הרבנית חדוה לוי: "לא תיארתי לעצמי שיבוא יום בו אהיה חרדית"

את הריאיון עם הרבנית חדוה לוי ערכתי בשיחת טלפון. לא ניחשתי כמה מאמצים ייעשו מצידה ומצד מזכירתה כדי לפנות לי שעה קלה בה תוכל לענות על שאלותיי בנחת. לאחר כשבוע של ניסיונות, הצלחנו לתפוס כמה רגעי אתנחתא מהמרוץ האינסופי של חייה, שכולל נסיעות לאורכה ולרוחבה של המדינה, צילומים, הנחיית תכניות ברדיו ובערוץ הידברות, הופעות, כנסים וחיי משפחה. נשמע מעייף? עוד לא קראתם כלום.

בבוקר מדרשה, בערב הופעה

"ראיתי את כל העולם", מספרת לי חדוה בקול פעמונים שהפך לסימן ההיכר שלה. "חיי היו סוערים ודינמיים, הופעתי בקונצרטים על הבמות הכי גדולות, אך חיי היו חצויים וזה היה לי קשה מאוד.

"את בעלי", היא מוסיפה, "הכרתי בתקופת הצבא. באיזשהו שלב הוא החל תהליך של התקרבות לדת, וזה קסם לי מאד. הבנתי שדרכו היא דרכי, אך אני הייתי על הבמות, ההופעות היו חלק בלתי נפרד ממני ולא ידעתי כיצד לשלב את שתי האהבות שלי - הקב"ה והבמה".

כפי שחדוה מציינת, אמנם כילדה היא הייתה רחוקה מהיהדות, אך תמיד חשה קרבה להקב"ה. "כבר מגיל שש אני מדברת עם הקב"ה ומתבודדת", היא מציינת, "בגיל 11 הייתי יושבת בחדרי וכותבת לו מכתבים. עד היום היומן עם המכתבים שמור אצלי. תמיד היה בי משהו מעבר, נפש פיוטית-לירית שמאזינה לצלילים שלא בהכרח נשמעים לאוזן. מעניין גם שלכל דבר שעברתי בחיים הייתי צריכה הכנה, אם זה בית ספר, צבא, נישואים וכן הלאה, אך לקשר עם הקב"ה לא הייתי צריכה שום הכנה. נכנסתי לתשובה, לתורה ולמצוות באופן חלק וטבעי.

"יחד עם זאת, לא תיארתי לעצמי שיבוא יום ואהיה חרדית. חשבתי שאשמור שבת עם ג'ינס וטי-שירט". היא עוצרת לרגע, ואז מוסיפה: "לו היית רואה את הגרדרובה שהייתה לי לפני שנישאתי ואת כובעי האלקסיס, לא היית מאמינה. גם אני לא האמנתי שיבוא יום בו אחליף את כל זה במטפחת".

אז איך זה באמת קרה?

חדוה ממשיכה בסיפורה: "בגיל 23 נרשמתי למדרשה ליטאית קפדנית בבני ברק, ולמדתי כל יום במשך שנתיים אינטנסיביות. אחר הצהריים הייתי חוזרת הביתה מהלימודים, ובערב כבר הייתי בדרך לעוד הופעה.

"בסיום ההופעות, כשהייתי יורדת מהבמה, מצאתי את עצמי לא פעם פורצת בבכי מר ומרגישה נורא. ידעתי שלא מתאים שאופיע מול גברים. הפער העצום בין הבקרים במדרשה למופעים בלילות היה לי קשה כמו קריעת ים סוף.

"בגיל 25 נישאתי, והחיים קיבלו פרופורציה. הפסקתי להופיע לפני גברים ועליתי על דרך המלך, אך זה לימד אותי שיעור לחיים - לא לשפוט אף אדם שלא הייתי בנעליו. כל אחד עובר את הניסיונות בדרך שלו, ואסור לבוא מגבוה לאף אחד, כיוון שאנו לא יודעים מהו סיפור החיים של אותו אדם, שמדגדג לנו כל כך להעיר לו. לפעמים עדיף לשתוק, ואם כבר חייבים להעיר, אז תמיד ברגישות ובכבוד".

