלא יוצאות מכליהן בשביל שום מטרה, ולעולם לא מדברות עם מורות לשום צורך שהוא. היום היא התגלתה לה באור אחר לגמרי. נחרצת, החלטית, נבונה. היא שגתה, בזאת יכולה הייתה המורה להבחין. אולי היא לא מובילה בחברה, אבל היא כן, במפורש כן, נערה מיוחדת.

השיעור הסתיים והיה פתיח לרבים שאחריו. גיטי לקחה שכפולים וצילמה אותם מושלמים בשביל דבורי. הקליטה את השיעורים ואפילו לקחה בעבור חברתה דפי מבחן כדי שזו תכתוב אותם.

"היא תכתוב את המבחן ואחר כך תמסור לי, ואני אמסור למורה", אמרה גיטי לכל המורות שהתפלאו עד מאוד לנמרצותה של גיטי ולנכונותה של דבורי, "המורה לא צריכה לדאוג", המשיכה גיטי לכל מורה בנפרד, "היא לא תעתיק".

"אני חושבת שהיא תוכל להיעזר במה שהיא תמצא לנכון", אמרה המורה לאנגלית, "אחרי הכול, היא לא נמצאת במצב של ריכוז מלא. אפשר לתת לה קצת עזרה".

"אני בטוחה", אמרה גיטי בצחוק על שפתיה, "שדבורי תסרב לקבל את העזרה הזאת". ואחרי מחשבה קלה הוסיפה, "היא טיפוס לוחם".

"היא צריכה להיות טיפוס לוחם", אמרה המורה לאנגלית בעצב קל, "והיא תגלה את זה מהר מאוד, אם לא גילתה עדיין. המלחמה שלה נוקבת וקשה, וחשובה יותר מאשר מילה יוצאת דופן באנגלית".

גיטי החרישה. למורה לאנגלית היה ילד מיוחד, והיא הפכה לטיפוס לוחם בעבורו. יש נשים שקטות ועדינות, שמוצאות עצמן לפתע בחזית כלשהי, ומגלות בעצמן תכונות וכוחות שלא היו מודעות להן. המורה הבינה את קשייה של דבורי טוב יותר מכל מורה אחרת, היות שגם היא טעמה את טעמו של הכאב, נכחה בחזית המלחמה, וידעה כמה כוחות צריך כדי לנצח בקרב.

* * *

בנות החלו לבוא לבקר את דבורי. בזהירות, בחשש ואחרי התייעצות ארוכה עם גיטי, החלו לבוא. יעל הייתה הראשונה, וגיטי ציפתה ש רייזי תהיה השנייה. אבל לא, איילי הייתה השנייה והני השלישית. אביגיל, מדריכתן, הגיעה גם היא, מהוססת ונבוכה, ויעל הגיעה שוב, בפעם השנייה לאותו שבוע. אחר כך הגיעו עוד כמה בנות: נחמי, טובה ושרי. רחלי הגיעה גם היא, ושוב הגיעה איילי, לביקור שני.

 רייזי לא הגיעה, וגיטי לא ידעה מדוע. יעל כבר הגיעה ברביעית, ואפילו הני הגיעה פעמיים, אבל  רייזי טרם הגיעה.

גיטי בררה את תחושותיה. היא שמחה שיש בנות נוספות המגיעות ומשמחות את דבורי, והצטערה מעט שהיא אינה היחידה עמה דבורי מוכנה לדבר. כן, הרצון הזה לאמץ אדם לעצמך, הוא רצון טבעי. "היה רק שלי", זוהי בקשה מובנת מאדם אהוב, אבל כשם שהיא מובנת, כן יש להבין שהיא אינה הגיונית. לכל אדם, חברה קרובה ככל שתהיה, יש אב ואם, אחיות ואחים, שכנים ובני דודים. קרובי משפחה כאלו ואחרים, חברים נוספים... אין אדם שיכול כל כולו, "להיות שלך". את צריכה להכיר בזה, גיטי. גם אם דבורי התנתקה מן המעגל החברתי, תפילותייך הן שהיא תשוב אליו בחזרה. לתקופת מה הרגשת שהיא שלך, ועד כמה שהתביישה גיטי ברכושנות-בבני-אדם שהתגלתה בה, היא הודתה בה במעמקי לבה. כן, היא שמחה שדבורי רק שלה. עכשיו, כשהחלו בנות נוספות להגיע, זה משמח, כי דבורי חוזרת לאט למעגל החברתי, אבל זה גם קצת עצוב. מעט-מעט עצוב. גיטי אפילו לא העזה לחשוב על כך כעצוב, אבל בהיותה מודעות מאוד לעצמה, הרגישה טעם קל של מרירות במעמקי גרונה. טעם קל מאוד, מרירות כמעט בלתי מורגשת, אבל קיימת. זה היה טעם של פרידה מ"היי שלי".

פרק נ"ט - מי שמלווה אותך

"תלכי לשם?" פתאום הייתה דבורי מי שהייתה תמיד: משתתפת, מבינה, תומכת... הלוואי שהיא תחזור להיות מה שהייתה תמיד.

"איזו שאלה? היא בת דודה שלי, לא?"

"כן, אבל..."

"שום אבל", אמרה גיטי קשוחות, "בת דודה שלי כרגיל, ושום דבר לא השתנה".

"אז תלכי".

"אבא שלי נתן לי כסף לקנות בגד", אמרה גיטי כנזכרת, והכניסה את ידה לתיקה, שולפת את ארנקה ומוציאה משם כמה שטרות, "אולי את באה אתי לקניות?"

דבורי צחקה. גיטי שמחה בצחוקה זה, הוא הוכיח שניתן להתבדח על מצבה הלא קל. היא שאלה זאת באגביות, כביכול, אבל צליל מתוח מאוד עמד בקולה: איך תגיב דבורי?

דבורי הגיבה כמו דבורי של הימים ההם: בצחוק ספונטני ומשוחרר, הצליל שאהבה.

"אז אני אקנה בגד חדש, לכבוד חתונת בת הדודה היקרה..."

"איך קוראים לה?"

"טובי".

"זה בעצם השם שלך", ציינה דבורי.

"כן, לשתינו קוראים על שם אותה סבתא. הוריה עברתו את שמה. מצחיק, יש לי בת דודה גיטל'ה, ובת דודה גיטית, ובת דודה טובה, וכולנו קרויות על שם סבתא גיטה, אמא של סבא".

"עם מי תלכי לקניות?"

"שאלה קשה", גיטי רפרפה עם השטרות על שפתיה, "באמת שאלה קשה", אמרה, אחרי שהרהרה בכל האפשרויות העומדות בפניה ופסלה אותם, "את לא רוצה לבוא..."

"כמובן..."

"יעל נסעה ליומיים לגיסתה, נולד לה תינוק לפני שבוע, והיא צריכה עזרה..."

"אמא שלך?"

"לא בא בחשבון", אמרה גיטי בהחלטיות, שפתיה מתהדקות בכוח, "אמא שלי? לחתונה של טובי? עם הכסף שאבא שלי נתן? לא, לא. ציפיתי שאני לא אצטרך להגיד את זה, דבורי".

"אז לכי עם  רייזי".

"אולי זה מה שאני אעשה", אמרה גיטי, לא נלהבת בעליל.  רייזי הייתה ידידה טובה של דבורי, לא כל כך שלה.

"איילי".

"חס וחלילה, לא יעלה על הדעת". שתיהן ידעו מדוע. איילי הייתה נוקשה מאוד באפשרויות הקנייה שלה. גיטי לא העלתה, חלילה, בדעתה, לחרוג במשהו מן הצניעות, אבל איילי... ובכן, זה היה יותר מדיי בעבורה.

"הני?"

"לא רוצה". בלי פירוט יתר.

"נשארה רק  רייזי".

"נראה כך".

בסוף היא הלכה לבדה. היא לא חשבה שמישהו מהחברות תבין את מצבה הרגיש בכל הנוגע לבגד לחתונת בת הדודה, והחשק שלה בקנייה זו היה אפסי. היא הלכה לקנות בגד חדש לשם מצוות כיבוד אב בלבד. היא רצתה לשמח את אבא שלה.

היא הלכה לבד, והתאמצה לקנות בגד נאה במיוחד, שהוא ישמח. במצב רוח שפוף, בחוסר רצון, חיפשה את הבגד שיהלום את מעמדה בחתונה: בת דודה ראשונה, אבל לא קרובה מדיי. לא להפגין נלהבות יתר, אבל גם לא דחייה. היא לא קרובה מאוד אל הכלה, ואם לדייק – די מרוחקת. כן, שתיהן קרויות על שם אותה סבתא, ואולי תפזזנה בצוותא במעגל עם גיטה'לה וגיטית, אבל היא לא אותה תינוקת קטנה שהייתה כשנקראה בשם זה. כל כך הרבה מים זרמו מאז בברזי בית הוריה, כל כך הרבה. היא צריכה לדייק בבחירת הבגד שיעזור לה להיראות כמו שהיא רוצה. והיא רוצה להיראות בדיוק כמו כולן, שם, בחתונה, ויודעת שהיא לא כמו כולן. כל כך לא.

* * *

גיטי עמדה בפתח האולם לבדה, וחשה מבוכה כמוה לא חשה חודשים, אולי שנים. היא הייתה לגמרי לבד. אין לה אף אחת שתבוא כעת, תחבק אותה בחמימות ותפרוס עליה חסות. סבתא פרומה, אמא של אבא, נפטרה לפני שנתיים ומחצה, ומאז אין לה דמות אימהית אחת שתכניס אותה למעגל ממנו התרחקה כל כך: מעגל משפחתו של אבא.

התרחקה מהם. היא הרגישה בזאת, ואבא בטח הרגיש. ממעגל משפחתה של אמא לא התרחקה, אולי אפילו התקרבה יותר. כולן מזמינות אותה הרבה לביתן, משוחחות אתה הרבה יותר מאשר עם כל בת דודה אחרת, והיא יודעת שזה לא מרחמים. כולן אוהבות אותה "בצד של אמא", וכולן מבקשות את קרבתה.

כאן זה שונה. זה לא רק העניין שהיא פחות נמצאת אצל אבא. הן הרי לא יודעות כמה פעמים היא אצלו, וזה גם לא משנה להן. היא נפגשת אתן בסעודה שלישית בשבת שהיא אצל אבא. זה לא רק זה, זה האופי השונה, האחר, החינוך הנוקשה יותר, אליו היא מתקשה להסתגל.

עכשיו היא לבדה. אף אחת לא שמה לב שהגיעה, בכלל. היא הרגישה מיותרת, נלעגת, דחויה. אבא נמצא מן העבר השני של המחיצה, והיא ידעה שהוא יבוא ישר מהעבודה, ולא יאסוף אותה מבית אמה. היא זו שאמרה לו לא להתעכב, הוא חוזר מאוחר, וחבל שיעשה עיקוף גדול כל כך בפקקים של השעה שש ברחוב רבי עקיבא.

היא באה לבדה, באומץ, כחייל הבא להילחם במערכה לבדו, וגילתה שהגיעה, בעצם, ללא נשק. נשק??? את צריכה נשק כשמדובר בקרובי משפחתך? זהו, שהיא התרחקה כל כך עד שאינה מרגישה את קרבת הדם.

אף אחת לא ניגשה אליה כדי לקרב אותה. היא עמדה לבדה והתלבטה אם להיכנס. בדרך כלל היא שפעה ביטחון עצמי ולא הייתה לה כל בעיה לבוא ולהציג את עצמה בפני קהל, אבל כאן... כאן... במצב רגיש זה, הרגישה אבודה כילדה בת ארבע ברחוב הומה אדם.

את צריכה להיכנס, לחש לה קול בתוכה. את צריכה להיכנס. את חייבת.

נשענה על אחד העציצים בכניסה, וביקשה להיעלם. כל כך רע הרגישה, בודדה ועזובה. פתאום החלה התזמורת לנגן את "דודי אם כל העולם מקומך..." לא היה זה השיר הפופולרי ביותר בחתונות, ועם זאת – זה היה השיר האהוב עליה ביותר. לא טבעי היה שיתנגן בדיוק כעת, ובכל אופן הוא התנגן, והיא פיזמה חרש את המילים, "דודי, אם כל העולם מקומך, עלי כבד עול גלויות, ואם אותי תשוב לנווך, אליך תשוב המלכות..." ובבת אחת הרגישה, בחדות ובעוצמה, את אהבת השם. השם שלח לה את השיר הזה כדי לעודד אותה. היא חשה את תמיכתו של הקדוש ברוך הוא. חיוך של עונג פשט על פניה. אף פעם לא חשה אותו קרוב כל כך. כאילו אמר לה, "החזיקי בידי, ילדה שלי, אני אכנס אתך לאולם. אני אתך, תמיד אתך".

