איה קרמרמן מנסה להפסיק לתת עצות שלא בקשו ממנה

הנה מקרה שקרה לאחרונה בסופר: אישה ניגשה אלי וגילתה לי שאני בוחרת סלק. "נכון", עניתי, לא מבינה למה היא טורחת לציין באוזני את העובדה הזו. "איך את מכינה את הסלק?", שאלה. "אני צולה אותו בתנור", עניתי.

עד כה, סיטואציה רגילה לחלוטין. ואז: "לא טוב. את עושה טעות", היא פסקה בהחלטיות. בהיתי בה בהפתעה. למרות המסכה, היא יכלה לזהות את המבט ההמום על פני, ובכל אופן המשיכה: "שנים בישלתי את הסלק. לפעמים היה יוצא טוב ולפעמים לא, יצא חיוור או יבש מדי. תאמיני לי, תקני רק את הסלק בוואקום". איכס. "אני לא אוהבת. תודה".

טעיתי לחשוב שאם אהיה קצרת רוח, היא תבין שאני לא בעניין. אבל היא סירבה להרפות. "אל תגידי סתם. בפעם הראשונה שהמליצו לי עליו, גם אני אמרתי לא תודה. אבל אז קניתי והוא היה מצוין. עסיסי ומלא נוזלים. מאז אני קונה רק אותו". לא חשבתי שאני אמורה לשטוח בפניה את התיאוריה שלי, שאם אפשר לאכול ירק טרי, אין סיבה לאכול משהו שישן בוואקום כמה חודשים. טעיתי לחשוב ש"לא תודה" אמור להספיק כדי שהיא תבין את חוסר העניין שלי ותעבור לבוחר הסלק הבא. אבל לא.

"אל תיקחי את הסלק הזה. קני את זה בוואקום, זה 2 ב־10 שקלים, ממש שווה". חשבתי שנופל לי האסימון: היא מהאנשים האלה שמשווקים מוצרים בסופר. אבל שוב טעיתי. מתברר שאני ממש לא טובה בלקרוא סיטואציות. "תקשיבי לניסיון שלי. לכי תקני. את תצטערי אם לא תקשיבי לי. כדאי לך. תאמיני לי, את תודי לי". הבנתי שאם אמשיך לעמוד בנימוס היא עלולה להעיר לי על כל העגלה. אמרתי תודה וברחתי בלי נימוס.

אני, אשת הסלק

סיפרתי על המקרה לחברה. היא התפוצצה מצחוק. "אם מישהי אחרת הייתה מספרת לי את הסיפור הזה, בוודאות הייתי מדמיינת שהיא פגשה אותך. בוקר טוב לך, נשמה. את אשת הסלק! אולי את פחות נודניקית מההיא, אבל את הדודה הטרחנית/דו‏‏‎חָפית/נודניקית שפוגשים בסופר או בגינה. כן, זו שמסבירה שיש זכוכיות על רצפת הגינה ולא כדאי להוריד נעליים. זו ששולחת לאמא טרייה מסרון לגבי יועצת ההנקה הכי טובה או ממליצה על קרם החתלה. זו שמספרת על מבצע על סירים לפני שידעתם שחסרים לכם סירים". אוי, היא צודקת. לעיתים, יותר קרובות משהייתי רוצה להודות, אני מוצאת את עצמי נדחפת לחיי אנשים, שאני מכירה או לא, מנהלת איתם שיחות, מחלקת להם עצות, ממש בלי שהם ביקשו אותן. הילדים ממש מתפדחים ממני. פעם הם עוד היו שואלים מאיפה אני מכירה את מי שאני מדברת איתו. עכשיו הם הגיעו לגיל שהם פשוט עומדים רחוק ומעמידים פנים שהם לא מכירים אותי.