להאיר במקום להעיר

את חושבת שיש בכלל דרך נכונה להעיר למישהו?

חדוה בוחרת להשיב בסיפור: "באחד ממסעותיי לאומן בתקופת החורף, הגענו לרבי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל. בעודי נושאת תפילה מעומק נשמתי, אני רואה לפתע בחורה מתקרבת לציון כשהיא לבושה בשמלה קצרה ביותר. הבנתי שהיא מתלבשת כך לא מתוך חוסר כבוד, אלא מתוך חוסר מודעות. התמלאתי פחד מכך שיהיו נשים שיעירו לה ויפגעו בה. כאשר היא רכנה לנשק את הציון, עטפתי אותה בפונצ'ו גדול שהיה לי, וחיבקתי אותה. כך התפללנו מחובקות בשקט דקות ארוכות. לא אמרתי לה דבר, רק הבטתי בעיניה ברוך והיא הבינה את המסר.

"למחרת נסענו לציון של הבעל שם טוב הקדוש, וכשראיתי אותה יורדת מהאוטובוס וצועדת לציון, התרגשתי, היא הייתה נראית כמו מלאך בלבן. הפעם לבשה חצאית ארוכה ומעיל רוח ארוך בצבע לבן שאיתו הסתובבה כל הטיול. כל כך שמחתי בכך שהייתה לי התובנה באותו רגע כשראיתי אותה בחוסר צניעות, לא להעיר – אלא להאיר".

לאחרונה עלתה בערוץ הידברות תכנית חדשה בהנחייתך - 'להיות מלכה'. תוכלי לספר לנו מה הוביל להקמתה?

"הרעיון לתוכנית נרקם כבר לפני זמן רב, אך עברנו לא מעט מכשולים עד שהוא הפך לממשי ויצא לפועל. הסיבות העיקריות לעיכוב היו המכשור והציוד הטכני הישן של אולפני הידברות, שלא אפשרו לצלם ולשדר ברמה המתבקשת. רצינו לתת לצופי הידברות חוויה ברמה אחרת, רמה גבוהה, כמו שמגיע להם, אז חיכינו ליום בו יבנה האולפן החדש. ידענו שאנו עומדים לשדר משהו שטרם נראה, כי בעצם מדובר בקונספט חדשני, שמנגיש את האמונה באמצעות האומנות. כאשר נבנה האולפן והגיע הציוד המתאים, התחלנו מיד במלאכה וההתרגשות הגיעה לשיאה. אפשר לומר שהתוכנית בנתה את האולפן, או לפחות קידמה את בנייתו.

"זו תכנית שכל כולה בסימן נשי. אני גם מנחה וגם כותבת את המונולוגים שלי, הבימאית רביטל בללי עושה עבודה מצוינת, השחקניות, הנגניות, האורחות - פשוט חגיגה נשית. הידברות הרימה את הכפפה והעניקה לנשים את המקום המכובד לו הן ראויות, תוך הקפדה על גדרי הצניעות, כדי שהן תוכלנה להביא את עצמן לידי ביטוי. אף על פי שזו תכנית שמאפשרת לנשים את המקום, זו אינה המטרה העיקרית. בסופו של דבר, חשוב לנו לתת לצופות מסר של חיזוק וחיבור לשם יתברך.

"אני יודעת שהמסר של התכנית חשוב, ואני יודעת שהתכנית היא בהיתר מלא וגם אני קיבלתי היתר מהרב קוק להופיע בהידברות, אך לא אשקר שאני והשחקניות חוששות מכך שחלילה תצא תקלה תחת ידינו, ולכן אנחנו בודקות את עצמנו שוב ושוב, ועומדות כל הזמן על המשמר כדי להישאר מדויקות. אני מתפללת לקב"ה מידי יום, שכל מי שצופה בתכנית תראה את המסרים שלה בדיוק כפי שהם - טהורים ותמימים. יש בי רצון עז להשתמש בפלטפורמה המדהימה שניתנה לי בהידברות כדי לחזק נשים ולגרום להן להבין ולהאמין ש'אין עוד מלבדו', כי אמונה - משנה את כל התמונה".

מה כוללת התוכנית האומנותית?

