"אתה חייב להגיע". אבל איך מגיעים לצפון ולמרכז בו זמנית?!

בערב פורים שלפני מספר שנים, קיבל אבי ז"ל אירוע מוחי, שממנו לא התאושש. מצבו הלך והורע, ובתוך 3 חודשים הוא הלך לעולמו. בשלושת החודשים האלו אנו, הילדים, אח ואחות, שנינו כבר בעלי משפחות, מצאנו עצמנו לא יודעים יום ולילה, ישנים בבית החולים, מלווים לעוד ניתוחים, מסיעים את אמי הזקנה אליו ובחזרה, מקבלים החלטות קשות, טובעים בטפסים וניירות.

יש לציין שיש לנו אח נוסף, גדול, שחי בחו"ל ומעורבותו הייתה מרחוק, מינימלית. אחות נוספת נטשה את המערכה כעבור חודש, כוחותיה לא עמדו לה.

אחותי ואני בקושי תמרנו בין הבית האישי של כל אחד, לבין בית החולים, לבין ביתה של אמי - עד שהכל נגמר ברגע אחד.

בקושי הספקנו לעכל את האובדן, וכבר נחתה עלינו בשורה קשה נוספת. כשבועיים לאחר פטירת אבי התגלתה אצל אמי ז"ל המחלה הנוראה, ולמגינת לבנו בשלב מתקדם מאד, מה שהרופאים מכנים שלב סופני. שוב מצאנו את עצמנו באופן אינטנסיבי בטיפול וליווי, הפעם של אמא. בתי חולים, עובדת סיעודית, ציוד רפואי מיוחד מעמותת יד שרה ועוד ועוד. עומס. קושי רגשי, פיזי ונפשי.

וכמו קודם, אחותי ואני לבד במערכה. עומס כבד.

המחיר היה כואב: פרצופים חמוצים במקום העבודה, מרמור אצל בן הזוג שנותר לבד בבית עם כל העומס, ונסיעות מטורפות מרמת הגולן, שם גרה אמי, עד למרכז, כמעט בכל יום. אבל זו אמא שלנו, ועשינו הכל כדי להיות לצדה ולתמוך בה ככל יכולתנו.

מעמדי במקום העבודה בסכנה. מזה חודשים שאני מודיע חדשים לבקרים ששוב לא אגיע. נעדר מפגישות, מישיבות, משימות ממתינות, כך חודש ועוד חודש. אפילו המשכורת בסכנה מפאת ההיעדרויות.

חדשים לבקרים טלפונים מקפיצים מבית החולים. בואו להיפרד, בואו לחתום, בואו לשלם...

אינני יודע מתי סבלנות הממונים עלי בעבודה תפקע.

כל זאת - עד לפגישה שאליה, הזהיר אותי המנהל, "הפעם אתה חייב להגיע".

למחרת בבוקר התארגנתי מוקדם ויצאתי לעבודה, לאותה פגישה חשובה. אני נוסע בכביש מהיר, מנסה להתרכז בנהיגה, ולפתע צלצול לסלולרי. בית החולים על הקו, "אתה חייב להגיע". היא סובלת מכאבים, צריך לאשר הגדלת מינון המורפיום. אתה חייב להגיע לחתום, אם לא - היא תישאר להתפתל מכאבים.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

הרגשתי סחרחורת. המילים "אתה חייב להגיע", הן מהבוס והן מבית החולים, היכו בי. נשברתי. די, אינני יכול עוד.

חשבתי על אשתי וילדי, שאני להם המפרנס העיקרי, ועל המשמעות של אי ההגעה לפגישה הבוקר.

לרגע גמלה בי ההחלטה. די! אינני נוסע. לא אוכל לעמוד בזה עוד. אני עובד ברפא"ל בצפון. בית החולים במרכז הארץ. הנסיעה לשם היא יום עבודה. אינני יכול. אחי אינו עוזר, אחות אחרת פרשה, עכשיו תורי לרדת מהעגלה. זהו. אבל המחשבה על אמא ייסרה אותי.

אני נושם עמוק, צועק להקב"ה… תעזור לי!

