מעין אשר מוונצואלה: "שלושה ימים רצופים לא היו לנו מים בברזים"

מהי ונצואלה בעינייך?

"מדינה יפה מאוד, עם אפשרויות מחיה זולות מאוד, אך ללא תנאי חיים נוחים כמו בישראל, וודאי לא לשומרי כשרות. הגלות היא תמיד גלות".  

האם יש סיבה מיוחדת למגורים שלכם בוונצואלה?

"רק לפני תשעה חודשים הגענו לוונצואלה. עד אז גרנו בקריית גת, בישראל. בעלי למד בכולל ועסק גם בקירוב. תמיד רצינו לצאת לשליחות קירוב בעולם, אך לא ידעתי כיצד להגיע לכך. באחד הימים הצצתי כבדרך אגב בעיתון של 'יתד נאמן', ונתקלתי במודעה קטנה ומעניינת: 'מחפשים מורות לשליחות בדרום אמריקה'. בדרך כלל הייתי זורקת את העיתון ישירות לפח, בלי להעיף בו מבט, ואין לי מושג מדוע הפעם דפדפתי בו שלא כהרגלי. המודעה קרצה לי והחלטנו להגיש מועמדות. כך הגענו לכאן בשליחות: בעלי מלמד בתלמוד תורה, ואני מורה בבית הספר בית יעקב".

בתור ישראלים, איך הסתדרתם עם השפה?

"הרבה לפני שראיתי את אותה מודעה, למדתי את השפה הספרדית כתחביב. אני מחבבת את השפה המתגלגלת הזו ונהניתי ללמוד אותה בכוחות עצמי. אגב, גם קוריאנית הספקתי ללמוד ולהבין, אך דווקא אנגלית קצת פחות. מין תחביב מוזר לשפות מוזרות, אולם הפעם הוא בא לעזרתנו. כיום, כשאני מתגוררת בוונצואלה, קל לי להסתדר ולהשתלב כאן בעזרת השפה המוכרת לי. בעלי לא ידע ספרדית, אבל הוא לומד עם הזמן, ובינתיים אני מתווכת לו את הפרטים הטכניים הנדרשים".

האם יש קהילה יהודית במקום?

"בקראקס יש בערך אלפיים יהודים. מתוכם יש שמשתייכים לקהילה חרדית, יש יהודים שמשתייכים לקהילה הדתית, ויש גם קהילה לציבור הכללי. הקהילה שהזמינה אותנו נחשבת לקהילה חרדית חזקה, וזו קהילה חמה ותומכת מאד. מלבדנו, יש כאן עוד ארבע משפחות ישראליות שבאו לחזק את חיי התורה במקום. בקהילה יש כמה בתי כנסת, כוללים לאברכים שלומדים יום שלם, ובעלי בתים שעובדים ולומדים.

מנופיה של פורטו לקרוז - נסיעה של 5 שעות מעיר הבירה קראקס (צילומים: מעין אשר)

"הקהילה מחבקת מאוד ומחפה על קשיי היומיום ועל הריחוק הטבעי מהמשפחה. היהודים בקהילה מארחים לסעודות שבת אלו את אלו, יולדות בקהילה מקבלות עזרה רבה בשמירה על הילדים, ארוחות מבושלות, עוגות לשבועיים מראש ואפילו מתנות משמחות לבב. גם מי שלא מכירה את המשפחה באופן אישי – משתתפת בעזרה.

"אנו עצמנו גרים במתחם של בנייני הקהילה: במתחם יש תלמוד תורה לבנים ובית ספר לבנות, מעון צמוד לילדי הגן וכמה דירות עבור אנשי הצוות – וביניהם אנחנו. ברוך ה', האווירה כאן נהדרת. אנו חיים בקרבה ובאחווה, כמו חיי פנימייה תוססים. הילדים יכולים לרדת לשחק עם החברים באופן חופשי, אני יכולה לשוחח ולהחליף חוויות עם השכנות - חברותיי לצוות, ואם אני רוצה פרטיות - אסגור את הדלת ואף אחד לא ישאל כלום. המתחם כולו סגור, יש שמירה צמודה מפני גניבות ופריצות, והשומר בודק את הנכנסים אחד אחד. מסיבה זו, גם כעת, כשאסור להסתובב בחוץ בגלל הקורונה, בתוך המתחם הפרטי שלנו אנו יכולים להסתובב, וזו הקלה גדולה".

