הזיוף הגדול: עם עבודת אלילים או בלעדיה?

אותו האיש שהיה מסוכן לעם ישראל, נידון ונהרג על פי דיני התורה.

על סקילתו ותלייתו של יש"ו מסופר בתלמוד (סנהדרין מג, ב'): "בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי. והכרוז יוצא לפניו מ' יום: ישו הנוצרי יוצא להיסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו. ולא מצאו לו זכות. ותלאוהו בערב פסח. אמר עולא: ותסברא ישו הנוצרי בר הפוכי ליה זכות הווה? מסית הווה! ורחמנא אמר: "לא תחמול ולא תכסה עליו". אלא שאני ישו הנוצרי דקרוב למלכות הווה".

מסית הוא אחד מארבעה חייבי מיתת בית דין (מסית, בן סורר ומורה, זקן ממרא, עדים זוממים), שצריך להכריז על פסק דינם, שנאמר: "וְכָל-הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד" (דברים י"ז, י"ג). לדעת רבי עקיבא ממתינים עמהם עד הרגל (החג) הקרוב, וממיתים אותם ברגל לעיני כל ישראל. כך נהגו עם יש"ו הנוצרי, וסקלוהו לפי כללי ההלכה. תלייתו, שתופסת בדת הנוצרית מקום מרכזי, היתה עלובה בהרבה מכפי שהם מתארים אותה. הוא לא נתלה בחייו, אלא לאחר שהופל מבית הסקילה בדחיפה ומת. אם לא מת מחמת הנפילה, אזי נרגם למוות באבנים. בכל מקרה, גווייתו המתה היא שהועלתה על קורה.

מותו של יש"ו היווה מכה קשה לנוהים אחריו. כדי שלא יוחזקו כפתאים שהאמינו בבן-תמותה פשוט שסיים את חייו בצורה מבישה, החלו תלמידיו להפריח עליו שמועות דמיוניות, כאילו נפתח קברו ביום השלישי לקבורתו, והוא עלה עם גופו השמימה. רבי חיים ויטאל מסר פרט בלתי מפורסם ממאורעות הימים ההם: היהודים רצו להזים את השקרים שהפיצו תלמידי הנוצרי, כאילו עלה בגופו השמימה, ועל כן הוציאו את גווייתו המתה מקברו שבירושלים, והוליכוה לעין כל לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל, כדי להראות בצורה חד-משמעית שגופו של יש"ו מרקיב על פני הארץ, ולא משוטט בשמי מרומים. לבסוף הושלכה גווייתו אל אחד הבורות בגליל העליון, שאת מקומו המדויק מציין רבי חיים ויטאל. מובן שאין מקום זה זהה עם אותו מקום בירושלים, אליו נוהרים אלפי רבבות נוצרים באמונת פתאים, אם כי אין לשלול את העובדה שבתחילה נקבר בסמיכות מקום לירושלים.

כיוון שסיפורי הנוצרים הראשונים אודות אופן מותו של משיחם הכוזב היו חסרי בסיס עובדתי, נפוצו ביניהם סיפורים ותיאורים שונים הסותרים זה את זה. מסתירות אלו התפתחו מאוחר יותר כנסיות נוצריות רבות, כשכל אחת מהן מקדשת גרסא אחרת על אותו האיש. הסתירות היו כה בוטות, עד שהכנסיות נלחמו האחת נגד רעותה על כפירתה בעמדה המקובלת עליה.

היהודים, ברובם הגדול, דחו את הטפתם הנואלת של תלמידי יש"ו ואת ניסיונם להציג אותו כמשיח. בעיניהם "נעשה הדבר שחוק וליצנות, כמו שצוחקים מפעולות הקוף כשידמה מעשיו למעשה בני אדם" (לשון הרמב"ם באיגרת תימן). מחוסר הצלחה להביע את הבליהם אצל עם ה', ניסו מאמיני משיח השקר את מזלם בקרב עמים סמוכים, ובהם זכתה הנצרות לפריחה.

דחייתם של הנוצרים הראשונים מאחיהם היהודים, אשר דחו בעקשנות את כל מה שנגד למורשת אבותיהם, גרמה להם להפנות את להט הפצת רעיונותיו של יש"ו אל עבר העמים האליליים. בהדרגה נטשו הנוצרים הראשונים את שמירת ההלכה ואימצו פולחני פסלים, שקיבלו אצלם עיצוב חדש. הם ראו בהתקשרות ביש"ו והאמונה בו את המשימה המרכזית והעיקרית. את תמונתו ואת פסלו הציבו הנוצרים בכל מקום. ולא עוד, אלא שהם גם שיתפוהו בפולחנם. כנסיות הנוצרים קושטו ביצירות אמנות אליליות המתארות אותו ואת אמו. מתוך צביעות רבה אסרו אבות הכנסייה הנוצרית עבודת פסילים בלתי נוצרית, בהסתמך על איסור התורה "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ', ג'), אך כדי שיהא דיוקנו של מורם ורבם לנגד עיניהם תמיד, התירו את פולחן דמות יש"ו ואמו, ויש שהנהיגו גם עבודת פסילים אחרים. בפלפולים רבים השתדלו הנוצרים להסביר את הפולחנים האלה, ולטהר את העבודה הזרה שלהם בק"ן טעמים. המגמות השונות שהתרוצצו בנצרות בימיה הראשונים, והדעות המתנגדות שבין נוצרים חובבי הלכה ונוצרים עוקרי הלכה, מצאו את דרכן אל תוך כתבי היסוד של הנצרות, ה"ברית" החדשה המכונה אצלם אוונגליון, באופן שיוחסו בה ליש"ו התבטאויות סותרות בעניין שמירת התורה. חז"ל, שהיו מודעים לפרדוקסים של כתבי הנוצרים, בזו לנוצרים חסרי האופי והעקביות.