נוסעים לחתונה: כמה יהודים יכולים להיכנס למכונית אחת?

כמה יהודים יכולים להיכנס למכונית אחת?

תשובה: הרבה יותר ממה שחשבתם.

אז הכנסנו כמה בנים שיכולנו למכונית בדרך לחתונה של בן ושירה לפני כשלוש שנים. הבנות התעכבו עוד עם השמלות הוורודות נוסח לואי ה-14 והתסרוקות נוסח פרובנס 12.

באמת שאין לי שום דבר נגד אופנה, אף על פי שחברותי יודעות, יש לי בארון 2 חולצות, 2 שמלות. בפסח של לפני כמה שנים קראתי ספר שנקרא באנגלית "ביי ביי דברים", ומאז חיי קלים הרבה יותר. מובן שאני מגזימה כעת, אבל הרעיון מובן. אותו הדבר בכמות הסירים והכלים. אמא שלי איתי לגמרי, ומצטטת כל היום כנראה את לאונרדו דה וינצ'י, שאמר אחרינו "יותר זה פחות", ועוד אמירה שסוברת על היופי שבפשטות והפשטות שביופי.

בשמחות, על אחת כמה וכמה אני חייבת שיהיה לי נח.

באמת שאין לי שום דבר נגד קוקו שאנל, אבל כדי לשמוח, אני צריכה נעליים שיהיו לי נוחות, עור בפנים שיהיה פתוח לנקבוביות, אופציה לאכול באירוע של עצמי פרגיות, ספרייט דיאט לשתות ואוויר שאוכל לנשום. מן שיטה כזו של קיום וסיפוק צרכים בסיסיים שלא אני המצאתי.

תמיד יש לי חילוקי דעות בבית על זה. הם מסבירים לי שאני לא מבינה כלום, ואני מסבירה להם שבשמחות אני כאמא הכי הרבה אמורה ליהנות.

אגב, בבר המצווה שהיתה ליהודה לא מזמן, קניתי שמלה בשמונים שקל במבצע, פשוטה, חלקה, צנועה, מבד מבריק משגע. הבנות מלואי ה-14 גמרו לי את האישיות עם הסברים על זה שאני לא מבינה בצו השעה ושככה לא הולכים לשמחה, ושיצחקו עלי, ושאני חייבת משהו מנצנץ יותר.

עשיתי להן כן כן עם הראש.

שבוע לפני האירוע, באתי להרצות במעייני הישועה. ניגשה אלי בסוף גברת מאלעד לשאול שאלה, עם אותה שמלה ממש, זו שקניתי לאירוע, רק היא הולכת איתה ככה, ביום חול.

בלבי אמרתי שאולי הבנות צודקות. עניתי לה תשובה, ושאלתי אותה בחזרה אם השמלה בשמונים שקל מהמבצע. היא אמרה שכן.

בסוף הלכתי איתה, והיה נפלא.

אז בואו נחזור רגע לפילים בפולקסווגן ולוורוד בחתונה. אני מקווה שאתם עומדים בקצב.

אם לא - תעצרו פה, תביאו משהו לשתות, אני מחכה.

אנחנו, הבנות בוורוד, נסענו במכונית אחרת.

קצת כעסתי על עצמי שבמקום להתרכז בקדושה של האירוע אני מסדרת שוב את הפריזורה, ונכנסת ללחץ מהאורחים. כאילו מי זו האחת הזו בעזרת הנשים שתגיד לי איזה יופי של תסרוקת, ששווה לי בשביל זה ללכת עם מגדל על הראש ארבע שעות. רק תראו לי אותה. ארים לה טלפון לפני, נדבר קצת, ונחסוך הרבה. לכל אחת יש את ה"מישהו'אים" האלה שמולם חייבים להיראות.

אנחנו נוסעים בשעה טובה לאירוע של עצמנו, כשברחוב הרוא"ה, כמה מטרים מהבית, תיכף החופה, נהיה לנו פנצ'ר.

ארבעה גושים ורודים ומאופרים, גושים מזמן אחר, עומדים על המדרכה ובוכים.

עצרתי מונית והתחננתי שתיקח אותנו.

הוא לא אהב את מה שהוא ראה נכנס לו למונית.

"אני מעדיף לתקן לכם את הפנצ'ר", הוא אמר.

ותיקן.

הגענו בזמן לחופה.

כל מה שאני זוכרת מהחתונה זה את העיניים של הבן שלי מציצות לרגע אל אזור הבנות בשמחה, עיניים כחולות שהיו מונחות על כתפיים של חבר חזק כזה מהישיבה, עיניים שעם כל הרעש והנגינה, הביטו בי לשנייה, אישון באישון בדיוק במבט הזה שלא אשכח לעולם. כשהוא היה תינוק קטן, ושכב במיטה של המלון ההוא אליו נסענו, אני הבטתי בפלא הבכור הזה ישן דקות ארוכות, כשפתאום, לשנייה, העיניים שלו נפקחו מתוך שינה, הוא ראה אותי, הזיז את השפתיים ומלמל "אמא", לאט כזה, כמעט בלי קול. כזה "אמא, שעשה לי לבכות אז, ועושה לי לבכות עכשיו.