הבנתי סופית שעלי להיגמל מההרגל הזה, שאני חושבת שהוא מקסים ואחרים פחות, כשהתפתחה באחת מקבוצות הווטסאפ אווירה לא נעימה. אחד מחברי הקבוצה שלח ללא הרף ממים מצחיקים להפגת הלחץ בימי הקורונה. "בבקשה תפסיק, הביפ של ההודעות מלחיץ. זו לא מטרת הקבוצה וזה מפריע", נכתבה לו הודעה קורקטית בתגובה. לאחר מספר ימים הוא שלח סרטוני חיזוק באמונה, ארוכים ומייגעים. שוב נשלחה בקבוצה הודעה: "חדל בבקשה. הביפ ממשיך להקפיץ אותנו באמצע העבודה". הוא ענה שהוא ממש לא מתכוון להפסיק, ומי שמפריע לו ולא רוצה להתחזק, שלא יפתח את ההודעות. פה השיחה ירדה לפסים קצת מכוערים. כאילו מאומה לא הובן, אותו בעל עצות המשיך לשלוח הודעות טרחניות בנושאים שונים, גם לאחר שקיבל איומי הוצאה מהקבוצה. עד למועד סגירת הגיליון, הסיפור ממשיך להתגלגל.

להנהן ולשתוק

כידוע, ה' מגלגל לפתחנו דברים כדי שנלמד מהם. אז למדתי. אף אחד לא מחכה בכיליון אוזניים לשמוע את העצה בשנקל שלי, או של אף אחד אחר. התבוננתי במאבק שהתפתח בקבוצה. מצד אחד של הזירה היה מישהו שבאמת רוצה להיטיב. כולו כוונות טובות. מהצד השני של המתרס, לא היו בכלל פרטנרים לקרב. הבנתי שלרצות להיטיב זה ממש לא מספיק. חייב להיות צד שני שרוצה שייטיבו איתו. אם לא ביקשו ממך עצה, אל תחשוב שמישהו צריך אותה. כשהמשכנו לדבר, אני ואותה חברה שממש לא סובלת נשים שדוחפות לה עצות בגינה אבל עדיין מסמפטת אותי, היא הסבירה שהיום שיטות הטיפול המתקדמות דוגלות פחות בלתת עצות למטופל ויותר בלתת לו להסיק את המסקנות בעצמו. בקיצור, להנהן ולשתוק. לא חייבים להקיא על אנשים את כל הידע שלך, גם כשאתה מלא כוונות טובות. דווקא בעולם של אינסטנט, תהליך שמנביע מתוכנו מסקנות ותובנות נותן לנו כוחות עצומים.

זה בדיוק מה שהרגשתי בתחילת התשובה. כל היום הייתי מקבלת עצות מאנשים איך להשתפר, להתחזק, להצטנע, כמה כיף לא להדליק אור במקרר בשבת ואיך נכון לחזור בתשובה. הם התכוונו לטוב. הם התכוונו לקצר לי את התהליכים שהם למדו על בשרם. אבל לי לא היה כלי או רצון להכיל את הטוב שלהם. כל העצות הטובות שלהם לא רק ירדו לטמיון, הן גם עיכבו לי את התשובה בכמה שנים. העצות היו טובות להם, ולא התאימו למידות התשובה שלי בשום צורה. נדרשו לי הרבה דם, יזע ודמעות, עליות ונפילות, כדי להגיע למסקנות ולתובנות, לבנות כלי משלי שיחזיק קדושה. כנראה שכמו סלק, גם בענייני קדושה אני לא מאמינה בלקבל משהו מוכן מראש עטוף בפלסטיק.

סלט כרובים

אני ממשיכה בליין סלטי הכרוב משתי סיבות: א. כרוב מחזיק הרבה זמן במקרר. ב. הוא מאוד בריא וורסטילי.

כשהכנתי את הסלט הבנתי שהקסם האמיתי הוא הרוטב הנפלא, שיתאים להרבה סלטים. תכניסו לפתקים.

המצרכים:

½ כרוב לבן // ½ כרוב סגול // 2 מלפפונים // ½ כוס כוסברה / שומשום לקישוט

לרוטב:

½ כוס שמן זית / ½ כוס מיץ לימון / ¼ כוס מייפל אמיתי או דבש / 5 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי קלוף / ½ כפית מלח

אופן ההכנה:

קוצצים לרצועות דקות את הכרוב // חותכים את המלפפון לג׳וליאנים (מקלות) // מכניסים את רכיבי הרוטב לבלנדר עוצמתי או למסחטת שייקים וטוחנים היטב // טועמים לתיקון הטעמים // מעבירים את הרוטב במסננת דקה כדי שסיבי הג׳ינג׳ר לא ייכנסו לסלט // מערבבים בקערה את כל הרכיבים, משהים כעשר דקות ומגישים עם שומשום מעל.

מי שרוצה שהסלט יעמוד במקרר - לא להוסיף את המלפפון עד לפני ההגשה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע"