אבידן כלפה: "לחמתי בשביל כולם, אבל הפסדתי את הילד"

"לחמתי את המלחמה של כולם". במילים אלו פותח אבידן כלפה את שיחתנו. "נלחמתי הרבה, אמנם באופן אישי בני נפטר, אבל בסופו של דבר הגעתי לניצחון", הוא מוסיף.

כלפה (45), נשוי ואב לשישה, עתיר מלחמות ומאבקים ציבוריים. לפני כחמש שנים, בנו צוריאל בן השש עשרה וחצי, תלמיד ישיבת שעלבים, חלה במחלת הסרטן. אז הוא הבין, שאת כל הכוחות שלו הוא צריך לנתב למלחמה על האויב הגדול - הסרטן. הם נלחמו זה בזה, מלחמה עקובה מדם. במהלך המאבק הוא נחשף לקושי נוסף שאתו מתמודדים הורים לילדים חולי סרטן, והחליט לצאת למאבק ציבורי נוסף, שהתפרסם אף בתקשורת בשם 'מחאת הקרחת'. השם של המאבק מסביר כבר הכל - מאבקם של הילדים הקרחים והוריהם. את המאבק הזה הוא הצליח לנצח, ובגדול, אבל את במאבק מול הסרטן, הוא הפסיד.

צוריאל כלפה ז''ל

למעשה, דרכו של אבידן במאבקים ציבוריים החלה עוד כשגר בבית שמש. "ניהלתי מאבקים מול העירייה", הוא נזכר. "זה היה עבור הקמת כיתה לילד מיוחד מאוד, שמוגבל בכל אבריו. הוא לא רואה טוב, מחובר למכשירי שמיעה ולא מדבר ברור. כשנולד היו חלק מהאברים שלו הפוכים. אבל הוא ילד שרצה בית ספר כמו כל הילדים. הוא היה צריך כיתה עם אביזרים מיוחדים, כמו תאורה מיוחדת על הלוח, וילונות מיוחדים על החלונות, ועוד כהנה וכהנה. ברוך השם, לאחר מאבק ממושך, הילד זכה לקבל את כל מה שמגיע לו".

לאחר שעבר כלפה לאזור הדרום, הוא המשיך לנהל מאבקים ציבוריים על מגוניות לבתי ספר וכדומה, אבל שום דבר לא הכין אותו למאבק הגדול על חייו של בנו צוריאל. "בשנת 2015 החיים שלי השתנו", אומר לי כלפה בקול חנוק. "בני צוריאל חלה בסרטן אלים ונדיר, שהתמקם בלסת. את כל כוחי ומרצי השקעתי בניסיון לרפא אותו. אבל הקב"ה רצה אחרת". כלפה שותק, ודממה מפחידה מפרידה בינינו.

איך גיליתם את המחלה?

"לצוריאל היו כאבי שיניים, כך קראנו לזה. לא ידענו שזה בלסת. וכשיש כאבי שיניים, הולכים לרופא שיניים. עברנו מרופא אחד למשנהו, אבל אף אחד לא סיפק פתרון לכאבים. רופא אחד אמר שיש לו דלקת בחניכיים. רופא אחר אמר שהכאב נובע משן בינה שבוקעת. כל רופא סיפר משהו אחר. לאחר שבוע של סיורים במרפאות השיניים השונות, וכשהכאב אף התגבר, הבנו שאנו לא בכיוון הנכון. זה היה ביום רביעי, היינו בדיוק בישיבה שלו בשעלבים שליד מודיעין. רשמתי בווייז 'בית חולים קרוב' ויצאו לי כמה בתי חולים. סימנתי את בילינסון, עלינו לאוטו ונסענו. הגענו למיון בשעה שתים עשרה בצהריים, וחיכינו כמו ילדים טובים במשך כמה שעות. לאחר שהגיע תורנו, נאמר לנו על ידי הפקידה כי 'מפאת גילו של צוריאל אנו לא שייכים לבילינסון, אלא לבית חולים שניידר לילדים'. הלכנו למיון בשניידר והמתנו עוד כמה שעות. כשהגיע תורנו אמרו לנו: 'נכון, אתם שייכים לשניידר, אבל הבדיקות של פה ולסת נעשות בבילינסון'. חזרנו לבילינסון, ואמרו לנו: 'נכון שאת הבדיקות של פה ולסת עושים בבילינסון, אבל את התיק צריכים לפתוח בשניידר'. זאת הייתה ההיכרות החיה עם הביורוקרטיה", מסכם כלפה את קבלת הפנים לה זכה.