היא נשמה עמוקות, מרגישה את אהבת השם ממלאת את לבה בכל תא ותא, ועונג צרוף, מזוקק, מילא את לבבה.

מעולם לא חשה מאושרת כל כך. הקדוש ברוך הוא בעצמו ליווה אותה לתוך האולם. הוא ראה את בדידותה, ראה את קשייה, ועמד לצדה. הניגון הזה, שסובב הקדוש ברוך הוא שיתנגן במיוחד בשבילה, רומם את רוחה. היא לא לבד. לא, לא לבד.

אבא שלה אותת לה מן המחיצה, מתגלה אליה פתאום, כשהוא מוטרד. היא קרבה אליו והוא שאל, "הכול בסדר, גיטי? מצאת עם מי לדבר?"

"אני בסדר, אבא", אמרה לו, מאושרת, "מצאתי".

פרק ס' - חקירות

"אז מה", שאלה מירי, "וטוב לך ככה?"

"מה זה ככה?" גיטי עוד ניסתה לשמור על נימה קלילה. ככה זה מתחיל תמיד. משום מה, אנשים שקרובים אלייך בקרבת דם אך מרוחקים ממך נפשית, מרשים לעצמם לשאול שאלות רבות ומיותרות. קרבת הדם אינה מתירה לשפוך דם, היא רצתה לומר תמיד, אבל החרישה. אנשים אינם אוהבים לקבל תוכחות – הם כן אוהבים לקבל תשובות כדי לספק את הסקרנות שלהם.

"ככה. שאת צריכה לעבור מבית לבית".

"אני לא צריכה", גיטי ידעה להעמיד פנים. לא בכדי נבחרה לשחק את התפקיד הראשי בהצגה, התפקיד שהמיט אסון עליה ועל חברתה. היא חינכה עצמה לשחק בתפקידים קשים ומורכבים מהצגת בית ספר. להעמיד פנים אצל אבא שהיא שמחה. להעמיד פנים אצל אמא שהיא מאושרת. להעמיד פנים מול כל העולם שהכול בסדר. לא להסגיר מידע. מאיזה גיל העמידה פנים שהכול בבית בסדר? מכיתה א'? ב'? מתי קלטה שהבית שלה אינו ככל בית? אה, כשהייתה בת שש וחצי, חזרה הביתה, ואבא לא היה. אמא הסתובבה בבית דומעת, שפתיה חשוקות בכעס. אבא עזב את הבית, וחזר אחרי חצי שנה. זאת הייתה התקופה שבה הבינה, שהבית שלה הוא לא כמו כל הבתים. בבתים אחרים אבא לא עוזב את הבית לכל כך הרבה זמן, אלא אם הוא שוחט בחו"ל או משהו כזה, ואז הוא מתקשר הרבה. אבא לא התקשר הרבה, הוא לא התקשר בכלל.

"לא צריכה? הבנתי שזה הסידור". מירי שימשה עדיין בתפקיד החוקר. אין לדעת אם היא נהנית מעצם החקירה, או רק מקבלת התשובות לשאלותיה.

"אני לא צריכה. אני רוצה".

"באמת? רוצה?" מירי לא הניחה לה, וגיטי תהתה מה עשתה הנערה הזו כשחילקו בעולם את הטקט, "לא היית מעדיפה שהם יישארו באותו בית?"

"מלכתחילה – ודאי. אבל אם הם אינם, אז זו האופציה שעדיפה לי".

"איזו אופציה?"

"עליה שאלת מקודם".

"אז מה עדיף לך?"

"להיות בתורנות אצל שניהם". בגיטי עברה מחשבה צינית, 'אז גם כשחילקו את ההבנה היא הפסידה את התור שלה...'

"למה זה עדיף?"

"אני אסביר לך", אמרה גיטי, כולאת את הצחוק שהחל לפעפע בתוכה, "כי אם ההורים מתגרשים, וזאת כבר עובדה, את מעדיפה להיות בקשר עם שניהם מאשר שאחד מהם ינתק אתך את הקשר, הבנת? אני שמחתי שאבא שלי רצה לראות אותי, רצה להיות בקשר אתי ועם האחים שלי. שמחתי עם זה, הבנת?"

"הבנתי".

"יופי". גיטי הרגישה שעוד רגע תפרוץ בצחוק מול פניה של בת דודתה. יכול להיות שהיא קטנה ממנה רק בשנה אחת? למה היא מרגישה שיש ביניהן עשרים ומשהו שנים לפחות? היא אפילו לא קלטה את הסרקזם.

"אני שמחה שטוב לך ככה", אמרה בת הדודה.

גיטי קמה ממקומה, "אני צריכה ללכת רגע. תכף אחזור".

בת דודתה עקבה אחריה, פונה אל בת הדודה מן הצד השני של השולחן ואומרת, "מסכנה, הנערה הזאת, עם מה שהיא מתמודדת".

ליד ברזי נטילת הידיים עמדה גיטי, ורעדה מצחוק היסטרי, הוא טלטל את כל גופה. לא ייאמן, לאן אנשים יכולים להגיע. הצחוק זעזע אותה, והיא לא ידעה על מה הגיע כעת: על החקירות שהיא עוברת בכל פעם על הרגשות הכמוסים ביותר שלה, על ההתערבות הבוטה בחיים האישיים ביותר שלה, או על כך, שאחרי הכול היא רק מעמידה פנים שהכול בסדר.

* * *

אחר כך החלו הריקודים. גיטי לא אהבה לרקוד ונשענה על הקיר כדי להתבונן ברוקדות הצוהלות. מישהי ניגשה אליה, "את ממשפחת הכלה?"

"כן".

"את יכולה לעזור לי?" זאת הייתה אישה בגילאי החמישים, העריכה גיטי, תוהה מהי העזרה הנדרשת ממנה.

"כן". היא לבשה חיוך מתוק, אחת התלבושות השנואות עליה והנחוצות ביותר.

"תראי, אני רוצה לראות את אלישבע שוורץ, בת דודה של הכלה. את יכולה להראות לי מי זו?"

גיטי נענתה לבקשה, מחפשת בעיניה אחר בת דודתה, תוהה אם היא יודעת על המעקב... כשקלטה אותה, רמזה לאישה, "את רואה? זאת עם חולצת הפסים שחור-לבן".

"אה". האישה הביטה בה במרוכז, ואחר שאלה שוב את גיטי, "אפשר לשאול אותך עוד משהו?"

"בבקשה".

"אני יודעת שאת קרובת משפחה, אבל בכל אופן אני שואלת, איך המשפחה שלה?"

"מה פירוש?" גיטי התבלבלה. הן עוד לא בגיל שיודע לענות על שאלות הנוגעות לשידוכים...

"איך המשפחה. ההורים ביניהם, חיים טוב?"

גיטי החווירה. "כן. טוב מאוד, אני חושבת".

"כי את יודעת, אחיו, שמעתי, התגרש".

"כן, אני יודעת". כמובן.

"את מכירה את הדוד הזה?"

"כן".

"הם דומים?"

"לא מאוד".

"בכלל לא?"

"לא. למה?"

"כי שמעתי שהאח היה אדם קשה, לכן הם התגרשו. אני לא רוצה להכניס את הבחור למשפחה עם שווער קשה. חשוב לי שהאבא לא יהיה דומה לאח".

"לא, הוא לא דומה".

"את בטוחה?"

"כן".

"איזה טיפוס הוא? האבא של אלישבע, לא הדוד הגרוש".

"הוא טיפוס שמח מאוד".

"שמח?"

"כן".

"למה שמח?"

"למה לא?"

"הבת של הגרוש כבר בשידוכים?"

"עוד לא. היא רק בת שבע עשרה".

"יש לי שידוך בשבילה".

"אבל היא רק בת שבע עשרה!"

"בכל זאת. במצבים מיוחדים כאלו כדאי להתחיל לשמוע שידוכים מוקדם, כדי לא להיתקע. שמעתי שיש להם גם בנים אחר כך, די צפופים, כך שכדאי להתחיל מוקדם. הרקע הבעייתי יכול לגרום לעיכובים, וזה יהיה חבל מאוד".

"חבל מאוד".

"כן. יש לי שידוך מתאים, חבל לא להציע. בחור עם רקע בעייתי, משהו מתאים בדיוק. הם צריכים לחטוף אותו. הם צריכים לארס אותה, לפני שתיתקע הרכבת. גם כך יהיה להם קשה בשידוכים, תשמעי לי. בת להורים גרושים היא לא מציאה. היא אף פעם לא ראתה דפוס חיים נורמלי של משפחה, וזה לא פשוט בכלל".

גיטי אספה את כל כוחותיה הנפשיים, מחייכת עדיין, "תודה על העצה, אבל לא נראה לי שהם ישמעו שידוכים".

"אני כבר אטפל בזה. את מוכנה להראות לי אותה?"

גיטי חייכה, קדה קלות ואמרה, "הנה היא".

פרק ס"א - רכבת חדשה

גיטי נכנסה אל החדר, מנפנפת בערמה דקה של דפים, "המורה בנציון חילקה מבחנים בתורה".

"הבאת לי?" דבורי הזדקפה ככל שיכולה הייתה. ערב המבחן הרגישה רע מאוד, אבל לא ויתרה לעצמה ושיננה את הפרקים בדבקות. כמה כדורים משככי כאבים, והיא רשמה את המבחן בידיים רועדות, והגישה אותו לגיטי.

"בטח", גיטי פתחה את תיקה, "שמונים ושבע". הן חלפו-עברו כבר את השלב של הסתרת ציונים זו מזו, גם בעולם ההוא, זה שקדם לרעש הגדול. כעת חברותן הייתה הדוקה מכדי שניתן יהיה להפריד ביניהן באמצעות ציונים או כל מידע לימודי אחר, שבעבור נערות אחרות עומד כחומה בצורה.

"לא רע", דבורי הושיטה ידה ולקחה את המבחן, "בהתחשב בלילה שעבר עליי לפני המבחן, לא רע".

כיוון שפתחה את התיק, נזכרה גיטי בתכולתו הנוספת. היא גיששה מעט, והוציאה את חפיסת השוקולד, "שכחתי להביא לך". כמעט בכל פעם שהגיעה לבקר, הביאה גיטי משהו עמה. ספר ספרייה, דיסק שהשאילה מחברה, חפיסת שוקולד, חוברת תשבצים. משהו. יום יום, כבר שמונה עשר יום, לא כולל שבתות וחגים. גיטי לא החסירה יום, למעט יום אחד שאמה ביקשה ממנה לצאת עמה לכמה קניות דחופות. כל השאר חיכה. דבורי קדמה לכול.

"תודה", דבורי צמצמה את מבטה בוחנת את סימני עטה של המורה על המבחן שלה, "אני מרוששת אותך". תוך כדי עיון במבחנה, פתחה דבורי את חפיסת השוקולד, ברכה וטעמה. גיטי כיבדה עצמה בקובייה. "כתבת לה משהו?" שאלה את חברתה.

"מה פירוש?" דבורי הביטה בגיטי בתמיהה, "מה יכולתי לכתוב לה?"

גיטי לא ידעה אם דבורי תמימה או מיתממת, "שאלה טובה".

"את מתכוונת..."

"כן, אני מתכוונת לזה שאת לא מרגישה טוב, למדת במאמץ, ביזע ובעמל רב שהיא לעולם לא תדע עוצמתו, אם ירצה השם, ושאת מבקשת שתתחשב בך". גיטי לא נרתעה מלשאת את הדרשה הארוכה הזו.

"חלילה", דבורי הזדעזעה, "הדבר האחרון שאני מבקשת, אלו רחמים".

"רחמים לא, התחשבות כן". גיטי התעקשה.

שפתיה של דבורי התרחבו, "גבול דק מפריד ביניהם, לא? בנות המבקשות התחשבות הן בדרך כלל אלו שלא ראויות לה. אם אחותך ילדה וילדיה אצלכם בבית, או שבאו אליכם אורחים מחו"ל ועזרתך נזקקה, או אפילו אם כאב ראשך אתמול – אל לך לבקש שיחליקו בעבורך את החיים בגלל זה. לא לעולם תוכלי לבקש הנחות בשל הסיבות שמניתי ואפילו טובות מהן. מכל מקום, אני רוצה להיחשב רגילה. נערת סמינר ששיננה היטב את החומר ובאה לכיתה כדי להיבחן". במוחה של גיטי חלפו שלושת המילים, 'אבל את לא' אבל היא לא אמרה אותן. דבורי השלימה את מחשבותיה במקומה, "אבל אני לא".

"את לומדת, כותבת מבחנים, מעורה מעט בחיי החברה ומשתדלת לא לאבד מגע עם העולם החיצון, אני חושבת שזה יותר ממה שאת יכולה לדרוש מעצמך".