"בין היתר אנו מעלות קטעים מן ההצגה 'הכבשה השחורה', המספרת על נערה כבת 16 שאיבדה את אביה ונמצאת במשבר גיל ההתבגרות, על כל המשתמע מכך. אמה של הנערה מתמודדת לבדה במערכה, והעומס של גידול הילדים וחינוכם נותן אותותיו ומתבטא בחרדה ובסטרס נוראיים. כל מילה או פעולה של הנערה מתקבלות אצל האם בזעזוע ובכאב.

"בסופו של יום, אף על פי שהנערה איננה שגרתית ולא עושה לעצמה ולמשפחתה חיים קלים, מדובר בילדה שמחה, חיובית, מלאה באמונה ואור, מעוף ויעדים, אך האם שהפעילה פרוטקציה על מנת שבתה תתקבל לסמינר קפדני ונחשב ותולה את כל תקוותה ואושרה בכך, מתעלמת שלא בכוונה מכל מעלותיה, ונשברת דווקא מכך שהכפתור האחרון בחולצתה איננו מכופתר".

יש בהצגה ביקורת לא פשוטה על קו חינוך שנוקטים ומאמינים בו לא מעט הורים. לא חששת להציף את זה?

"יש כאן תיאור סיטואציה אמתית וכואבת של הרבה משפחות שמתמודדות עם מרד נעורים", מדייקת הרבנית, וגם על כך יש לה סיפור מעניין: "בנסיעה האחרונה שלי לאומן התלוותה אלי קבוצת מורות ליטאיות מבית יעקב. מה להן ולחסידות? מסתבר שמה שהביא אותן לצאת איתי למסע הזה הייתה דווקא ההצגה. אחת המורות ניגשה אלי וביקשה לשוחח איתי ביחידות. היא סיפרה לי שמעולם לא ראתה את אמא שלה בוכה, וכמי שגדלה בבית בו מדחיקים את הרגשות, גם היא כמעט ולא בכתה. אבל בעקבות המסרים הנוקבים של ההצגה, משהו בה נפתח, כמו סכר שחסם הכל ופתח קטן נתן לטיפות המים לצאת החוצה, ואם תשאלי אותי - זו בעיני מלכות. מכאן מגיע גם שם התוכנית – 'להיות מלכה'. זו ההבנה והגילוי שהמלכות אינה מצויה דווקא במקומות החיצוניים והנוצצים, מלכות מגיעה מהמקום הפנימי, הטהור, הפשוט והאמתי".

הפרשת חלה על החלל

הרבנית חדוה נושמת עמוקות ושבה לסיפור חייה: "לפני שחזרתי בתשובה, הייתי במקום הכי נוצץ, אם זה להחליף ארבע שמלות בערב, להקפיד על איפור זוהר ותסרוקות מפוארות ולתת שואו גדול. אך בתוכי חשתי שזה לא העיקר, ידעתי שאני חייבת חיבור.  היום התפאורה והחיצוניות הן לא העיקר עבורי ולא בהן אני מתמקדת. מה שחשוב לי זה להרגיש ולהעביר את המסר שמגיע מהנשמה.

"לפני כשבוע הופעתי בכנס ושרתי שיר ישן מאוד שלי, שנקרא 'שמעי בת' ומדבר על נערה שירדה מהדרך ולאחר מכן חזרה בתשובה. לאחר ההופעה ניגשה אלי בחורה מתוקה שלדבריה הגיעה לכנס רק כי חברה שלה 'גררה' אותה לשם. לפי הופעתה החיצונית ניכר שהיא עוברת תהפוכות וקשיים, היא הגיעה עם חצאית קצרה ושיער קצוץ. הבחנתי שהיא רועדת, והנחתי עליה את ידי. היא החלה לבכות ולספר שברחה מהבית וכבר לא בקשר עם ההורים. השיר 'שמעי בת' החזיר אותה הביתה, כיוון שאמה נהגה לשיר לה אותו בילדותה. זה הציף אותה בזיכרונות וגרם לה להרהר במעשיה.