שיני הבירוקרטיה

כמה זמן לקחה לכם כל הסחרחרה הזו?

"כמו שאמרתי לך, התחלנו בשתיים עשרה בצהריים, ובשעה תשע בערב הגענו סוף סוף לקבלה של מרפאת פה ולסת".

אבידן קצת צוחק באירוניה כשהוא נזכר, ומוסיף: "חשבתי לתומי שזה השיא של הטרטור הביורוקרטי, לא חלמתי בחלומות השחורים שלי לאלו מחוזות אני עוד עלול להגיע".

מי שמכיר את אבידן, יודע שהוא לא מחכה אף פעם שהדברים יקרו מאליהם. או בגלל החריצות הטבעית שבוערת בו, או בגלל שהוא מאמין בדברי חז"ל, "אם אין אני לי מי לי". "אני וצוריאל ממתינים במרפאת פה ולסת", הוא חוזר לסיפורו, "צוריאל מתפתל מכאבים, ואין לי איך לעזור לו, ולפתע יוצא מהחדר רופא, שלפי ארשת פניו נראה רופא בכיר. ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לדבר אתו, כאבא אל אבא. סיפרתי לו שאנו כאן כבר תשע שעות, כשבני מתפתל מכאבים עזים, ואני מחתנן אליו שיזרז את הטיפול בצוריאל. הוא הסתכל עליי ועל צוריאל, ואז אמר לנו להיכנס לחדר. שם הוא מישש לו את הלסת עם האצבע, ובמבט המום שאל אותי, 'כמה זמן יש לו את הנפיחות?' עניתי לו: 'עשרה ימים'. הוא חשב לרגע ואמר 'אתם חייבים לעשות C.T. דחוף, ולבוא אלי מחר עם התוצאות'. לא הבנתי למה הוא רוצה C.T., הרי בסך הכל יש לצוריאל פצע מוגלתי, שרק צריך לפוצץ אותו. אבל עכשיו צריך לארגן את ה-C.T. בדקתי בבלינסון מתי יהיה אפשרי לבצע, אבל הבנתי שזה לא יקרה עד מחר. מיד התחלתי להפעיל את המכרים שלי, ממאבקים ציבוריים קודמים שניהלתי".

אבידן לוקח נשימה ארוכה ונזכר במשהו: "במשך כל הזמן הזה צוריאל התפתל מכאבים עזים. הוא אמר לי 'אבא, הלחי בוערת לי', ותוך כדי הוא לקח אדוויל בכמות של פיצוחים. בשבילי לארגן C.T בכזה מצב, זאת הסתערות תחת אש".

ומתי היה ה-C.T?

"בשעה שתים עשרה וחצי בלילה סיימנו לעשות את ה-C.T. בבית חולים סורוקה בבאר שבע. נתנו לנו את הדיסק ואמרו לנו שהפיענוח יהיה רק למחרת בעשר בבוקר. הלכנו הביתה, להספיק לישון קצת. בשעה שמונה בבוקר התקשר אליי חבר שהיה מעורב בסיוע לקדם את הבדיקה, ושאל אותי מה שלומי, ואז הוא אמר לי: 'אם אתה צריך משהו, תדבר איתי'. לא חשבתי על כלום. אחרי עשר דקות התקשר אלי עוד חבר, שיושב בראש של אחת המערכות בדרום, ואמר לי: 'אבידן, אל תהסס לבקש כל דבר שאתה צריך'. עדיין לא הבנתי מה רוצים ממני, ויתרה מכך, לא הבנתי שבכלל רוצים ממני משהו. למפרע התברר שהם ידעו לפניי.