אלו מוסדות חינוך יש אצלכם? והיכן הילדים שלך לומדים?

"בני בן השמונה לומד בבית הספר החרדי לבנים, ובתי בת הארבע בגן החרדי. שניהם מצויים במתחם של הקהילה, קרוב לבית. בנוסף יש בקהילה שלנו גם ישיבה קטנה לבנים ותיכון מעולה לבנות. לאחר מכן הנערים נוסעים ללמוד מחוץ לוונצואלה – בדרך כלל לישראל או לארצות הברית, ומיעוטם למקסיקו".

האם חששת לפני הנסיעה לוונצואלה?

"ודאי. שמעתי על ונצואלה כל מיני שמועות מפוקפקות, ולא ידעתי איך נוכל להתמודד כאן. אך כשהגענו לקהילה המיוחדת שבקראקס, הבנתי כי מרחוק הכול נראה הרבה יותר מפחיד. הוונצואלים דווקא לא הבינו איך העזתי לגור בדרום, תחת מטחי הקסאמים והדי האזעקות... מה אומר להם, שהתרגלתי? מסתבר שגם הם רגילים לתנאי החיים בארצם, ויודעים כיצד להתמודד איתם בעזרת ה' יתברך".

מה המצב הפוליטי בוונצואלה? האם נתקלתם בהפגנות ובמהומות?

"מפעם לפעם מתעוררות מהומות והפגנות נגד הממשל. אנו, בקהילה היהודית, לא מתערבים בפוליטיקה, ובדרך כלל איננו נתקלים בהפגנות מקרוב".

האם המצב הכללי משפיע על הקהילה היהודית?

"לעתים ההשלכות מורגשות גם אצלנו, בקהילה. בגלל משבר הקורונה המצב נהיה הרבה יותר קשה. וונצואלה היא לא מדינה יציבה שמסוגלת לעמוד במכות כאלו, וכמו תמיד, הפגיעה הראשונה היא באזרחים. התחום הסוציו-אקונומי נפגע מאוד, וישנה עליית מחירים עצומה שמשפיעה על כולנו.

"עד היום הדלק כאן היה כמעט בחינם. על טנק שלם של דלק שילמנו מחיר אפסי של כ-90 אגורות. אך בחודשים האחרונים יש חסר גדול בדלק. אומנם וונצואלה היא מדינה עשירה במשאבים, והיא מפיקה כמויות ענק של דלק, אבל המדינה לא מנוהלת נכון, וכל העושר הזה לא מגיע לאזרחים. כעת הביאו אספקה חדשה של דלק מאירן, אך כל ליטר עולה לנו חצי דולר. זו עליית מחירים קיצונית.

"כשאני נזכרת בארץ ישראל, אי אפשר שלא להשוות. בישראל דואגים לכל התושבים וביטחון האזרחים ורווחתם נמצאים בראש מעייניה של הממשלה. נכון, בארץ המחיה יקרה, יש הרבה מיסים לשלם, וחשבונות מים, גז וחשמל מדי חודש, ובוונצואלה הכול זול יותר. כאן, בוונצואלה, לפני שנתיים, עם 300 דולר לחודש אפשר היה לסגור את החודש כולל בזבוזים. עכשיו המחיה התייקרה בעוד 900$ לחודש, וזו עליה עצומה. עם זאת, עדיין אנו יכולים לשכור עוזרת ליום שלם ולשלם לה שלושה דולר ליום. הפערים האלו בין התושבים גוררים אי ביטחון ברחובות, כאשר העניים הרבים מנסים לשדוד את ה'עשירים'. מסיבה זו, אחרי השעה חמש לא מומלץ להסתובב לבד ברחוב.