"איני דורשת מעצמי דבר", אמרה דבורי בעצב, "אבל העולם ההוא חולף על פניי ברעש, כרכבת על פני המסילה, ואני עומדת בתחנה ומביטה ברכבת בעיניים כלות. איני יכולה לרוץ אחריה – היא מהירה מדיי. אז אני הולכת בעקבותיה, ומנסה לא לאבד את ענן העשן המלווה אותה, כדי לא להפסיד את העקבות".

"את חושבת לשוב ולעלות עליה מתי שהוא?" גיטי לא העזה להביט בפניה של דבורי. הנערה התרכזה בכדור הקטן שצץ פתאום בין אצבעה לאגודלה. כדורים משככי כאבים הפכו לידידיה הטובים בימים אלו, וגיטי ידעה זאת.

"אולי בתחנה הבאה, או בזאת שאחריה, אם אהיה מהירה מספיק", אמרה דבורי בשקט, "זאת הסיבה שחשוב לי כל כך להמשיך לרוץ אחריה, כואבת ונפחדת, לבקש את עקבותיה, שלא יאבדו לי".

"את אכן עושה זאת". אמרה גיטי בכנות.

"לעתים אני מרגישה שאני מנתקת מגע", אמרה דבורי לפתע, עיניה מצועפות, "כאילו האנשים מהרכבת ההיא כבר זרים לי. הם לא מכירים את אישיותי החדשה, שהצטמחה מתוך הריסות עולמי הישן".

"הם לא יודעים שהשתנית". אמרה גיטי, לא יודעת לאן מובילה שיחה זו, "כך שאת לא צריכה לדאוג מהם".

"אני לא דואגת מכך שיחששו לדבר אתי בשל נכותי", אמרה דבורי, מוזגת לעצמה כוס מים ובולעת את הכדור, "לא מכך אני חוששת".

"אלא?..."

"הביני, גיטי, כשאדם עובר אירוע כמו זה, הוא עובר טלטלה. אחר כך הוא יכול להישאר כשהיה, קטנוני ורדוד כשהיה, ואפילו גרוע מכך, אבל הוא יכול להשתנות. לצמוח. לגדול. מי שלא עבר את זה, לא יבין. אישיות אחרת, בוגרת ומבינה, מתנערת מבין הריסות הגוף החולה, ומי שלא יבין זאת, לא יכיר את הדמות החדשה שמולו".

"את רוצה להגיד, שאנשים לא יעניינו אותך עוד?"

"חלק – ודאי שלא. אנשים שלא ישכילו להבין את השוני ואת החיים האחרים. הם יסרבו לפגוש אותי ויִשַמְטוּ לדרכם בלי לנסות להכיר את דמותי החדשה. חלק אחר – תמיד יישארו אתי: ההורים שלי. בטוב וברע, במרירות ובכאב, בחיים האחרים ובאלו החדשים – הם יהיו שם. החלק השלישי ייאלץ לבחור בין היכרות שטחית של דבורי הישנה, להיכרות מעמיקה של זו החדשה".

"אני חושבת שאבחר באפשרות השנייה". גיטי היססה מעט בטרם המשיכה, "אבל את יודעת, את עדיין ממהרת אחרי הרכבת הישנה... את תעלי עליה, ותצטרכי לבחור בין היכרות שטחית של חברותייך הישנות, להיכרות מעמיקה של אלו שתישארנה אתך".

"יכול להיות", הסכימה דבורי, "שלא אני אהיה זאת שאבחר, כי אם החברות. אולי", קולה הפך דהוי מעט, "מכל מקום, עקבותיה של הרכבת הולכים ומתרחקים ממני".

"את תשיגי אותה", עמדה גיטי על דעתה.

"לא בטוח". דבורי קיפלה את קצה חפיסת השוקולד, "אולי אחכה לרכבת הבאה".

"תפגשי שם אנשים אחרים". גיטי לא ידעה אם יש לה מקום ברכבת חייה החדשה של דבורי. היא מסורה לה, נאמנה לה עד כלות ועושה הכול בעבורה, אבל יש דברים שאינה יודעת. במערת הכאב היא ביקרה, אבל בסוג מערה אחר בתכלית. במערת הכאב של דבורי, בייסורי הפציעה, בכאב ההחלמה, בצער הנכות – לא התנסתה, ברוך השם. המחלקה מלאה באנשים אחרים, שיכולים לעלות על הרכבת של דבורי. לא רק המחלקה הזאת בבית החולים הזה. הרבה אנשים אחרים, כמו דבורי, היו במערת הכאב מסוג זה. היא לא. היא לא יודעת אם היא שייכת, ועל כן מבקשת הייתה להשאיר את דבורי ברכבת שלה.

קולה של דבורי היה צלול וחרישי, "אני לא פוחדת מהיכרויות".

פרק ס"ב  - גשר

"זה לא היום שלך", רבקה, אמה של גיטי, ראתה את בתה אורזת כמה   חפצים בתיקה, "לאן?"

"חשבתי שאשאר היום אצל דבורי", אמרה כמתנצלת, "יש לנו כמה דברים לדבר עליהם".

"בקשר למה?" רבקה ראתה, בהתפעלות רבה, את אישיותה הצומחת של בתה.

"בקשר לכל מיני דברים. בנות בכיתה כבר מתחילות לבקר, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לעשות איזושהי אסיפה קטנה שם".

"בבית החולים?" רבקה לא התרשמה.

"כן, למה?"

"כי לא נראה לי שהם יתלהבו ששלושים נערות צעירות ורעשניות תמלאנה את מסדרונות בית החולים בקריאות ובצעקות. בית חולים הוא לא המקום המתאים לאסיפת כיתה, תסלחי לי".

גיטי הניעה בראשה, "ואם אחת החולות היא נערה שנתלשה בכוח ממארג של חיי חברה תוססים?"

"מצער, אבל לא הופכים את סדרי בית החולים בשביל זה".

"נתרכז רק בחדר שלה".

"ובמסדרונות של המחלקה. וליד חדרים נוספים. ובסמיכות לתחנת האחיות. ומול חדרי הרופאים. גיטי, בית חולים הוא בית חולים. תצבעי אותו בוורוד, תתלי עליו תמונות ותבואי לבקר עשרים פעם ביממה. בית חולים נשאר בית חולים, והמטרה שלו לרפא את החולים ולא לבדר אותם".

"יש היום ליצנים רפואיים, וכולם אומרים שהגוף תלוי בנפש. חולה מעודד מחלים מהר יותר".

"אבל הם לא יכולים לאפשר כל יום לחולה אחר למלא את חדרו בשלושים חברים".

"אבקש מן האחיות. אני אפגוש כעת את רונית, אני מניחה שאוכל להחליף אתה מילה או שתיים בנוגע לזה".

"את לא מתיידדת יותר מדיי עם האחיות שם?"

"מדיי? לא. אבל ברור שנוצרים קשרים".

"קשרים". אמה נתנה תוקף לא ברור למילה, ומשהו גאה בלבה של גיטי. היא דיכאה את הרגש הלא ברור, ועמדה לצאת, "אני אשאר עד מאוחר".

"כן, אבל בנוגע לזה, גיטי, הם לא מרשים להישאר אחרי כיבוי אורות, זה מפריע".

"למי? יש לה חדר פרטי".

"מפריע. לאחיות, לרופאים, לחולים האחרים".

"אני באותו חדר אתה. זה לא מפריע לאף אחד. אני לא יוצאת מהחדר שלה. אף פעם לא עשו לי בעיות כשנשארתי עד מאוחר".

"תלוי מה זה מאוחר". היא התעלמה מכך שקיבלה מידע חדש: יש ימים שבתה נשארת עד מאוחר. אלו ימים? לא קשה לנחש. צביטה כלשהי במעמקי הלב. רבקה תמהה בגינה ומבינה אותה בעת ובעונה אחת. הרגש העולה לא ברור לה, אבל הסיבה לכך שהוא עולה – כן.

"את פוחדת שאחזור הביתה לבד בחושך?" גיטי רוצה לפשט את המצב.

"לא, אני רק אומרת לך שזה יכול לקרות". רבקה מחייכת, הדבר הקל ביותר לעשות, "אל תתאכזבי אם לא תצליחי, זה הכול".

"עד תשע אני יכולה להישאר בלי בעיה".

"אבל אז תחזרי הביתה בעשר". רבקה לא אהבה לגייס את הסמינר לעזרתה, בטח לא בשעות רגישות כאלו, אבל מצאה עצמה עושה זאת, "בסמינר לא מרשים לכן ללכת ברחוב בשעות כאלו".

"אז אשאר לישון".

"הם מסכימים?"

"בוודאי". גיטי חוככת רגע בדעתה ומוסיפה, "ההורים שלה נשארים לישון שם הרבה פעמים. בתחילה, בימים הראשונים, הם ישנו שם יום יום. היא הייתה צריכה הרבה עזרה". פניה של גיטי מתעוותות מעט כשהיא נזכרת באותם ימים קשים.

"עכשיו הם כבר לא ישנים אתה?" אולי יהיה משהו שימנע מהבת שלה להישאר לישון בבית החולים. הסיטואציה הזו מפחידה אותה, משום מה.

"לא. דבורי מבקשת מהם ללכת. היא מרגישה בטוחה מספיק כדי להישאר בלילה לבד. היא כבר לא תינוקת".

"לא, בטח לא". רבקה נאנחת. זו אינה הילדה שלה, אבל היא חיה את סבלה. כשיש לה יום טוב, בורקות עיני בתה. כשהיא סובלת, מקדירים עננים את פניה של הנערה שלה. כרוכים גורלותיהן של הבנות זו בזו. היא לא יודעת אם זה טבעי, אם כך קורה תמיד, אם זו חברות נורמלית. מה נורמלי ומה לא נורמלי בידידות זאת, בין בחייהן כעת, ובין באלו שקדמו לאסון. היא לא יודעת. תמיד היה נדמה לה שידידותן חזקה מדיי, אמיצה מדיי, מפריעה להלך החיים הנורמלי. אבל שוב, היא לא יודעת מה נורמלי ומה לא. כשהיא הייתה נערה, היה הכול שונה. אולי לכן היא מהססת כל כך בגידולה של גיטי. לא, לא בשל כך היא מהססת. בשל הרבה דברים אחרים.

"אני הולכת", גיטי רוכסת את התיק, "טוב, אמא?"

"טוב". מה היא תגיד? שרק בימים שני וחמישי נשארת גיטי עד מאוחר? גם כך יש לה הרגשה חמוצה בלב מכך שהיא יודעת זאת רק כעת. לא, היא לא תהיה זו שתמנע מבתה לישון ליד מיטת חברתה החולה. זה נשמע לה מוזר, כן, אבל היא כבר לא מתווכחת על נורמות ועל מוזרויות. מחיר יקר שילמה על כך. שילמה, משלמת, וייתכן שלעולם תשלם.

"תודה, אמא", גיטי מתחייכת, וזהרורים מנצנצים מעיניה, כל תג בפניה מחייך, ורבקה חושבת שקיבלה את ההחלטה הנכונה. היא לא יודעת אם היא צודקת. לא יודעת שום דבר על גיטי, על דבורי, וגם לא על שלום ובנימין, שני בניה. בת אחת לה ושני בנים, ומי יודע אם אינה טועה בגידולם. מדיי הרבה טעויות עשתה בחייה, ועל כולם, כך נדמה, שילמו גם ילדיה.

"להתראות, גיטי". היא הודפת לידה את הטלפון הסלולארי. בסמינר לא מרשים לבנות להסתובב עם מכשירים כאלו, אבל גיטי, צייתנית שכמותה, ביקשה וגם קיבלה אישור מיוחד מהמנהלת. ברור לכול שהיא אינה נערה רגילה. עולה של חברתה תולה על צווארה, שילובה בחברה, קידומה והפיכתה-החזרתה למה שהייתה בעבר.

"שלום, אמא". גיטי יוצאת מן הבית, תיק בינוני בידה. מלבד מחברות דקדוק וספר מתמטיקה, יש בו גם חוברת דקה של תשבצים, וכמה דפדפות ריקות. עטים וסרגל. יש בו גם תלבושת למחר, ובקבוק מים מינרלים.

בדרך מהרהרת גיטי במה שתגיד לדבורי, ובמה שהן צריכות לסכם ביניהן. היא רוצה כבר להניח את הלבנה הראשונה על הגשר, המחבר בין דבורי לבין בנות הכיתה. בנות הכיתה אינן חשובות כל כך, כמו הגשר ההוא, שיחבר אותה בין מה שהיה למה שיהיה. הוא צריך להיות חזק, יציב ותומך. הוא צריך להיות רך, חמים ומשתף. גשר, אחרי הכול, הוא רק אבן ופלדה. רגשות עשויים מהרבה יותר מזה, וההבדל העמוק בין חומרים ממשיים לרגשות, הוא הצבע השולט. אבן היא אבן, ופלדה היא פלדה. ברזל אינו מתחלף בקש, ואם ערבת מלט וטיט, יצרת את מה שהיית אמורה ליצור. אבל חיבה מעורבת בכעס, ותקווה מעורבת באימה. פחד משולב עם שמחה, וכאב עם אהבה. אין צבע אחיד לרגשות, ותמיד יהיה בהם אחד שיסתור את רעהו.

