אדם רוצה ורוצה ורץ. השאלה: לאן? איך ממלאים את הרצון?

ודאי תהיתם על עצמכם כיצד זה שאתם רוצים דבר, מתאמצים כדי להשיג אותו, והנה - תוך פרק זמן קצר לאחר מימוש הרצון – "ולא נודע כי בא אל קרבו"... ומתעורר בכם רצון חדש למשהו נוסף. אולי משודרג יותר, אולי יוקרתי יותר, אולי אופנתי יותר. אתה מרגיש שאתה רץ אחרי הרצון, והרצון רץ אחרי האופנה או ה"מקובל". וזו משתנה כל הזמן. והרצון לא נרגע. וכך גם אתה.

אולי אתה מרגיש שמימוש הרצון נותן לך טעם לחיים, אבל הטעם מספיק לכמה דקות בלבד, ונעלם. כמה שאתה רוצה יותר – אתה נשאר צמא יותר, ואפילו מה שאתה כבר משיג לא מסעיר אותך ולא מרגש אותך כמו בפעמים הראשונות.

במיוחד אפשר לראות את זה אצל ילדים קטנים. אתה נותן להם משחק חדש או ממתק, והם מתלהבים מזה ונהנים כל כך. אבל אחרי שהממתק נגמר או המשחק כבר "משעמם" - הם רוצים ממתק אחר או משחק אחר, ואם לא נותנים להם, הם מסוגלים לשכב על הרצפה ולרקוע ברגלים ובידיים עד שיקבלו את מה שכל כך ביקשו, או שההורים יצליחו לעצור אותם ויגבילו אותם.

מה קרה? למה הם בוכים כל כך? נכון, עכשיו הם רוצים את הממתק המסוים הזה, אבל לפני שעה קיבלו ממתק אחר. מה הבכי הגדול?

הרצון דוחף אותם להשיג את הדבר הזה, כי הם מדמיינים שזה מה שיביא להם עונג. כיוון שהעונג טעים / נעים / מהנה / נותן להם כבוד - נראה להם שהם חייבים להשיג אותו, ואם לא ישיגו אותו הם ירגישו ממש עצובים.

מזה שהרצון לא מפסיק ולא נרגע גם כשמספקים לו את מאווייו, מבינים שהרצון הוא כוח בלתי סופי. הבעיה היא שכוח בלתי סופי רוצה לקבל הנאה מדברים סופיים. לכן ברור שלעולם הכוח הבלתי סופי הזה לא יוכל לקבל את מלוא הנאתו וסיפוקו מאיזה דבר שהוא סופי, שהוא מוגבל, שהוא נגמר באיזה שלב.

שכן "אין הבור מתמלא מחולייתו"_{(ברכות ג').} חולית הבור היא, לפי אחד הפירושים, אבן גדולה שהיא פתח בור או פי הבור. הבור או הבאר אינם מתמלאים מהפתח שעל פי הבאר. אמנם כשיורד גשם יהיו כמה טיפות שיכנסו דרך פי הבאר, אבל אין הבאר מתמלאת מאותן טיפות. מהיכן מתמלאת הבאר במים?

הבאר מתמלאת או ממי תהום שזורמים בבטן האדמה, או מתעלות ניקוז שמזרימות מי גשמים אל הבאר.

האדם הוא הבאר. הבאר שואפת להתמלא. גם האדם רוצה למלא את עצמו. אלא שהרצון הוא כוח בלתי סופי, כלומר הוא כוח רוחני. 

כמו שהבאר אינה מתמלאת מחולייתה, מהפתח שלה, כך גם האדם לא יכול למלא את עצמו מהפתח הצר והמוגבל של החושים שלו. החושים של האדם הם בהחלט פתח שדרכו אנחנו קולטים את העולם, אבל לא מהפתח הזה יכול האדם להתמלא! מה שנכנס דרך הפתח הזה הוא מוגבל, ודבר מוגבל לא יכול לספק רצון שהוא בלתי מוגבל.

מה יכול לספק רצון לא מוגבל? רק דברים שהם לא מוגבלים.

מה לא מוגבל? דברים רוחניים הם לא מוגבלים.

אולם מכיוון שאנחנו יהודים, ויש בתוכנו נשמה קדושה, הדברים הרוחניים שיכולים לספק את הרצון הלא מוגבל מוכרחים להגיע ממקור שהוא לא מוגבל. לא סתם מקור רוחני, אלא ממקור רוחני שאיננו מוגבל.