"הגענו די מוקדם לבילינסון, כדי לדעת מה מתקדם", ממשיך אבידן, ואז הוא שותק. אני חש שאני נוגע במקום רגיש מדי. לאחר חצי דקה של דממה, אבידן ממשיך: "ואז קיבלתי טלפון מקופת החולים. הרופאה אומרת לי, 'אני רואה לפני את הפיענוח של ה-C.T., תגיע דחוף למרפאה, אני חייבת לדבר אתך פנים מול פנים, זה לא לטלפון'. אמרתי לה: 'אני לא בדרום, אני באזור המרכז, במדשאה של בילינסון, ביחד עם צוריאל'. לאחר שהשתכנעה, היא אמרה לי: 'יש לילד שלך סרטן'. עיני חשכו, העולם נחרב, זה היה בשבילי טייק אוף – כרטיס טיסה לכיוון אחד. עיני לא פסקו מלזלוג דמעות. התחלתי לרעוד, לא ידעתי מה לעשות. צוריאל, שישב לידי, ראה אותי בסערת רגשות איומה, ושאל אותי 'אבא, מה קרה?'. אמרתי לו 'הכל בסדר'. הוא שאל שוב, אבל לא סיפרתי לו".

בשלב זה, אבידן מצליח להכניס גם אותי עמוק לתוך הסיפור. אני יושב מולו בעיניים עמוסות רגשות, והוא מביט אל התקרה. שנינו לא מעיזים להביט זה בזה. שותקים.

"לא ידעתי מה אני עושה. לאן אני הולך מכאן?" הוא מספר לי, קולו שבור. "מה אני אומר לאשתי ולכל המשפחה, שלא חולמים על סיטואציה כזו? עליתי עם צוריאל למרפאה. אני זוכר שהיו הרבה אנשים שהמתינו לרופא, אבל אני גם זוכר שפשוט לא ראיתי אותם בעיניים, בעצם לא ראיתי כלום. ואז ראיתי את הרופא של אתמול. אמרתי לו 'דוקטור, הנה הדיסק של הבדיקה, יש לילד שלי סרטן'. הוא שאל אותי 'אתה יודע לקרוא C.T.?'.  צוריאל עמד מאחורי והיה עד לכל השיח. הוא התחיל להבין שמדברים עליו, זה היה חוסר שליטה מוחלט שלי. הרופא נכנס איתנו לחדר, פתח את הדיסק, ולאחר כמה דקות הוא אמר למזכירה לקרוא לכל הרופאים. הגיעו הרבה רופאים, הם הסתכלו על הבדיקה, בדקו את הלסת של צוריאל, והפנים שלהם אמרו הכל. הרופא אמר לי להמתין לרופאה אונקולוגית, ותוך כמה דקות הגיעה ד"ר שירה עמר משניידר. היא הסבירה לי שזה סרטן נדיר מאוד, שאנחנו נגד הזמן, ושהוא ייכנס בזמן הקרוב לניתוח. אתה מבין את השתלשלות הדברים?", שואל אותי אבידן "אשתי אפילו לא יודעת מזה, וצוריאל כבר בהכנה לניתוח".

הוא החולה, ואני צריך להיות החזק

אני חש שאבידן מזדרז בדברו, כדי לומר לי משהו שיושב לו חזק בלב. אני בעיקר שותק. "צוריאל הבין שיש לו סרטן, אבל לא היה אכפת לו על עצמו, הוא דאג בעיקר לי. התחבקנו ובכינו ביחד, ואז הוא אמר לי משפט, שמספר לי את כל הסיפור של הילד, וגם מסכם אותו, כמו שתבין בסוף. כך הוא אמר לי: 'אבא, תהיה חזק, אני אהיה חזק בשבילך'. אתה מבין? הוא החולה, ואני זה שצריך להיות החזק.