לכי תבני גשר עם חומרים משתנים.

פרק ס"ג - פינג פונג

"אבא? אתה יכול לבוא לקחת אותי? האוטובוס האחרון עבר". היא עמדה בתחנה ורעדה מקור. בבית החולים היה מחומם, והמעבר היה חד מדיי. גיטי לא ידעה איך השתבש הכול, אבל הכול השתבש.

"בטח, אני בא". רצה להוסיף כינוי חיבה, אבל עצר בעצמו. לא יודע איך תפרש זאת נערתו המתבגרת.

"תודה". היא נשענה על עמוד המתכת של התחנה, ושפתיה רטטו. לא עלבון היה שם, וגם לא כעס. ערבוביה סותרת של רגשות, שמעל כולם חגג האובדן.

הוא הגיע מהר משציפתה. ניסתה לכבוש את רגשותיה, לאטום את מסך הדמעות, לא להסגיר את אשר היה. דמעותיה לא נבכו וצרבו את עפעפיה. היא צריכה לסלק כל ממצא מעורר חשד לפני שיבוא אביה. היא צריכה להעמיד פנים שדבר לא היה. הוריה ימהרו להגן עליה, והיא לא זו הזקוקה להגנה כי אם דבורי. זועמת וכועסת ככל שתהיה, היא זו שצריכה שיבינו ללבה.

לכבוש את הרגשות. גיטי, שפניה למודות היו אטימת רגש, התקשתה לעשות זאת כעת. לרגע תהתה איך החלידו יכולותיה, אחרי שהיא משחקת בפני פוקר כבר שנים, אבל די מהר הבינה את התשובה. זה שונה לגמרי. אחרת לגמרי. ולא רק בשל העובדה שלפני שנתיים ורבע נפל המסך האוטם את חיי משפחתה, והבמה נחשפה לעיני הצופים.

אביה הגיע. מרחוק ראתה את אורות השברולט הזוהרים אליה, והיא נעתקה ממקומה ליד העמוד ונעמדה סמוך לכביש. הוא הבחין בה, התקדם עוד מעט ואז בלם את הרכב, כיבה את המנוע ופתח את הדלת.

"זה בסדר", היא עצרה אותו, "אני נכנסת". היא פתחה את הדלת והתיישבה במושב הסמוך לו. אריה, שכבר עשה תנועה לצאת מן הרכב על מנת לוודא כי בתו בסדר, שב והתיישב על מקומו.

היא נכנסה, התיישבה וחגרה את חגורת הביטחון.

"קרה משהו?" הוא ידע מיד. לא תמיד חזרה נערתו צוהלת ושמחה מביקוריה אצל חברתה – הוא אפשר לה, בימים ששהתה בביתו, להישאר עד מאוחר והוא בא לקחת אותה – אבל הפעם הבחין שלא היה זה העצב הרגיל, הצער הקבוע. משהו קרה לה.

"לא". היא ענתה, בתנועת ראש שביטאה ההפך הגמור, "תודה שבאת".

"אני שמח לבוא, גיטי. היא בסדר? הכול בסדר עם החברה שלך?"

"הכול? בוא נגיד שלא ממש..." היא חייכה, ולא אירוניה שלטה בחיוך כי אם פגיעות.

"כן, כמובן", הוא חש ששגה, "אבל משהו חדש? נסיגה כלשהי?"

"נסיגה? לא".

היא התלבטה איך להסביר מה שקרה, וזמן מה חלף עד שהצליחה לסדר את רגשותיה ואת הדברים במוחה. בפרק הזמן הזה החריש אריה. היא אינה עונה לשאלותיו, והוא סבר, בטעות האופיינית לגברים, שהיא אינה מעוניינת לשתף, ושתק.

הדרך עברה בשתיקה. גיטי כמהה לספר, אבל אבא לא שאל יותר. עד שארגנה הכול והייתה מוכנה לשתף מישהו במה שעבר עליה – היא כבר לא מצאה פרטנר. היא חיטטה בתיק הדיסקים שלו.

"מחפשת משהו מסוים?"

"לא". דפדפה בדיסקים בחוסר עניין.

הוא היה להוט לסייע, "יש שם את הדיסק החדש של פריד. את אוהבת לשמוע אותו, לא?"

"כן". היא חיפשה את הדיסק, ואחר הניחה את התיק מידה.

"את לא מוצאת?"

"הוא לא נמצא שם".

"תני לי", ידו האחת הורדה מן ההגה, וגיטי חשה בפיקת החרדה החוסמת את גרונה. בלי שהתכוונה פלטה, "אבא..."

"כן, גיטי?" כל כך רוצה לרַצות. היא חמלה עליו. אב אינו צריך לרצות את בתו, לא ולא. לא צריך לרַצות, לא אמור לרצות, לא בהול לרצות. מצב העניינים הזה אינו נוח לאיש. כמו כל מצב העניינים אליו נקלעו.

"הכביש... ההגה..."

משהו חלף על פניו. גיטי זיהתה את המשהו הזה, והכירה אותו טוב מאוד. טוב מדיי. אבא שב והחזיק את ההגה בשתי ידיו, אבל אווירה חמוצה מילאה אותו, פצצת אנרגיה שלילית התפוצצה ברכב, ואדיה מילאו אותו עד למחנק.

"היא כעסה". גיטי, אף שנפגעה מעט שלא המשיך לשאול אותה בנוגע לדבורי, העדיפה לוותר ולפתוח בעצמה את הנושא הזה. מכאיב ככל שיהיה בעבורה, הוא לא טומן בחובו הרס למה שעוד נשאר מקירות ביתם, מיחסי אב-בת תקינים שאמורים לשרור ביניהם.

"מי?" הוא נדרך, פרקי אצבעותיו מלבינות על ההגה. רק לא זה, ריבונו של עולם. רק לא זה. הנה הוא עם בתו היקרה, היחידה, והוא לא רוצה להתחיל בפינג פונג הקורע הזה, שלא מועיל לאף אחד. הוא לא יודע, שבתו התחילה לשחק במשחק זה, שלא ברצונה, ודווקא עם חברתה הטובה ביותר.

"דבורי".

"אה". הוא שחרר את האוויר שכלא בריאותיו. גיטי הביטה בו במבט מבין, אם כי נעדר חיוך-ההבנה המתלווה בדרך כלל. הוא בלע אוויר, דילג על המשוכה והתקדם, "למה?"

"על זה שרציתי לערוך אסיפת כיתה בחדר שלה בבית חולים".

"אבל הרבה מבקרות אותה, לא?"

"זה מה שחשבתי. ואני גם יודעת שהיא רוצה להתחבר מחדש אל העולם שהשאירה מאחוריה עם אשפוזה. היא סיפרה לי איך היא רודפת אחרי רכבת הבריאים... רציתי לעזור לה בזה. אבל היא אמרה, 'בואי נפתח במבצע 'קירוב דבורי לעולם הבריאים' הבו גודל למבצע החסד!' אמרתי לה שזה לא חסד, ושהרבה בנות רוצות לבוא, אבל היא כעסה, וזעמה עוד יותר, ומכל החוויה המקרבת שהייתה אמורה להיות לנו, נשאר רק כעס, אכזבה ועלבון".

הוא חמל עליה. לבו יצא אליה. יסלח לו הקדוש ברוך הוא, אבל לא על הנערה הפצועה לבו יוצא, כי אם אל בתו. הוא יודע כמה היא משקיעה, כמה היא מבקשת, כמה היא רוצה. כמה חשובה לה חברתה והקשר שלה לחיים.

הוא החריש.

"מה אתה חושב?" היא התחננה להבנה, הוא ידע. מצוקתו גברה. אף פעם לא ידע לשקף רגשות, כמו שגיטי קוראת לזה. אף פעם לא התמחה ביחס בינאישי. מאין יבוא עזרו?

"אני חושב... אולי היא חושבת שאת מאיצה בה לחזור להיות מה שהייתה, והיא עוד לא מוכנה לזה". זאת הייתה אחת ההברקות הכי גדולות שלו אי פעם ביחסי אנוש, ידע אריה, והבין מיד שהקדוש ברוך הוא, אבי יתומים, בני-גרושים ופצועים, שלח לו את המילים הללו.

עיניה של בתו אורו מעט, הוא הבחין בזה, והשתיק את לבו המשתולל בחדווה. "אתה צודק. אולי לא הייתי רגישה מספיק".

"את רגישה מספיק", אמר לה, "את רגישה מאוד. אני גאה בך, גיטי, באמת".

דווקא אז נצצו עיניה של גיטי, מתקשרות בדמעות.

לך תבין את בתך המתבגרת.

פרק ס"ד - ללא פועלים

"כן ישנת שם".

"האוטובוס עבר".

"יכולת לקחת מונית".

"לא יכולתי לנסוע בכזו שעה עם מונית. מה יכולתי לעשות?"

"אמרת שתישארי לישון ליד דבורי".

"זה לא הסתדר".

"אם את רוצה ללכת לישון שם, את לא צריכה תירוצים. זאת זכותך".

"שום תירוצים. את יכולה להתקשר לדבורי, אם את רוצה, לשאול אותה אם הייתי שם ועד איזו שעה".

"לא, תודה. אני לא מרגלת אחרייך".

אנרגיה שלילית עמדה באוויר. גיטי התקשתה לזהות את הרגש המרכזי באוויר המורעל, הטעון, שהיא נושמת. כעס? בוודאי. אי אימון? אולי. חשדנות? קרוב לוודאי. אכזבה? אכן כן.

אכזבה. גיטי חשה שאמה מאוכזבת. ממה? מכך שהלכה לישון אצל אביה? מן הפחד שאולי היא מעדיפה אותו על פניה? או שאולי היא מרוגזת על עצמה, על שלא היטיבה להיות אם טובה מספיק כדי שבתה תרצה להיות עמה ולא עם אביה?

גיטי לא הצליחה להגדיר את הדבר, והיא הייתה טובה בתחושות, אמנית ברגשות. צעירה היא, רק בת שבע עשרה, ובכל אופן יודעת היטב להגדיר את אשר עובר עליה ועל הסובבים אותה. לא רק אישיותה הנבונה והמעמיקה גרמה לכך, אלא גם, ואולי בעיקר, החיים בצל פרידת הוריה. להעביר בלי לשבור. להיזהר עד בלי גבול. לעמוד על המשמר, לדעת מתי לשתוק ומתי לדבר, מה למסור וממה להתעלם. בת בכורה, שמנסה לשמור, בכל הכוח, על שלמות הבית הרעוע.

"את יודעת, גיטי", אמרה אמה, "אם את רוצה ללכת אליו יותר, את יכולה פשוט ללכת".

"אבל אני לא רוצה".

"לא טוב לך שם?"

"טוב מאוד. אבל כאן זה לא העניין".

"מה קרה אצל דבורי?"

משהו בגיטי נעשה נינוח. עד כמה שלא ששה לשתף את אמה בכאב העלבון של אמש, זה עדיף בהרבה על שיחה טעונה זו, "כלום. התווכחנו קצת. זה לא היה לעניין להישאר".

"על מה התווכחתן?" עם כל הכאב על שבתה מעלימה ממנה דברים והולכת בסתר לבית אביה, העדיפה גם רבקה לעבור לנושא אחר. אם גיטי משנה מן האמת והולכת לאביה בלי ליידע אותה, היא אשמה בזה. אולי לא הייתה פתוחה מספיק עם בתה בנושא בית אביה, אולי לא העניקה לה מספיק חופשיות לבחור, אולי היא לא מדברת על הנושא בצורה הנכונה. היא צריכה להתייעץ עם מישהו בכל הקטע הזה. שנים עברו, והדברים רק מסתבכים והולכים. אולי להפך, תשלח את גיטי לפסיכולוגית. היא הרבה יותר נבונה ממנה, הבת שלה. היא תלמד מהר יותר וטוב יותר כל מה שצריך לדעת במצב שנוצר.

בבלי דעת השליכה רבקה, כדרכה פעמים רבות, את מטענה האישי על כתף בתה. הורים אוהבים את ילדיהם. מי שחושב אחרת – טועה אחת מן הטעויות הכי גדולות שניתן לטעות. הם שוגים, כמו כל אדם, אבל הם אוהבים. לעתים הם גורמים נזק, היות שהילדים רכים כל כך, תלותיים כל כך, והמתבגרים – שבריריים כל כך, אבל גם כאשר הם טועים – הם אוהבים.

"היא לא רצתה שנערוך אסיפת כיתה". ענתה גיטי, נבוכה קצת. אמה אמרה לה שהצוות הרפואי לא יסכים, והנה, מוקש קדם לבקשתה מן הצוות הרפואי.