הדבר היחיד שאיננו מוגבל - זה דה יתברך, ה"מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא". ההערכה היא שרק בגלקסיית שביל החלב יש בין 100 ל-400 מיליארד כוכבים, ויש הרבה גלקסיות. הערכה גסה היא שיש ביליון טריליון כוכבים. ביליון זה 1000 מיליונים, ואלף ביליונים זה טריליון אחד. רק ה' יודע את מספרם המדויק של הכוכבים, אולם לא רק שהוא יתברך יודע את מספרם המדויק, הוא גם נותן שם לכל אחד מהם!

והכוכבים, גם הם מוגבלים. הם גם חומר. וחומר הוא מוגבל. אבל הכמות הבלתי נתפסת שלהם נותנת לנו להבין מה זה כוח רוחני שאיננו מוגבל.

אם יהודי איננו מתמלא מדברים המוגבלים על ידי החושים שלנו, אז ממה הוא כן מתמלא? מתי הוא חש סיפוק, והסיפוק הזה לא נעלם לו כשהרצון קיבל את שלו?

ובכן, יהודי מתמלא בסיפוק רק כשהוא מחובר לאותו מקור רוחני שהוא בלתי סופי. הקב"ה נתן לנו את התורה שבכתב ואת התורה שבע"פ, כדי שבאמצעותם נתחבר אליו. והתורה נמשלה למים. כמו שהבאר מתמלאת במים, כך יהודי מתמלא מתורה.

ה' נתן לנו את השבת, כדי שתהיה לנו תזכורת בזמן שצריך להתחבר אליו.

הוא נתן לנו את הארץ הקדושה, כדי שזה יהיה המקום דרכו נתחבר אליו.

הוא נתן לנו נשמה קדושה, כדי שהיא תהיה הכלי שיחבר אותנו אליו.

מה שנותן סיפוק ליהודי איננו העונג. העונג הוא "תשלום ליצר הרע", כדי שיקבל גם הוא את חלקו דרך החושים שלנו. העונג הוא גם תמרור המושך את האדם לרדוף אחריו. מה שנותן ליהודי סיפוק - זו הרגשת השייכות שלו. אדם רוצה להיות שייך. כשהוא שייך, הוא מרגיש שיש לו פינה בעולם. שיש לו מקום אליו הוא מחובר.

הבעיה היא שאם הוא מחובר לדבר שהוא מוגבל, אז הוא תלוי בו. הוא לא מרגיש בטוח בו. כי מה יקרה אם יעלם פתאום?  

הדבר היחיד שיכול לתת ליהודי יציבות בהרגשת השייכות, זה להיות שייך לאותו מקור רוחני אין סופי שאנחנו קוראים לו הקב"ה. ומה שיהודי צריך לעשות זה לא להתבלבל מאותם תענוגות ועינוגים, אלא להטביע את העונג שלו במה שמחבר אותו לד' יתברך. והקב"ה, שברא אותנו, נתן לנו את היכולת לקבל עונג, כדי שנשתמש בו בצורה הראויה והנכונה.

כשאתה קונה מוצר חשמלי, אתה מקבל יחד עם המוצר דף הוראות כיצד יש להשתמש בו. כשהקב"ה ברא את האדם, הוא נתן לו את התורה, כדי שנדע איך להפיק מהעולם את העונג בדרך הנכונה, בזמן הנכון, במקום הנכון. ואז העונג לא יפיל אותנו לעולם של חומר.

כשלא מרגישים שייכים – אתה מרגיש כמו עלה נידף ברוח ומתגלגל עם כל מה שמתגלגל לפתחך. אתה חי בלי משמעות לחייך. אתה סובל, ולא מבין על מה ולמה. כל דבר שקורה – אתה מרגיש שמושכים לך את השטיח מתחת לרגליים. אתה מרגיש באמת חסר אונים. תלוש. לא מחובר לכלום. כשאתה אומר "אני רוצה" – אתה מזדהה עם ה"רוצה" ולא עם מי שרוצה... מיהו בעצם ה"אני" הזה שלך? אתה מחפש למה להתחבר כדי לקבל איזו זהות, אבל זה לא מתחבר לך... למה? כי אתה יהודי!

יהודי שייך לקב"ה!

כשאתה מרגיש שייך לקב"ה, אתה מחובר לנצח. אתה מרגיש שייכות לעם ישראל, להיסטוריה שלו, לחגים, למנהגים, לבית הכנסת, לספרים שליוו אותנו כל ההיסטוריה, לציפייה לגאולה ולציפייה למשיח. אתה גם מרגיש מחובר לעצמך. אתה יודע מי אתה, מה אתה עושה בעולם, מה מצפים ממך לעשות. אתה יודע מה נותן לך סיפוק ולאן לנווט את הרצון שלך. יש משמעות לחייך, להתמודדויות שלך ולכל המציאות שלך.

כשאתה מרגיש שייך לקב"ה  – זה טעם החיים!