מיומנה של טלפנית: האישה שמחייבת את האסירים-בתוך-גופם

נועה היא אישה מדהימה. הגעתי למסקנה זו כבר מהפעם הראשונה שדברתי אתה. היא מחוברת בכל רמ''ח איבריה לערוץ הידברות, וגם משתדלת לתרום. יש בה המון אצילות, נפש גבוהה, נעימות, ודיבור רך.

הוריה עלו מספרד לפני שנים רבות, והם גרים בדרום הארץ. היא ניצלה כל הזדמנות לדבר איתי ולספר לי תוך כדי שיחה על חייה ועל הבדידות, שכן היא עדיין רווקה, קרובה לגיל 40. עזבה עבודה מכניסה כדי שתוכל לטפל באמה, קשישה סיעודית. אביה הוא אדם קשה יום. אחיה ואחותה הנשואים גרים רחוק, ומרגישים משוחררים שיש מישהי בבית שעושה עבורם את העבודה.

התחברתי מהר לסיפור המיוחד שלה, והיא מבין הבודדות שחשבתי עליה כשחזרתי לביתי מעבודתי בהידברות.

לאחר מספר פעמים של קשר טלפוני, סיפרה שאביה נפטר, ולא עבר זמן רב, וכבר בכתה באוזני שאמה הלכה בדרכו.

"את לא מבינה מה זה בשבילי, אמא שלי הייתה כל עולמי".

"ודאי שאמא זו אמא וזו אבידה קשה, אבל סיפרת לי שהיא כבר כמה שנים סיעודית ולא מכירה את הסובבים. בסך הכל הייתה לך משימה לא פשוטה לטפל בה".

"הכל נכון, אבל אמא שלי הייתה כל חיי", קולה נשבר לרסיסים "הייתי מוכנה להמשיך לעשות הכל, כדי שתמשיך לחיות וללוות אותי".

קנאתי ברגש שלה, וחשבתי שיש מה ללמוד ממנה.

סיימתי את השיחה באיחולים לבשורות טובות, והתפללתי עליה בלבי.

בפעמים הבאות נועה כבר הייתה רגועה יותר. עצוב היה לשמוע שהיא בודדה ברווקותה, יחד עם יתמות שוודאי מכבידה ומחדדת את החלל לאחר שנים רבות שציפתה לזיווג.

אהבתי לדבר איתה הרבה מעבר לתפקיד שאני ממלאת בשיחות נכנסות ויוצאות. הרגשתי שיש לה הרבה מה לתת לי בנעימות שלה, ובעיקר באמונה. במהלך השיחות הבאות, היא ספרה שהתחילה לחוש כאבים ברגליה. הדבר נמשך והחמיר. מצאתי את עצמי בכל פעם מחדש מחסירה פעימה לפני שהיא עונה לטלפון. בקשתי מה' בלבי כל פעם מחדש, שהפעם תבשר לי על הטבה. הרי לא יתכן שבן אדם יתחיל ללכת עם הליכון בגיל 45... לצערי, כל מה שיכלה לומר הוא שלא מצאו מזור לבעיה וההליכה שלה נעשית קשה יותר בכל יום שעובר. נחרדתי ממצבה המזעזע והבלתי אפשרי, והתקשיתי להפנים שהרפואה המתקדמת לא נותנת תשובה לאישה צעירה יחסית שגילה רחוק משנים שבהן הרגליים מתחילות לבגוד בתפקידן. מה שהיה מוזר ומפליא, שמצבה הנפשי הלך והשלים עם הגזירה.

"בטח אחים שלך באים לעזור".

"לפעמים הם שולחים אחיינים, אבל אני פשוט לבד".

לא יכולתי לעמוד מול ייסורי הבדידות שלה, אבל זה היה רגע שכבר לא היה לי מה לומר.

היא, בחוכמתה, הבינה את המבוכה לשמע בשורות האיוב שלה, והמשיכה.

"אבל תדעי לך שאני לא עצובה. יש לי המון מה לעשות בשעות הפנויות שיש לי בשפע. הידברות מחייה אותי כשאני צופה בה. אני מחברת שירים, שומעת מוסיקה ומדברת עם הקב''ה".

כמה חודשים אחרי, יצרתי קשר ונדרכתי. כבר לא ידעתי מה אני הולכת לשמוע, אבל היא כבר הכירה את קולי ואמרה: "נעמה, כמה יפה מצדך שהתקשרת".

"נועה, אותך קשה לשכוח מה שלומך היום?".

"אני במיטה, אני כבר לא יכולה ללכת".

"מה את אומרת?", בלעתי את רוקי בחיפוש מילות תנחומים. "האם זה המצב?".

"כבר כמה חודשים שאני רתוקה, הפכתי סיעודית. יש לי מטפלת פעמיים בשבוע".

רחמים עזים הציפו אותי על נועה.

"רגע, ומה עם הימים שאין לך מטפלת? מי עוזר לך?", לא נתפס לי מצב חמור כל כך.

"שכנים טובים מתנדבים לעלות אלי 3 פעמים ביום, ועוד שכנה אחרת מתנדבת לחמם לי ארוחת צהרים ולהגיש".

"לפחות זכית בשכנים טובים".

שתיקה ארוכה השתררה, עד שחזרה לדבר. "אני מגלה שכל פעם נעלם לי משהו מהבית. אני הרי לא יכולה לבדוק אחריהן, וחוץ מזה, לא כולן מתנהגות בכבוד".

"את אישה גיבורה, מן הבודדות שבדור".

"אני החלטתי לתת להן מתנה מידי פעם, ולהחמיא להן. כך הן מתביישות לנהוג בי בזלזול. אני מבקשת מהקב''ה שיהיה איתי, והוא מעולם לא עזב אותי".

"את גדולה, את אישה מהמיוחדות שבדור, ותדעי שאני מרגישה שזאת זכות מצדי לדבר איתך. אם תצטרכי עזרה את כבר יודעת את המספר".

"נעמה, איזו מקסימה את, אבל חשוב לי שתדעי שטוב לי. בן אדם לא צריך הרבה כדי לחוש מאושר".

מה יכול להיות טוב, למען השם? זעקתי בלבי.

"תדעי לך שאושר תלוי רק בנו, לא בבריאות ולא בשום גורם. אני מודה יום יום לקב''ה שיש לי ערוץ הידברות. וכבר סיפרתי לך שאני מחברת שירים ואוהבת מוסיקה. כמעט שאין זמן להשתעמם".

'אם הידברות קיימת רק למענה – דיינו', חלפה מחשבה בראשי.

"אשריך, יש לך המון זכויות ואת מחזקת אותי יותר מכל דבר אחר. את ספר מוסר חי. אבל עוד שאלה אחת, תגידי, איך את מסתדרת עם הבדידות?".

"לכל דבר מתרגלים. תודה לד' שנתן לי את הכוח לראות את החצי הטוב".

השיחה הסתיימה. אבל הכוח והאמונה שלה עדיין נושבים על שולחן עבודתי, ונותנים לשיחות הבאות עוצמות חזקות. ואני הקטנה, שהתהדרתי בתואר של מזכה הרבים, קבלתי שיעור על אמונה בשעת מבחן.

וכמו שהתנא רבי אליעזר בן חרסום מחייב את העשירים, והלל הזקן מחייב את העניים, כך נועה מחייבת את האסירים בתוך גופם.