רבקה החרישה. לא אמרה, 'אמרתי לך' וגם לא, 'את רואה?' רק אמרה, "אני בטוחה שנהגת כמו שצריך בדבורי".

גיטי הניעה בראשה בתנועה בלתי ברורה, ואמה חייכה אליה והלכה לחדרה.

הטלפון צלצל. גיטי נחפזה להרים, ביודעה שאמה הלכה לנוח.

"גיטי?" אבא.

"כן?" אוטומטית ירד קולה במפלס הקולות.

"מתי את באה היום?"

"א..." גיטי הציצה, במתיחות גואה, בדלת חדרה הסגורה של אמה. "אני לא יודעת".

"מה קרה? יש לכן אסיפת כיתה או משהו?" הוא נשמע נינוח כל כך, מקווה כל כך, שלבה של גיטי נצבט. אבל היא לא יכולה לעשות את זה לאמה, פשוט לא יכולה.

"לא... לא אסיפת כיתה..."

"מבחן? עבודה? את יודעת שאת יכולה להביא גם לכאן חברות כדי ללמוד".

"אהה".

"להכין לכן כיבוד?"

"לא, אבא, תודה".

"אז מתי את באה?"

"אני לא יודעת אם אוכל לבוא".

"למה?" הוא הרגיש כמו חוקר שב"כ, וכעס על עצמו. למה הוא לא יכול לנהל שיחה רגילה ונורמלית עם הבת שלו? מפני ש... מפני שהכול כל כך לא נורמלי? מה זה קשור? מה שהיה בינו לבין אמה של גיטי – היה. הוא רוצה להמשיך להיות אבא שלה. כל כך לא ברור?

"לא בטוח, רק אולי".

היא מתחמקת. וזה שקוף. אריה, שהרגיש עד עכשיו טוב עם עצמו, חש בכך, ולבו שקע. אתמול חשב שהצליח לרדת לסוף דעתה, לדבר בשפה שהבינה. הוא הלך לישון בהתרוממות הרוח, כשתקווה זהירה ממלאת את לבו. הצניחה מן הגובה הכאיבה לו פיזית. הוא מישש את לבו הפועם בצער, וחש ברגש לא ברור הממלא את לבו.

למה היא עושה לו את זה? פוחדת משיחה מעמיקה יותר?

"בסדר, למה אולי?"

"כי... אתה מבין, אבא... אני פשוט... אני מאוד מודה לך שבאת לקחת אותי, באמת לא הייתה לי שום ברירה..."

"ואז?" הוא נשמע קצר רוח ועצבני, וכל כך לא רצה להישמע כך.

"אז זהו, שישנתי אצלך כבר אתמול, אז חשבתי ש..."

הוא נדם. לא האמין שהוא שומע את מה שהיא אומרת לו. מגיע לו עונש על שסייע אתמול לבתו? זה בטח לא היה הרעיון שלה. זה באמת ככה? כפי שאמרה? היא הייתה אצלו אתמול ולכן לא תוכל לבוא שוב?

שתיקתו התמשכה, כנראה, כי הוא שמע את קולה, מהוסס ונבוך, "אבא?"

"כן, גיטי".

"זה לא שאני לא רוצה לבוא, היה נהדר אתמול אצלך, באמת, אבל אמא..." היא נתקעה. איך תסביר לו ולא תכעיס? איך תבהיר ולא תצער? איך תעביר ולא תקלקל את מה שנשאר, מרוסק ומנותץ, בין הוריה? תישא על עצמה את נזק השינוי ותעכור את יחסיה עמו, או תעביר את האשמה לאמה, ותגרום לו להתרגז?

היא רוצה כבר להניח את הלבנה הראשונה על הגשר, המחבר בין הוריה. זה לא שהיה חושבת שהיא תצליח לשנות את המציאות, אבל היא רוצה גשר בין רגשותיה לאלו שלהם, שלא תיקרע בין העולמות האחרים. היא רוצה גשר שיחבר אותה בין מה שהיה עד לפני שנה, למה שיהיה מעתה. הגשר צריך להיות חזק, יציב ותומך. הוא צריך להיות רך, חמים ומשתף. הוא צריך להכיל המון, אבל אף אחד לא מתנדב לעמול כדי לבנות את הגשר הזה. היא לבד. משני עברי הגשר נמצאים אנשים שחושבים שהוא מיותר.

לכי תבני גשר בלי פועלים.

פרק ס"ה - קליינטית

הלילות היו ארוכים וקשים. תמיד היו ארוכים וקשים. הלילה הוא זמנם של הכאב, הפחד והבדידות.

בתחילה היו הוריה עמה, שכן לא מסוגלת הייתה לעשות דבר בעצמה ונזקקה להשגחה צמודה. הם לא יכולים היו לעזוב אותה בייסוריה, וזה היה ברור למדיי. אחר כך שככו נהמות הכאב, והיא ידעה שהיא צריכה לשחרר אותם, לתת להם ללכת. אם בלילות הראשונים היו שני הוריה עמה, כעבור שבוע נותר רק אחד מהם, וכעבור שבועיים ביקשה להישאר לבדה. היא ידעה שבבית עוד ילדים הזקוקים להוריה, רגשית ופיזית כאחד. במשך היום שהו עמה אנשים סביב השעון, בלילה רצתה לתת מנוחה לגופם היגע. שינה על כורסת בית חולים, ואפילו על מיטה הסמוכה למיטת החולה, אינה נותנת מרגוע לעייף.

עכשיו היא לבדה. כבר שבוע שלם שהיא לבדה, וטוב לה עם זה. היא לא רוצה להרוס את הבית שלה, יותר ממה שכבר נהרס. קראה מספיק עלוני צדקה שסיפרו בדרמטיות על הבית הנהרס בעקבות הילד החולה שהוריו שמרו את מיטתו יומם ולילה ולא התפנו לעבודתם או לילדיהם האחרים... האם נשארה כל היום ליד מיטת הילד החולה, האב מילא את מקום האם בבית ועל כן התפטר... הכסף המועט ששרד הלך לתרופות... הילדים חשו נעזבים ומופקרים... ובכן, לא, היא לא רוצה שיוציאו עליה עלון צדקה. הכעס, חם וממלא, שב והציף את לבה. היא לא רוצה צדקה, לא בגוף ולא בנפש. היא לא ענייה בדעת ולא בממון, ואינה זקוקה לרחמים. כן, היא תכננה להישאר עם גיטי, אבל משהו, זאת אומרת הכול, השתבש. ודווקא מפני שהיא אכן לא זקוקה לצדקה.

ועכשיו מתמשך הלילה, ארוך וקשה מתמיד.

כיבוי אורות נעשה בשעה מוקדמת למדיי, ודבורי העלתה אור במנורת הלילה שמעל ראשה, ורצתה לקרוא. הריכוז היה ממנה והלאה. לא הכאב הפריע לה כעת, כי אם דברים אחרים בתכלית.

"דוקטור מרק?"

"כן, דבורי". הרופאה הצעירה סבה על עקבותיה, והביטה בפניה של הנערה, "רצית משהו?"

"לא. זאת אומרת... כן".

"אני שומעת". רפאלה מרק, רופאה מתמחה במחלקה האורתופדית, היססה רגע אחד בעמדה ליד מיטתה של החולה שלה. רגע שני, והיא גררה לעצמה כיסא והתיישבה לידה, "מה העניין?"

"א... לא משנה..." דבורי נבוכה, "אני לא צריכה שתתעכבי בגללי".

"זה בסדר. אני לא ממהרת לשום מקום".

"אני... לא יודעת אם זה קשור אלייך". דבורי חיבבה את הרופאה הצעירה, שהזכירה לה, באופנים רבים, אותה-עצמה.

"כל מה שקשור לקליינטים שלי, קשור אליי". לצליל המילה 'קליינטים' התלווה ניחוח נעים. היא לא מטופלת, חולה או פציינטית. קליינטית זה שם הרבה יותר מכובד, גם אם את בעצם נזקקת.

"אבל... סתם..." דבורי ידעה שהיא צריכה לדבר עם מישהו. חייבת לדבר עם מישהו.

"קדימה, דבורי, אני לא הולכת עד שלא אשמע". חיוכה שטף את פניה, ודבורי נמלאה הערכה. גם בלי לדעת כמה מורכבים ועמוסים חייו של מתמחה, הבינה שהיא מפנה זמן יקר כדי לשמוע אותה.

"אני... רבתי עם חברה שלי".

"חברה טובה?"

"מאוד. מאוד מאוד". היא התלבטה ואחר הוסיפה, "הכי טובה שיש".

"זאת כבר מחמאה יוצאת מן הכלל", אמרה רפאלה, "לא מוגזמת?"

"לא. היא באמת חברה טובה. היה לנו קשר מדהים לפני ש... לפני ש... לפני שהכול קרה. מאז היא באה אליי יום יום, בשרב ובצינה, בשלג וברוח..."

"לא היו ימים שרביים מאז, וגם לא מושלגים", ניסתה דוקטור מרק להתבדח.

דבורי לא שיתפה פעולה. עיניה נותרו רציניות וקודרות. "על מה רבתן?" שאלה הרופאה.

"על... היא רצתה להביא לכאן את כל הכיתה שלי..."

"לא יודעת אם הרופאים היו מאפשרים את זה".

"לא הגענו לחלק הזה עדיין. אבל זאת לא הנקודה. היא פשוט לא הבינה למה אני כועסת".

"ולמה כעסת?"

"תכף תגידי, 'אל תכעסי עליה, היו לה כוונות טובות'..."

"זה בדיוק מה שאני הולכת להגיד..."

"לא צריך להתכוון. אני לא רוצה חבורת בנות עליזות ונטולות דאגה מכרכרות סביב מיטתה של הפצועה האומללה, ומנסות לגרום לה לחייך!"

"כולן נטולות דאגה?" רפאלה מצאה עצמה, שוב ושוב, נתפסת לטפל. מה זה משנה, בעצם? היי עם דבורי, הכילי אותה, הביני אותה, חושי את צערה... למה את שואלת על הפרטים הכי פחות חשובים? אולי מפני שהם כן חשובים, להבנת התמונה בכללותה.

"לא, הן לא". אמרה דבורי אחרי הרהור קצר, סומק צובע את לחייה. בטח לא גיטי עצמה, שהוריה התגרשו לפני קצת יותר משנתיים ומאז היא מתמודדת בהתמודדות הכפולה להיות בין שני בתים. בת טובה לאביה ובת מקסימה לאמה. נהנית לבוא אליו, אבל שמחה לגור אצלה. לפסוח על שני הסעיפים, לדלג בין הלבבות, בלי לחדול. מי כמוה מבינה היום, בצל חייה עם גיטי, כמה קשה ללהטט בין העולמות.

"טוב, אז את מסכימה אתי שלא העניין שאת האומללה והן המאושרות מפריע לך".

"לא, בהחלט לא. אכפת לי שהופכים אותי לפרויקט של חסד".

"את לא חייבת להסכים". אמרה דוקטור מרק בשלווה.

"לא הסכמתי".

"אבל כעסת. וכמו שאני מניחה, אמרת מילים פוגעות, הטחת וצעקת. אחרת לא היית מצטערת... על מה את מצטערת, בעצם? על שפגעת בחברה שלך, או על שהיא פגעה בך?"

הייתה זאת שאלה טובה. דבורי היססה, "שניהם".

"מה חזק יותר?" רפאלה לא הרפתה.

במבוכה הבחינה דבורי, שהיא יותר פגועה יותר מכועסת. לא, לא אכפת לה שהטיחה מילים זועמות בגיטי. אכפת לה, עדיין אכפת לה, שהיא חושבת אותה לפרויקט של חסד. וכן, היא גם מצטערת על מה שקרה. גיטי חברה מסורה.

"את לא חושבת שהיא לא תבוא יותר או משהו", סיכמה הרופאה.

"לא", אמרה דבורי.

"אז בעצם, אכפת לך שהיא חושבת אולי שאת פרויקט של חסד, ולכן הזמינה את כל הכיתה. אולי הייתה לה כוונה אחרת?"

"הייתה לה כוונה, אולי, להאיץ בי לחזור למעגל החברתי".

"את לא בשלה לזה עדיין".

"כן, השאלה היא אם היא יודעת את זה". דבורי הייתה מבולבלת.

דוקטור מרק קמה ממקומה, טופחת רכות על שכמה של דבורי, "נבהלת מהכעס שלך. אולי חשבת, שאחרי מהלומה כזו לא תכעסי לעולם על דברים טיפשיים. או שחשבת שהיא כל כך מסורה שלנצח תתנהגי אליה יפה. אל תוציאי שום דבר מפרופורציה, דבורי, ותזכרי ששום דבר לא קרה בגלל מה שקרה. מותר לך לכעוס, לריב ואפילו לצעוק. הרגשות הרגילים שלך לא הפכו לאבן מכיוון שרגש נוסף, כבד יותר, ממלא כעת את לבך".

