מיומנה של טלפנית: "צדקה תציל ממוות" – וזה רק הבונוס

"זה קרה בסביבות 10 בבוקר. הגננת והסייעת החליטו באופן חריג לקחת את ילדי הגן לטיול בגינת השעשועים שמעבר לכביש. הפארק המתנמנם התמלא חיש בצהלת תינוקות שהתמזגה עם ציוצי הציפורים לכדי מנגינת חיים נפלאה. "לאחר שעה ארוכה החלו שתיהן לאסוף את הזאטוטים בני השנתיים ולהוליך אותם לכיוון היציאה. עד כאן הכל בסדר, אלא שהן לא שמו לבן לכך שהבן שלי, דודי, נשאר. הוא פשוט נשכח".

"מה את אומרת, זה נשמע הזוי. שתי גננות לא שמו לב?".

"מה שאת שומעת. הגינה נמצאת מעבר לכביש, והכביש הוא אוטוסטרדה, הוא כביש בין עירוני רחוק ממקום יישוב. רק שכונתנו החדשה, שנבנתה בסמוך לכביש, הפכה את הנקודה הזו בצפון הארץ לעוד קבוצת מבנים בתוך הגבעות הירוקות מסביב. את קולטת?", נרעשה זו שמעבר לקו.

"ומה היה איתו?", נחרדתי

"הוא כנראה ישב מאחורי ספסל המוסתר על ידי צמחייה, וכך הוא נעלם מעיניהן".

"ואיך בכל זאת הוא ניצל?".

"כבר אמרתי לך שיום לפני כן עשיתי הוראת קבע להידברות. התקיים בי הפסוק 'צדקה תציל ממוות'. חשתי זאת בכל עצמותי".

לא קלטתי את המשפט האחרון, כי כבר עמדתי בדמיוני ליד הילד האובד, שבטח היה חסר אונים ואומלל. לבי יצא אליו.

"דודי שלי כמובן לא ראה שכולם מתרחקים, כי הוא היה באמצע משחק עם עצמו. אף אחד לא יודע בדיוק מה היה ואם הוא בכה. ובאיזשהו שלב הוא הבין שהוא לבד. מסתבר שלבסוף החליט על דעת עצמו לחזור לגן".

"לא היה מישהו בגינה? אף לא אחד שם לב שילדון מסתובב לבדו?".

"לא, הגינה הייתה ריקה, והאוטוסטרדה שהפרידה בין הגינה לשכונה ולגני הילדים הייתה מספיק רחוקה כדי שלא ישמעו את בכיו. טוב, לא אמתח אותך יותר מידי. הוא החל לצאת והתכונן לחצות את הכביש הסואן. הוא התחיל לפסוע כדי לחצות, כשכלי הרכב טסים שם על 100 או 120 קמ'ש. אני מקבלת צמרמורת ממה שהיה יכול להיות. ברגע האחרון לפני שפגע בו רכב חולף במהירות עצומה, תפסה בו יד בחוזקה והניפה אותו בחזרה".

"הצילו", צעקתי בלי להתכוון לשמע הסיטואציה המפחידה.

"ממש במקרה עברה שם אישה אחת. את יודעת שאין מקרה בעולם. היא פשוט נשלחה משמיים".

"ברוך ה' על הסוף הטוב, אבל את הסיפור המיוחד הזה את צריכה לתעד", אמרתי .

"חכי, עדיין לא הגיענו לסוף. ההיא ניסתה לדובב אותו, מי הוא ואיפה הגן שלו, אבל דודי לא ידע עדיין לדבר. הוא סימן לה על כל מיני מקומות. עד שהגיע לגנון הנמצא על אם הדרך. אבל זה לא היה המעון שלו. לאחר שעה ארוכה היא מצאה את הגן שלו. כשראו אותו הגננות הן היו בהלם מוחלט, הן אפילו לא קלטו שהוא חסר עד שהגיע לגן".

"סיפור הזוי. והתנהלות הזויה לא פחות", השבתי לה.

"לא שתקתי על הסיפור. אני עובדת סוציאלית ואני מעורה בכל מה שקורה. שלחתי מכתב לכמה משרדים על השמירה הכושלת שהייתה".

היא נשמעה אחת שלא תוותר על מיצוי הדין, אבל אני נעצרתי בנס. כמה קרוב היה יכול להיות האסון, ממש מטווח אפס. כמה מצמרר.

"את חייבת לפרסם את הנס תחת הכותרת 'על נסיך שבכל יום...'".

"לא חלמתי שהתרומה שלי הולכת להציל את הבן שלי".

"ואני אומרת לך ש'צדקה תציל ממוות זה רק הבונוס'. כי את הזכויות של זיכוי הרבים העצומות שסובבות אותך ויילוו אותך לנצח, קשה להבין בעולם החומרי שלנו".

"אתם זיכיתם אותי בזיכוי הרבים ובבן שנולד לי מחדש".

"נפלאות דרכי השם", מלמלתי, וליקטתי אל סלי את הנס המתגלגל כדי לפרסמו.