"מעט לפני שהגענו, בסביבות פסח, שמעתי שהיו כאן בעיות של הפסקות חשמל והפסקות מים, וברחובות התקיימו הפגנות סוערות נגד השלטון. אך מעט אחר כך הכל נרגע, והמצב חזר להיות תקין. כשהגעתי הכול היה סביר, יחסית, ואני לא הבנתי ממה חששתי. אומנם מפעם לפעם היו הפסקות מים קצרות, פתאומיות, כאשר לאחר יום הברזים חזרו לפעול. אך עכשיו, ממוצאי שבת, כבר שלושה ימים רצופים שלא היו לנו מים בברזים. היינו צריכים לקנות מים כדי להתקלח, לשטוף כלים ולניקיון בסיסי של הבית. המקומיים לא מופתעים מכך, הם פשוט מתארגנים קודם לכל צרה שלא תהיה: אנו מזמינים בתשלום משאיות ששואבות מים מהנהרות המתוקים שזורמים בהר ממול, וכך ממלאים בורות מים בכל שכונה. בבתים 'משוכללים' כמו שלנו, הברזים יכולים להתחבר גם לבורות המים האלו, וכך אנו לא צריכים לשאוב מים כמו במאה הקודמת. באזורים חדישים פחות, כל משפחה שואבת מים מהבורות בדליים ומשתמשת. אז נכון, אנו לא משלמים על מים וחשמל, במדינה כאן יש שפע של מים מתוקים, אבל לעתים קרובות נתקעים בלי מים זורמים.

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי כאן בהפסקת מים. כמה נשים מהקהילה מיד התקשרו והציעו עזרה. הן לא הכירו אותי בכלל, רק שמעו שיש אצלנו ברחוב הפסקת מים, וברוחב לב הציעו לי ולשכנים נוספים לבוא אליהן הביתה, להשתמש במים לכל צרכינו ואפילו לקלח אצלן את הילדים. היו כמה מהשכנות שאכן נסעו לשכונות אחרות, אך אני הייתי נבוכה והתביישתי לבוא לאנשים לא מוכרים.  למזלי, הפסקת המים אז הסתיימה תוך יום אחד. הפעם, הפסקת המים הייתה ארוכה מתמיד, ואפילו המים בבורות אזלו. היו לי מעט רזרבות של מכלי מים גדולים שמילאתי קודם, כפי שלמדתי משכנותיי, וחששתי מאד שגם המים במכלים ייגמרו. זה היה קשה. הרגשתי שאיני מסוגלת להמשיך כך עוד יום אחד. וברוך ה', אתמול המים חזרו. יש אזורים שחווים גם הפסקות חשמל ארוכות. באזור שלנו ברוך ה' זה נדיר יותר".

במבט מלמעלה: רכבל המגיע לקצה הר האווילה (צילומים: מעין אשר)

מהו סדר היום שלך?

"עכשיו, בתקופת הקורונה, סדר היום שלי השתנה לגמרי, אבל אספר לך מה היה סדר היום שלי בימי השגרה: בבוקר היינו יוצאים כולנו לבניין בית הספר הסמוך: בתי לגן בקומה הראשונה, אני לעבודתי כמורה מחנכת בכיתה ו' שבקומה השנייה, ובעלי ובני לבית הספר של הבנים בקומה העליונה. הלימודים מתחילים ברבע לשמונה בבוקר, בשעה אחת בצהריים אני מסיימת ללמד את לימודי הקודש והשפה העברית, וחוזרת עם בתי הקטנה הביתה. אני מגישה ארוחה קלה לי ולבתי, נחה מעט, יוצאת לסידורים ומבשלת את ארוחת הערב.

"בן השמונה שלי נשאר בבית הספר לעוד שלוש שעות וחצי של לימודי חול. התלמידים אוכלים את ארוחת הצהריים בבית הספר, אך אין להם חדר אוכל מרכזי. כל ילד מביא אוכל מהבית בתוך תיק חימום חשמלי – 'לונצרה'. כשעתיים לפני זמן הארוחה, הילדים מחברים את תיק הלונצרה לחשמל, והתיק מתחיל להתחמם באיטיות ולחמם את האוכל שבתוכו. לכל כיתה יש שקעים, המיועדים לתיקים של כל הילדים, ועד השעה אחת האוכל של כולם חם ומעלה ניחוח.

"בינתיים בעלי מספיק לחזור הביתה לארוחת צהריים ומנוחה קצרה, ובשלוש וחצי הוא כבר יוצא בשנית מהבית אל הכולל. הבן שלי חוזר הביתה בשעה ארבע וחצי, ואז אנו יושבים יחד על שיעורי הבית, אם ישנם. אחר הצהריים אנו יורדים למטה, למגרש משחקים רחב שיש במתחם המשותף של הקהילה. הילדים משחקים יחד, האימהות יושבות ומפטפטות, ובין לבין אנו מאכילות את הקטנים. במגרש אין מתקני שעשועים, ואם הקטנים רוצים לשחק במתקנים של ממש, אנחנו יוצאים לפארק שעשועים ומאפשרים להם לשחק שם. הפארק אינו שוכן במתחם, ולכן כעת, בתקופת הקורונה, איננו יכולים לצאת אליו.