פרק ס"ו - מקום לאהבה

למחרת, בשעה חמש אחר הצהריים, קלטה רבקה שמשהו קרה. רק אז קלטה שדבר מה השתבש. משהו לא היה כרגיל. היא הייתה רגילה למשהו, ועכשיו הוא נעדר. ברגעים הראשונים, לא קלטה רבקה במה מדובר. היא הייתה רגילה לשמוע צליל כלשהו, וכעת הוא נעדר. צליל של... צליל של...

צליל טריקת דלתות הארון בחדרה של גיטי כשהיא מתארגנת לצאת. אחר כך טריקת דלת הארון במטבח, ממנו שולפת גיטי את החטיף היומי לדבורי. אחר כך פכפוך מים בהיכנסם לתוך בקבוק, אחר כך כניסה לחדרה, אמירת: "שלום, אמא, אני הולכת". ולבסוף, טריקת דלת בצאתה מן הבית.

איפה הצלילים הללו היום?

אינם.

חשש כלשהו נכנס ברבקה. יכול להיות שזה מפני שכעסה שהלכה לאביה? אבל הרי מה זה קשור? היא ייסרה את עצמה על כך שלא התאפקה, אולם מה הקשר בין דבורי לאביה של גיטי? נניח שכעסה עליה שלא בצדק, למה זה אמור לשנות בביקורה היומי של גיטי? רבקה הדפה מחשבה זאת ממוחה, ונבעתה לאפשרות השנייה: מצבה של הנערה הפצועה החמיר, ואין לבקר אותה. היא דחתה גם מחשבה זו ממוחה. גיטי הייתה מספרת לה. אולי שינו את שעות הביקור? זוהי האפשרות ההגיונית ביותר. גיטי אמרה לה שהן התווכחו קצת, אבל היא לא חושבת שמסיבה זו נמנעת גיטי מללכת.

"גיטי?!" היא קמה ויצאה מן החדר שלה, ששימש אותה גם כמשרד, והלכה לעבר חדרה של בתה. היא מצאה אותה יושבת, בתלבושת, על הכורסה החביבה עליה, וקוראת ספר. רגע ארוך עמדה רבקה, עד שקלטה שבתה אינה הופכת דף בספר. היא כחכחה בגרונה, וגיטי הרימה את עיניה, מבוכה כלשהי עומדת בהן, "קרה משהו, אמא?"

"לך, לא לי".

גיטי הסמיקה. פניה חוורו אחרי ההסמקה, ורבקה הרגישה שדבר מה ארע, "מה קרה, גיטי?"

"כלום", היא ניסתה להשפיל את עיניה אל הספר ולהמשיך לקרוא, אבל מבטה הנוקב של אמה עוד עמד עליה, והיא נאלצה לשוב ולהרים את מבטה, "מה?"

"אני שואלת". רבקה חייכה בנעימות.

"שום דבר".

"שינו את שעות הביקור במחלקה?"

הסומק בפניה של גיטי גבר, "לא".

"אני מניחה שזאת הסיבה לכך שאת לא הופכת דף בספר שאת קוראת", אמרה רבקה, מתיישבת על המיטה בחדרה של בתה, "את רוצה לספר לי מה קרה ביניכן?"

גיטי החרישה. אמה הביטה בה באמפתיה ובסבלנות ואחר כך התרוממה ממקומה, "אם תרצי לספר, אני אשמח לשמוע", אמרה. כשהייתה במחצית דרכה אל הדלת, עצר אותה קולה של בתה, "רבנו". היא אמרה חרש.

"דבורי ואת?"

"כן".

רבקה רצתה לומר מיד: 'אל תיקחי ללב, אתן תשלמנה', וזאת ברור היה לה, שכן הידידות ביניהן חזקה הייתה מהרבה דברים, בוודאי שמכעס חד פעמי, אבל לא אמרה זאת.

"על מה?"

"היא נפגעה שרציתי להזמין את הבנות אליה".

"אה". הנטייה הראשונית של רבקה הייתה לומר, 'את זה כבר אמרת אתמול. מה הלאה?' אבל היא לא אמרה זאת. המתינה להמשך.

ההמשך בושש מלבוא, וכעת הגיע תורו של הכעס על דבורי. במחשבתה דיברה אל חברתה של בתה, וקולה היה תקיף ונוזף: "מה את רוצה מגיטי, דבורי? יש לך חברה מסורה, שמעניקה לך את כל כולה, אולי תעניקי לה יחס מכבד יותר? היא בסך הכול רצתה לעשות לך טובה, וגם אם טובה זו לא נראתה בעינייך, אולי תתגברי ותתעלמי מכך? גיטי עושה בשבילך הרבה כל כך! את כל חייה היא מעניקה לך, לא מדלגת על ביקור, מנעימה את זמנך, מעבירה לך ככל יכולתה את החיים בכיתה, מעניקה לך כל כך הרבה, כל כך הרבה! איני יודעת אם אי פעם תוכלי להודות לה על כל מה שהיא עושה למענך! ובמקום זה מה את עושה? מתקוטטת אתה אחרי שגיאה אחת ששגתה! בעיניי השגיאה הזו לא נוראה ולא איומה, וכל מטרתה היא לעזור לך, אבל גם אם לא, היה עלייך לשתוק! להבין! לכבד!" אבל די מהר היסתה רבקה את הקול בתוכה. גם לו לא הייתה דבורי נערה פצועה וסובלת, היה עליה לעצור קול זה. לבד מלהחליש את בתה, הוא לא ייתן לה דבר. היא ריחמה על גיטי וגם על דבורי. קשה לשתי ידידות טובות כל כך לריב. רבקה זכרה מה חשבה בתה על חברתה, עד כמה היה חשוב לה הקשר ביניהן, עד כמה כאבה את מריבותיהן הקטנות, שכמעט לא היו. מריבה היא דבר מצוי, תמיד היא אמרה זאת לבתה, הסבירה לה והבהירה לה, אל לך לחשוב שבשל היותך קרובה כל כך לדבורי, לעולם לא תריבי אתה.

"אני דווקא לא חושבת כך", אמרה לה אז גיטי בתבונה, "אני יודעת ששני אנשים קרובים רבים לעתים".

היא החווירה. היא רומזת למשהו? התעשתה, ודיברה בקול רגיל, בטון רגיל, "נכון. אנשים קרובים רבים".

המריבות הקטנות שלהן החליקו במהירות רבה, מעולם לא ארכו זמן ממושך. כעת נעשה המצב רגיש בהרבה, ידעה רבקה. גיטי עצמה עברה משבר כשנפצעה דבורי, ודבורי עצמה – ודאי שאינה הנערה שהייתה.

"מה את אומרת?"

"אולי תכתבי לה משהו?"

"את חושבת שאני רוצה לפייס אותה?"

רבקה זקפה גבה, "ודאי!"

"אולי ארצה", גיטי הרימה ראשה במרי, "אבל לא כעת. גם אני פגועה, ונבגדת, וכעוסה".

"דווקא לכן תכתבי לה", יעצה לה אמה, "זה משחרר, את יודעת".

"כן", ענתה גיטי, "אני יודעת".

"אז מה?"

"אני עוד לא רוצה להשתחרר".

אמה הביטה בה בפליאה, "מה???"

"אני רוצה להרגיש את הכעס", ענתה גיטי, "אחר כך, אולי, יהיה לי מקום בלב גם לאהבה".

פרק ס"ז - חשי

רבקה חזרה לעבודתה, אבל לא יכולה הייתה להפסיק לחשוב על בתה ועל מילותיה. תמיד הייתה גיטי כזו. מעניקה, מגוננת, נותנת.

מה לא נתנה בעבור משפחתה? רבקה ידעה. ידעה הרבה, הרבה יותר ממה שחשבה גיטי שידעה. היא ידעה על שתיקות ששתקה גיטי, על משפטים שאמרה כדי להגן, על מילים שלא אמרה על מנת לגונן. הרבה מחייה העניקה להוריה, ידעה רבקה בלא מעט כאב. הרבה מאוד. היא ויתרה על דברים רבים בחייה, כדי לתת אותם להוריה. היא השקיעה רבות בשביל הבית שלהם, שיישאר שלם.

והוא לא נשאר שלם.

רבקה ניערה את ראשה. המחשבות הכאיבו לה. במקום לחשוב על הבית שנהרס, חשבי על גיטי, פקדה על עצמה. גיטי, הילדה המקסימה שהקדוש ברוך הוא נתן לך. הילדה שתמיד נתנה משלה לאחרים.

מה השתבש כעת?

מילותיה של בתה שבו אליה בהדים, בבנות קול, מכל כיוון:

"אני רוצה להרגיש את הכעס", אמרה גיטי, "אחר כך, אולי, יהיה לי מקום בלב גם לאהבה".

הרבה תבונה הייתה במילים של בתה. הרבה יותר ממה שייחסה לה, והיא ייחסה לה הרבה מאוד תבונה. גיטי תמיד הייתה מיוחדת. מיוחדת מאוד. כדי לחוש אהבה, יש צורך לחוש גם כעס. פרץ רגשות שוטף, מחטא, מכיל.

איך גיטי יודעת הרבה כל כך?

רבקה לא ידעה את התשובה.

זיכרונות. חזקים וקרובים, מילאו את ראשה במחשבות.

זה היה באחד הלילות הראשונים למעבר מחיפה לבני ברק. היא עוד לא התרגלה, ואריה לא עזר לה בזה. חשה בודדה ואבודה, מרוחקת מכל מה שאהבה, וטרם השיגה את אשר ביקשה להשיג.

באותו לילה באה גיטי למיטתה. רחש הרגליים הקטנות, המדשדשות על רצפת הפרקט היפה בדירה שבחרה, נשמעה היטב גם לו לא הייתה שנתה נודדת. גיטי טיפסה אל מיטתה, ורבקה, שכבר הבטיחה לעצמה שתעניק לבתה כמה לילות חמימים במחיצתה, לא התנגדה. אבל גיטי לא הייתה מנומנמת כלל ועיקר. היא הדפה משהו אל בין זרועותיה, ואחר חמקה חרש. זאת אומרת – חשבה שחמקה חרש. הרעש שעוררו רגליה הקטנות היה גדול, בייחוד כשהתנגשה בקערת ה"נייגל וואסער", וכמעט שהפכה אותה.

רק אחרי שנדמו הדי צעדיה של בת העשר, התירה רבקה לעצמה לפקוח עיניה ולחדול מלהעמיד פני ישנה. בין זרועותיה נח "חשי", בובת הפרווה בצורת נחש, שגיטי רגילה הייתה להתכרבל אתה מדי לילה. רבקה התיישבה באחת. לו לא הייתה היא, הייתה פורצת בבכי. כיוון שהיא – היא, היא רק אימצה אל לבה את בובת הנחש, יורדת למעמקי הקורבן שהקריבה בתה למענה, ומבינה את משמעותו.

היא קמה מן המיטה, מניחה את הנחש במיטתה, והולכת אל המטבח. לא היה לה צורך ליטול ידיה, כיוון שטרם נרדמה. היה זה אחד מלילותיו הארוכים של החורף, בו היא אינה מוצאת לעצמה מקום. היא לא תיקח כדור שינה, כמו שנהגה לעשות לפעמים, היות שאם תישן עמוקות – לא תשמע את קריאותיהם של ילדיה, וייתכן מאוד שהם יזדקקו לה.

רבקה התיישבה ליד השולחן, עיניה העייפות בהו בדוגמת הפרחים של המפה. המפה מונחת יפה, מסודרת היטב. אף אחד לא מבלגן את הבית. הילדים גדלו, ואריה כמעט שאינו בבית.

היא קמה והלכה אל חדר העבודה שלה. הפעילה את המחשב והתיישבה מולו. אצבעותיה, ארוכות ונחושות, הקלידו במהירות. העבודה, כמה שהיא לא מה שחלמה עליו כשעברה לבני ברק, היא זאת שמעניקה לה עוצמה וכוח, אהבה וקשר. היא לא רוצה שזה מה שיהיה. היא אוהבת את ילדיה, אבל מרגישה שטועה, כל כך הרבה טועה בגידולם.

שוב היא לא נרדמת. גיטי כבר ישנה, חיוך על שפתיה. חמודה, הקטנה הזו. אחרי שחשה שניחמה די את אמה על השבר שפוקד את ביתם, חזרה למיטתה ונרדמה, שלווה בשנתה, מחייכת בשלוותה.

אמא טעתה. גיטי לא נרדמה. היא העמידה פנים כישנה, אבל לא נרדמה.

קולות הנקישות על המקלדת והלחיצות המהירות על העכבר מורות שאמא חזרה לעבוד.

דווקא אז יכולה הייתה גיטי לתת תנומה לעפעפיה. אמא בבית, והיא עובדת, והיא מגינה עליהם.