"הדילמה הגדולה הייתה מה אני אומר לאשתי", נזכר אבידן. "לא יכולתי להוציא את המילים הללו מהפה". לשאלתי איך היא ידעה בסוף, מספר אבידן: "אשתי התקשרה ושאלה מה קורה. אמרתי לה 'תבואי לבית החולים'. זה כבר היה נראה לה חשוד. כשהגיעה, היא שאלה אותי: 'מה יש לצוריאל?'. שתקתי. לא ידעתי מה לומר לה. היא שאלה את צוריאל: 'מה יש לך?'. צוריאל אמר לה: 'יש לי סרטן'. היינו חוט המשולש שבור ומרוסק".

צוריאל החל בשגרת הטיפולים האונקולוגיים העמוסה, הכוללת ביקורים יום יומיים באשפוז יום, ואשפוזים ארוכים מתישים ומפרכים. תוך כדי המאבק בסרטן, גילה אבידן כי הוא חייב להיות סמוך למיטת חוליו של בנו במשך כל היממה, ובמקביל גם לא לשכוח את חמשת ילדיו שנותרו בבית, וגם את מקור הפרנסה. "תוך כדי השהייה הממושכת במחלקה, גיליתי שיש לא מעט אנשים שבמצבים כאלו מאבדים את פרנסתם", הוא מספר. "הייתי בטוח שהמדינה מאירה פנים להורים אלו, אבל התאכזבתי מאוד", הוא מוסיף.

למה? מה המדינה נותנת לחולה?

"המדינה מעניקה להורי הילד החולה קצבת נכות רגילה של 100%, שזה אומר כ-2400 שקלים. מצחיק אותי לחשוב שהורה שמפסיד את העבודה יכול לעשות משהו עם הסכום הזה. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את ההוצאות החדשות שנוחתות על ההורים".

אבידן הוא אישיות כריזמטית מאוד. תוך שבועות ספורים הוא הצליח לרכז סביבו את כל ההורים האונקולוגיים בשניידר. אבל הוא לא הסתפק בכך. במרץ ובתבונה הוא הצליח להגיע גם אל הורים אונקולוגיים מרוב מחלקות הילדים ברחבי הארץ. לאחר שנוכח שיש לו גיבוי מלא, אבידן יצא למאבק "מחאת הקרחת".

מנין שאבת כוחות לצאת למאבק נוסף?

"זאת הייתה מלחמת 'אין ברירה'. בתחילה חשבתי שאנו נלחמים בסרטן, אבל הבנו מהר מאוד שהמאבק הוא נרחב הרבה יותר, שכן משפחות כאן קרסו כלכלית. לצערי, המעסיק בדרך כלל לא מתעניין בחוסר היכולת של העובד שלו להופיע בעבודה, לפחות לא מבחינה פרקטית, שכן הוא חייב תפוקה ותוצאות. עם רחמים, מוצדקים ככל שיהיו, לא הולכים למכולת, והוא עדיין לא קופת גמ"ח שמפזרת כספים. לכן נאלצים המעסיקים לפטר את העובדים שנקלעים למצבים כאלו. וכשאין כסף בבית, מתחילות הבעיות בין בני הזוג, ואין צורך לספר לך את ההמשך העצוב, שראיתי מול העיניים. משפחות מתפרקות תוך כדי שהן נאבקות על החיים של הילד שלהן. לפעמים גם המאבק על הסרטן נכשל, ואז זאת קריסה טוטאלית של כל הנפשות, ושל כל המשפחה. מי שנמצא מבחוץ, לא יבין על מה אני מדבר. אבל זאת מציאות עגומה".

לתומי חשבתי שאבידן הוא צד במאבק, מכיוון שגם הוא בסכנת פיטורים, אך הופתעתי. "הבוס שלי, עמיצור לוי, הוא מלאך בפני עצמו", מתאר אבידן. "איך שהתחילה המחלה הוא אמר לי: 'אתה לא צריך לדאוג לפרנסה, קח חופש פעולה ככל שתרצה'. אין לי מילים להודות לו על החסד שהוא עשה עמי. רק הקדוש ברוך הוא יכול להשיב לו כגמולו".

