איך הוא מסוגל לשבת כל כך הרבה בלי לנצל את הזמן?!

לא פעם אנו מצפים מילדנו שישב ללמוד בבית.

"פתח ספר ותלמד", אנחנו אומרים לו, והוא לא זז.

"נו, חבל על הזמן!". הוא לא הולך.

"כמה פעמים צריך להזכיר לך?". הוא לא מתפתה.

אנחנו מתעצבנים.

כמה פעמים באמת צריך לומר לו כדי שסוף סוף ישמע? כמה?

אנחנו, מרום מושבנו, מרום גילנו, איננו יכולים בשום פנים להבין, איך זה שבן אדם מסוגל להסתובב בבית בשעמום נחרץ מבלי לעשות דבר, ולא חושב לרגע לפתוח ספר?

איך זה שמישהו נורמלי מסוגל שלא לנצל את שעותיו?

ויותר מכול מרגיז אותנו, שילד לא מקשיב להוריו.

"הלא, אני יודע מה טוב בשבילך! אני עברתי את כל סוגי השעמום כשהייתי ילד. קדימה, למד מהניסיון שלי!".

אנחנו שוכחים שילד, כמו כל אדם לומד הרבה יותר מהניסיון של עצמו מאשר מזה של אחרים, אפילו אם האחרים הם הוריו המשכילים.

בואו ננסה פעם אחת לפנות אליו באופן אחר. בלי קול ובלי מילים.

נסדר חדר קטן פנוי, בו נציב שולחן  וכיסא, ועל השולחן נניח מפה צבעונית ועליה קערה ובה חתיכות פרי, או פרוסת עוגה מגרה.

נשים את הספר שלו על השולחן לצדו המחברת, ולא נאמר מילה.

כמה סיכויים יש שהוא ימשך לשולחן בלי שנדבר?

האמת, די הרבה!

הבה ונשים לב, מה פעל לנו יותר בחיים, כלפי עצמנו וכלפי אחרים: מרירות ולחץ, ציווי והטלת מרות, או רוגע ונחת?

סבלנות ומתינות?

את התשובה הנכונה נמסגר ונתלה בחדר לבנו.

היא תהיה סוד הצלחתנו.

בהצלחה!