כשאני נרגע, אני קולט שאני כבר קרוב ממש לעבודה. טוב, אני אומר לעצמי, תתעשת! תעשה את המאמץ. השם יעזור עם העבודה ועם המנהל, השם ייתן כוחות. ואם נגזר - נגזר... החלטתי רק לעבור במהירות במשרד לראות אם יש מיילים דחופים שצריכים טיפול. אעדכן שוב שאני נעדר לכל היום, בפעם המי יודע כמה, ואסע ויהי מה. הגעתי למשרד.

נכנסתי, הדלקתי את המחשב – ואז זה קרה.

לפתע, "ואשמע אחרי קול רעש גדול", אני שומע קול מהומה במסדרון. אני יוצא לראות מה קרה, ומספרים לי: מתברר שמוקדם בבוקר, שני מהנדסים נסעו לבסיס צבאי בדרום הארץ להתקין תוכנה של רפאל, אבל כעת, בהגיעם לשם, התברר שלקחו את הדיסק הלא נכון. חייבים להתקין את התוכנה עוד היום, צה"ל על הרגליים, והם כבר לא יספיקו לנסוע שוב לצפון ולחזור. מחפשים מתנדב שייסע לפגוש אותם במרכז הארץ להעביר להם את הדיסק הנכון. זהו זמן עבודה, כמובן. לא האמנתי.

זו ההזדמנות שלי! אני אסע "להציל את המצב", ובדרך אעבור לחתום על הטפסים בבית החולים. התנדבתי מיד.

אפילו הפגישה החשובה שהייתה החווירה מול "שליחות ההצלה שלי". המנהל אישר את ההיעדרות, כמובן.

אבל זוהי רק ההתחלה. מתברר שכיוון שמדובר בדיסק ביטחוני מסווג, מחלקת ביטחון לא מאשרת לי לנסוע לבד. שני אנשים צריכים לבצע את הנסיעה ביחד. מחפשים מתנדב נוסף שייסע איתי. המהנדסים עמוסים כולם, אין מי שייסע. נשאר רק המנהל בעצמו. אין ברירה – המנהל עצמו מתנדב. אנחנו נוסעים ברכב שלו. הוא נוהג. הזמן נחשב לי כשעות עבודה, הדלק על חשבון רפא"ל, המנהל בכבודו ובעצמו הוא היום הנהג הפרטי שלי. פלאי פלאים.

מגיעים למרכז, מוסרים את הדיסק, ואני מבקש מהמנהל להוריד אותי בדרך חזרה בתל השומר. כבר אחזור לצפון ברכבת או אוטובוס, חשבתי לעצמי – הכול לטובה. אגיע כרגיל בשעות מאוחרות מאד הביתה. שוב לא אראה את ילדי לפני השינה.

המנהל מביא אותי לתל השומר. אני מודה לו ומתכונן לצאת מהרכב, כשלפתע הוא אומר: "תשמע, כמה זמן ייקח לך פה?". "חצי שעה-שעה", אני עונה. "אז אני אחכה לך", הוא אומר. "אני עייף, ואשמח לעזרה בנהיגה בדרך חזרה. אישן קצת כאן באוטו, תעיר אותי כשאתה מסיים".

לבי נרעד. עד היכן גבולות הסיעתא דשמיא האלוקית? אולי אין גבולות. לאחר שעה של ביקור אצל אמא, אני חוזר לנסיעה צפונה, שגם היא על חשבון שעות עבודה, דלק על חשבון העבודה, והמנהל אפילו לא ביקש שאחליף אותו בנהיגה. הקב"ה סידר לי מנהל כנהג פרטי, דלק, רכב וזמן עבודה על חשבון רפא"ל - גם בדרך חזרה.

הנסיעה מסתיימת, סוף היום, אני מגיע למשרד, מספיק לעבוד עוד קצת ולצאת הביתה אחרי יום שנחשב לי כיום עבודה מלא. הנסיעה הביתה בערב לוותה בתחושת נפעמות על גדלותו ועצמותו יתברך, שמנהל את העולם, ומסבב את העניינים כולם ברגע אחד.

 מקום העבודה שלי לא נפגע, אמי קיבלה את הטיפול הדרוש, המסמכים נחתמו.

"אתה חייב להגיע". המילים הדהדו באוזני.

ואכן, הגעתי. היפלא מהשם דבר?

לע"נ אבי מיכאל בן מרטין ז"ל

לע"נ אמי ברוריה בת פאולינה ז"ל.