סיון רהב מאיר: לנסוע ולחנות, בגמישות. אלה ימי הקורונה

תפילה וברכה

אלה הם ימים של מסיבות סיום, פרידות וטקסים, הכול במגבלות הקורונה. כך כתב הרב אשר כהן לתלמידות בבית ספר אמי"ת הלל ברחובות:"מול עשרה מרגלים בפרשת השבוע, שמוציאים את דיבת הארץ רעה, ניצבים שניים. שניים בלבד שהייתה להם רוח אחרת, עמידה איתנה ואמונה יציבה: כלב בן יפונה ויהושע בן נון. רק הם ניסו לשכנע את העם שצריך להמשיך במסע לארץ ישראל, בניגוד לעמדת הרוב.

"מאיפה שאבו כלב ויהושע את כוחם? קודם כל, מהתפילה. רש"י מסביר שכלב הלך לבדו למערת המכפלה, להתפלל על קברי האבות והאימהות, וקיבל משם עוצמה לא להיות מושפע משאר המרגלים. ושנית, מהברכה. בפרשה מסופר שמשה רבנו שינה את שמו של הושע בן נון ליהושע, ובירך אותו: י-ה יושיעך מעצת המרגלים.

"עד היום, אלה הם שני כלים עוצמתיים מאוד. יש מי שמנסה להציג אותם כפרימיטיביים ומיושנים, אבל כוחם רב. יהי רצון שעם סיום 12 שנות לימוד, תבחרו גם אתן נכון, ולא תשכחו את שני הכלים האלה, שהם מצפן – התפילה בקברי צדיקים, כלומר חיבור לאבות ולאימהות ולשורשים, וגם קשר לאדם גדול שמעצים אותנו ומברך אותנו.

בהצלחה".

בחירה בכל רגע

בכל רגע, ממש עכשיו, אפשר לחטוא שוב בחטא המרגלים. בפרשת השבוע, 12 מרגלים נשלחים לארץ ישראל. 10 חוזרים עם דיווח פסימי על הארץ ועל חוסר היכולת לגור בה, ורק 2 מספרים בהתלהבות על הארץ הנפלאה שמחכה לנו. העם משתכנע שעדיף למות במדבר, מתחיל לבכות, ונענש על כך בארבעים שנות נדודים בדרך לארץ.

איך זה קשור אלינו, כאן ועכשיו? המרגלים מזכירים לנו את עוצמתה של הבחירה החופשית: 12 המרגלים ראו בדיוק את אותו הדבר, אבל פירשו את המציאות באופן אחר לגמרי. יש מי שחיפש את הרע (ומצא) ויש מי שהתבונן בטוב – ובכך כל אחד החליט האם להעצים את הרע או את הטוב בעולמנו.

הרב אהרון ברנשטיין כותב על כך: "משום מה, אופטימיות נחשבת לבריחה מהמציאות, ופסימיות נחשבת לריאליות, אבל זה לא נכון. ההחלטה שלנו משפיעה על המציאות, כך שבחירה בעין טובה פשוט יוצרת מציאות טובה יותר, וההחלטה שלנו להתמקד בה – היא ההחלטה הכי נכונה".

כולנו באותה ספינה

בכיר במשרד הבריאות מתבקש להתפטר, בגלל "אישור מיוחד" שנתן לאחד מעשירי הארץ לנחות בישראל מקפריסין וללכת ישר למסיבה, בלי שום בידוד. הסיפור הקטן והמרגיז הזה עלול להיות קו פרשת מים, חלילה, כי לכולנו נמאס. כי זה מפרק את כל הסולידריות שהתקופה הזו דורשת. כי כל זה שווה ואפקטיבי רק אם כולנו ביחד מקפידים על הכללים.

יש בישראל אינספור ילדים שלא חיבקו את סבא וסבתא כבר כמה חודשים. יש פה אנשים שנכנסים לבידוד באחריות וברצינות, רק כי שהו ליד חולה קורונה, ומערך שלם של חברים ומשפחה מביא להם דברים לפתח הבית. יש פה אומנים שלא יכולים להופיע, מסעדות שפועלות תחת מגבלות, מובטלים רבים, ומיליוני ישראלים ששונאים את המסכה אבל מקפידים לחבוש אותה. ויש פה גם מי שחושבים שהכללים האלה, תכלס, לא נועדו עבורם.

הנה משל נפלא של רבי שמעון בר יוחאי (אותו רבי שמעון שההילולה ביום פטירתו הייתה השנה כל כך קטנה, ושכל המדורות לזכרו בוטלו, בדיוק בגלל אותה ערבות הדדית):

"מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ.

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה".

זה לא משנה כמה כסף ופרוטקציות יש לך, או אם נדמה לך שהקורונה נגמרה. אנחנו באותה ספינה.