למה תמיד נותנים לאח שלי יותר מאשר לי?

"למה נתת לה יותר שקדים במרק?".

"למה הוא קיבל יותר צ'יפס?".

"אוף, שוב את נוסעת אתו העירה ואני נשאר פה?".

משפטי קנאה כאלו מושמעים מפי ילדינו אין ספור פעמים.

כל ילד רוצה כמה שיותר, וכל ילד מתרגז כשאחיו מקבל יותר ממנו.

הורים מנסים בכל כוחם ומרצם להשתיק את המשפטים הללו, להשקיט את המנגינה הזו. הם לא יכולים לסבול שילדיהם מקנאים.

הם אומרים לי לא פעם: "כמה שאני מנסה להסביר לילד שלי שאחיו לא קיבל - זה לא מצליח לי, והוא ממשיך להתווכח".

הילד שלך ממשיך להתווכח, כי אתה מרבה להסביר לו.

אנחנו, ההורים, בטוחים שאנחנו הורים טובים יותר, דווקא כשאנו מסבירים יותר ומפרטים יותר.

באמת, לא.

באמת, יתר דיבור מביא את הילד לכך שהוא לא מקשיב. הדברים שלנו הופכים להיות כמו רקע קבוע שלא רואים אותו. הוא נמצא שם, אבל לא שמים לב אליו.

והעיקר, יתר דיבור גורם לכך שהילד מרגיש שאנחנו, ההורים, לא בטוחים בעצמנו.

אם אנחנו בטוחים, מדוע אנו מסבירים כל כך הרבה פעמים? מדוע איננו חותכים את הדברים? למה איננו שותקים כשהוא אומר את מה שאומר?

זה נראה כאילו אנו משכנעים את עצמנו שהילד השני לא קיבל יותר.

אם אנחנו משכנעים את עצמנו, זה אומר שאיננו משוכנעים. אם איננו משוכנעים, אז איך אנו משכנעים את הילד שלנו?

והילד מרגיש זאת.

הוא בוחן את גודל עוגת התותים שלו ושל אחיו, ואומר לעצמו: "נו, נו, ידעתי שאבא שלי יותר אוהב את אחי הגדול!".

אבא מנסה לשכנע אותו שעוגת אחיו לא יותר גדולה משלו, ואז הילד מרגיש שאבא מתנצל.

אילו הייתה העוגה שלו גדולה יותר, אבא לא היה צריך לשכנע. ממתי משכנעים בדבר שניכר לעין?

אז מה כן לעשות כשהילדים מקנאים וזורקים לחלל כאלו משפטים?

לעשות בדיוק הפוך. במקום להתנצל ולהסביר ששלו יותר גדולה, בואו נודה באמת: "נכון, אחיך קיבל יותר אבטיח, לפי מה שנראה לעין, זה מה שיצא. בפעם אחרת, אולי יקרה דבר שונה".

או: "כן, אתה צודק, נראה שבאמת יש לאחיך יותר צ'יפס מאשר לך. זה אומר שאתה יכול ליהנות מלצפות באחיך שאוכל את הצ'יפס ולשמוח בהנאתו".

או: "הי, באמת יצא שקניתי לו השבוע שני דברים, גם חולצה וגם נעליים, זה מה שהיה חסר לנו, נכון?".

ילדים שילמדו שזה בסדר שהאח מקבל יותר, ושההורה לא מתנצל על כך, הרבה פחות יקנאו.

נסו ותראו.