יעל קבסה: "אני מודה להקב"ה שעצם לי את העיניים, אחרת הייתי נשברת"

היא גדלה בקרית הישיבה בשעלבים, היא אמא לשבעה ילדים (הבכור עם צרכים מיוחדים), עד לא מזמן היא הייתה צלמת אירועים, אבל מעל הכל היא יוצרת בעלת גרוב והמון נשמה. יעל קבסה (40) מצליחה לג'נגל בין החיים האמיתיים ללהקת 'אנסמבל פעימה', אותה היא מובילה בשנים האחרונות, ועושה זאת בהצלחה רבה.

לא כל כך שכיח לראות אישה מאחורי מערכת תופים, בטח ובטח לא אישה דתייה, אך קבסה תמיד שחתה נגד הזרם. היא הרביעית בין תשעה אחים, אביה היה רב שלימד בישיבה ובכולל, ומעולם היא לא חשבה שתופיע על במות בגיל 40. "גדלתי במקום שהיה בו סוג של 'פיגור תרבותי'", היא מספרת. "זה היה יישוב מאוד סגור. לא היו עיתונים, לא רדיו, לא היכלי תרבות, בטח שלא אינטרנט, והעולם היה הרבה פחות פתוח אז. בתור ילדה זה היה מדהים לגדול במקום כזה, אבל היינו די מרוחקים מהעולם בחוץ".

אז איך בכל זאת הגעת למוזיקה?

"הייתי ילדה מאוד סקרנית וביקשתי מאמי שתרשום אותי ללימודי מוזיקה. התחלתי ללמוד חלילית ועברתי לפסנתר. פתאום נפתח לי צוהר לעולם קסום. המורה בקיבוץ כל כך חיה את המוזיקה. היא שרה לנו  שירי ארץ ישראל עם עיניים בורקות והעשירה אותנו מוזיקלית עם כל מיני יצירות קלאסיות. ממש הרגשתי שהיא העניקה לי פתח לעולם הגדול, והדבר החשוב ביותר - הכל הגיע ממקום מאוד תמים ונקי, שמענו יצירות שממש מספרות סיפורים, ואני זוכרת אותן עד היום. זה היה מאוד חוויתי".

אמרה לא ל"רימון"

בעודה תלמידה באולפנת הרב בהר"ן, קבסה מעידה שהייתה נערה לא קונבנציונלית והיא החלה לחקור את המוזיקה בעצמה. "למדתי בצורה אוטודידקטית את התאוריה של המוזיקה, חקרתי סולמות בפסנתר, הכל לבד. לא הייתה בזמנו שום הכשרה מסודרת, אז ליקטתי ידע מכל מקום שיכולתי".

אל התופים היא הגיעה לגמרי במקרה. "היו כמה בנות באולפנה שרצו להקים להקה והייתה חסרה להן מתופפת, אז התנדבתי לתפקיד. יותר נכון נדחפתי לשם", היא מחייכת. "זה לא היה החלום שלי, אבל המפגש עם התופים היה ממש עוצמתי, במיוחד בגיל הזה. עד היום לא מקובל לראות נשים מתופפות כי זה נחשב כלי גברי, אבל בכל זאת הייתי ילדה מבית דתי עם חינוך לצניעות".

קבסה הופיעה עם חברותיה באולפנה, באולפנות אחרות ואפילו במדרשות שנפתחו באותה תקופה במשך חמש שנים. בהמשך היא הגיעה לצומת דרכים. מצד אחד, היא רצתה להמשיך ללימודים גבוהים במוזיקה, אך המקום היחיד שיכול היה להציע את זה היה בית הספר למוזיקה רימון. לבסוף היא בחרה בכיוון אחר ולמדה תקשורת חזותית במכללת אמונה.

(צילום: שירן כה)

למה שינית כיוון?

"גם כי זה היה מקצוע כביכול נשי יותר, וגם כי לפני 20 שנה לא היו מסלולים במוזיקה לבנות דתיות שממש מיועדים לפתח אותך מוזיקלית. בטח שלא בפן הביצועי, מקסימום תהיי מנצחת מקהלות. לא היה מקום שראיתי את עצמי לומדת בו. הייתה אז המכללה בירושלים, אבל החוקים שם היו מאוד מוקפדים, ולי גם ככה היה קשה עם מסגרות. חברות שלי נרשמו לשם, בעיקר להוראת מוזיקה או ניצוח מקהלות, אבל אני חיפשתי את היצירה והמפגש עם הקהל. האופציה היחידה בקצה האופק היה 'רימון', אבל ממש פחדתי ללכת לשם".

למה?