"אחרי ארוחת הערב אני מקלחת את הילדים ומשכיבה אותם לישון. בעלי חוזר הביתה בסביבות תשע,  לאחר יום עמוס של לימודים בכולל, לימוד עם ילדים וחברותות עם בעלי בתים. לפעמים הילדים עדיין ערים כשהוא נכנס הביתה, ומיד קופצים מהמיטות לכמה דקות עם אבא. ואז, כשהבית שקט ורגוע, מגיעה שעת האיכות שלנו כזוג ואנו אוכלים יחד ארוחת ערב. לאחר מכן אני מכינה שיעורים ליום המחרת, מבשלת ואופה, מסדרת אוכל טרי בתיק הלונצרה של בני ומתארגנת ליום הבא".

ואיך נראה סדר היום שלך בימי הקורונה?

"מיד עם החולים הראשונים שנראו בוונצואלה, מעט אחרי פורים, הנשיא הודיע על סגר מוחלט. היה כאן לחץ גדול מפני הקורונה, ואכיפת ההנחיות הייתה תקיפה ונחושה מאד. כל מי שיצא לרחוב בלי מסכה נקנס במקום, ללא כל תירוצים. אסור היה לצאת לרחוב בשעות מסוימות או לצורך שאינו חיוני, ורוב החנויות היו סגורות. רק חנויות לממכר מזון נותרו פתוחות, ובית המרקחת היה פתוח עד שעות מסוימות. הכבישים היו סגורים ושוממים. למזלנו, במתחם הקהילתי שלנו יכולנו להסתובב מעט, כי המקום נחשב לשטח פרטי ולא ציבורי. אך מחוץ למתחם אף אחד לא יכול היה לצאת, גם לבית הכנסת לא הלכנו.

"כמורה, המשכתי בעבודתי דרך הטלפון: בכל ערב חיכיתי שהילדים ילכו לישון, וכשהשקט שרר בבית, הקלטתי שיעורים בקו הכיתתי. לימדתי כך שיעורי תורה, נביא ויהדות. את ההקלטות שלחנו לבתי התלמידים במייל או בוואטס-אפ, וצירפתי גם עבודות ושיעורי בית בכתב. הבנות יכלו להתקשר אליי אם הן לא הבינו, והיו כאלו שאכן התקשרו ודיברו איתי בטלפון. לא כולן אהבו את האופציה הזו, אך הן ידעו שהיא קיימת ואני כאן עבורן. גם הבת שלי קבלה קבצים במייל מהגננת שלה, עם הוראות עבודה לכל יום ויום. 

"בעלי לימד את תלמידיו מרחוק, אך לא בהקלטות אלא בשיחות ועידה בבוקר. מכיוון שבעלי גם מלמד את בני בבית הספר, נהנה הבן שלי משיעורים פרטיים עם 'המלמד' - אבא שלו... בעלי גם לא יכול היה לנסוע לכולל אחר הצהריים, כי הכולל ממוקם מחוץ למתחם. לכן הוא נשאר ללמוד בבית, או שהוא יצא לחצר, ללמוד בפינה נחמדה תחת עץ המנגו המפנק. לעתים הוא פגש שם את השכנים, וכך ראינו אותם יושבים ולומדים או משוחחים בצל העצים".

איך נראית אצלכם השבת?

"כשגרנו בארץ, לעתים קרובות הינו הולכים להתארח אצל הורינו בשבתות. אך כשהגענו לכאן, פתאום היינו חייבים להתייצב ולבנות את עצמנו לבד. התחלתי ללמוד להכין את השבת בכוחות עצמי, בלי להתארח וגם בלי אפשרות לקנות סלטים או להיעזר בעוגות קנויות לשבת.

"זו הייתה קפיצה למים עמוקים וסוערים... התחלתי להתכונן לשבת ביום שישי, אך אז ראיתי שאני מגיעה להדלקת נרות עם 'הנשמה ביד'. מהר מאוד הבנתי שכל עוד אני מלמדת גם בימי שישי – לא אוכל להשאיר את העבודה כולה לערב שבת. התחלתי להתכונן לשבת מוקדם יותר: את אפיית העוגות והכנת הקינוחים העברתי ליום רביעי, את אפיית החלות ליום חמישי, ואת הניקיונות אני פורשת על פני כל השבוע, יחד עם העוזרת הקבועה. ביום שישי נשאר לי להכין רק את הסלטים הטריים. העוזרת יכולה לסייע לי גם בקילופים ובחיתוכים, אבל בבישולים עצמם אני לא מרשה לה לגעת. המעבר הזה לשבתות עצמאיות וביתיות לא היה קל עבורי, אבל עד מהרה למדתי ליהנות מהאתגר. ויותר מכך, היום אני ממש אוהבת את השבתות הנהדרות שלנו יחד".

מה היית שמחה שישלחו לך מהארץ?

"בעיקרון, שלא בימי הקורונה הקשים, יש לנו כאן כמעט הכל. אולם כשיש אפשרות למשלוח מהארץ, אני מבקשת מאימא שלי לשלוח לי נייר אפייה. זהו פריט נחוץ במיוחד לשוחרת אפייה כמוני, ואני לא מבינה למה לא מייצרים אותו כאן".

אמרת שאת מבשלת ואופה - למה כוונתך? האם ניתן להשיג אצלכם מוצרי מזון, מאפים מוכנים ועזרי אפייה ביתיים, או שיש להכין הכל בבית?

"תנאי החיים פה לא מתקרבים לתנאי החיים בישראל. בארץ יש לנו שפע של אוכל כשר, מהודר ונגיש, אפשר לרדת למכולת הקרובה ולרכוש אוכל כשר ככל שנרצה. אבל כאן - אם רוצים חלב צריך להכשיר קו יצור ולהכין חלב עמיד, כדי שיספיק לפחות לחצי שנה. מאכלים נוספים צריך לייבא, ועל גבינות, ממרחים או מאכלים קצת יותר מעניינים – אין מה לדבר. את הכול צריך להכין בבית, באמצעים דלים למדי.

"בשנתיים האחרונות ניכרה התקדמות בתחום. כבר יש ארבע חנויות שמוכרות מזון כשר מיובא, אך עדיין מדובר במוצרים בסיסיים בלבד. כשהגעתי לכאן כמעט שלא הכרתי את המטבח. מעולם לא הייתי בשלנית טובה. אימא שלי מבשלת מעדנים ואני הייתי נהנית ממטעמיה. ופתאום הגענו לוונצואלה, ולא היה לי כלום.

"התחלתי לאלתר ולהמציא מתכונים, לברר ולאסוף מרשמים, ולפתע גיליתי את היצירתיות וההנאה שבמטבח. למדתי לאהוב את המטבח. הכנתי כאן הרבה מאכלים מעניינים: בפורים הכנתי אוזני המן עם מילוי ריבת תמרים שריסקתי בעצמי, בהמשך למדתי לחבוץ גבינה ואף שדרגתי אותה לגבינת נפוליאון יוקרתית, הכנתי מעדני חלב והמצאתי ממרח גבינה. אפילו נקניקיות בשריות הצלחתי להכין לבדי, ואני בדרך להכין גם נקניקיות פרווה מטופו. היום אני כבר משתפת נשים נוספות כיצד להכין את שלל המעדנים, והן נהנות מאד מהגיוון. 

המטעמים מעשי ידיה של מעין (צילומים: מעין אשר)

"בחג השבועות, במקום לקנא במשפחה שנותרה מאחור, בארץ זבת חלב ודבש, הפשלתי שרוולים והכנתי לנו מטעמי חלב מופלאים: אפיתי לזניה, פיצה וקיש, הכנתי רביולי בטטה וספגטי, והמצאתי גלידה חלבית על בסיס ריצ' פרווה עם חלב מרוכז. אפילו עוגת גבינה אמתית אפיתי עם גבינה שהכנתי במו ידיי. האלתורים היו מלהיבים ומגרים, הילדים ליקקו את האצבעות, וכשבעלי ישב ולמד בליל שבועות - נהניתי מאוד לשלוח עמו עוגת גבינה נהדרת, ממש כאילו היינו בישראל".