אבידן לא נח. "אבל זה לא הדבר היחיד שעליו ניהלנו מאבק", הוא מחדש לי. "קח לדוגמה נושא נוסף: כל הורה לילד חולה בסרטן זכאי לתג נכה, שמקנה לו חנייה חינם בבית החולים, או במדרכות הסמוכות אליו. אבל במשרד התחבורה, לוקח כמעט שלושה חודשים להנפיק את התג, ועד אז, ההורה שמגיע כל יום לבית החולים עם הילד, נאלץ להחנות את רכבו במרחק, ולסחוב את הילד החולה על ידיו לאורך עשרות מטרים. לכן נכנסנו לפעולה, וניהלנו מאבק, שהיה קצר מאוד, הודות לשר התחבורה דאז, ישראל כץ. הוא היה קשוב לנו בצורה יוצאת דופן, וקיבל החלטה על כך שהנפקת תג נכה להורה אונקולוג לא תוארך מעבר לשבועיים, ואכן זו הפרוצדורה כיום".

ואיך הסתיימה מחאת הקרחת?

"המחאה לא הסתיימה. אנחנו מגיעים להישגים כל הזמן. בינתיים הצלחנו להגדיל את הקצבה של הביטוח הלאומי מ-2400 ₪ ל-4600 ₪. במונחים בירוקרטיים ישראליים זאת הצלחה מסחררת".

מי סייע לכם במאבק?

"אני חייב להזכיר את השר איציק שמולי, שר הרווחה כיום. הוא ישב בוועדת הכנסת בה הופעתי יחד עם צוריאל, וניהל את הוועדה מול הביטוח הלאומי. ברוך השם, אף חבר כנסת לא העז להצביע נגד ילדים קירחים, וההחלטה להגדלת הקצבה אושרה". אבידן חושב לרגע ונזכר בתגובה של צוריאל: "באותו הרגע שהקצבה אושרה, צוריאל היה בניתוח להוצאת הגידול. לאחר שהתאושש במשך כמה ימים, בישרתי לו על ההצלחה. הוא אמר לי, 'איזה יופי, בזכות המחלה שלי אנשים נהנים'. הבנתי שיש לי ילד מזן אחר".

עונג שבת במסדרון המחלקה

אבידן הוא לא רק איש של מאבקים, הוא בעיקר איש של יוזמות. "כשהגעתי למחלקה, ליל שבת היה נראה כמו תשעה באב. כל אחד היה סגור בחדרו, ועושה קידוש על איזו כוס פלסטיק של אחד הארגונים. החלטתי שזה לא עסק. אם נגזר עלינו להיות כאן, לפחות ננעים את השהות. כך, בסיועו של אסף אגמי, שהתמודד עם ילדו ליאור בנימין ז"ל, יזמנו הקמת שולחן שבת ציבורי במסדרון המוביל למחלקה, וככה כל שבת היה עונג שבת אמיתי".

אנחנו יוצאים קצת למרפסת לנשום אוויר. ניכר כי סיפור המאורעות קשה על שנינו. "אתה יודע מה זה הוספיס?", פונה אליי פתאום אבידן. אני מהנהן בראשי, ואבידן מספר לי: "הוספיס זאת התחנה האחרונה, משם יש רק מקום אחד אליו מתפנים. יום לפני שצוריאל נפטר, הוא פנה אליי ואמר לי: 'אבא, הגוף שלי לא מתפקד, אבל אבא, אני נלחם בשבילך'. אלו המילים שלו שאני סוחב עד היום, והן מתחברות ליום הראשון של המחלה, כשהוא אמר לי 'אבא, תהיה חזק'. כי הרגשתי איך שהחיים שלו היו למעני, ובסופו של דבר גם למען כלל חולי ישראל".