"הבחורה הזו ריגשה אותי מאוד. בניצוץ שהיה בעיניה, כבר ראיתי את החזרה שלה, החזרה לדרך השם והחזרה הביתה. נתתי לה חיבוק גדול, דיסק וסידור שלי עם הקדשה, ואני יודעת שבעזרת השם עוד אשמע לגביה בשורות טובות.

"עבורי זו לא עוד הופעה, מחיאות כפיים ויאללה הביתה. זה חיבור של שנים, של נשמות, של אימהות ובנותיהן שצועדות איתי לאורך כל שנות הקריירה שלי".

את מופיעה על הבמות קרוב לשני עשורים. איך את מצליחה לתחזק מפעל שכזה ולהישאר בתודעה?

"כבר לפני כ-20 שנה, כשהתחלתי להופיע, הכל זרם בלי פרסום ומאמץ מצדי, ובעיניי זה נס, כי לא חסרים אנשים מוכשרים שלא הצליחו. אולי זה נשמע מוזר, אבל עד לפני שנה כלל לא הייתי מחוברת למדיה החברתית כגון פייסבוק, וגם כשזה קרה, זו הייתה יוזמה של שתי בנות שעשו זאת עבורי. עד היום אין לי מושג איך הדפים שלי בכלל נראים.

"אפשר לומר שבמצבים מסוימים אני לחלוטין מרחפת. באחת התוכניות של 'להיות מלכה' השחקניות העלו אימפרוביזציה - שזה בעצם קטע משחק שלא תוכנן או בוים, אלא אלתור של אותו רגע, של 'הפרשת חלה על החלל'. לא ידעתי מראש על הקטע, והתבקשתי באותו רגע להגיב לסיטואציה בה אני כביכול נמצאת בחלל ומעבירה משם הפרשת חלה חוצת גלקסיות. הרגשתי שזה קטע שהוכן בדיוק בשבילי, כי החברות והמשפחה תמיד צחקו עליי שאני כל כך רוחנית ומרחפת, שאני 'על החלל'.

"כיוון שאני אוהבת את מה שאני עושה, העשייה זורמת לי באופן טבעי, ברוך השם. אגב, התכנית בהידברות היא לא היחידה, שכן בימי חמישי בשעה 12 אני מעבירה תכנית ברדיו 'קול ברמה', שנקראת 'רגעים של אושר', ויש לה  אלפי מאזינות מהארץ והעולם".

חוג בית - חג בבית

בתכנית 'להיות מלכה' את מדברת לא מעט על המעלה והעוצמה של חוגי בית. מה גורם לך להאמין שחוג בית הוא דבר מיוחד וגדול כל כך, המסוגל לישועות?

"אני מאמינה למה שרואות עיניי. כאשר מגיעה רבנית לחוג בית, היא משמשת כצינור לשפע וישועות. לכל רבנית יש כלים הייחודיים לה, מתנה שהיא קיבלה מהקב"ה כדי להשפיע ולפתוח את הלב, וכשהלבבות פתוחים, הכל אפשרי. חוגי בית זה לא רק הפרשת חלה. יש ערבים שמתמקדים בנושאים שונים, כגון שלום בית, ישועה לזיווג ופרי בטן, אמונה וביטחון, שמחה, התמודדות עם חרדות, תזונה ובריאות ועוד.

"הבית והנוכחים בו עוברים מעין טיהור אנרגטי, יש אחווה נשית ואהבה גדולה, הנשים מתמסרות לאווירה המקודשת. הערב גדוש בדברי תורה, שירה, תפילה, ריקודים, ברכות ודמעות שמגיעות ממעמקי הלב, והאנרגיה גבוהה מאוד, ממש חג וחגיגה לנשמה. באופן מטאפורי, מרגע שמתחיל הערב ועד לסיומו, הנשים נכנסות לתוך ספינה ומפליגות לחוף מבטחים. זוהי בועה קסומה ששום דבר חיצוני לא יכול לחדור אליה. ובתוך הספינה, או הבועה, אם תרצי, הן מגיעות לתרפיה נפשית, לניקיון ולדרגה רוחנית גבוהה מאד, שם הן מוצאות שלווה ותקווה.