"אמנם הוא נחשב לבית הספר המקצועי בישראל, אך אין בו אווירה דתית, והייתה לי הרגשה שאם אלך לשם, יימחקו לי כל החיים. אומנם תהיה לי המוזיקה אבל לא תהיה לי תשתית. נכון, גדלתי במקום סגור והייתי ילדה מרדנית. נסעתי במסלול החיים על אוטומט והשם לא ממש היה נוכח בהם. הרגשתי שאני הולכת לכיוון אחר לגמרי, ובכל זאת רציתי להמשיך לחיות עם מהות, ולא רק כי כך גדלתי. רציתי להתחזק. החושים שלי הרגישו שאם אני אלך לשם, אני פשוט אפסיד, ולמרות שבאותה תקופה לא הייתי מחוברת לדת, גם לא רציתי לעזוב. ידעתי שיש שם משהו משמעותי יותר".

קבסה נרשמה ללימודי אומנות חזותית, רישום וצילום. במקביל, היא החלה לשתף פעולה עם אודהליה ברלין (ביתו של הכליזמר מוסא ברלין – ש.פ), והשתיים הקימו את 'תפילת הדרך' – הרכב של נשים יוצרות ראשון מסוגו. "ההרכב היה הצלחה גדולה כי לא היה דבר כזה קודם. הופענו ברחבי הארץ בפני נשים, הוצאנו דיסק. עוד לא הייתי מודעת לפן העסקי שבדבר. הגעתי כי פשוט רציתי לנגן והיה לי כיף, אבל לא חשבתי על זה בתור קריירה. עכשיו אני יכולה להגיד שזה היה הרבה יותר בריא ככה".

החיים קיבלו סיבוב

בגיל 25, קבסה התחתנה, ולאחר לידה מסובכת, נולד בנה הבכור יהונתן. "הכול היה תקין בהריון של יהונתן, אך מסיבה לא ידועה הוא נקלע למצוקה נשימתית, והדבר גרם לפגיעה בלתי הפיכה. הרופאים לא היו אופטימיים", היא מספרת.

יעל קבסה עם בנה יהונתן (צילום: עמנואל מימון)

הבנת שהכול הולך להשתנות?

"ילד ראשון תמיד הופך את כל העולם שהכרנו, אז הלידה של יהונתן עשתה פשוט סיבוב נוסף. אני יכולה להגיד שלי זה בא דווקא בטוב. הייתי ערוכה לשינוי בחיים, פשוט לא ידעתי לאיזה. ברוך השם, הקב"ה דאג שלא נבין את ההשלכות, כי אם הייתי יודעת אז, כנראה שהייתי נשברת. היינו מאוד תמימים, לא הבנתי שזו תהיה המציאות שלי. היום יהונתן בן 14 ועדיין אוכל באמצעות הזנה, לא הולך, לא מדבר וסובל מאפילפסיה. אני מודה לקב"ה שעצם לנו את העיניים, או לפחות פקח לנו אותן לכיוון אחר".

לאחר הלידה, הצוות הרפואי לא היה מעודד, בלשון המעטה. אחות בבית החולים אמרה לקבסה שלא תשאב חלב, "כי חבל", והרופא לא ממש התלהב שהתינוק החל לתת שתן לאחר ארבעה ימים, כי "במקרים כאלה, לא בטוח שכדאי".

החוויה הקשה הזו טלטלה את חייה, אבל הצליחה לחזק את קבסה למרות הכול. "זה פשוט הצליל אותי בבת אחת. היו לי שנים לא קלות עוד לפני, כשחיפשתי בן זוג. הרגשתי שזה מעין מסלול הכשרה שנועד לחשל אותי, להבין מה אני רוצה בחיים. לפני כן הייתי עטופה, בבית ובמסגרות חינוכיות, והיו לי הרבה שאלות קיומיות. כשעזבתי את הבית, התחלתי ללמוד, לפרנס את עצמי ולהקים בית, הייתי צריכה לפתח חוסן. התחלתי מסע מאוד משמעותי ובסוף בורא עולם שלח לי את יוסי, בעלי, וזו הייתה מקפצה שהכינה אותי לחיים. כשיהונתן נולד, הייתי צריכה פשוט לעלות עוד קומה".

נשמע שהצלחתם לשמור על גישה חיובית בסך הכל

"באותו שלב עדיין לא ממש ידעו מה חומרת הפגיעה. אמנם היה אפשר לראות נזק חמור בצילומים, אבל אמרו לנו שלא בטוח שזה יבוא לידי ביטוי בתפקוד, ולהיפך. אנשים סביבנו סיפרו לנו על לא מעט תינוקות שעברו לידה כזו ובסופו של דבר יצאו בסדר. רק אחרי חודשיים נפלו לנו האסימונים והבנו שיהונתן כנראה לא יהיה ילד כמו כל הילדים. לכן הייתי מאוד מסורה אליו. הפסקתי כמעט כל דבר אחר בחיים, מלבד הצילום שהיה הפרנסה שלי".

איך עברה השנה הראשונה לחייו?

"הוא ממש סבל. הוא לא אכל טוב, לא ינק, כל הזמן היה רעב והיו לו בעיות במעיים. הרבה ממערכות הגוף שלו נפגעו. תחושתית הוא היה היסטרי, רעשים הפחידו אותו ממש עד שהוא עצר את הנשימה. עברתי הדרכה מיוחדת רק בשביל לדעת איך להחליף לו חיתול, כי הוא לא סבל מגע וגם לא יכולתי להוציא אותו לרחוב. הוא ממש היה מפוחד מהעולם. היום אני חושבת על זה וממש מתחשק לי לבכות. אני זוכרת שהלכנו לכל מיני מומחים שנתנו לנו עצות שלא ממש הבנו. עובדת סוציאלית אמרה לי לקחת יום אחד בשבוע רק לעצמי ושאלה אם יש לנו הרבה מדרגות בבית. לא הבנתי מה היא רוצה ממני. היא ראתה דברים לטווח הארוך, לא הבנתי שעד היום אני ארים אותו".

"בזכות יהונתן למדתי לדעת לקבל"

קבסה חיה את הרגע, אבל הבינה שתצטרך עזרה. היא עברה להתגורר בבית הוריה בשנה הראשונה לחייו של יהונתן כי הטיפול בו היה ממש טוטאלי. לאחר מכן, היא ובעלה החליטו לעזוב את ירושלים ולעבור ליישוב סמוך לשעלבים, כדי שיוכלו להיעזר במשפחה. "בחיים לא חשבתי שאני אחזור לגור ביישוב דתי, אבל לקהילה יש הרבה כוח. עוזרים לנו המון עם יהונתן ואנחנו מוכנים לקבל. זה גם משהו שעבדתי עליו – לדעת לקבל. וזה הרבה בזכות יהונתן".

המוזיקה היוותה מפלט עבורך בתקופה ההיא?

"המשכתי לנגן, אבל לא חשבתי לפתח קריירה מהמוזיקה. זה פשוט היה לי כיף. זו הייתה תקופה מאגרת כי היינו מאוד מסורים ליהונתן. הלכנו לכל מיני טיפולים וניסינו הרבה דברים. בסוף הבנו שיש עוד דרך ארוכה. במשך חמש שנים עבדתי רק בצילום אירועים ובעיקר למדתי על התפתחות הילד, הלכתי לכנסים, השתתפתי בפורומים של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, עד שחזרתי למוזיקה והאיזון השתנה".

(צילום: שלומי יוסף)

אחרי יהונתן הגיעו עוד שישה ילדים. הקטנים ביותר הם התאומים, בני שנה ו-8 חודשים. כשיהונתן היה בן חמש, קבסה הבינה שהיא צריכה לעשות עוד דברים מלבד הטיפול המסור בילדים. "בדיוק נפתח בית הספר למוזיקה הראשון לציבור הדתי, שהוא כמו רימון מבחינת ההכשרה המקצועית, וזה הרגיש לי נכון. התחלתי ללמוד בגיל 30, אמא ל-3 ילדים, במסלול שרובו מורכב מרווקים בני 20, אבל הרגשתי שהתאהבתי מחדש במוזיקה. רציתי ללמוד בסך הכול קורס אחד, אך נפתח לי עולם חדש. סוף-סוף קיבלתי הכשרה ממורים מקצועיים. לא הבנתי איפה הם התחבאו עד עכשיו".

אבל התקופה בבית הספר גם הצליחה לערער מעט את קבסה. "הייתה לי התמסרות מלאה לבית ולילדים, אבל לא יכולתי להתעלם מהרצון ליצור. עד היום אני נמצאת במאבק הזה, אבל אז זה הגיע בבום. אהבה גדולה".

ובכל זאת המשכת.

"כי לא יכולתי בלי. לא יכולתי לקפל את הכל ולעזוב, ידעתי שיש לי מה לתת".

ואכן היה מה לתת. בשלב זה היא פגשה את חברותיה ללהקת 'אנסמבל פעימה', אשר הינה הרכב נשי המשלב מקצב, תפילה ושירה. 'פעימה' מביאה לעולם התרבות המקומי והעולמי קול צלול ומדויק, עוצמתי ומלא-עומק המחובר באופן הדוק למסורת ולערכי היהדות. "בגלל שאנחנו הרכב נשי, מיד תייגו אותנו לציבור הדתי, ודווקא שם לא היו במות, אז עברנו שינוי. הקונספט נשאר אותו קונספט, אבל המוזיקה הייתה יותר 'מיינסטרים', גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הסגנון".

בגיל 40, ועם שבעה ילדים ברוך ה', קבסה עדיין מצליחה לשלב את המוזיקה עם חיי המשפחה. היא מופיעה עם פעימה לפני נשים באירועים שונים, ועובדת גם על חומרים משלה. זה קורה לאט לאט, אבל זה קורה. "המוזיקה היא האהבה שלי, למרות שהכל עניין יחסי. המשפחה היא עדיין הדבר הכי משמעותי עבורי. בתקופת הקורונה היינו יחד בבית וכל היום רק שרנו וניגנו. אני יכולה להעביר חיים שלמים בבית עם הילדים שלי וזה ישמח אותי. אז בסדר, זה יחסי, אבל זה עדיין המון".