עיניה נעצמו.

פרק ס"ח - החלטות צעירות

ויקטוריה סגרה ופתחה את דלת הארון, אחר כך פתחה אותה שוב. היא כבר הייתה אמורה לצאת מן הבית, וטרם החליטה איזה בגד יהלום את האירוע. ויקטוריה פתחה שוב את דלת הארון, ועיניה חלפו על פני הבגדים התולים בו. בגד של יום-יום? לא מכובד. חגיגי? חלילה וחס. מרשים יותר? לא ראוי. פשוט? לא נאה...

"מתלבטת?" יהושע נכנס אל החדר, וראה את רעייתו עומדת מול ארון הבגדים, פוזה מאוד לא מצויה אצלה, ועיניה משוטטות.

"כן". אנחה כבדה. יהושע ידע שלא יוכל לסייע בעת הזאת, ולכן בחר בשתיקה. ויקטוריה בחרה בבגד שקט אך אלגנטי, והורידה אותו מן הקולב.

"אני לא יודעת אם זה הוגן", אמרה.

הוא לא ירד לסוף דעתה, "על מה את מדברת?"

"ההחלטה לאיזה חַיִל ישתייך הבן, צריכה להיות שייכת להורים".

"על מה את מדברת?" הוא הניע בראשו לשלילה, בתקיפות. המילים אותן מילים כמו במשפט הקודם, הנימה אחרת כל כך, "למה את חושבת כך?"

"הם ילדים, יהושע, ילדים בני שבע עשרה. מה הם יודעים על החיים? מה הם יודעים על הערך שלהם? מה הם יודעים על דמעות של אמא? מה הם יודעים על שכול?" היא הייתה נסערת. יום הזיכרון לנפילתו של בועז תמיד מעורר בה את השאלות האלו.

"אולי הם לא יודעים", אמר יהושע, "אבל זאת ההחלטה שלהם". הוא היסס רגע ואז הוסיף, "במקרה של בן משפחה קרוב שכבר נפל במערכות ישראל, כמו אב או אח, שואלים לדעת ההורים או האלמנה".

"נפלא", אמרה ויקטוריה במרירות, "איזו דמוקרטיה..."

"נערים לא שואלים את ההורים שלהם לאיזה חיל להשתייך", קולו של יהושע היה שקט אך ברור, "וזה ברור מאוד".

"למה?" היא לא הבינה, "ילדים צעירים כל כך מתים במלחמה, והחיים של ההורים שלהם נהרסים".

"הממשל בישראל מהדר את אלו הנבחרים לשרת ביחידה נבחרת. טייסים, בוגרי היחידות המובחרות בצה"ל ויותר מכך, בוגרי יחידות העילית: סיירת מטכ"ל, יחידת שלדג, יחידת 669 (יחידת החילוץ והפינוי בהיטס) ושייטת 13, הופכים להיות גיבורים בעיניהם. נערים עם כושר גופני ואומץ לב מוכנים להסתכן כדי לקבל את התהילה הזאת כרוכה בשמם".

"זה כל העניין", אמרה ויקטוריה בתסכול, "הם מוכנים ורוצים לשלם אותו, ולדעתי זוהי מניפולציה רגשית שהצבא מפעיל עליהם".

"מישהו חייב לעשות את זה", הוא ידע שהוא נשמע אכזרי, "ומישהו חייב לשרת ביחידות הנבחרות, ויקטוריה. את יודעת את זה. חייבים להאליל את היחידות הללו, אחרת אף אחד לא ישרת בהן".

"וייפול חלל, ויאמלל את ההורים שלו".

"מישהו צריך להיות שם". הוא חזר בשקט.

עיניהם נפגשו. ויקטוריה השפילה מבט, והלכה ללבוש את הבגד שבחרה אחרי מאמצים מרובים. מה לובשים ביום זיכרון לחיים צעירים שנגדעו? היום אותו קבעו הוריו של אחיינך היקר כיום הזיכרון בעבורו? לא, הם לא קבעו אותו לתאריך בו נפל, כי אם ביום ההולדת שלו דווקא... גיסה וגיסתה אינם דתיים, והם בחרו את יום ההולדת של בנם כיום הנצחה לזכרו.

מה לובשים ביום ההולדת של האחיין שלך, שנפל במערכות ישראל בצורה כל כך... כואבת? מה לא יכאיב לגיסתה, לא יפגע ברגשותיו של גיסה, ועם זאת יכבד את המעמד? למה, למה לוקחים נערים צעירים ומכניסים להם בראש להיות ביחידה נבחרת? שלא לדבר על שירות באחת מארבע יחידות העילית של צה"ל... זה כמו שיהושע אמר, מישהו צריך לעשות את זה. אבל למה דווקא בועז? ולמה לא שואלים לדעת ההורים?

"את חושבת שהורים צריכים לדעת הכול על הילד שלהם?" הם יצאו מן הבית, ויקטוריה כאובה, יהושע מהפך בהגנתו של צה"ל. זה לא היה הזמן לעשות זאת, אבל היא לא אמרה לו זאת.

היא שתקה.

"אף פעם לא התלבטת בזה?"

"התלבטתי. מתלבטת".

"על מה מדובר?"

"נערה בת שבע עשרה. היא לא מסרה בידי שום פרט אישי ומסגיר, ובכל אופן אני יודעת עליה הרבה. אני תוהה במה לשתף את ההורים".

"שבע עשרה? היא ברשות ההורים עדיין, לא?"

"וכך גם נער שבוחר לשרת ביחידה נבחרת", קולה של ויקטוריה היה מר מאוד.

"את לא חושבת שאת צריכה לשתף את ההורים?"

"באופן כללי – בוודאי שלא. אם ילד או נער מוסר לי סוד שלא משפיע על בריאותו הנפשית ולא מזיק לו או לסביבה, אין לי כל היתר להעביר סוד זה לידי הוריו. מותר לו לשמור על סודותיו. אבל כאן מדובר בנזק שעלול להיווצר, כך שאני צריכה למסור את המידע הזה להורים. אבל נערה בת שבע עשרה... היא נראית שקולה כל כך..."

"כמו נער שבוחר לשרת ביחידה נבחרת", אמר יהושע כלעצמו.

הם כבר עמדו בפתח אולם בית הכנסת, "בזה וגם בזה צריך לשתף את ההורים. אסור לנער או לנערה בגיל הזה לקחת אחריות על החיים שלהם. הם צעירים מדיי".

"כאילו בני שמונה עשרה כן יכולים..." מלמל יהושע, שניתח כמה וכמה צעירים שחוללו לעצמם נזק נוירולוגי בלי כל מגבלה בשל היותם ברשות עצמם.

"צריך לתחום גבול כלשהו", אמרה ויקטוריה, "ויש כאלו שלעולם לא יתבגרו".

הם נכנסו אל האולם, ואווירת האבל אפפה אותם. יש מקום להכניס הורים בהחלטות ילדיהם, הרהרה ויקטוריה בחדות, אין מי שיבכה על חייהם הצעירים יותר מאלו שאוהבים אותם יותר מכול.

* * *

"התלבטתי קצת", אמרה ויקטוריה למנוחה, אמה של בת שבע, בכנות, "הבת שלך נראית נערה בוגרת ונבונה, והיא לא מסרה לי שום מידע מסווג, כך שיכולתי להיות חופשיה לחלוטין בבואי למסור לך מידע, ובכל אופן התלבטתי. היא נראתה כל כך... חזקה. בטוחה בעצמה".

"כעת את אומרת אחרת, לא?"

"ברור. עכשיו אני בטוחה בזה. אחרי הפגישה השנייה שלנו, בה היא התעקשה שהכול בסדר, הבנתי הכול. היא מדחיקה את רגשותיה באופן כזה, שגם היא לא מודעת להם. היא אכולה מבפנים".

מנוחה החווירה, "מה אפשר לעשות?"

"היא צריכה לבוא לטיפול".

"היא לא רוצה. אני צריכה להכריח אותה?" מנוחה הייתה נסערת ומבולבלת.

"היא חייבת לבוא מעצמה", אמרה הפסיכולוגית חרש.

"אבל היא... לא מודה בכלום! איך אפשר לגרום לה להרגיש משהו, אם היא מדחיקה הכול?"

ויקטוריה חייכה, ולא שמחה הייתה בחיוכה כי אם הבנה והשלמה. לא לכל אנו אחראיים, אנשים לומדים זאת עם השנים. עברו הימים בהם חשב יהושע שיוכל להציל את כל העולם. חלפו הימים בהם חשבה היא להכריח אנשים ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי להציל את עצמם. אם אדם לא מעוניין לעזור לעצמו, שום כוח חיצוני לא יוכל לעזור לו.

קולה היה שקט כשאמרה, "אי אפשר".

פרק ס"ט - שלהבת בארזים

"איילי?" אבא שלה עמד מולה, ועל פניו תימהון עד אין קץ, "איילי, של מי זה?"

"אה", היא הסמיקה קלות, "זה ספר בנושא קשיים בקריאה שנתנה לנו שיר כדי שנבין..." קולה גווע למראה הבעתו של אביה, שכלל וכלל לא הייתה מבינה. "מה?" הוא שאל, מרים את גבותיו קלות, "קשיים בקריאה?"

"כ... כן..." היא התגמגמה, "בשביל הילדה שאליה אני הולכת, מרימי ציט..."

"לשון הרע!" היסה אבא שלה בחומרה, "אני יודע למה הכוונה. אבל מה זה שייך לספר?"

"כי... כי..." הגמגום חזר אליה, "אבא, אתה חושב שזה ספר לא טוב?"

"חושב?..." הוא סגר את הספר בטפיחה, "זה ספר שנכתב על ידי סופר לא חרדי. את יודעת? גם על אלו החרדים צריך עיון רב אם מותר לקרוא אותם או אסור, אבל אלו שאינם? אני מתפלא עלייך, איילי, איך לא חשבת על זה בעצמך? הייתי מצפה ממך למעט יותר תבונה ובגרות".

אבא היה כעוס. הוא נעץ בה מבט נוסף ללא מילים, והלך לו. ללמוד, להתעלות בתורת השם. והיא, בתו, נכדתו של האדמו"ר, קוראת בספרים לא ראויים. חס וחלילה, לא הייתה בספר מילה לא ראויה, אבל... אבל הספר עצמו לא היה ראוי. בכלל לא. לא ראוי לאף בת חרדית, ובוודאי שלא לאחת כמוה. אבא לא היה רק כעוס, הוא היה מאוכזב.

אם יש משהו גרוע בעולם, הרי זה שהורייך מאוכזבים ממך. בדמעות בעיניה הכניסה איילי את הספר לשקית, והתמוטטה על המיטה, שותקת.

היא לא יכולה הייתה להכחיש ולומר שלא התכוונה ושלא רצתה ושלא ידעה. המצפון דגדג בקרבה מהרגע שהגישה לה שיר את הספר.

"קחי", אמרה לה, "את תיהני ממנו. יש בו הרבה מקרים דומים למקרה שלך, ואת תזדהי אתם היטב. חוץ מזה, זה גם ספר לימוד ואחרי כן תביני הרבה יותר טוב את מרימי וגם תלמדי טוב יותר איך לעזור לה". היא חייכה אליה והוסיפה: "אל תדאגי, זהו ספר טוב. אין בו מילה לא מתאימה או משהו".

רצונה של איילי לקרוא את הספר להט בתוכה. היא השתוקקה לאחוז בו ולקרוא, לקרוא, ללמוד... היא אהבה לקרוא, ויותר מכך אהבה לקרוא ספרי לימוד בתחומים שונים. ובעיקר – הקריאה של מרימי תפסה את כל כולה, ואם היא תוכל להבין טוב יותר אחר כך, מה פסול בזה? מאבקיה הפנימיים היו חזקים, והיא הוציאה את הספר מן השקית.

היא תוכל להבין טוב יותר את מרימי.

היא תסיק מסקנות לגבי דרכי הלימוד השונות.

היא תזדהה עם המקרים המתוארים בספר כי היא עצמה עוברת אותם.

היא תלמד את מרימי באופן ברור יותר אחר כך.

ומול כל המשפטים הללו ניצבה אמת אחת: הספר אינו ראוי לך. את נערה חרדית, איכותית, ספר כזה לא ראוי לקריאה. הוא לא חרדי.

אז מה? התמרמר קול מתוכה, הוא לא גרוע! חוץ מזה, הסמינר יודע ששיר מלמדת אותי את השיטה החדשה שלה, ואם הסמינר לא אסר עליי לשוחח עמה, הוא גם לא אסר עליי להתיידד אתה ולקרוא מה שהיא מוצאת לנכון להביא לי.