"אני חושבת שלכל אישה מגיע לפחות פעם אחת לחוות חוויה עוצמתית מסוג זה. המון נשים התחילו את חייהן מחדש לאחר חוג בית, פשוטו כמשמעו. זהו ערב מיוחד כל כך, שרוב הנשים שכבר ערכו בביתן ערב כזה, מחפשות סיבה למסיבה כדי לעשות זאת שוב. אז זהירות, זה ממכר".

נשמע דרמטי למדי. יש שיגידו שאולי את קצת מגזימה.

"אני יכולה להבין למה מישהי שמעולם לא השתתפה בערב מסוג זה יכולה לקרוא את השורות הללו ולהיות סקפטית. אני מזמינה את אותה מתלבטת לצפות בתכנית 'להיות מלכה', ולראות ממקור ראשון עדויות לנסים ולישועות מעל לטבע ומעבר לכל דמיון שהתרחשו בעקבות ערבי חוג בית והפרשת חלה. היו נסים שהתרחשו לאחר חוג בית, שאפילו אני נותרתי המומה ונרגשת מההבנה אילו נסים וחסדים עצומים עושה איתנו השם.

"אתן דוגמה אחת: באחד מן הימים פגשתי את חגית, זמרת ומכרה מעברי הרחוק שהכרתי בבחינות ללהקה צבאית. השלמנו פערים וסיפרתי לה שאני מופיעה ושרה לפני נשים, ובין היתר מעבירה חוגי בית. היא שיתפה אותי שאמה, זוהרה בת סולטנה, נמצאת במצב אנוש, וביקשה שאגיע להעביר אצלה ערב הפרשת חלה שיוקדש לרפואת אמה.

"כשהגעתי לביתה בחולון, היו שם כל נשות הברנז'ה של עולם המוזיקה והפרסום. התחלנו את הערב, שהיה עצמתי ורוחני באופן מיוחד. לרוב אני נמנעת מלבקש מהנשים בקהל לקבל על עצמן קבלות, אך מצבה של האם היה קריטי, ודיברו עם המשפחה על כך שהם צריכים להתכונן לפרידה. הרגשתי שאין מנוס אלא לעשות כל שניתן כדי לשנות את רוע הגזרה. פניתי לנשים ואמרתי להן: 'רובכן מכירות את זוהרה, אתן אוהבות אותה, את האישיות שלה, את הקוסקוס שהיא מכינה לכן, ואתן רוצות לראות אותה עומדת שוב על רגליה. אני יודעת שזה נראה לכן כמו משהו לא מציאותי, אך אני מאמינה באמונה שלמה שהקב"ה רחום וחנון, ואם במעמד המיוחד הזה אנחנו נקבל איזושהי קבלה לרפואתה - אני מאמינה שנראה ניסים'. זה היה חודש אלול, ונותרה לפנינו עוד שבת אחת אחרונה. ידוע שמי ששומר את השבת האחרונה של חודש אלול, כאילו שמר שבת כל השנה. שאלתי: 'מי מוכנה לקבל על עצמה לשמור את השבת הקרובה?'. לתדהמתי, כל המשתתפות - ללא יוצאת מן הכלל, לקחו על עצמן לשמור את אותה שבת. בירכתי את כל מי שביקשה, והיו שם שתי נשים שהמתינו שנים רבות לפרי בטן, אחת ציפתה קרוב לשבע שנים, והשנייה כארבע שנים. גם אותן בירכתי לזרע קודש בר-קיימא.

"שתיהן נפקדו באותו חודש. ואיך אני יודעת את זה? כעבור שנה הוזמנתי לסעודת הודיה של זוהרה בת סולטנה, שהוגדרה כנס רפואי. זוהרה הכינה את הקוסקוס המפורסם שלה במו ידיה, בדיוק כפי שבירכנו אותה. את אחת מהנשים שבירכתי לפרי בטן פגשתי באותו ערב עם התינוק שלה, את השנייה לא פגשתי כי היא לא מצאה בייבי-סיטר...

"כיום אני מגיעה בעיקר לכנסים ואירועים גדולים. אך כאשר אני מגיעה לחוגי בית, גם אם לעתים רחוקות, אני מתרגשת מחדש, כי אני יודעת איך אני והנשים נכנס בתחילת הערב, אך לא איך נצא בסיומו".