איילי ידעה שכל אלו אינם אלא תירוצים. אבא לא אמר לי אף פעם שהוא לא מרשה לקרוא ספרים כאלו. מה, הוא צריך לא להרשות לך לקרוא ספרים חילוניים? בכזו רמה רוחנית את? הוא לא אמר לך כי זהו אחד מהדברים הבסיסיים שאת אמורה להבין לבדך!

הוא לא אמר. אמא לא אמרה. אבל זה אמור להיות ברור לך.

הרצון ניצח את ההיגיון. התשוקה ניצחה את דעת התורה עליה חונכה. איילי מצאה עצמה יושבת על הספה, ועיניה בולעות בשקיקה את השורות. אות רדפה אות, מילה אחר מילה, משפטים חברו אלו לאלו והעמודים רצו לנגדה בקצב מסחרר. בקצב, שאולי יהיה אי פעם נחלתה של מרימי.

היא סגרה את הספר כשכמעט ירדה חשכה על הבית. היא פנתה להתפלל מנחה כשטעם מר של החמצה וכאב ממלא את לבה ופיה. היא לא עמדה בניסיון.

אחר כך נזף בה אבא, וכאב בעיניו.

שום דבר לא היה שווה את הצער בעיניו של אבא, ושום תחושה לא דמתה לתחושת האכזבה העצמית שחשה איילי.

בבת אחת היא נזכרה בזהבה. "תראי, את אחרת... את יכולה לשהות במחיצתה ללא חשש. את נולדת גבוה, את לא חוששת לכל צעד שלך. אני עדיין מטפסת, ואני מפחדת על כל צעד שאני מבצעת שמא יפיל אותי מחדש. אני לא יציבה כמוך, אני לא יכולה לעבוד במחיצת אישה לא דתייה".

ובכן, איילי, לגלג הקול הפנימי, את אחרת? את יכולה לשהות במחיצתה של שיר ללא חשש? מי הוא זה שלא עמד בניסיון? מי הוא זה שקרא ספר לא ראוי כי לא עמד בפיתוי? מי היא זו שצדקה ממך, כשעזבה את ההתנדבות מחשש שתושפע לרעה?

איילי נעה בחדר בחוסר מנוחה. הערב כבר פרש מעטה שחור על העיר, צובע בקדרות את הרחובות והבתים. זהבה צדקה ממך, איילי, היא חזקה ממך. איך יכולה הייתה זהבה לוותר על ההילה ועל הזוהר שהתלוו להתנדבות זו? איך ויתרה על מעמד וכבוד בקלות שכזו? ולמה אני, נכדתו של סבי, לא מסוגלת לעשות זאת?

איילי העריצה את זהבה שזרעה ועמלה, וחרשה ויגעה – והניחה לאחרת לקצור את זרי התהילה. היא, איילי, נכדתו של האדמו"ר, דווקא כן נשארה עד הסוף. מיני, חברתה לכיתה, הצטרפה אליה ושם שתיהן נישא על נס.

זהבה נשארה עלומה, מאחורי הקלעים.

שיר הציעה לשתי הבנות לעבוד עם ילדים נוספים בתשלום, ולפתח את השיטה החדשה. השתיים נענו בהתלהבות לאתגר, להביא שיטה שתסייע לרבים, אל הציבור החרדי. שמן התפרסם, וכבר בתור נערות צעירות הגיעו אליהן הורים וילדים כדי שתסייענה להן באותה שיטה מיוחדת.

זהבה נשארה מאחור.

איילי הרהרה לעצמה מה הייתה זהבה אומרת לו ידעה שכך יתגלגלו הדברים. לו הייתה שואלת אותה, היא ידעה היטב מה הייתה עונה: "זה מגדיל, אולי, את הניסיון, אבל לא גורם לו לחדול מלהיות ניסיון". והיא הייתה מנצחת. אוהו, היא הייתה מנצחת.

והיא, איילי, נכשלה. חינוכה מוקפד כל כך, תדמיתה מושלמת כל כך, ובכל זאת היא נכשלה. בארזים נפלה שלהבת, ואזובי הקיר נותרו ללא פגע.

איככה זה?

פרק ע' - דיסלקציה

"אין לכן מחר מבחן או משהו?" שושנה, אמה של יעל, הביטה בבתה בתמיהה. למיטב זיכרונה, יעל אמרה משהו על מבחן.

"יש", ענתה יעל בקיצור, מרימה עיניה מן הספר ומשיבה לאמה מבט.

"אז?"

"אז – מה?"

"אז למה את יושבת כאן עם הספר ולא לומדת?"

"אין לי מה ללמוד".

"אין לך מה ללמוד? למדת כבר?"

"עוד לא".

"אז למה אין לך מה ללמוד? את יודעת את החומר?"

"לא אמרתי".

"אז למה אין לך מה ללמוד? בכלל, במה המבחן?"

"דקדוק".

"דקדוק? דקדוק?! אם אני לא טועה, זה המקצוע שאת הכי מתקשה בו!"

"נכון". יעל לא הכחישה. זה היה המקצוע השנוא עליה ביותר.

"אז במקצוע שאת הכי מתקשה, את לא לומדת???" שושנה השתוממה. איפה טמון ההיגיון של בתה? בהיסטוריה היא משננת את החומר שעות, כדי לקבל מאה ולא תשעים ושמונה חלילה, ואילו בדקדוק, שבו ציוניה מגרדים בקושי את השבעים, היא יושבת בערב המבחן בשאננות כזאת, קוראת ספר קריאה ומכרסמת תפוח! מי יסביר לה את ההיגיון הזה?

"כן. אין לי מוטיבציה. בכל מקרה אני אכשל, אז למה להתאמץ?"

"למה להתאמץ? כי אדם לעמל יולד, זה קודם כול. ולמה אין לך מוטיבציה? כי את לא מקבלת בזה מאה?"

"מאה? שבעים אני בקושי מקבלת... ואם אני לומדת אני מקבלת שמונים, שמונים ואחת. בשביל מה? יש לי דיסקלקוליה (קושי למידה במתמטיקה, דיסקלקוליה נחשבת גרסה של דיסלקציה, אולם הלוקה בה אינו בהכרח דיסלקטי) בדקדוק..."

"דיסקלקוליה זה במתמטיקה, אם לא אכפת לך", דייקה שושנה, "המילה קלקוליה באה מהמילה האנגלית Calculation, חישוב. אני חושבת שהמושג מגיע מלטינית".

"לי זה לא משנה... קשה לי בדקדוק, אני לא יכולה לסבול את המקצוע הזה, ואני צריכה ללמוד אליו יומם ולילה כדי להצליח לקבל שמונים".

"כשאני הייתי בגילך, השקעתי יומם ולילה במבחנים, ולא זלזלתי בשום מקצוע. למדתי לכולם בלי יוצא מן הכלל, ולא התבטלתי מללמוד לאחד מן המבחנים. את תלמידה, את צריכה ללמוד כמיטב יכולתך. מאיות לא נפלו לי מהשרוול, לכן ידעתי להעריך כל תוצאה, ולא זלזלתי בשום מקצוע".

"אני לא חושבת שאני מזלזלת. קשה לי בדקדוק, החלטתי לפרוש מהמרוץ. העובדה שאני תלמידה לא מאלצת אותי להצטיין בכל המקצועות".

"להצטיין? מי דיבר על הצטיינות? רק כשאת מצטיינת שווה לך להשקיע?"

"לא רק כשאני מצטיינת, אבל לא שווה לי להשקיע אם אקבל שבעים".

שושנה חשה שהיא מתפוצצת. האדישות של הבת שלה העלתה את חמתה. רק אם היא מקבלת מאה זה שווה? ככה? מה עם כל הבנות שמתאמצות תמיד כדי לקבל שמונים? היא פתחה את פיה כדי לומר עוד משהו, אבל יעל כבר חמקה והלכה לה. אולי היא עשתה בשכל. הוויכוחים הללו לא נגמרים טוב.

* * *

"את רואה? המורה כתבה כאן שאת צריכה מורה פרטית". יעל הושיטה לאמה את דף תוצאת המבחן בדקדוק. שבעים ושלושה אחוזים. נפלא. הייתה מצורפת הערה, "נא לדאוג למורה פרטית". והיה ברור גם למה – מבחן החוץ נושף בעורפה של המורה.

"היא יכולה לכתוב", יעל מצאה עצמה עונה בחוסר סבלנות בולט.

"מה זאת אומרת?" שושנה לא הבינה.

"זאת אומרת משהו פשוט: אני לא מתכוונת ללכת למורה פרטית, זה מה שזה אומר".

"מה??? ומה עם מה שהמורה כתבה?"

"יישאר על המבחן, אני מניחה".

"ומה יהיה במבחן הבא?"

"אני נושאת בתוצאות של זה, אמא".

"אבל את לא תעברי את מבחן החוץ!"

"אם ירצה השם אעבור, אמא, זה לא שאני מקבלת חמישים ושתיים ואפילו לא שישים וארבע. אני תמיד מקבלת מעל שבעים. אז אעבור בשבעים, אולי שבעים וחמש, מה האסון?"

"לא אמרתי שזה אסון, אבל למה לעשות דבר כזה?"

"למה לא? הרבה בנות מקבלות ציונים כאלו".

"אבל אותך חנן הקדוש ברוך הוא בכישרונות, למה את מזלזלת?"

"אמא, אני שונאת את המקצוע הזה. לראות נקודות מול העיניים עושה לי שחור. למה אני צריכה לענות את עצמי?"

"עד כדי עינויים?"

"לא אמרתי שזאת אינקוויזיציה, אבל אני שונאת דקדוק ברמה של סבל ממש. לראות מילים שעליי לנקד אותם מעורר בי בחילה. לראות כללים בדקדוק הופך אותי לעצבנית. מה שווה את זה?"

"זה נראה לי זלזול משווע".

"אני לא מזלזלת ביתר המקצועות, אמא, ואת רואה את זה".

"כי הכול הולך לך בקלות, ברוך השם".

"לא הכול הולך לי בקלות. כדי להצליח במבחן במתמטיקה אני לומדת היטב. אולי אני לא אוהבת את זה, אבל לא עושה עניין. משתדלת ומשקיעה. אני לא מתעבת מתמטיקה כמו שאני מתעבת דקדוק. לא יכולה לסבול את המקצוע הזה, לא יכולה".

"צריך להשקיע בכול".

"למה? זאת לא תורה, חס וחלילה. זה מקצוע חול. אני חלשה בדקדוק. זה רע?"

"שאת מקבלת שבעים, זה רע. ולא מכיוון שזה שבעים, אלא כיוון שאת מוכשרת מכדי שלקבל שבעים".

יעל נאנחה. "אמא, מגיע לי עונש מכיוון אני מוכשרת?"

"חס וחלילה, אבל אני לא מבינה איך את כופרת במתנת שמיים הזו. לא כל האחיות שלך קיבלו אותה".

"אז מה?"

"אז זהו, שאת לא יודעת להעריך את מתנת השמים שקיבלת. את הכישורים שנתן לך הקדוש ברוך הוא".

"למה? רק מפני שלא למדתי למבחן בדקדוק?"

"זה לא המבחן בדקדוק, יעל, זה מראה משהו".

יעל החרישה. היא לא תמשיך להתווכח, שום דבר חיובי לא יוצא מזה. היא תשתוק, ולו רק בשל כיבוד הורים. אמא לא אוהבת שהיא שותקת באמצע הוויכוח, אבל אם לא תשתוק, יימשך הוויכוח עד מחר בבוקר. הן חוזרות על אותם טיעונים שוב ושוב, ואין בהם שום חדש.

"תלכי למורה פרטית?" שאלה אמא בקול שקט יותר.

"אני לא יודעת". יעל העדיפה לענות בצורה כזאת. שושנה הבינה את תגובתה וחשה שוב את הכעס ניצת בה. הבעת פניה של יעל נחתמה ושושנה החליטה לשתוק גם היא. היא לא תצית מחדש את האש הזו. כואב לה לראות את בתה מזלזלת כך במתנת שמים ומוכנה להשקיע רק אם תקבל מאה. היא צריכה להתחנך שלא עושים רק מה שאוהבים. אבל החינוך הזה לא מתקבל על דעתה בדרך זו, אולי היא טועה.

יעל קמה והלכה משם. היא טעתה כשהחלה עם כל הסיפור הזה, אבל מה לעשות? המורה דרשה חתימת הורים. אין לה כל חשק לבזבז זמן וכסף על מורה פרטית לדקדוק. המורה הפרטית תעלה את רמת ציוניה משבעים וחמש לשמונים ושלוש. שווה? את המאמץ? את הטרחה? את הכסף? אמא תגיד שלא אכפת לה לשלם. אבל לה, ליעל, אכפת שהוריה יוציאו כסף על משהו שאינו חשוב לה כלל.

אבל לאמא זה חשוב. היא תעשה את זה? לא תעשה? למה אמא לא מבינה אותה? למה היא לא מבינה את אמא?

יש דבר כזה, דיסלקציה ביחסי אם ובת?

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.